היחידות העבריות בצבא הבריטי

יחידות עבריות בצבא הבריטי

היחידות העבריות בצבא הבריטי היוו מראשית היווסדן את כור ההיתוך של העולים החדשים מהגלויות השונות, עם בני הארץ. מקום בו המכנה המשותף לכולם היה השפה העברית והרוח העברית הלאומית. מראשיתה, אופיינה ההתנדבות העברית לצבא הבריטי, בחתירתה להבלטת ייחודה הלאומי בתוך המסגרת הזרה בה הם היו נתונים. מאמץ זה בא לידי ביטוי במאבק על השפה העברית, על הדגל הכחול לבן, על סמל ועל הרשות לשיר את ההימנון. השפה העברית דחקה את לשונות האם של המתנדבים והפכה להיות לשפה רשמית למחצה בצבא, כך שביחידות "מעורבות", פורסמו הפקודות בשתי השפות. לעומתן, היחידות שהפכו ליחידות עבריות – היו גאות כי כל הפקודות על מגרש המסדרים הן על טהרת העברית והשבת הונהגה כיום המנוחה הרשמי ביחידה. המוטיב המרכזי שהיה משותף לכולן היה הרצון לקחת חלק פעיל בחזית. בעיני הישוב סימלו היחידות העבריות את התרומה למאמץ המלחמתי.

 החפרים   The Royal Pioneer Corps
 
כחודשיים לאחר פרוץ המלחמה פנה שלטון המנדט הבריטי אל המוסדות היהודיים לצרף מתנדבים יהודים לצבא הבריטי, במסגרת "חיל החפרים". היו אלה יחידות שיעודן היה הכנת חפירות לביצורים. הגיוס הראשוני נעשה שלא על דעת המוסדות הלאומים, וכמה מחברי ה"הגנה" שהתנדבו, אף הוצאו מהארגון. לפי נתוני  משרד הביטחון המלכותי הבריטי 3222 איש התנדבו בארץ ל'חיל החפרים'
השם המלא של היחידה היה  
A.M.P.C. = AUXILIARY MILITARY PIONEER CORPS 
ב-22 בנובמבר 1940 שונה ל"חיל החפרים" 
The Pioneer Corps.
על סימלם נכתבה אימרה הלטינית: Labor Omnia Vincit ''העבודה כובשת הכל''
 
פלוגת החפרים 401 
פלוגת החפרים הראשונה בפיקודו של מייג'ור הנרי קייטר. גיוסה החל בדצמבר 1939 ובפברואר  1940 לאחר טירונות במחנה סרפנד (צריפין) הושלמה הקמתה. הפלוגה הייתה מעורבת מכ-800 ערבים, רובם בדואים וכ-200 יהודים, רובם – עולים חדשים, אשר משפחתם נשארה באירופה והם שאפו להלחם בגרמנים.עם ציוד לחימה מיושן, נשלחה הפלוגה דרך מצרים, לריין שבצפון מערב צרפת. תפקידה היה לבנות מסילות ברזל והיא עשתה זאת ביעילות גבוהה. בסוף מאי 1940 עם התקדמות ההתקפה הגרמנית אל תוך צרפת, הורה המטכ"ל הבריטי למפקדת חיל המשלוח בצרפת לסגת. תפקידה של פלוגה 401 היה להוות משמר עורפי של נסיגת היחידות הבריטיות בחצי האי בריטאן מאזור העיר ריין לכיוון ברסט. הם יצרו חסימות עצים על הדרכים, פוצצו גשרים עד נמל סט. מלו, שם, מכותרים ע"י הכוחות הגרמניים, המתינו מספר ימים, עד שפונו בסירה להובלת פחם, אל מעבר לתעלת לה מאנש, אל אנגליה. הם שוכנו בחפירות מדרום ללונדון ולאחר מספר חודשים הועברו למחנה בית הספר לארטילריה בקימברלי. בכל בוקר, היו יוצאים ברכבת ללונדון לפינוי וחילוץ הנפגעים הרבים של הבליץ הגרמני על לונדון.  בתום משימתה, לאחר מסדר תודה, הועברה לגלזגו סקוטלנד, וצורפה לכוח הבריטי, שיצא על גבי 34 אוניות, לסיוע לכוח הבריטי במזרח התיכון, כנגד התקדמות הגרמנים במדבר המערבי (לימים הפך כוח זה ל"מחנה השמיני"). לאחר כחצי שעה של שייט, הותקפה השיירה, 2 מאוניותיה הוטבעו ע"י צוללות גרמניות וכ-10,000 חיילים טבעו. השיירה ובה הפלוגה (על גבי אניית הנוסעים "אנדס"), המשיכה בשיוטה, מפאת החשש מצוללות איטלקיות וגרמניות, לא נכנסה אל הים התיכון והמשיכה במסע סובב אפריקה, כולל שהייה של שבועיים בקייפטאון. משם המשיכה אל הים האדום, שהכניסה אליו נשלטה על-ידי תותחי חוף איטלקיים שהיו באריתריאה. לאחר 4 נסיונות, הצליחה השיירה לעבור ולהגיע לסואץ.  עם הגעתה, פוצלה הפלוגה. כ-270 איש התנדבו ליחידת הקומנדו 51 והשאר הפכו לפלוגת חפרים 601.
אברהם זילברשטיין:

פלוגת החפרים 601
הפלוגה הוקמה באוקטובר 1940 - יהודים וערבים, מחיילי פלוגת החפרים 401, שלא התנדבו ליחידת הקומנדו 51 . בפברואר 1941הועברה הפלוגה למדבר המערבי. והתמקמה בסולום (גבול מצרים - לוב). לאחר כיבושה של טוברוק הועברה הפלוגה לנמל שבעיירה. החפרים עסקו בעבודות פריקה כאשר הנמל היה נתון כל העת להפצצות מן האוויר. במרץ 1941 עמדה הפלוגה להישלח ליוון במסגרת חיל המשלוח הבריטי. קבוצת חלוץ שלה הגיעה ליוון והתמקמה באזור אתונה-פיראוס, אולם התפתחות הקרבות שינתה את התוכנית והפלוגה נשארה במדבר המערבי. עד סוף שנת 1941 הפכה הפלוגה ליהודית כולה. הפלוגה שרתה בטוברוק עד יוני 1942 ומשם הוחזרה לארץ ישראל. טקס הפירוק של הפלוגה התקיים במחנה סרפנד ביום 8 אוקטובר 1942. ולוחמיה הועברו ליחידות אחרות, בעיקר ליחידות חיל הרגלים שקמו באותה עת.
 
