חיפוש לוחם

אלכסנדר אולק גתמון

פרטים אישיים הדפסה

אלכסנדר אולק (אלכס) גתמון (גוטמן)
בן אהרון - שלמה ורעכל (רלה)
נולד ב: בנדין,פולין
ב: 22/02/1926
שרות בצבא: ברית המועצות
השתתפות במאבק הפרטיזנים: הונגריה
השתתפות במאבק בגטו ובמחנות: בנדין, פולין
עלה ב: 20/06/1948
נפטר ב ישראל
ב: 06/07/1981

שנות פעילות

חיל: חיל האויר
דרגה: סא"ל

קורות חיים

נולד בעיר בנדין, פולין, בשנת 1926. ילדם השלישי של רלה ושלמה גוסמן. מכנים היו אותו בשם החיבה הרווח: אולק. היתה זו משפחה יהודית מודרנית, בניו של רב נאור וסבלני ( סבו, אבי אמו, הרב יששכר בריש גראוברד, מונה בשנת 1893 לרב העיר בנדין ,אחת הקהילות היהודיות העתיקות ביותר בפולין ) שחיפשו להם, כל אחד בדרכו, נתיב אל עולם חדש, שבו יהודי ואיש המאה העשרים לא יעמדו בסתירה זה לזה. ב- 4/9/1939 כבשו הגרמנים את בנדין וכעבור ימים ספורים הועלה באש בית הכנסת של העיר. בית החרושת הקטן בבעלותו של אביו הוחרם בידי הנאצים. הוא למד בקורס לחשמלאות וכך הצליח למצוא עבודה ותוך כדי כך הצטרף, יחד עם אחיו הגדול, לפעילויות תנועת הנוער "הנוער הציוני". המשפחה הצליחה לשרוד את אימי המלחמה עד שנת 1942.

באביב 1942 החלו הגירושים של יהודי בנדין למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. עוד לפני כן, בחודש פברואר אותה שנה, נעצר אביו, בניסיון לעזור לאישה, קרובתו של הרבי מגור, שנעצרה באשמת מתן שוחד. מעצרו של אביו השפיע באורח קשה עליו, שהיה אז נער כבן 16 – לאחר שמונה חודשים במעצר נשלח אביו לאושוויץ.

כאב אובדן אביו הניע אותו להקים יחד עם קבוצת חברים את המחתרת החלוצית בעיר. הוא הצליח לרכוש באופן פרטי אקדח, והציע להנהגת המחתרת לצאת לפעולה נועזת: לגנוב נשק מן האוסף הפרטי של מעבידו הגרמני שכלל 5 רובים ו-20 אקדחים. ב- 22 ביוני 1943 יצא לפעולה, בליווי חברים נוספים: יעקב רוזנברג והארי בלומנפרוכט, מרכוס פוהורילה וחבר נוסף. הפעולה השתבשה והוא הצליח להימלט על נפשו.

כשהתרחבו הגירושים לאושוויץ, החליטה הנהגת המחתרת להקדיש את כל מאמציה לפעולות הצלה. הם החלו להוציא את החברים מחוץ לגבולות פולין הכבושה. באמצעות תעודות מזויפות התארגנה פעולת הברחה של כ- 30 מחברי התנועה והוריהם לאוסטריה, ומשם קיוו להמשיך להונגריה (שטרם נכבשה אז). יחד עם אמו ואחותו, תושיה, היו בין חברי הקבוצה.

בסוף אוגוסט 1943 חצה עם חברו, חיים טננוורצל את הגבול לסלובקיה והתקבלו על ידי אנשי "מרכז היהודים" – ההנהגה של יהודי סלובקיה. יהודי בנדין הביאו עמם לסלובקיה מידע חשוב: הם אישרו את קיומם של מחנות המוות בפולין. הידיעות האלה הועברו לארץ ישראל, בדוח שנכתב צוינו שמותיהם של שלושה מחנות השמדה: סוביבור, טרבלינקה ואושוויץ. חציות הגבול הראשונות שבהם השתתף אלכס סללו את הדרך לקבוצות נוספות שהגיעו מאזור זגלמביה (האזור הגאוגרפי שבו מצויה העיר בנדין). היהודים הועברו על ידי מבריחים פולנים לגבול הסלובקי, ומשם הועברו בטנדר לעיר ז'ילנה שבסלובקיה – שם נמצאו חברי המחתרת. חלקם המשיכו לבודפשט. אלכס השתלב בפעולות הקליטה בסלובקיה, אך הרגיש צורך לצאת לפעולות נקם.

בספטמבר 1944 הגיע להונגריה ושם השתלב בפעילות "הנוער הציוני". עם חבריו מן התנועה בפולין הדריכו את החברים מהונגריה בשימוש בנשק – אלה היו חלק מן ההכנות לקראת האפשרות של כיבוש גרמני בהונגריה. תוך כדי כך שב ועלה רעיון ההצטרפות לפרטיזנים. לא היה זה רעיון חדש בקרב קבוצתו של אלכס, בעבר נעשו נסיונות ליצור קשר עם הפרטיזנים הפולניים אך כולם הסתיימו בכישלון. בהונגריה, לראשונה, נראה הרעיון בר ביצוע.

