בריגדיר פרדריק הרמן קיש

בריגדיר פרדריק הרמן קיש
אל"מ (מיל) ד"ר בני מיכלסון

נולד לאליס והרמן מיכאל קיש ב- 23.8.1888 בהודו, כבן למשפחה יהודית ששירתה בשלטון הקולוניאלי של בריטניה. משפחתו התרחקה מן ההווי היהודי באנגליה ולא היתה מעורבת בקהילה היהודית. פרדריק קיבל חינוכו בבית ספר באנגליה. בגיל 18  נתקבל למכללה הצבאית המלכותית לקציני תותחנים והנדסה - "וולוויץ" (Woolwich), בסיום לימודיו הוסמך כקצין בחיל ההנדסה. בין השנים 1909-1914  שירת בצבא הבריטי בהודו והגיע לדרגת קפטיין.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, באוגוסט 1914  הוצב בחיל המשלוח הבריטי בצרפת. לחם בחזית בלגיה עד דצמבר 1915  ופעמיים נפצע בקרבות. כשהבריא נשלח לחזית במזרח התיכון, לעיראק. שוב נפצע, וכשהבריא הועבר למשרד המלחמה בלונדון, לאגף המודיעין. שם שימש ראש ענף המזרח הרחוק ואח"כ ראש ענף מחקר מודיעין רוסיה. בתפקיד זה שרת עד תום המלחמה. בתקופת שירותו כקצין קרבי צויין שלוש פעמים לשבח בהודעות רשמיות שפירסמו האנגלים משדות הקרב. הוא זכה לעיטורים שונים, ביניהם "עיטור השירות המצויין" של בריטניה וצלב המלחמה של צרפת. הועלה לדרגת מייג'ור ומאוחר יותר לדרגת לוטננט-קולונל, וזאת בגיל 30  בלבד.

לאחר המלחמה השתתף במשלחת הבריטית לועידת השלום שהתקיימה בפריס כראש מחלקת המודיעין של המשלחת. שם התוודע מקרוב למנהיגי התנועה הציונית, בהם חיים וייצמן ואהרון אהרונסון, הושפע מהם והחל לפעול בהסתדרות הציונית.

נשא לאישה את רות פרנקלין, קרובת משפחה של הרברט סמואל, הנציב העליון הראשון בארץ-ישראל המנדטורית.

בראש המחלקה המדינית של ההסתדרות הציונית

לאחר שלא התקבל לביה"ס לפיקוד-ומטה החליט לפרוש מהצבא (בדרגת לוטננט-קולונל) ובשנת 1922  נבחר פה אחד להנהלת ההסתדרות הציונית. בין השנים 1923-1931 כיהן קיש כראש המחלקה המדינית של ההסתדרות הציונית. היה זה עשור מעצב של הישוב היהודי בארץ ישראל. על תקופה זו כתב קיש יומן מפורט. בשנת 1927  ויתר על נתינותו הבריטית וקיבל את הנתינות הארץ-ישראלית. בתקופה זו לקח חלק פעיל בחיים החברתיים והכלכליים בארץ. היה חבר הנהלות מפעלים שונים, ביניהם חבר נשיאות "מכבי". היה בין מייסדי הקרן לזכר אליעזר בן יהודה, ששמה לה למטרה להוציא לאור את המילון השלם של מחיה השפה העברית.

פרדריק קיש דיבר ופעל למען שיתוף פעולה ודו-שיח עם ערביי הארץ. הוא לא ראה בציונות אידיאולוגיה, או אפילו פרקטיקה פוליטית, שתרע עמם, אלא להיפך.

מאורעות תרפ"ט (1929) בארץ-ישראל זיעזעו את התנועה הציונית. "המכה הגיעה והיא חמורה יותר ממה שכל אחד מאתנו יכול היה לצפות", במילים דרמטיות אלו פתח קיש את יומנו ב- 21 באוקטובר 1930 עם פרסום "הספר הלבן" של פאספילד. הספר, שפורסם בעקבות מסקנת "ועדת שואו" לאחר מאורעות תרפ"ט, צמצם באופן ניכר את תמיכת הבריטים במפעל הציוני: הוא קבע מגבלות ניכרות על רכישת קרקע ועל עלייה של יהודים לארץ, וכן הייתה בו מעין "פניית פרסה" אידיאולוגית. אם בהצהרת בלפור דובר על זכותו של "העם היהודי" בארץ ישראל, הרי ש"הספר הלבן" התמקד רק ביישוב היהודי, היושב כבר בארץ ישראל. הייתה זו במשתמע, נסיגת בריטניה מהרעיון הציוני עם כל המשמעויות המעשיות הנובעות מכך להמשך מפעל העלייה. הממסד הציוני והיישוב היהודי כולו ראו בו נסיגה מהצהרת בלפור, והוא גרם לגל מחאה חסר תקדים ביישוב.  