פלוגת החפרים 602
הגיוס לפלוגה 602 החל באפריל 1940 ובאמצע יוני הושלמה הקמתה והיא הועברה למדבר המערבי והתמקמה באזור מרסה מטרוך. הפלוגה הייתה מעורבת מיהודים וערבים כאשר היהודים היוו 60% מהפלוגה. המתקפה הבריטית של חורף  1940 שינתה את אופי פעילותה. עבודת הביצורים שבה עסקה באזור מרסח-מטרוך הופסקה והפלוגה הועברה לעסוק בהעמסת האפסניה והתחמושת שנדחפו לכוחות הלוחמים עם התקדמותם. בראשית פברואר 1941 הועברה הפלוגה לנמל טוברוק. החפרים עסקו בעבודות פריקה כאשר הנמל היה נתון כל העת להפצצות מן האוויר. במרס 1941 צורפה הפלוגה לחיל המשלוח הבריטי שיצא ליוון. היא הגיעה ליוון ב- 4 באפריל והתמקמה באזור אתונה-פיראוס. במהלך הלחימה והנסיגה ביוון. אבדה הפלוגה כמחצית מאנשיה. עד אשר הגיעה לחוף הפינוי בקאלאמטה. החפרים לא הספיקו לעלות על אוניות הפינוי ומרביתם כולל קציני הפלוגה נפלו בשבי הגרמני. תשעה אנשים אשר ניצלו מהנסיגה ומהשבי הגרמני, הצטרפו בכרתים לפלוגת החפרים 606. לאחר-מכן הם הועברו למצרים ובהדרגה גדל מספרם עם שובם של הפצועים מבתי החולים. לאחר מה שכבר עבר עליהם השתדלו רובם להתחמק מהמשך השרות בחפרים. אחדים התפזרו בין מפקדות בריטיות או הועברו ליחידות מקצועיות. כמה מבעלי הדרגות הועברו לשמש כמדריכי טירונים בסרפנד. באפריל 1942 הסכימו הבריטים לפרק סופית את יחידות החפרים ולהעביר את שרידיהן לחיילות אחרים.
 
פלוגת החפרים 603
הגיוס לפלוגה 603 החל ביוני 1940 ובדצמבר של אותה השנה היא נשלחה למדבר המערבי והתמקמה באזור סולום (גבול מצרים-לוב). לאחר כיבושה של טוברוק בפברואר 1941 הועברה הפלוגה לנמל העיר. החפרים עסקו בעבודות פריקה כאשר הנמל היה נתון כל העת להפצצות מן האוויר. במרס 1941 הוחלט במפקדה בקהיר לשגר את הפלוגה ליוון במסגרת חיל המשלוח הבריטי. הפלוגה הגיעה ב-17-18 במרס ליוון, והתמקמה באזור אתונה - פיראוס, שם עסקה בפריקת מטענים שנועדו לחיל המשלוח ושיגורם צפונה, לחזית. הפלישה הגרמנית ליוון החלה ב- 6 באפריל 1941. באותו לילה נערכה הפצצה כבדה על נמל פיראוס שהוציאה אותו מכלל שימוש. משהחמיר המצב בצפון יוון, נשלחו לשם חלק מאנשי הפלוגה. ב- 21 באפריל 1941 הוחלט על פינוי חיל המשלוח מיוון. באותה עת היו חלק מאנשי הפלוגה באזור אתונה - פיראוס וחלק בצפון באזור תביי. החפרים שהיו באזור אתונה – פיראוס, הפליגו יחד עם חיילי פלוגת החפרים 606 לכרתים. במהלך ההפלגה הותקפה האונייה על ידי מטוסים איטלקיים סמוך לאי מילוס. הספינה ניזוקה ונוסעיה עלו לחוף. באי מילוס, שהו החיילים שבעה ימים, תחת התקפות אוויר גרמניות בלתי פוסקות, עד אשר הגיעו משחתות בריטיות שהעבירו אותם לכרתים. 133 חיילים מתוך פלוגה 603 הגיעו לכרתים. החיילים שהיו בתביי, ונסוגו לחוף הפינוי בקאלאמאטה שבדרום הפלופונס, לא הספיקו להתפנות ורובם המכריע נפל בשבי. באפריל 1942 החליטו הבריטים לפרק את הפלוגה ולהעביר את אנשיה ליחידות אחרות.
 
פלוגה החפרים 604
הפלוגה הוקמה ביולי 1940 ועם תום הטירונות בסרפנד, נשלחה בחודש נובמבר, למדבר המערבי. במרס 1941 שוגרה ליוון במסגרת חיל המשלוח הבריטי. משימתה העיקרית הייתה פריקת הציוד והתחמושת, מיונו, אחסנתו, אבטחתו ודחיפתו קדימה ליחידות הבריטיות, האוסטרליות והניו-זילנדיות שהיו פרוסות בצפון יוון. בעת הפלישה הגרמנית פעלה הפלוגה בצפון יוון, באזור העיר לריסה. הפלישה החלה בצפון יוון ב-6 באפריל 1941. הגרמנים הצליחו להבקיע את קו ההגנה הקדמי של צבא בעלות הברית והתקדמו דרומה. ב-14 באפריל החליט מפקד האזור של מרכז יוון, שבו נכללה לריסה, להסיג את היחידות הבלתי לוחמות דרומה. פקודת הנסיגה לא הגיעה לפלוגה 604, וב-17 באפריל היא כותרה על ידי הגרמנים. אנשי הפלוגה ניסו להיחלץ מן הכיתור בחבורות קטנות, בכוחות עצמם, אולם איבדו מחצית מאנשיהם. ב-29 באפריל בשעות הבוקר המוקדמות החליט מפקד חוף הפינוי בקאלאמטה, בריגדיר פארינגטון, להיכנע ומרבית הכוחות שנותרו על החוף נפלו בשבי הגרמני.
 
 פלוגת החפרים 605
הפלוגה היתה פלוגת החפרים הראשונה שהורכבה מיהודים בלבד. היא הוקמה מבין מגויסי קיץ 1940 ונשלחה למדבר המערבי בנובמבר אותה שנה. בזמן המתקפה הבריטית בדצמבר 1940 היתה הפלוגה ממוקמת בסולום (גבול מצרים - לוב). לאחר כיבושה של טוברוק בפברואר 1941 הועברה הפלוגה לנמל העיר. החפרים עסקו בעבודות פריקה כאשר הנמל היה נתון כל העת להפצצות מן האוויר.
במרס 1941 הוחלט לשגר ליוון את פלוגה 605, במסגרת חיל המשלוח הבריטי. הפלוגה התמקמה באזור אתונה - פיראוס. ב- 6 באפריל 1941 החלה הפלישה הגרמנית ליוון. באותו לילה נערכה הפצצה כבדה על נמל פיראוס שהוציאה אותו מכלל שימוש. פלוגה 605 פוצלה אפוא לקבוצות קטנות והועסקה בהעמסת תחמושת בתחנות הרכבת שבסביבות אתונה. ב- 21 באפריל 1941 הוחלט על פינוי חיל המשלוח מיוון. היא הגיעה לחוף הפינוי בקאלאמאטה. לאחר שכוח גרמני חדר לעיר והפינוי המאורגן השתבש, ניתנה לאנשי היחידות האחרונות, פקודה לנסות ולהתפנות בכוחות עצמם. עקב כך, מפקד הפלוגה וסגנו אספו אליהם קבוצת סרג'נטים וחיילים יהודים מפלוגתם, השתלטו בכוח על סירה יוונית והחלו לשוט בה לאורך החוף. הכוח יצר קשר עם אחת המשחתות הבריטיות שהעבירה אותם לכרתים ומשם המשיכו לאלכסנדריה. שאר אנשי הפלוגה נפלו בשבי. באפריל 1942 החליטו הבריטים לפרק את הפלוגה.
 
