איגור קוליקוב

נולד ב-8 בספטמבר 1926 בעיר זולוטונושה, מחוז פולטבה באוקראינה. לאחר זמן מה עברה המשפחה לעיר חרקוב. ביוני 1941, יחד עם קרוביו, פונה לעיר אלמה-אטא קזחסטן. מתוך כוונה להגיע לחזית בהקדם האפשרי בלשכת הרישום והגיוס הצבאי, אמר כי איבד את המסמכים שלו, וכאשר הגיש בקשה לחדשים הוסיף לעצמו גיל שנה. ב-2 בינואר 1943 גויס לצבא על ידי הקומיסריון הצבאי של מחוז סטאלין (RVK) של העיר אלמה-אטא ונשלח לבית הספר לרובאים ומרגמות בגומל. לא ניתן היה לסיים את בית הספר, שכן התקבלה הוראה לשלוח צוערים לחזית. מאז מאי 1943 אומן בגדוד האימונים המוטס 7. בספטמבר 1943 מונה למפקד חוליית חבלנים בחטיבה המוטסת של המשמר השלישי (GVDBR 3). מ-24 בספטמבר השתתף במבצעי הנחיתה והקרב של הדרג הראשון של הנחיתה של מבצע הדנייפר ("נחיתת בוקרינסקי"), המבצע המוטס הגדול ביותר של הצבא האדום. יחד עם הפרטיזנים השתתף בפשיטות קרב באזור צ'רקאסי. באחת הפשיטות הוא נפצע בראשו מרסיס מוקש שהתפוצץ בסמוך. הוא, שאיבד את הכרתו, נחשב למת על ידי חבריו. בשובם למחנה הפרטיזנים דיווחו על מותו. קרובי משפחה באלמא-אטא,קיבלו גם את הבשורה על מותו. כעבור כמה ימים באו הפרטיזנים לקבור אותו וגילו שהוא בחיים. הוא שהה שלושה חודשים בבית חולים פרטיזני, ובאפריל 1944 חזר לתפקיד. בהמשך לכך, מנובמבר 1944, במסגרת הגדוד המוטס 317 של המשמר, הוא השתתף בחציית נהר הסביר, בקרבות קשים ליד העיר סקספההרוואר בהונגריה. בקרבות בהונגריה הוא נפצע ברגלו. הוא לחם באוסטריה בקרבות ליד אגם שוורצנזה. הוא זכה לחוות את הניצחון כשהיה ליד פראג.
ב-1946 חזר לחארקוב, נישא וקיבל את שמה של אשתו, קוליקוב.
ב-26 בספטמבר 1996 עלה ארצה בעיר חיפה. בישראל הוכר כנכה מלחמה. הוא נפטר בשנת 2006 בגיל 80. זכה בעיטור המלחמה הפטריוטית, שני עיטורי הכוכב האדום, מדליות "על אומץ", "לכיבוש וינה", "לניצחון על גרמניה".