באותו בוקר כתב קיש המזועזע: "ההשלכות של המסמך לגבי קרקע, הגירה... אופייה הכללי של ההצהרה – כל זה גרוע מאוד. משלוש בחינות זוהי בגידה של התחייבות המנדט והאֵמון ששמנו בבריטניה כבעלת המנדט. קודם כל, נעשה ניסיון מחושב להגדיר את הציונות האורתודוקסית – הציונות של ויצמן ועמיתיו – כדבר קיצוני, לא צודק ומדכא", הוא כתב. "שנית", הוא הוסיף, "ההצהרה נוטה להפריד בין יהודי ארץ ישראל ליהודי העולם ולהתייחס להתחייבויות המנדט כאילו הן נוגעות רק ל-160,000 יהודי הארץ... תוך התעלמות מן הקונטקסט ההיסטורי של היהודים עם הארץ". "ושלישית", כתב, "כל המסמך רושף שנאה ליהודי ורצון לנקמה". אלו מילים קשות ממי ששירת את בריטניה כבריטי שנים כה רבות, ועוד ישרת אותה בעתיד.

ביום למחרת, לאחר שוויצמן ובכירים אחרים בסוכנות הודיעו על התפטרותם כאות מחאה, הוא כתב: "עלינו למצוא את הדרך לשמור על עבודתנו. פיתוח כלכלי מואץ – זוהי התשובה הנאותה לממשלה הבריטית. אם ניתן היה ליישב את ארץ ישראל תחת הממשלה התורכית, ללא הצהרת בלפור או כתב המנדט, יהי זה אפשרי לעשות זאת גם היום למרות הממשלה העוינת ברחוב דאונינג. עלינו לצפות ליום בו ממשלה ידידותית יותר תהיה בתפקיד", הוא סיים באופטימיות.

בעקבות וייצמן, גם קיש התפטר מן ההנהלה הציונית וכן מתפקידו כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית (שהפכה בינתיים לגוף הביצועי של ההסתדרות הציונית), בקונגרס הציוני הי"ז בשנת 1931 . אבל גם אחרי שהתפטר מתפקידיו הרשמיים בתנועה הציונית הוסיף לפעול במועצות המנהלים של חברות כלכליות ותרבותיות שונות. בין השאר היה גזבר התזמורת הפילהרמונית בישראל, כאשר נוסדה. כשפרץ המרד הערבי הגדול בשנים 1936 – 1939, הסכים לקבל על עצמו את תפקיד המקשר בין הנהלת הסוכנות ובין הצבא הבריטי שהגיע בכוח רב ארצה.

במלחמת העולם השנייה

בחודש ספטמבר 1939 עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, חזר קיש למדים ומונה למפקד יחידות ההנדסה במחוז אלכסנדרייה שבמצרים. כעבור מספר חודשים בראשית שנת 1940 מונה לקצין הנדסה-בינוי ראשי של כל מתקני בעלות הברית במרחב קהיר.

ב - 27 בפברואר 1941 התמנה לקצין הנדסה ראשי של כוח המדבר המערבי, מדצמבר 1941, כשכוח המדבר המערבי הפך להיות הארמיה השמינית, היה קיש לקצין ההנדסה הראשי של הארמיה השמינית. ממשימותיו של קצין ההנדסה הראשי הארמיוני היו לדאוג:

למים - לארמיה שסדר הכוחות שלה כ- 220,000 איש, ונמצאת בתנועה במדבר.

להסוואה, כהונאה. במרחב מדברי חשוף חייבים להסוות את הכוחות ולהונות את הגרמנים.

בין ה- 23 באוקטובר ל-4 בנובמבר 1942, התקיימה המערכה החשובה ביותר במדבר המערבי – מערכת אל עלמיין, שהייתה לנקודת המפנה בלחימה בצפון אפריקה. אחת מדמויות המפתח החשובות ביותר  במערכה זו היה בריגדיר פרדריק קיש.

במערכת אל עלמיין, פיקד פרד קיש כקצין הנדסה ראשי של הארמיה, על 52 פלוגות הנדסה ועוד 20 יחידות הנדסה אחרות. המשימה – לפרוץ את המכשול הגרמני שהיה בעומק של חמישה עד שמונה ק"מ, ונקרא "גני השטן". קיש היה המפקד מאחורי פיתוח השיטות לפריצת המכשול, אמון הלוחמים, ציודם והובלתם לביצוע משימתם.

"גני השטן"

החלק החיוני ביותר בהכנות למערכת אל-עלמיין היה התרגולת שפיתח קיש עם קציניו לצורך המלאכה המסוכנת - פריצת שדות המוקשים שזרע האויב.