פלוגת החפרים 606
הטירונות ללוחמים המיועדים לחיל החפרים, החלה במחנה סרפנד, באוגוסט 1940. ב- 23/11/1940 הוקמה הפלוגה באופן רשמי. כמפקדה מונה הקצין הסקוטי מייג'ור ל. ט. מוריי (Major L. T. Murray). 
ביום 28/11/1940 עברה הפלוגה למצרים למחנה מינה (Mena). כעבור מספר שבועות, בצהרי יום 17/12/1940, נשלחה הפלוגה ברכבת למדבר המערבי, ולאחר חצות הליל, הגיעה ליעדה, מחנה סידי חניש (Sidi Heneish) שעל חוף הים בגבול מצרים לוב. תפקידי הפלוגה היו: תיקון הכביש המרכזי שחצה את המדבר, סלילת כבישים חדשים, והנחת פסי מסילת ברזל. העבודות בוצעו בפיקוח חיל ההנדסה הניו-זילנדי (NewZealand Pioneer Corps). במהלך דצמבר 1940 שונה שם הפלוגה לפלוגה 606. לאחר כחודש וחצי (27.1.1941) הועברו למרסה מטרוך (Mersa Matruh) והועסקה בשמירות באתרים שונים בעיר. ביום 10/2/1941 הפלוגה הועברה למחנה אל-אמיריה (El-Amiriya), ליד אלכסנדריה. בערב יום 8/3/1941 עלתה על הסיירת הקלה "פרת" (Perth) והפליגה מנמל אלכסנדריה ליוון.
בבוקר יום 9/3/1941 הגיעה לנמל פיראוס. הפלוגה התמקמה ביער עצי זית באיזור קוקיניה (Kokinia)  שליד אתונה, ועסקה בפריקת אוניות ציוד ותחמושת של חיל המשלוח הבריטי בנמל פיראוס. 
ביום 6/4/1941 החלה ההתקפה גרמנית על יוון, ובאותו לילה, לאחר חצות, נהרס נמל פיראוס מהתפוצצות אונית תחמושת שעגנה בנמל. הבריטים עשו ניסיונות לחידוש העבודה בנמל באופן חלקי. חיילי הפלוגה המשיכו בעבודתם בנמל תחת ההפצצות כשקבוצות מהפלוגה עברו לעבוד במזחים, שהיו במפרצים קטנים באלאוסיס   (Eleusis)  ו- סקראמנגה (Skaramanga) בקרבת אתונה.
ביום 14/4/1941, יצא ברכבת כוח משולב של 100 מחיילי פלוגות 606 ו- 603, למשימות הגנה באזור לאריסה (Larissa).
ביום 15/3/1941 בשעה 19:00, צורפה לפלוגה 606  קבוצה של 90 חיילים מפלוגה 603 בראשות הקצין הארצישראלי סג"מ מרדכי לייב שיפמן.
 ביום 21/4/1941 החליטה מפקדת המזרח התיכון בקהיר על פינוי חיל המשלוח הבריטי מיוון. מעט אחר חצות, כוח של 60 מתנדבים מחיילי הפלוגה, בראשות הקצינים יצחק בן-אהרון וברוך צאן, יצא בשתי מחלקות לדרך המובילה לארגוס ולנמל קאלאמאטה, כשמשימותיו היו בדיקת נקודות אספקה ותדלוק, ופיצוץ גשרים לעיכוב האויב.
באותו ערב בשעה 22:00, כוח של שישים מחיילי הפלוגה, ביניהם הקצין בן אהרון והסמל אלמוגי, יצא למשימות של פיצוץ גשרים, לעיכוב האויב, ועזב את המחנה (הכוח הגיע למפרץ קאלאמאטה ביום 26/4/1941 והמתין עם אלפי חיילים נוספים לפינוי ימי. בתקופה זו החיילים נתונים לתקיפות אוויריות יום יומיות ממטוסי אויב. כשהגיע הכוח הקרקעי הגרמני, השתתפו בקרבות במפרץ להגנת הנמל. 2 חיילים נהרגו מאש האויב, והיתר נפלו בשבי הגרמנים ביום 29/4/1941).
למחרת, ביום 22/4/1941 שעה 14:30, חיילי הפלוגה שנותרו במחנה בקוקיניה קיבלו פקודה להתפנות מיוון דרך נמל פיראוס.
מאוחר יותר באותו יום, הכוח שיצא ללאריסה, חזר ממשימותיו והגיע למחנה הריק בקוקיניה, מפי התושבים נודע לחיילי הכוח, כי חיילי הפלוגה שהיו במחנה כבר יצאו לנמל פיראוס, ולכן מיהר הכוח והגיע גם הוא לנמל פיראוס ונכנס להמתנה לפינוי.

