דברי האלוף שלמה שמיר בנושא תפיסת המוזיאון

מדברי האלוף שלמה שמיר בנושא תפיסת המוזיאון:  

..."זה הבניין הכי חשוב במדינה. תוכנו – מלחמת הקיום של העם היהודי. 

היהדות באה ללוחמים תוך כדי מלחמה.

אין בארץ שום מקום שדאג למצות את הפרובלמאטיקה הזאת –

אחדות העם היהודי ומלחמת הקיום שלו.

המוזיאון לא צריך  להיות מוזיאון מלחמת העולם השנייה על כל המאבקים שהיו בה.

המוזיאון צריך להראות את חלקו של העם היהודי על ידי בניו, במהלך המלחמה, כפי שהייתה חובתו ככזאת בכל מדינה ומדינה ולייחד את תשומת הלב למסירות הנפש והגבורה של הרבה מאנשיו.

המוזיאון צריך להיות מקור למורשת חשובה בתפיסתם האנושית, היהודית והצבאית כאחד - שותפות גורל וגבורה. 

ליהודי העולם, המוזיאון נותן אפשרות למצוא את מקומם במלחמה בשותפות העם היהודי כולו.

לאלה שאינם יהודים, המוזיאון יצביע מיצוי מלוא כוחו של העם היהודי והחיילים שמופיעים הם למעשה כל מה שהעם היהודי היה מסוגל להעמיד לקרב.

כלומר, קורות הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה – הוא למעשה קורות מלחמתו של העם היהודי כולו.  

למבקר הישראלי זה מעלה את תחושת השייכות לעם היהודי ואלה שאינם רגישים להגדרה העצמית כיהודים ושחושבים שהם רק ישראלים זה בא להזכיר שהם גם יהודים.

תהייה התייחסות למורשת מאוד רחבה ועמוקה של מסירות הנפש וגבורה בתנאי מלחמה שגם ממנה יש מקום לשאוב את תעצומות הנפש הדרושות בכל תהליך הקיום שלנו.

המוזיאון ככזה, מוזיאון שהוא בעצם נחלת מדינת ישראל בשותפות עם יד לשריון, הוא מיועד כאמור לביקור כל קהילות העם היהודי וכל המבקרים החשובים שהם אורחי המדינה.   

המוזיאון יופיע  על מפת העם היהודי ויחד עם זה הוא יופיע על מפת המוזיאונים בעולם.

מתחייב מכאן שבהופעתו החיצונית הוא יהיה ראוי להופעה.

החוויות בתוכו הן כל כך חזקות, שאינן דורשות אמצעים מלאכותיים חיצוניים רבים להגברת ההתרשמות.

  התזה שאומרת שהמוזיאון מצביע על יציאה מהחושך לאור - לא מתקבלת, היציאה מהמלחמה היא עדיין מלווה במכאובים וחבלה מקרבות ודווקא בקרב שאתה מכריע את הרשע יכול להיות אור גדול.

רק המדינה היהודית יכולה להרשות לעצמה להראות את השתתפות כל העם היהודי במאמצי המלחמה.

עם כניסת הממשלה – המוזיאון הופך להיות לאומי, מקום המציג את המדינה ואת העם היהודי"..