לא נוכללהעריך נכונה את הסיכונים שניצבו בפני הארמיה-השמינית באל-עלמיין ואת חלקו המכריע של הבריגדיר קיש בהתגברות על סיכונים אלו בלי לעמוד תחילה על טבעם הקשה ועל אומץ לבם של האנשים שעליהם הוטל "לטפל" בהם.

תיאורים רשמיים וגרסאות המיועדות לקהל הרחב עוברים ברפרוף על מבצע יסודי זה והמצביאים, שכתבו את זיכרונותיהם על המערכה, כמעט אינם מזכירים אותו.

מערכת הביצורים והמכשולים שרומל היה טורח ומקים אותם מזה חודשים אחדים, הייתה מושתתת על מוקשים, תיל דוקרני, תותחים נגד טנקים ומקלעים, כשכל אלה ערוכים בעומק רב. הגרמנים כינו את שדות המוקשים האלה "גני השטן", ואת המוקשים עצמם כינו, ברוחו של אותו דימוי עצמו "ביצי השטן". הבריטים כינום ביתר כובד ראש, "ביצות מוקשים". ה"גן" או "הביצה" השתרעו לכל אורך החזית ועומקה מחוף הים התיכון בצפון ועד לשקע קטרה בדרום; באי אלה מקומות, הגיעה רצועת הגנה זו עד שמונה קילומטרים לעומק.

המכשולים והביצורים נבנו ונזרעו בשתי רצועות חזיתיות עיקריות, שרוחבן – בדרך כלל - היה, כמה מאות מטרים. בין רצועות עיקריות אלה, שמתארן היה בלתי אחיד, הייתה כברת מדבר פתוחה אשר רוחבה הגיע לעתים קרובות ל- 5 – 6 ק"מ. על פני שטח זה הצטלבו חגורות נוספות של מוקשים, שקישרו את שתי הרצועות העיקריות במקומות רבים, כדי שאותם הטנקים התוקפים, שיחדרו מבעד לרצועה הראשונה, ימצאו עצמם "כלואים בין חומות" – סגורים ב"תיבת מוקשים". מהרצועות העיקריות נשלחו, כאילו בלא שום שיטה, המון אצבעות, או "משושות", של מוקשים ותיל, שנועדו לפתות טנקים או גייסות להיכנס לתוך שטח ההשמדה של תותח נ"ט מוסתר. וכך היה מבנה שדה המוקשים כמבוך נטול סדר ושיטה. שפתה הקדמית – הקרובה לבריטים – של כל רצועה הייתה פתוחה לגמרי (ללא גידור או סימון). ובקיומם של המוקשים יכלה להבחין - באור היום - רק עין מנוסה וחדה; בלילה לא הובחן בהם כלל. אך רוח נמרצת הייתה עשויה להשיב מעליהם פה ושם את החול המכסה אותם. הצד הקרוב לאויב של החגורות סומן, בדרך-כלל, בתיל דוקרני שעליו תלו לנוחיות המגן לוחיות-מתכת מעוטרות בגולגולת ושתי עצמות צלובות, בצירוף האתראה: זהירות, מוקשים! - בגרמנית. חגורות של תיל דוקרני היו פזורות, אף הן ללא משטר וסדר, גם בתוך שדה המוקשים, בדרך כלל כדי להגן על "מוצבי החוץ".

בתוך "גני השטן" האלה, המבוצרים וממוכשלים היטב, מוסתרים היו, מוצבי הגנה קטנים לרוב – חפרות קלעים, או "סאנגארים" של אבן (שהיו שוחות נשק עם תל חזה עשוי אבנים, שהאיטלקים הרבו להשתמש כשכמותן) ובהם ממוקמים היו מקלעים, תותחים נ"ט, מרגמות ומוצבי תצפית. הגישה אליהן הייתה דרך משעולים צרים שעברו בין המוקשים. מוצבי הגנה קטנים אלה הם שכונו בפי רומל "מוצבי חוץ".

ממוקמים היו באורח שכל שטחי שדות המוקשים כולם היו מכוסים באש, אם לא ב"כוח אדם"; שהרי בהגנה חשובה יותר עצמת האש מעצמת כוח האדם. עמדות האש יכלו, כמובן, להסתייע הדדית. מטרתן הייתה להשהות כוח תוקף ו"לקצץ" בו, שעה שהוא נאבק לפלס דרכו בשדות המוקשים, בעוד שהכוח הגרמני העיקרי של דיביזיות השריון והרגלים שבעורף, בהיותו חופשי לנוע כחפצו, ייערך להנחית את "מהלומת-החיסול".