בשעה 19:30 חיילי הפלוגה שבנמל קיבלו פקודה לעלות על אנית הפינוי ”פאנקרטיון" (Pankration)  שהייתה זו אונית פחם אזרחית, איטית ורעועה, ללא כל אמצעי הגנה צבאיים. חיילי הפלוגה איתרו בקושי רב את המלחים היוונים שהתחבאו ובשום אופן לא רצו לעלות על האוניה. לבסוף, לאחר עיכובים רבים, בשעה 00:30 ביום 23/4/1941,  האוניה הפליגה ועליה: 392  חיילים ו- 4 קצינים מפלוגות חפרים 606 ו- 603, עוד 200 חיילים ו-3 קצינים מיחידה  1008 הקפריסאית, כומר, ועוד כ-100 חיילים אחרים, בסך הכול כשבע מאות אנשים, על ציודם האישי ואיתם 6 מכונות ירייה ו- 180 רובים.
האוניה שטה באיטיות רבה ובבוקר שלמחרת, ה- 23/4/1941 שעה 09:00 לערך, נתגלתה ע"י מטוסי אויב איטלקיים והופצצה מהאוויר. בהתקפה הראשונה נהרג סגן מפקד הפלוגה הבריטי קפטן כריסטי (Ernest Wallace Christie), ונפצעו כ- 25 מחיילי הפלוגה. חיילי הפלוגה השיבו אש ממכונות ירייה ("לואיס-גאנים"), ואילצו את מטוסי האוייב להגביה רום, ולהתקיף את האוניה בפצצות ובירי, רק מגובה רב. הקרב ארך כ- 5 שעות, במהלכו הופלו שני מטוסי אויב וטייסיהם נלקחו בשבי. האוניה המשיכה בדרכה, עד שעלתה על שרטון בפתח מפרץ באי מילוס (Milos) במצב זה הותקפה מהאוויר בפעם החמישית על ידי 3 מטוסי אויב שהטילו הפעם גם פצצות טורפדו. בנס לא טבעה האוניה, שכן אחת הפצצות פגעה בירכתיה, התרוממה, קפצה מעליה והתפוצצה בצידה השני. מטוסי האויב המשיכו באש מכונות ירייה ופגעו בחיילים נוספים על הסיפון. מפקד הפלוגה מייג’ור מוריי, נתן פקודה לכמה מהבחורים היודעים לשחות כי ישחו אל החוף ויביאו משם סירות. ביחד איתם באו הדייגים היוונים והורידו את הנוסעים והצוות אל החוף. למחרת היום, הוטבעה האוניה הריקה על ידי מטוסי אויב. אנשי הפלוגה הסתתרו במערות על האי, המופצץ מהאוויר ללא הרף, רואים את מטוסי האויב מטביעים אניות נוספות במפרץ.
לאחר שמונה ימים, טרם חצות ליל ה- 30/4/1941, הבחינו חיילי הפלוגה האי בשתי משחתות, שהגיעו לקרבת האי, ושלחו סירות חמושות לאי לבדוק מה המצב. החיילים היו במתח רב כי לא ידעו אם אלה אניות גרמניות, או בריטיות. למזלם, היו אלה שתי משחתות בריטיות, "הוטספור" (Hotspur) ו"הווק" ,(Havock) שבאו לחלצם מהאי. לאחר שכל החיילים הועלו למשחתות, הן הפליגו מהאי בבוקר 1/5/1941 שעה  03:15. כעבור 3 שעות, הגיעו חיילי הפלוגה לנמל במפרץ סודה (Suda Bay) באי כרתים. 
במערכה ביוון, נפלו בשבי הגרמני מפלוגת חפרים 606 לבדה כ- 60 חיילים.
בכרתים, צורפו ל- 273 חיילי פלוגה 606, ומפקדם מייג’ור מורי, ועוד 118 חיילים מפלוגת חפרים 603 שהפליגו עמה מפיראוס ושאר פלוגתם נפלה בשבי, והקצינים מפלוגה 603, קפטן מק-קולוך הסקוטי והסג"מ הארצישראלי מרדכי שיפמן. בהמשך נוספו עוד חיילים ארצישראליים, שהגיעו מיוון לכרתים מיחידת תפעול הנמלים 1039 וכבודדים מיחידות שונות. בסופו של דבר מנתה פלוגה 606 המורחבת כ- 455 חיילים.
ביום 5/5/1941 בשעה 09:00, הועברה הפלוגה למחנה מול נמל סודה בסמוך לחאניה, ששכן בין עצי הזית. למחרת, החל מיום 6/5/1941 הפלוגה עבדה בפירוק אניות בנמל שבמפרץ סודה, תחת הפצצות גרמניות הולכות וגוברות.
ביום שלישי 20/5/1941  בשעה 07:15 החלה התקפה גרמנית מאסיבית מהאוויר על האי, בהשתתפות מאות מטוסי אויב, כמאה דאונים, ואלפי צנחנים. חיילי הפלוגה שהיו במפרץ סודה וסביבות העיר חאניה (Canea) השתתפו בהגנת איזורם (42Street ),  מפני הצנחנים שצנחו בגזרתם. בהמשך הלחימה, עבדו חיילי הפלוגה בפירוק מצבורי תחמושת ואספקתה ליחידות הלוחמות, וכן ניסו במשך 2 לילות להקים בית חולים שדה. במהלך הקרבות נפלו חלק מאנשי הפלוגה בשבי או נהרגו.
בבוקר יום שלישי 27/5/1941 שעה 05:00 לערך, בטרם השלימו הגרמנים את כיבוש כרתים, הורה מפקד הפלוגה להתפנות לחוף הדרומי, לצורך פינוי ימי אפשרי.  באופן לא מסודר "איש איש לנפשו" ועוד הוסיף, שהוא מודה להם על העבודה שעשו ומאחל להם שאלוהים יהיה בעזרם.  במסע מזורז וברגל וברכב, הגיעו מרבית החיילים לחוף הפינוי במפרץ ספאקיה. במפרץ, פלוגות החפרים ופלוגות ארץ ישראליות אחרות, נקבעו אחרונות בתור לפינוי. כיוון שכך, רבים מהחיילים הארץ ישראלים ניסו להיכנס לתור המפונים בהעמידם פנים כפצועים, שלהם נתנה עדיפות בפינוי. חלקם הצליחו לעלות על סירות, שהביאו אותם לאניות הפינוי, שעגנו במפרץ, במרחק מה מהחוף. חיילים נוספים פצועים מהפלוגה, הועלו על גבי הנחתת "גלנגייל" (Glengyle ), שקלטה אלפי חיילים. השיירה הפליגה ממפרץ ספאקיה ביום ה- 30/5/1941 שעה 03:20 והגיעה לנמל אלכסנדריה בבוקר יום שבת 31/5/1941 שעה 06:00 לערך. כשעל סיפונה  280 חיילים מהפלוגה והקצין מרדכי שיפמן.
בסופו של מבצע הפינוי, בבוקר יום ראשון 1/6/1941, על החוף נותרו כ- 5000 חיילים בריטיים שלא הצליחו להתפנות, ביניהם חיילים ארץ ישראליים רבים. מעטים נמלטו להרים ומרביתם נפלו בשבי הגרמנים. במערכה בכרתים, נפלו בשבי הגרמני, מפלוגת החפרים 606 המורחבת, כ- 150 חיילים, מהם כ- 70 חיילים מהפלוגה המקורית.
במצרים, הפלוגה התארגנה מחדש במחנה אל-קססין (El-Qassasin), הנמצא כ- 60 ק"מ מקהיר, מפקד הפלוגה היה מייג'ור ברוקס, סגנו קפטן סטרץ ומפקדי המחלקות - לוט. ביואן, והקצינים היהודים לוט. משה סינטו ולוט. מרדכי שיפמן. את השורות החסרות, מילאו קצינים וחוגרים בריטיים. ביום 18/7/1941 עלתה הפלוגה בנמל פורט סעיד על גבי אונית הסוחר הפולנית "ורשה" (WARSZAWA), שהפליגה לקפריסין והגיעה לנמל פמגוסטה (Famagusta) ביום 20/7/1941. למחרת היום, החלה הפלוגה לעבוד בפריקת אוניות בריטיות ברציפי נמל פמגוסטה. מידי פעם, במהלך העבודות, התקיפו מטוסי האויב את הנמל. בתקופה בה שהתה הפלוגה בקפריסין, היא שמרה על שגרת אימונים והגנה על האי מעמדות קרב שלה באזור פמגוסטה. ביוני 1942 הפלוגה הועברה מקפריסין למצרים, ומשם לארץ ישראל. 
ביום 8 אוקטובר 1942 התקיים במחנה סרפנד, טקס הפירוק של הפלוגה, ואנשיה הועברו ליחידות אחרות.
סרטון שצולם בקפריסין, של חיילי פלוגת חפרים 606 הארצישראלית, בשעת אימונים צבאיים במצודה עתיקה בנמל פמגוסטה, עליה מתנוסס דגל ישראל. 
https://collections.ushmm.org/search/catalog/irn1004405
 
 פלוגת חפרים 608
הוקמה במחנה סרפנד בינואר 1941, וב- 18.1.1941 הועברה לאימון באמריה במצרים. ב- 1 בפברואר הועברה לטוברוק, שם צורפה לאגד 43 לעבודות סוורות בנמל, אשר היה נתון כל העת להפצצות מן האוויר. ב- 19.3.1941 נשלחה במסגרת חיל המשלוח הבריטי, שנועד לעצור את פלישת הגרמנים ליוון. עם הגעתה לפיראוס, נשלחה ללריסה שבצפון יוון, לסייע לחיל האויר הבריטי, בבניית מקלטים לאוירונים, משקי חול.
הפלישה הגרמנית ליוון החלה ב-6 באפריל 1941. 
חלקם קודם עד מדרום מערב להר האולימפוס, אך בלחץ הצבא הגרמני, נסוגו לכיוון אתונה. ב-25 באפריל יצאה הפלוגה מאתונה לעבר חוף הפינוי בקאלאמאטה, בקצה הדרומי של הפלופונס. רוב החיילים לא חולצו מן החוף וב- 29 באפריל 1941 נפלו בשבי הגרמני.
  
