אלכסנדר לנדאו

נולד בוורשה. היה חבר הוועד האזרחי שליד ועד התיאום שעסק בגיוס כספים לצורכי "הארגון היהודי הלוחם", לבניין מקלטים ובונקרים ולהפצת רעיון ההתנגדות הפעילה בכל שכבות הציבור היהודי בגטו.
היה הבעלים של "שופ לנדאו", מפעל לייצור רהיטים ברחוב גנשה מס' 30, אותו ניהל עם אחיו המבוגר ממנו, יוסף. הגרמנים החרימו את המפעל והעמידו בראשו "נאמן" גרמני, שהמשיך להעסיק את האחים לנדאו כמנהלי עבודה במפעל.
בתאריך 22/7/1942, עם תחילת הגירוש הגדול, העניקו הגרמנים לעובדי המפעל חסינות מפני גירוש (חסינות שהופרה חיש מהר). אלכסנדר ניצל עובדה זאת והסתיר יהודים רבים ב"שופ". בין יושבי המקלט היו פעילי מפלגות, אנשי ציבור, סופרים, רבנים ועובדי ארכיון הסתרים "עונג שבת". ההיסטוריון ד"ר עמנואל רינגלבלום קרא למקום "השופ בעל האופי הציבורי". בין חברי תנועות הנוער שקיבלו מקלט היו רבים מתנועת "השומר הצעיר", אליה השתייכה גם בתו, מרגלית.
הודות ליחסי האמון שנוצרו בין אנשי תנועה זו, ובמיוחד יוסף קפלן, לבינו, התיר להם להשתמש בטלפון של ה"שופ" לצורכי פעילות המחתרת וכן יכלו לזייף תעודות ומיסמכים במשרד ה"שופ". יוסף קפלן, שנעצר והוצא להורג, עסק גם הוא בזיוף תעודות ב"שופ" זה.
בתאריך 23/7/1942, ביום השני לגירוש הגדול, השתתף בהתכנסות של אישים ידועים בגטו, שמטרתה הייתה לעמוד על משמעות המתרחש ולהחליט על הצעדים בהם יש לנקוט.
ביום 18/1/1943, (המרד הראשון) נעצרו עובדי ה"שופ" לצורך גירוש. לנדאו, שהשתדל לשחררם, נעצר אף הוא אך שוחרר. בו ביום נפלה בתו מרגלית בקרב עם הגרמנים בגטו.
באפריל 1943 עבר לצד ה"ארי" של העיר, מצויד בתעודות מזויפות של נתין מדינה דרום אמריקאית, באמצעותן הגיע למחנה ויטל בצרפת, משם נשלח למחנה אושוויץ.
נספה באושוויץ.