כאן נמצאה, אפוא, דוגמת מופת אימתנית ל"הגנה בעומק". אכן בטכניקת הגנה זו לא היה כל חידוש שהוא, שהרי הייתה זו הטכניקה השגורה אצל הגרמנים כבר במלחמת העולם הראשונה, אולם כוחה כאן היה בעומקה הרב; היה בה כדי להציג ולהפגין כיצד עשויה הגנה, תוך כדי חסכון רב בכוח, לקיים יתרון טקטי רב כנגד כוח תוקף הנהנה מעדיפות מספרית. "הגנן הראשי", שפיקח על נטיעתו של מטע רפאים זה, היה הקולונל האקאר, קצין ההנדסה הראשי של רומל. רומל עצמו השגיח יום-יום על התקדמות העבודה ב"גנים" ובטח מאוד בעצמת הבלימה שלהם. הפיגור בן החודש שחל בהתקפה הבריטית, ואשר כפהו גנרל הרולד אלכסנדר (אלוף פקוד המזה"ת) על רוה"מ צ'רצ'יל קצר הרוח, העניק לרומל הזדמנות לעבות, להעמיק ולהאדיר עוד יותר את מכשוליו וביצוריו. יתרה מזאת, מאחורי שדות מגינים אלו החל רומל מכין רצועת הגנה שלישית שאיפינוה עמדות מחופרות לטנקים ולתותחים נגד טנקים. רצועה זו החלה מעט מזרחית ממסגד אל-רחמן ונמשכה בכללותה דרומה, כתריסר קילומטרים. כיוון שהייתה בריחוק כשלושה עשר קילומטרים מהעמדות הקדומניות של הבריטים נמצאה מעבר ליכולת החדירה תוך לילה אחד של הרגלים שלהם. ואכן כפי שהוכח בבוא העת, היה זה המכשול העיקרי בהתקדמות השריון הבריטי.

בפרקי הלחימה שקדמו למערכת אל-עלמיין, ושהיו רובם קרבות תנועה, לא נודעה למוקשי האויב חשיבות רבה. אולם מיד לאחר שעצר האויב למול אל-עלמיין, פתח רומל בזריעת מוקשים בהיקף רב ולקראת השבוע השלישי בחודש אוקטובר 1942 כבר זרע כחצי מיליון מ"ביצי השטן" המתפוצצות שלו.

כתשעים וששה אחוז מהם היו מוקשים נגד טנקים - גרמניים, איטלקים, צרפתיים, וכן המוקשים, ה"מצרים", שנוצרו על ידי קבלנים מצריים לפי הזמנה של הבריטים ונפלו שלל בידי האויב. קבורים היו ממש מתחת לפני החול, והתפוצצו מחמת לחץ. לא תמיד השמידו את הטנק, שדרס אותם, אך ודאי שגרמו לו נזק. ואילו כלי-רכב אופניים ניזוקו ממוקשים אלה ללא תקנה ונוסעיהם נקטלו, בדרך כלל, או שוסעו קשות. בדרך כלל לא די היה במשקלו של אדם כדי להפעיל את המוקשים הנגד טנקיים, אם היה הולך שפי אבל איש רץ היה מפעילם, ואז לא נותר דבר, לא ממנו ולא מן הסמוכים אליו.

משימת סילוקם של מוקשים אלה הייתה מלאכה מסוכנת למדי, אבל התקנים אחרים צורפו אליהם, להגביר את הסיבוך. מלחמת המוחות בין ממציא המוקשים ובין החייל שעליו הוטל לגלותם ולסלקם בסכנת נפשות - מלחמה זו אך זה החלה. הטכניקה-של מלכודות הפתאים עדיין לא הגיעה אז לשיאי התחבולה השטניים שאליהם הגיעה לימים, אך מספר רב מאוד מן המוקשים מולכדו, והיו מוכנים ומזומנים להמית מיתה חטופה על כל המנסה לסלקם, וכך, אפילו ניתן לסלק בשלום מוקש אחד, היה סילוקו מפעיל -באמצעות התקן מקשר - מוקש אחר.

אפילו מסוכנים יותר לחייל עצמו היו התקנים מהתקנים שונים, שנועדו להרוג אותו אישית שעה, שהיה פוסע על פני הקרקע. מוקש "הנעל" הנורא,שהיה קוטע רגליו של אדם כפי שקרה כעבור זמן לקיפנברגר; בריגדיר, מפקד חטיבה ניו-זילנדי, מחבר הספר "בריגדיר הרגלים", עדיין לא הופיע; אך מוקש ה- S , מוקש קופץ, שנעשה בו שימוש, רב בעלמיין, היה קטלני ממנו, היה זה גליל מתכת קטן, "מצווארו נזדקרו שלוש קרניים זעירות, בהידרס הקרניים, ירה מטען בליסטי את הגליל אל-על, לגובה הטבור בקירוב, וכאן התפוצץ בהתיזו סביבו מטח רסיסים היה זה רוצח מגואל בדם.