בעודם מגששים את מימוש הרעיון התרחשה הפלישה הגרמנית. אף על פי שהפלישה באה בהפתעה, היו החברים מוכנים לקראתה: היו ברשותם מעט נשק ותעודות מזויפות. חברי הקבוצה החליטו לעזוב את הונגריה הכבושה; אלכס ניהל את ההכנות לקראת העזיבה; הוא קבע את דרכי ההגעה לרכבת ואת תור היציאה לבורחים. היה עליהם לברוח כבודדים, והורי החברים נקבעו כראשונים לעזיבה. אלכס, כמפקד הפעולה, דרש מאמו לקיים את חובת הדוגמה האישית של מנהיג וביקש ממנה לצאת אחרונה. עם שני חבריו, אמיל ודנקה שנשארו מאחור לסייע בטשטוש עקבות פעולת הבריחה נתפסו ונעצרו. אמו, רלה, כמעט נתפסה אף היא, אך הצליחה לחמוק בדרך מזל. במשך ארבעה ימים הוכו אלכס וחברו אמיל; הם נעצרו על תקן פולנים-נוצרים וחוקריהם לא הצליחו לגלות את דבר היותם יהודים. לאחר 21 יום של חקירה, נקטו הנאצים בשיטת עינוי חדשה: במשך שלושה ימים מנעו מהם אוכל ושתייה, והשקו אותם במי מלח. כשהם המשיכו לעמוד בשתיקתם, הוחלט להוציאם להורג. 

הוא תאר את מה שאירע: "ביום שבו היה עלי למות, באה חוליית חיילים לתא שבו הייתי עצור והובילה אותי לגרדום ... העמידו אותי על הגרדום וענבו את לולאת החבל על צווארי. ברגע זה התקרב אחד הקצינים ואמר:'אם תודה עכשיו ותמסור לנו את שמות שאר הטרוריסטים, תזכה לחנינה'. סירבתי. הפקודה ניתנה. הקרקע נשמטה מתחת רגלי, נחנקתי, עיני חשכו...". ניסיון התלייה המדומה היה אמור לשבור אותם סופית. למחרת היום, החליט עם אמיל, אחרי 24 יום של חקירה ועינויים, שהם כבר נתנו לחבריהם די זמן לעזוב את בודפשט.הם הודיעו לחוקרים שהם מוכנים למסור כתובת; כעבור זמן חזרו החוקרים והודיעו שהדירה הייתה ריקה. הם הועברו לכלא בעיר פץ, וחיכו למשפטם. בנובמבר 1944, עם התקרבות החיילים הסובייטים, החליטו ההונגרים להוציא את כל האסירים להורג. ה-28 בנובמבר נקבע כיומם האחרון. הם היו אמורים להיתלות בשעה 9:30 בבוקר – בשעה 7:30 בבוקר הגיחו הטנקים הסובייטים במעלה רחוב הכלא ואלכס החל לצעוק: "כאן אסירים פוליטיים" הרוסים נכנסו לבית הסוהר ופרצו את המנעולים ביריות. למרות הדרך הארוכה שעבר, הבין שהמלחמה עדיין בעיצומה והוא ביקש להצטרף ללחימה. באותו היום שבו שוחרר מבית הסוהר הוא התייצב במפקדת הצבא האדום וביקש להתגייס. הוא סופח כמתורגמן ביחידה מיוחדת ותפקידו היה לאתר חבלנים וצנחנים גרמנים שנשלחו מעבר לקווים כדי לעשות פעולות חבלה.

עם סיום המלחמה הגיע עם הצבא האדום לאוסטריה והתלבט מה לעשות כעת. הוא לא ידע אם עליו להתחיל לשקם את חייו, כבחור צעיר בן 19, או לנקוט פעולות נקם נגד האויב המובס. הוא בחר בנקמה ובמשך שנתיים פעל במסגרת ארגון נקמה שנקרא בשם "המרכז", ארגון ששוטט במחנות שבויים וחיפש אנשי אס-אס.

בהמשך הצטרף לפעילות האצ"ל באירופה; ובאוגוסט 1947 השתתף בפעולת החבלה הראשונה שנערכה באוסטריה: 8 אנשי אצ"ל יצאו לפוצץ את מלון "סאכר" בווינה, מקום מושבה של המפקדה הצבאית הבריטית באזור.

היה אחד ממאות העולים על סיפונה של אוניית המעפילים "אלטלנה". עם הגעתו לארץ הוא התגייס, ביולי 1948, לצה"ל ומונה לפקד בחיל האוויר (דרגת קצונה שהייתה נהוגה באותם ימים בחיל האוויר). הוא שירת בחיל עד שנת 1960, אז הושאל ל"מוסד" ופיקד על העלאתם החשאית של יהודי מרוקו.

נפטר מהתקף לב ב-6 ביולי 1981.