פלוגת חפרים 609
פלוגת החפרים היהודית האחרונה שהוקמה. היא הושלמה בפברואר 1941 ונשלחה למדבר המערבי.
הפלוגה נועדה - כשאר פלוגות החפרים הארצישראליות - להישלח ליוון במסגרת חיל המשלוח הבריטי. לצורך זה, היא הוחזרה במחצית אפריל למצרים, אולם עד שהיתה מוכנה להפלגה, החליטה מפקדת הזירה לפנות את חיל המשלוח מיוון, והחפרים נשלחו חזרה למדבר במערבי. הפלוגה שירתה כשנה במדבר המערבי, ולאחר שהתקבלה החלטה לפזר את החפרים הארצישראלים ביחידות המקצועיות ובפלוגות הרגלים, היא הועברה לבסיס המרכזי של חיל החפרים באזור תעלת סואץ ומשם הוחזרה לארץ ישראל. טקס הפירוק של הפלוגה התקיים במחנה סרפנד ביום 8 אוקטובר 1942. מפקדה האחרון היה מייג'ור (לימים אלוף) ​ דן אבן (אפשטיין), שעבר עם מקצת החיילים, לגדודי חיל הרגלים העבריים שבהקמתם הוחל בארץ-ישראל. 

מפקדת חיל החפרים (Group  Headquarters)  
בסתיו 1940 הוקמה מפקדת חיל החפרים (Group  Headquarters)  לתשע פלוגות החפרים הארץ-ישראליות שחנו במצרים ובמדבר המערבי. המפקדה שכנה במועסקאר, ליד איסמעיליה, במצרים.
  

ה"באפס" Buffs  (כנוי הרגימנט המלכותי של קנט המזרחית – Royal East Kent Regiment)
           
         
  





פלוגת רגלים 2
הוקמה בספטמבר 1940, והייתה לפלוגת הרגלים היהודית הראשונה במסגרת ה"באפס". בדצמבר 1940 סיימה הפלוגה אימון בסיסי בסרפנד ויצאה לבקעת הירדן, שם עברה אימון פלוגתי משלים. בתום האימון נשלחה לאבטחת מחנה לטרון. ומשם למשימות שמירה באזור חיפה (שם גם עסקה בהעברת נשק ותחמושת מרשות הצבא לידי ה"הגנה"). מפקדה היה מייג'ור קרווין (H.N.Curwen ). בין אנשיה היו מקסי כהן, שלימים הפך להיות מפקד הפלוגה, מתי קורנפלד (דגן), שאף היה למפקדה בחזית מצאנו איטליה, אברהם עקביה, אלכס צ'רוביץ' (צור), שמעון ולדמן (יער), אהרון ירחמיאל, יוחנן פרידנטל, יוחנן פלץ, זאב בנימן ז'רלינסקי ודוד אלטר.
ב- 19 ביוני הועברה ללוד, לאבטחת מפציצים אמריקאיים. באוקטובר 1942 נשלחה לשמור על מחסני ואדי סראר, שליד חולדה (משם העבירו לסליקים בישובי הסביבה כ-2.5 מליון כדורים). בסוף ספטמבר 1942 הוקמו גדודי חיל הרגלים, והפלוגה צורפה לגדוד הראשון.

 
פלוגת רגלים 4
החלה את גיוסה בספטמבר 1940,עברה אימון בסיסי בסרפנד ויצאה לבקעת הירדן, שם עברה אימון פלוגתי משלים. מפקדה – מייג'ור פלייר Player, פקיד מקומי במנדט ולא איש צבא שהתייחס בזלזול לחייליו. בתום האימון נשלחה למחנה לטרון למשימות שמירה ומשם לאזור חיפה. במהלך פעילותה, שמירה על מחסני התחמושת של הצי באזור עתלית, נעלמו מספר חביות חומר נפץ. בסוף ספטמבר 1942 הפלוגה צורפה לגדוד השני שהוקם. מלוחמיה: שלמה (רבינוביץ) שמיר, רפאל רופין, יוסף (אייזן) נתן, יהודה הררי ואחרים.
פלוגת רגלים 6
עברה אימון בסיסי בסרפנד ויצאה לבקעת הירדן, שם עברה אימון פלוגתי משלים. עסקה בשמירה בכורדאני ואזור הקריות ליד חיפה (ובאותה עת – העברת נשק ותחמושת מרשות מחסני הצבא ובתי המלאכה שלו – והעברתו לידי ה"הגנה" וה"אצ"ל"). בין לוחמיה היו חיים לסקוב, אפרים בן ארצי וישראל כרמי. בקיץ 1942 עברה לשמור על שדה התעופה לוד. בסוף ספטמבר 1942 הוקמו גדודי חיל הרגלים, והפלוגה צורפה לגדוד השני. באביב 1943 שרתה באזור אכזיב שבגליל המערבי ואנשיה ליוו רכבות נושאות תחמושת שנעו מסוריה דרומה, למצרים, ובדרך היו משליחים מישלוחים לאנשיהם.
פלוגת רגלים 8 
עברה אימון בסיסי בסרפנד ואימון משלים בבקעת הירדן. בתום האימון נשלחה למחנה לטרון וקיבלה תפקידי שמירה ופיקוח על שגרת המחנה. משם הועברה לאזור חיפה וביצעה תפקידי שמירה בנקודות שונות. בסוף ספטמבר 1942 הוקמו גדודי חיל הרגלים, והפלוגה צורפה לגדוד השני.
 
פלוגת רגלים 10
באפריל 1941 הושלמה הקמת הפלוגה. היא עברה את אימונה הבסיסי בסרפנד ונשלחה לבקעת הירדן לאימון פלוגתי משלים. בתום האימון נשלחה לתגבר את השמירה במחסני התחמושת בואדי סאראר (נחך שורק) ובמחנה לטרון, שהתמלא בשבויים איטלקיים בעקבות המתקפה הבריטית במדבר המערבי. בסוף ספטמבר 1942  הוקמו גדודי חיל הרגלים, והפלוגה צורפה לגדוד 2, כפלוגה ד'(D).
 
 פלוגת רגלים 12
 במאי 1941 הושלמה הקמתה, לאחר גיוס שנמשך מספר חודשים, מכיוון שחיל הרגלים היה אז בלתי פופולרי בקרב המתגייסים, בעיקר בשל המשימות השוליות והמשעממות שביצע בארץ. עברה אימון בסיסי בסרפנד ויצאה לאימון משלים בבקעת הירדן, עסקה בשמירה באזור חיפה. בין חייליה היו מרדכי מקלף וישראל טל.  בסוף ספטמבר 1942 כשהוקמו גדודי חיל הרגלים, הפלוגה צורפה לגדוד השני.
 