תיל ממעיד דק, שבלילה לא ניתן היה להבחין בו, עשוי היה אף הוא להביא מוות חטוף ונורא. גם את מוקש ה- S ניתן היה להפעיל בתיל שכזה. כמו כן חוברו חוטי תיל ממעיד אל פצצות אוויר גדולות, שעשויות היו לקטול אנשים בהמון ובעלמיין אף עשו כך. כמויות גדולות, של רימוני יד איטלקיים קטנים, שנקראו "שדים אדומים", זרועים היו בשדות המוקשים, כשלעצמם, רגישים היו למגע ומסוכנים, אך אם הרימות אחד מהם לסלקו, עלול היית להפעיל בו בזמן מוקש שיפוצץ אותך ואת חבריך לרסיסים.

תיארנו כאן מקצת מ"תענוגות" "גניו" של רומל. הצעידה בהם הייתה מעבירה מדקרות-סיכה בכפות הרגליים, ואילו בהסתערות נדרשו, הרגלים מפלוגות הרובאים להתקדם על פניהם בקצב צעידה ללא הפסקה ולשאת ולסבול ללא רתיעה את האבידות. אך אי-אפשר היה לקדם עמם את כלי הנשק המסייעים שלהם ואת כלי-רכבם, תותחים נ"ט, נושאות ברן וכיו"ב - אף לא טנקים בטרם טוהר למענם נתיב בשדה המוקשים.

משימה זו מוטלת הייתה על פלוגות המהנדסים המלכותיים שבדיביזיות בהנחייתו של קצין ההנדסה הראשי - קיש. היו להם, כמובן, שפע של דוגמאות מכל דגמי המוקשים אשר לאויב, וכל פלסי הדיביזיות אומנו בהם עד לבקיאות כזאת, שהיה בידם לפרק מתוכם את המרעומים ולהוציאם בעיניים עצומות. אף באור היום, ושעה שלא ניתכה עליהם אש, נדרשה תרגולת קפדנית ומדויקת למעשה זה. היה עליך לחטט באצבעותיך מתחת לכל מוקש וסביבו ולוודא שאין הוא ממולכד. אסור היה עליך לצעוד ולו גם צעד אחד בלא שתתבונן במקום בו תציג את כף רגלך ובלא למששו. השיטה הרגילה לפרק מוקש נגד טנק הייתה למשש, למצוא ולסלק את המצת שלו; ואילו את מוקש ה- S "נטרלו" על-ידי תחיבת מסמר קטן לתוך הנקב הקטן שבו נמצאה קודם לכן הנצרה - אשר הוצאה בידי מניח המוקשים של האויב.

מלאכת הפירוק הייתה עיסוק מסוכן למדי, אשר מעטים ניגשו אליה בלא פחד וחשש. אולם הבעיה הראשונה הייתה גילוי המוקש. עד לעת ההיא היו השיטות היחידות, גילוי סימנים נראים לעין של חפירה בחול - סימנים שהאויב היטיב תכופות לטשטשם ולהסתירם - ובדקירת הקרקע בכידונים. מלבד היות שיטות אלה פרימיטיביות, איטיות ומסוכנות, ניתן לנקוט בהן באור היום בלבד, ועל כן גילו לגרמנים את המעשה מיד בראשיתו - דבר שנטל את ערכו כמעט כליל.

הייתה זו אחת הסיבות שתרמו אף הן לכישלונות יקרי המחיר בלחימת חודש יולי 1942. כך, למשל, באחד הימים, בשעת אחר הצהריים, לאחר שהמהנדסים המלכותיים טיהרו נתיב בהיותם נתונים בתצפית מלאה מצד האויב, עבר בנתיב זה גדוד ה"רמחים" ה- 9 (מהבריגדה-המשוריינת ה- 2) ונתקל בתותחים נ"ט של האויב, שהיו מצפים לו. אך לעתים רחוקות נתגלו וסוירו מראש שדות-מוקשים של האויב, ומחמת הערב-רב של השיטות לפריצת המעברים בשדות-המוקשים, שהיו נהוגות אותה תקופה לבשו בדרך כלל, פקודות המבצע לפלסים נוסח מעורפל של הוראה ללא כל פירוט שהוא, שעליהם לפרוץ "כל שדה-מוקשים שיימצא בדרכם". היטיב להתבטא הפלס ה. פלין מפלוגת השדה ה- 3 מצ'אשייר: "נזרקנו במפתיע לתוך הקרבות, ללא הכנה שהיא". הייתה זו דרך מגוחכת, שאין הדעת סובלתה, "להכשיר את הקרקע" להתקפה, שכן לעתים קרובות למדי היה כל המבצע כולו תלוי בהכשרה זו.

