אנטונין סוחור

נולד ב-16 ביולי 1914 במשפחה סלובקית בעיירה הכורים לוהברג בנורדריין-וסטפאליה שבגרמניה, שם עבד אביו במכרה פחם. בתום מלחמת העולם הראשונה חזרה משפחתו למקום הולדתו של אביו, לעיירה דוכוב שבחבל הסודטים. סיים בית ספר מקצועי ועבד כפועל במפעל לייצור כלי זכוכית.

בשנת 1936 התגייס לצבא הצ'כוסלובקי. במהלך שירותו הצבאי סיים קורס מש"קים ובתום שירות החובה המשיך לשירות בצבא הקבע. כאשר השתלטה גרמניה הנאצית על צ'כוסלובקיה, עזב את הצבא וחזר לעיירת הולדתו. 

במאי 1939 נעצר על ידי המשטרה הגרמנית, הואשם בפעילות נגד המשטר ונכלא במחנה העבודה ליד לייפציג. הוא הצליח להימלט מהמחנה ולעבור את הגבול לפולין. בפולין הצטרף אל שורותיו של הלגיון הצ'כוסלובקי בפיקודו של לודביק סבובודה. 

בסוף ספטמבר 1939 נפל בשבי הצבא האדום אשר פלש לפולין, יחד עם שאר חברי הלגיון. הוא הוחזק במחנות מעצר שונים בברית המועצות.

בפברואר 1942 היה בין המתנדבים הראשונים אל הגדוד הצ'כוסלובקי שהוקם על ידי קולונל סבובודה בברית המועצות. היחידה הצ'כוסלובקית סבלה ממחסור בקצינים, לכן כבעל ניסיון פיקודי וסמל לשעבר, עבר הסמכה מזורזת לקצונה והועלה לדרגת סגן משנה. הוא מונה למפקד מחלקת הסיור של הגדוד. 

ב-8 עד ה- 13 במרץ 1943 השתתף עם מחלקתו בפעילות הקרבית הראשונה של הגדוד ליד כפר סוקולובו שבמחוז חרקוב. הוא נפצע בקרב, אך למרות הפציעה המשיך לפקד על מחלקתו. על תפקודו בקרב סוקולובו הוא עוטר ב"צלב המלחמה הצ'כוסלובקי" ובעיטור הדגל האדום הסובייטי.

ביולי 1943 הועלה לדרגת סגן ומונה למפקד פלוגה בגדוד הראשון של החטיבה הצ'כוסלובקית העצמאית. בנובמבר 1943 בעת הקרב על העיר קייב הייתה פלוגתו בין היחידות הראשונות שצלחו את הנהר דנייפר ופרצו את קווי ההגנה הגרמנים בגדה המערבית של הנהר. חייליו, רכובים על טנקים, הצליחו להסתנן אל העורף הגרמני ולתקוף באופן מפתיע את הכוח הגרמני שמנע את התקדמות ההתקפה של הכוחות הסובייטיים באותו האזור. על אומץ ליבו וכושר מנהיגותו בקרב זה העניק לו הפיקוד הסובייטי את התואר "גיבור ברית המועצות".

לאחר שחרור קייב השתתף בקרבות לשחרור החלק המערבי של אוקראינה. באפריל 1944 הועלה לדרגת סרן ומונה למפקד גדוד חי"ר ממוכן. בספטמבר 1944, בעת הקרב על מעבר דוקלה בהרי הקרפטים, נפצע קשה בעת שהוביל באופן אישי את חייליו להתקפה על עמדה גרמנית מבוצרת. בתום תקופת החלמה של כמה חודשים חזר לשירות , אך כבר לא לקח החלק פעיל בלחימה, אלא שירת בתפקידי מטה בעורף.

לאחר סיום המלחמה המשיך לשרת בצבא. בשנים 1945-1947 למד במכללה לפיקוד בפראג, כשסיים את לימודיו – קיבל תפקיד במטה הכללי. בשנת 1948 מונה למפקד מחנה אימונים למתנדבים היהודים מאירופה בעיירה ולקה שטרלנה, אשר הוקם על ידי קצינים יהודים ששירתו בצבא הצ'כוסלובקי בתמיכת ממשלת צ'כוסלובקיה והממשלה הזמנית בישראל. הוא אף ביקר בישראל ונפגש עם אנשי הצבא והממשל בארץ לצורך תיאום הפעילות בצ'כוסלובקיה. כעבור כמה חודשים התקררו היחסים בין ישראל לבין הצ'כוסלובקיה הקומוניסטית, המחנה פורק והוא חזר לתפקידו הקודם במטה הכללי.

בספטמבר 1949 מונה למפקד בית הספר לקציני חי"ר בעיר מילוביצה. ביולי 1950 הועלה לדרגת קולונל. בלילה בין 15 ל 16 ביולי 1950, במהלך תרגיל צבאי, התנגשה המכונית בה נסע במשאית. הוא נפצע באורח אנוש וכעבור כמה שעות מת מפצעיו. לאחר מותו הועלה לדרגת גנרל.

במהלך שירותו עוטר ב-12 עיטורים שונים של מדינות שונות: 6 צ'כוסלובקיים, 2 סובייטיים, 2 רומנים, פולני אחד ויוגוסלבי אחד. על שמו קרויים רחובות בערים ועיירות רבות בצ'כיה ובסלובקיה. כמו כן רחובות על שמו ישנם בעיר חרקוב באוקראינה ובעיר בוזולוק במחוז אורנבורג שברוסיה.