פלוגת רגלים 14
הוקמה ביוני 1941. מפקדה הראשון היה מייג'ור מסי (Massey) לאחריו מייג'ור ג'ונס, ובתחילת 1943 מייג'ור אדי טיבור היה למפקדה היהודי. בין לוחמיה היו ברוך יצהר, יהודה ורבר, יוסי גליקליך, הלל פפרמן, נחום (שפיגל) גולן (לימים מח"ט גולני), זאב (אפשטיין) אבנת, בנימין זרחין, מאיר (גרבובסקי) ארגוב, משה זילברטל, יהודה טובין, השחקן יוסי (סוקניק) ידין, המשוררים יצחק יצחק ("שיר הגדוד הראשון", כל הדרכים הן מובילות לרומא") ויחיאל חגיז ("צאנה צאנה"). הפלוגה עברה אימון בסיסי בסרפנד ואימון משלים בבקעת הירדן. בתום האימון נשלחה למחנה לטרון וקיבלה תפקידי שמירה ופיקוח על שגרת המחנה. משם הועברה לאזור חיפה וביצעה תפקידי שמירה בנקודות שונות. בסוף ספטמבר 1942 הפלוגה צורפה לגדוד הראשון.
 
פלוגת רגלים 16
הוקמה בראשית 1942 והורכבה מאנשי "גרעין המתנדבים", חברי "ההגנה" וההתיישבות העובדת. עברה אימון בסיסי בסרפנד ואימון משלים בבקעת הירדן. בין מרס לנובמבר 1942, שמרה על מחנה השבויים בעמאוס ליד לטרון. בסוף ספטמבר 1942 הפלוגה צורפה לגדוד הראשון שקם. מפקדה היה זאב מליון, קצין הסעד בפלוגה היה אהרון חוטר ישי.  ב- 16.7.1943, לאחר תגרה עם פלוגת חפרים ערבית במחנה, בה נהרג חייל ערבי ו-4 נפצעו, ונפצע קצין של הפלוגה, הועברה הפלוגה לשמור על שדה התעופה לוד. לאחר כעשרה ימים, נשלחה למצרים עד 4 בדצמבר 1943, עת הוחלפה בפלוגה 18.
 
פלוגת רגלים 18 (מכבי)
נבנתה בין אוקטובר 1941 למרס 1942 מחברי "מכבי", רביזיוניסטים, ואנשי שמאל- ההתיישבות. הפלוגה עברה אימון בסיסי בסרפנד ואימון משלים בבקעת הירדן. בתום האימון נשלחה למשימות אבטחה במחנה השבויים בלטרון ומחסני התחמושת בואדי סאראר. עם הקמת הגדוד הראשון – הפלוגה צורפה אליו. ב- 4 בדצמבר 1943, נשלחה למצרים, לאבטחת בתי הזיקוק בפורט תאופיק בסואץ. מפקד הפלוגה היהודי הראשון היה קלמן קיט, אשר החליף ב-9 בדצמבר 1943 את מפקדה מייג'ור מקדונלד בראון הסקוטי.  בפברואר 1944 הצטרף אליה למצרים, יתרת הגדוד.
 
פלוגת רגלים 20
הוקמה ביוני 1942 ובאוקטובר היו בה 218 חיילים, רובם בוגרי התיכון ב-1942, אשר היו חדורי מוטבציה להגן על קיום הישוב היהודי בארץ, לאחר החרדה שהיתה נוכח סכנת הפלישה הגרמנית לאזור . לאחר אימון בסיסי בסרפנד ואימון משלים בבקעת הירדן, נשלחה למשימות שמירה במחנה לטרון ומחסני התחמושת בואדי סאראר מהם העבירו אנשיה, שרבים מהם היו אנשי בית"ר – נשק למחסני האצ"ל. משם הועברה לאזור חיפה וביצעה תפקידי שמירה בנקודות שונות. מפקד הפלוגה היה מייג'ור לייזל. בסוף ספטמבר 1942 הפלוגה צורפה לגדוד הראשון ולימים הפכה להיות הפלוגה המסייעת. בין חיילי הפלוגה היו סרג'נט מאיר זורע (זרודינסקי, "זרו", לימים אלוף בצה"ל), עזריה רפפורט, מרדכי גיחון (גיכרמן).
 
פלוגת רגלים 22
עברה אימון בסיסי בסרפנד ואימון משלים בבקעת הירדן. בתום האימון נשלחה לשמירה במחנה לטרון. משם העבירו חייליה, בהם היו רבים חברי בית"ר ואצ"ל, נשק וטונות של חומרי נפץ, למחתרת. בעקבות הגניבה ממחסני התחמושת ב-22 בינואר 1943 הועברה לאחר שבוע למצרים, שם עסקה באבטחת בתי הזיקוק בעיר סואץ. ביולי 1943 הוחל בהקמת הגדוד השלישי והפלוגה הוחזרה לארץ ישראל וצורפה לגדוד.
 
פלוגת רגלים 24
הוקמה עברה אימון בסיסי בסרפנד ואימון משלים בבקעת הירדן. בתום האימון נשלחה למחנה לטרון וקיבלה תפקידי שמירה ופיקוח על שגרת המחנה. משם הועברה לאזור חיפה וביצעה תפקידי שמירה בנקודות שונות. ביולי 1943 הוחל בהקמת הגדוד השלישי והפלוגה צורפה לגדוד. בין חייליה – תד אריסון.
 
פלוגת רגלים 26
עברה אימון בסיסי בסרפנד ואימון משלים בבקעת הירדן. בתום האימון נשלחה למחנה לטרון וקיבלה תפקידי שמירה ופיקוח על שגרת המחנה. משם הועברה לאזור חיפה וביצעה תפקידי שמירה בנקודות שונות. בסוף ביולי 1943 הוחל בהקמת הגדוד השלישי והפלוגה צורפה לגדוד.
 
פלוגת רגלים 28
עברה אימון בסיסי בסרפנד ואימון משלים בבקעת הירדן. בתום האימון נשלחה למחנה לטרון וקיבלה תפקידי שמירה ופיקוח על שגרת המחנה. משם הועברה לאזור חיפה וביצעה תפקידי שמירה בנקודות שונות. ביולי 1943 הוחל בהקמת הגדוד השלישי והפלוגה צורפה לגדוד.
 
פלוגת רגלים 30
פלוגת הבאפס האחרונה שגוייסה. נועדה להשלים את הגדוד השלישי כפלוגה חמישית. החלה להתגייס בראשית 1943. שהתה במחנה סרפנד לצורך השלמת מצבתה, שמונה חודשים, מצב שיצר תסיסה בפלוגה וחשש לפרוקה. החלה בפעילותה במצבה חסרה – שמירה על מחנות ודי סראר ולאחר מכן הועברה לעתלית. ביולי 1943 הוחל בהקמת הגדוד השלישי והפלוגה צורפה לגדוד.
 