מחקר ניתוחי קרב, שהוציאה הדיביזיה-המשוריינת ה- 1, ציין כי "הכישלונות בקיץ, ליד רכס רוויסאת, הוכיחו ברורות שפלסים לבדם לא יוכלו לבצע את המלאכה וכי נדרש לפיכך תיאום פעולה מצד כל החילות והשליטה במבצע, חייבת להיות 'מרוכזת' בידי מפקד אחד וכן שחיוני הוא "תכנון מדוקדקמאוד, עד לפרט האחרון".

באחד ממעשי השטות האלה של חודש יולי, כאשר תותחיה הנגד - טנקים של הדיביזיה ה- 50 נפגעו בעלותם על מקשים ואנשי הרגלים שלה נשטפו על ידי שריון האויב, נפצע קצין ההנדסה פיטר מור, מפקד פלוגת השדה בה שירת הפלס פקין, ונשלח לעורף, אל הדלתה-במצרים. מור היה קצין בצבא הקבע, וניחן בסגולות יוצאות מגדר הרגיל. לגבי העניין הנדון, אולי החשובה שבסגולותיו היא היותו פלס מושבע, החושב בכובד ראש על מקצועו; אך הוא היה הרבה יותר מזה. הוא נמנה עם אותם מעטים שהתנסו בכך כיצד נלחמים באקדח ונאבקים אישית עם אויב חמוש. כקצינים רבים שהנם מפקדים מצליחים בקרב, היה קפדן עד כדי קיצוניות בענייני אימון ומשמעת יחידתית. בקצרה, היה זה קצין טוב מאוד בכל מכלול תכונותיו של איש צבא. משהעלו פצעיו ארוכה, חזר מור - באוגוסט - למדבר: זמן מועט לאחר שהגיע שמה גנרל ברנרד מונטגומרי לפקד על הארמיה השמינית. כמעט מיד נקרא מור לבוא אל פרדריק קיש, קצין ההנדסה הראשי של הארמיה השמינית. קיש ערך זמן מה לפני כן ישיבה לכל קציני ההנדסה ברמות הקורפוס והדיביזיה, בבעיית פינוי המוקשים וכל אחד ואחד מהם שלח אליו לפניה את המלצותיו בכתב את ההמלצות הללו מסר עתה למור, ואמר "אני בטוח, שיש צורך בתרגולת לכך, ממש כשם שיש צורך בתרגולת לטעון תותחי שדה ולירות בהם. לך ושוב בעוד שבוע בצירוף המלצותיך לתרגולת כזאת. לאחר, שתעבד ותכין תרגולת, ואני אאשר אותה, תקים "בית ספר לפינוי מוקשים" בארמיה השמינית.

התפתחות זו,'שמתוכה עתידה הייתה לצמוח אחת הטכניקות-מקנות הניצחון העיקריות, של מערכת אל-עלמיין, מקורה נעוץ בהוראות שיצאו ממונטגומרי עצמו, שכן הוא ראה בפינוי המוקשים אחת המשימות החיוניות בניהול הממושטר והמבוקר - בדומה ל"ניהול במה" - של המערכה.

בבוא המועד הוקם ע"י קיש בית הספר, ליד בורג-אל-ערב, ולמור ניתנו כעוזרים קצין דרום אפריקאי וקצין ניו-זילנדי. אחדות מן הקשות שבבעיות שניצבו בפניו למן ההתחלה היו: כיצד לפתח שיטת גילוי מוקשים ופינוים. בלילה כיצד לאכן ולסייר שדה מוקשים בלא שיידע האויב, לפי, פעולה זאת, כי זוהי, הקדמה לפריצת השדה; כיצד להימנע מאבדות כבדות, שתסכנה את הצלחת המבצע. בעיות אחרות היו ענייני תרגולת או אורח-פעולה מה צריך להיות רוחבה של ,הפרצה בשדה המוקשים, כיצד לשמור בה על הכיוון, כיצד לשתף פעולה עם-אנשי רגלים ועם טנקים וכו'

למרבה המזל הפיתרון לבעיית גילוי המוקשים בליל בא, ממש ברגע הנכון. כבר היה קיים דגם אלקטרוני של מגלה מוקשים, שנודע בכינוי "גולדאק", ואשר פעל לפי עקרון שני הקפיצים המאוזנים, אשר כל שינוי (במגנט), שנוצר על-ידי חפץ,מתכתי הטמון באדמה הרטיט אותם, והרטט נשמע באוזניות כ"פינג" ה"גולדאק" לא היה מחושל די הצורך. אף לא אמין; אולם הדגמים הראשונים של "מגלה המוקשים הפולני" הנודע, -שבא אחריו, החלו מגיעים, פועל היה לפי אותו העיקרון האלקטרוני, והומצא על ידי הקפיטן ז'. קיזאצקי, בסיוע של הלויטננט, ו. קלינובסקי, מכוחות "פולין החופשית", שהתאמנו באותה עת בסקוטלנד, מיניסטריון המלחמה הבריטי אישר וקיבל את המצאתם בחודש מרס.

פירוש הדבר היה, שסוף סוף לא יהיו היחידות תלויות עוד ב"עדות ראיה" שבגילוי סימני חפירה והסוואה בחול ואף לא נזקקו עוד לדקירות הכידון הפרימיטיביות. משמע ,שעתה ניתן להן לפעול בלילה. היה זה צעד רב קדימה, אלא שההספקה. של מגלה המוקשים החדש מוגבלת הייתה ועד פרוץ מערכת עלמיין הגיעו רק 500 "עותקים" שלו, ובאחדים מהם נתגלו פגמים. כך אירע שחלק ניכר מפינוי המוקשים צריכים היו בכל זאת לבצע על ידי דקירות בקרקע.

מגלה המוקשים דמה לממרק רצפות הקבוע בקצה ידית של מטאטא. מגרעתו הייתה, שמפעילו נאלץ לעמיד זקוף בעת הנפתו מצד לצד, בגובה סנטימטרים ספורים בעל פני הקרקע; המפעיל נמצא, איפוא, חשוף ופגיע מאוד לאש אויב, והיה עליו להיות קר רוח ושליו ביותר,בפעולה שבה מתיחות העצבים ומבחן הסבילות היו מן הכבדים ביותר שבמצבי שדה הקרב.

התרגולת לכל פעולת הפריצה של שדה-המוקשים עובדה במהירות רבה ואושרה על-ידי קיש.

התרגולת הייתה מושתתת על מחלקה אחת של פלסים, שני קצינים וכארבעים חוגרים, לכל פרצה. אשר לסיור - קצין וחבורת חיילים קטנה נעו קדימה, מסיירים ומגוללים בנתיבם סרט לבן; סרט זה עתיד היה לשמש הקו המרכזי של הפרצה.

לבסוף היו מגדרים בחוט תיל-דוקרני יחיד, את צדי הפרצה הגמורה בת 7.5 המטרים ותוקעים לאורכם כלונסאות ברזל דמויי T הנושאים על "זרועותיהם" פנסים שאלומתם "כחוד הסיכה" (האחד כתום והאחר ירוק, כשהירוק מורה על "הצד הבטוח" של הגדר).     

טנקים וכלי רכב יכלו עתה לנסוע בנתיב הבטוח. בעוד הפלסים נעים קדימה בעקבות הסרט הלבן של חבורת הסיור, אל חגורת המוקשים הבאה. בו בזמן נעה קדימה יחידת המשטרה הצבאית בסרט הלבן המרכזי בציר, סימנה את הדרך קדימה.

משך הזמן, שנחזה לפעולה זו (שעה שאין הפתעה מצד האויב) היה כשעה ויותר לכל 200 מטר, כאשר השתמשו במגלי-מוקשים; כאשר נקטו בשיטת הדקירות בקרקע, נדרש זמן כפול מזה לאותה כברת נתיב. אין צריך לומר, שהיה זה מבחן עצבים ויציבות חמור מאוד לכל אלה שעסקו במלאכה;

זו הייתה התרגולת שפותחה. היא דנה רק בחלקם של המהנדסים המלכותיים במבצע.

באותו זמן עצמו הועמדה במבחן שיטה שונה.לגמרי ומקורית ביותר, לפינוי מוקשים, שבוצעה בכלי מפיל אימה על כל רואהו והמכונה "העקרב" שהומצא על-ידי מהנדס דרום אפריקאי ושמו די-טואה. היה זה טנק מדגם "מטילדה", אשר בחזיתו הזדקרו שתי זרועות, ועליהן הורכב ציר מסתובב, שאליו חוברו כמה שרשרות קצרות, כבדות חוליה. כאשר סב הציר. בכוחו של מנוע נפרד, מדגם וי-8 (של מכונית "פורד"), הלמו השרשרות בקרקע והיו דשות אותה כמורג ומפוצצות כל מוקש שפגעו בו. רק מספר מצומצם של "עקרבים" היה מוכן-לפעולה בפרוץ מערכת עלמיין; איישו אותם השריונאים של גדודי הטנקים-המלכותיים ה- 424 וה- 444. בצירוף חיילים מספר מהמהנדסים המלכותיים, להשלמת הצוות.