 





הרגימנט הארץ ישראלי (Palestine Regiment)


 
ב-5 באוגוסט 1942. הוחלט בישיבת קבינט המלחמה בלונדון, לאפשר ליהודי ארץ ישראל לקחת חלק במלחמה במסגרת עוצבה על-גדודית – רגימנט. הרגימנט כלל את 15 פלוגות הרגלים שאוגדו ל- 3 גדודים עבריים. הרגימנט לא היה מבצעי, אך היווה את הבסיס להקמת הבריגדה היהודית.
 
פלוגת חיל המצב מס' 100 (הקשישים)
 100 garrison guard coy, Palestine Regiment בפיקוד ישורון שיף.
גויסה באביב 1942 וכללה כ-200 מתנדבים.
  
קומנדו המזרח התיכון 51 No. 51 Commando
היחידה הוקמה באוקטובר 1940, ביוזמתו של מייג'ור הנרי קייטר, ושירתו בה מתנדבים מפלוגת החפרים 401 ששבה מחזית מערב אירופה וקומץ מתנדבים מיחידות חפרים אחרות. ליחידה התנדבו 240 יהודים ו- 120 ערבים. סגל המש"קים והקצינים היה בריטי. המתנדבים התאמנו באימוני כושר גופני מפרכים, מסעות ארוכים וממושכים בתנאי שטח שונים ואימוני שיט ונחיתה ליד תעלת סואץ. בסוף 1940 נטלו כמה מאנשי היחידה חלק במתקפה הבריטית הראשונה במדבר המערבי, כאשר חדרו למערך האיטלקי בבארדיה שבגבול מצרים – לוב, טרם שנכבש על ידי הדיביזיה האוסטרלית השישית. בראשית 1941 נשלחה היחידה לסודאן. מכאן שוגרה לזירת הקרבות באריתריאה והועברה לפיקודה של הדיביזיה ההודית הרביעית. בסוף פברואר - תחילת מארס ביצעה היחידה סיורים, מארבים, והייתה מעורבת בשורה של היתקלויות וקרבות בשטח קשה, מול אויב איטלקי, שהיטיב להלחם בהם. הם השתתפו בהתקפה הגדולה שהביאה לכיבוש מבצר קרן על ידי שתי הדיביזיות ההודיות- הרביעית והחמישית. בהתקפה זו התגברו על כוח עדיף עליהם, שכלל ארטילריה. היחידה זכתה לשבחים חמים על לחימתה ותרומתה להצלחה הכללית של ההתקפה. במחצית אפריל נלחמה במסגרת קורפוס מאולתר בקרבות סביב אמבה-אלאג'י עד לכניעתם הסופית של האיטלקים. לאחר מכן, היא נטלה חלק בקרב הגדול האחרון במערכה לכיבוש אפריקה - המצור על גונדאר. לאחר כניעת האיטלקים, אנשיה הוחזרו למצרים. כאן החלה התפוררות היחידה, שעד אז נודעה לשבח על ביצועיה. במסגרת רה אירגון, הוחלט בנייתן מחדש של יחידות הקומנדו, כיחידות בריטיות. במסגרת תכנון זה נועדה יחידת קומנדו 51 להתבטל ולהתפזר בין היחידות הבריטיות. באותו זמן, חדל קולונל קייטר לפקד על היחידה, בעקבות פציעתו באריתריאה, וקשה היה לשמור על קיומה. לאחר שנתיים של שירות ביחידה ארצישראלית, הועברו המתנדבים לשרת ביחידה מעורבת בריטית, על כל הרגישויות והתסבוכות שהיו כרוכות בשירות כזה. בהתערבות הסוכנות, הועברו מרביתם בראשית 1942, ליחידות יהודיות. מעטים המשיכו לשרת ביחידות קומנדו בריטיות ולהשתתף במבצעיהן, בהמשך הלחימה.
   
יחידת הקומנדו -"סיג" SIG - Special Interrogation Group
   
 
 












 