בין שאר מפעליו של קיש היה הנחת צינור מים מעומק מצרים למרחבי המדבר המערבי שם נערכו צבאות בעלות הברית למערכה המכרעת נגד צבאות גנרל רומל הגרמני. כשהתקדמו צבאות בעלות הברית, בפיקוד גנרל מונטגומרי לעבר תוניסיה, היה בריגדיר קיש עם הכוחות המתקדמים.
בינואר 1943, מצא כ-235 ק"מ דרומית לטריפולי, את מחנה הריכוז ג'אדו Giado בו ריכזו הגרמנים את יהודי לוב, במטרה להשמידם. הוא שיחרר את היהודים ממחנה הריכוז, כשהוא הציג את עצמו כלוחם יהודי. זה היה מחנה הריכוז הראשון ששוחרר מידי הגרמנים, על ידי בעלות הברית, במלחמת העולם השנייה, והוא זכה להיות משחררו.

עם שחרורה של לוב, שימש הבריגדיר קיש כנציג הפקוד של המחנה השמיני במצעד ניצחון שנערך בטריפולי, ובו צעדו בגאווה החיילים היהודים של המחנה השמיני.

מותו של בריגדיר פרדריק קיש והנצחתו

בקרבות בתוניס, בקרבת העיר גבס, סייר בריגדיר קיש בחזית שהיתה זרועה שדות מוקשים. ביום ב' בניסן תש"ג (7.4.1943),  עלה בואדי עקארית על שני מוקשים שהתפוצצו והרגוהו. בן 55  היה במותו. הוא הובא למנוחות בבית קברות צבאי בריטי בתוניסיה, סמוך למקום בו נפל. השאיר אחריו אישה ושני בנים.

בדברי הספד שכתב עליו ד"ר חיים וייצמן, שמאוחר יותר היה נשיא המדינה הראשון, נאמר: "מותו במשימה בשדות תוניסיה בשירות בריטניה עלה בקנה אחד עם העיקרון של חייו: שירות נאמן לבריטניה ולעניין היהודי". משה שרת, ממשיכיו של קיש כראש המחלקה המדינית ולימים שר החוץ וראש ממשלת ישראל, כתב עליו לאחר מותו: "לבך האיתן פעם עם גאולת ישראל. על התרומה שהעלית בעבודות חייך למען המולדת ועל הקרבת עצמך למענה - יינון שמך לעד".

לאחר המלחמה קמה אגודת ידידים להנצחת זכרו של קיש. בראשה עמדו אישים כגנרל אייזנהואר ופרופסור אלברט איינשטיין. הם פנו לפילדמרשל מונטגומרי בהצעה שייקח על עצמו את נשיאות ועדת ההנצחה. מונטגומרי השיב לפרופסור איינשטיין: "הנני שמח לשמוע שאתם מתכננים הקמת מזכרת לקיש. הנני מסכים לקבל את נשיאות הכבוד של חבר הנאמנים. שום חייל אחר בצבא זה שלחם לא שירת ביתר נאמנות וביתר אומץ לב ממנו. מותו היתה מכה קשה לכולנו". על שמו הוקם כפר קיש, מושב של חיילים משוחררים ליד כפר תבור בגליל התחתון. במדרוני מעלה החמישה בהרי ירושלים ניטע יער על שמו. בטכניון העברי בחיפה הוקמה מעבדה להנדסת חשמל על שמו. כן הונצח בספר בשם "בריגדיר קיש, חייל וציוני", המספר על מפעל חייו.

יומנו של קיש מספק הצצה מרתקת ויוצאת דופן במיוחד מבחינת עומק ורוחב היריעה אל "אחורי הקלעים" של הפוליטיקה הציונית, הִלכי הרוח, הפגישות והשיחות הלא רשמיות, שקדמו להחלטות שהתקבעו ל"היסטוריה". ככל יומן אישי המסמך גם מספק תזכורת לכך, שכל אדם, מעבר לדעותיו האישיות, הוא מפת נוף התקופה בה הוא חי.

מקורות:

בנטוויץ' נורמן, קיש מיכאל, בריגדיר קיש, חייל וציוני, מערכות, ת"א, 1966.
יגר משה, תולדות המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, הספריה הציונית, ירושלים, 2010.
פיליפס לוקס, אל עלמיין, מערכות, ת"א, 1967.

.

הפרחים של בריגדיר קיש
הביטו מבעד לעדשת המפקד -
​וכך, בעת שהיה מטייל ב"גני השטן" שנשתלו ביד רומל האכזר,
היה חורש הוא את אדמת המדבר
מנכש עשבים שוטים שנזרעו על-ידי אויב זר,
מנקש לו פרחים לספרו המוזר.
​ולפתע שני פרגים, הוסרה נצרתם.
ושלחו את זרעיהם באודם שפתם.
מתבונן בם.
ונרדם.

​בימים אלו, בדיוק 80 שנה מעת ליקוט הצמחים, זכיתי לפגוש במחברות אלו ולתעד את הצמחים. חלק משמות הצמחים שונו מאז ותודה רבה לד"ר אורי פרגמן-ספיר על העזרה בזיהוי הצמחים.
הנה הם לפניכם.
רועי קן-תור 
שמורת העין