SIG - Special Interrogation Group "קבוצת החקירות המיוחדת" (סיג), יחידה בת 38 לוחמים, שהורכבה מדוברי גרמנית, אשר מטרתה הייתה לפעול בעורף "קורפוס אפריקה", לצורך איסוף מודיעין וביצוע חבלות. מפקד היחידה היה קפטן הרברט באק (Herbert Cecil Buck) שהיה דובר גרמנית שוטפת. מקורות כוח האדם היו מתוך יחידת "הקומנדו המזרח התיכון 51", שפורקה, בה שירתו יהודים מארץ ישראל, כמו ישראל כרמי (לימים, מפקד גדוד 9 של הפלמ"ח, מח"ט השריון 27 וקצין משטרה צבאית ראשי), קרל כהנא (לימים – ממקימי יחידת הצנחנים בצה"ל), דב כהן (שלאחר המלחמה, במסגרת שירותו באצ"ל, תחת הכינוי "שמשון", פיקד על הפריצה לכלא עכו ונהרג), ברנרד לבנטל, פיליפ קוגל, מוריס טיפנברונר, אריה שי (שינקין) אדולף זייטנר, הגדוד הצ'כוסלובקי (בו שרתו יהודים דוברי גרמנית) ביניהם אליהו גוטליב ופטר האס, ומכוחות צרפת החופשית (יהודים דוברי גרמנית מאלזס). מחנה האימונים של היחידה הוקם ליד העיר מרסה מטרוך בצפון מערב מצרים.
הלוחמים התאמנו בתפעול כלי נשק ורכב גרמניים, שימוש בחומרי נפץ, קרב פנים אל פנים, ניווטי מדברי ועוד. חלק נכבד מהאימונים הוקדש ללימוד הווי הצבא הגרמני. לצורך כך גויסו שני שבויי מלחמה גרמנים - וולטר אסנר והרברט בריוקנר, אשר שירתו בעברם בלגיון הזרים הצרפתי, לאחר כניעת צרפת, גויסו לוורמאכט ונפלו בשבי הבריטי בשנת 1941, לטענתם גויסו בכפיה ואינם תומכים ברעיון הנאצי.  למרות שהלוחמים היהודים לא אהבו את עובדת השירות עם חיילים מהצבא הנאצי, מפקדם ראה בהם הכרח. הם לימדו את הלוחמים על הצבא הגרמני, על הנשק ושפת דיבורו. מחנה האימונים של היחידה, התנהל כמו בצבא הגרמני. על הלוחמים נאסר לדבר בשום שפה, פרט לגרמנית. הם נדרשו לצעוד כמו בצבא הגרמני, למדו את שירי "קורפוס אפריקה" וצעדו אל חדר האוכל ב"צעד אווז" גרמני, תוך שירת שירי הלל לאדולף היטלר.
אחרי תקופת האימונים יצאו אנשי היחידה למשימות קצרות בעורף הגרמני. הם חדרו מעבר לקווי החזית, הקימו מחסומים מאולתרים ועצרו שיירות גרמניות וחקירת הקצינים בשיירה על יעדם ומטרת נסיעתם. ביקרו במחנות הצבא הגרמני , ניהלו שיחות עם החיילים כדי לגלות מידע. הם סיירו בעורף הגרמני וחזרו לקווים הבריטים
דייויד סטירלינג, מפקד יחידת הקומנדו  SASשהתרשם מיכולותיה של היחידה,  צירף את SIG ה- אל ה-  SAS  כחלק מפלוגה ד (Squadron D) שלה. רעיונו היה כי אנשי SIG יעזרו להחדיר לוחמי SAS אל העורף הגרמני, על מנת לפוצץ מטוסים גרמנים.
  ב- 8 ביוני 1942 יצאו למבצע שיעדו לפגוע בשדות התעופה הגרמנים בדרנה ומרטובה (כ- 150 קילומטר מערבית לטוברוק). מהם יצאו מדי יום, מפציצים גרמנים לתקוף את שיירות בעלות הברית שהביא הספקה לאי מלטה. צוות SIG יצא למבצע, בראשות קפטן באק ועמו שני הגרמנים (אסנר ובריוקנר).   סמוך לקו החזית, הם חברו ללוחמי SAS צרפתים בפיקודו של סגן ז'ורדן. אנשי ה- SIG לבשו את המדים הגרמנים. הלוחמים המשיכו אל קו החזית ב-4 כלי רכב – 3 גרמנים ואחד בריטי. במשאית הבריטית חלק מלוחמי SAS יושבים באופן גלוי במדים הבריטים ומשחקים תפקיד של שבויים. אנשי SIG, במדים הגרמנים משחקים את תפקיד השומרים. שאר לוחמי SAS הסתתרו מתחת ליריעות ברזנט במשאית, כדי לא לעורר את חשדם של הגרמנים
השיירה הגיעה אל המחסום הראשון , שאויש בחיילים איטלקים. אי ידיעת הסיסמא העדכנית מעכבת אותם אך  בסופו של דבר הקצין האיטלקי נתן לשיירה לעבור. במחסום הבא, הפעם גרמני, הם נעצרו לחניית לילה ולמחרת המשיכה לכיוון דרנה. במרחק של כמה קילומטרים מהעיר היא נעצרה לחניון, וממנו הוציאה סיור של 5 לוחמים לאזור שדות התעופה כדי לבדוק את מצב היעדים לתקיפה. הסיור גילה כי בשדה התעופה בדרנה נמצאו כמה עשרות מפציצי יונקרס-87 ("שטוקה") ובשדה התעופה במרטובה – מטוסי מיסרשמיט 110 (מטוס שיכול לשמש גם כמפציץ וגם כמטוס יירוט). עם חשיכה התפצל הכוח לשני צוותים. צוות 1 ובו : קפטן באק, הגרמני אסנר, 3 לוחמי SIG ו5 אנשי SAS יצא לתקוף את המטוסים במרטובה. צוות 2 שכולל את : סגן ז'ורדן, הגרמני בריוקנר, 9 אנשי SAS ו-2 אנשי SIG (פטר האס ואליהו גוטליב) יצא לתקוף את שדה התעופה בדרנה.
צוות 1 ביצע את משימתו בהצלחה וללא אבדות, כ-20 מטוסים גרמנים פוצצו, הלוחמים שבו אל נקודת המפגש שנקבעה מראש.
צוות 2 לא הצליח במשימתו, בגלל בגידתו של הגרמני בריוקנר. על פי עדותו של מפקד הצוות - סגן ז'ורדן, כשעברו את העיר דרנה, בריוקנר, שנהג באחת המשאיות, עצר אותה , בטענה שהמנוע מתחמם. הוא יצא מהרכב ואמר כי הוא הולך לבקש עזרה מהמכונאי במוסך שראה בדרך. כעבור כמה דקות, הקיפו חיילים גרמנים עם נשק דרוך את המשאיות והורו לכולם לרדת ממנה (סיפורו נתמך במסמכי שלל שתפסו הבריטים לאחר המלחמה, בהם למדו כי בריוקנר הלך אל עמדת משטרה צבאית קרובה, ואמר כי הינו גרמני, שהבריטים אילצו אותו להסיע אנשי קומנדו אל העורף הגרמני). הלוחמים, שהבינו כי נחשפו, פתחו באש. הם פגעו בכמה גרמנים, אך לבסוף, לאחר שחלקם נהרג, נכנעו ונפלו בשבי. רק מפקד הכוח, סגן ז'ורדן, הצליח להימלט מהאזור, פצוע. כעבור יום הוא הגיע אל נקודת המפגש וסיפר לקפטן באק הנדהם על מה שקרה. לדבריו, שני לוחמי ה- SIG  בציוותו, פוצצו את עצמם עם רימון כדי לא ליפול בשבי. פטר האס - נהרג מיד, ואליהו גוטליב - נפל בשבי והוצא להורג. צוות באק המתין כמעט שבוע בנקודת המפגש, בתקווה שעוד ניצולים יגיעו אליהם. כשהבינו שאיש כנראה לא יגיע – יצאו לדרך חזרה אל הקווים הבריטים. כשחזרו – מסרו את הגרמני השני (אסנר) לידי המשטרה הצבאית. בהמשך הוא הוצא להורג.
בלילה שבין 13 ל-14 בספטמבר 1942 ב"מבצע הסכמה" (Operation Agreement)  לתקיפת שדות תעופה, מתקני נמל ומאגרי דלק של הצבא האיטלקי והגרמני בטוברוק. התקיפה הייתה אמורה להיות משולבת – יחידות חיל הנחתים המלכותי, צוותים מכוח ימי מיוחד (special boat service) , יונחת מן הים, וכוח מה- SAS וצוותים מיחידת הסיור המדברית (LDRG) יגיע דרך היבשה. משימתם של אנשי SIG הייתה להחדיר את לוחמי ה-SAS אל תוך העיר טוברוק, כשהם התחזו לחיילים גרמנים ששומרים על "שבויים בריטים " (לוחמי SAS ).
במסע ארוך, מנאת המדבר כופרה, שעקף את קווי הגרמנים מדרום. הצליח הכוח היבשתי להשתלט על כמה מהיעדים, אך הנחתת הכוחות מן הים נכשלה, ועמה "ההסחה". והכוח מצא עצמו במצב נחות מול הגרמנים. מפקד הכוח היבשתי נתן פקודת נסיגה שהפכה למנוסה. קפטן באק הורה את אנשיו להחליף את מדיהם הגרמנים במדים בריטיים, להשמיד את המסמכים המזויפים ולנסות לחלץ את עצמם בכל דרך אפשרית. הלוחמים הצטרפו לקבוצות שונות של לוחמי SAS ונעו איתם במדבר אל הקווים הבריטים. לאחר מסע ארוך ומייגע, 4 מתוך 5 לוחמי SIG וקפטן באק הצליחו להגיע אל השטח שבשליטת הצבא הבריטי,  לוחם SIG אחד נפל בשבי (העובדה שהיה לבוש מדים בריטיים הצילה אותו והוא שרד את השבי). לאחר כישלון המבצע, בסוף שנת 1942 - היחידה פורקה.  אנשיה צורפו לפלוגות הרגלים הארצישראליות (ה"באפס") ועמן, בחודש ספטמבר 1944 הצטרפו אל שורות הבריגדה היהודית שקמה.
   עוד אודותיה

כ"ד יורדי הסירה
אף כי כ"ד יורדי הסירה, לא השתייכו רשמית לצבא או לצי הבריטי, מורשתם (כ"ג יורדי הסירה) - הייתה למקור השראה.

הצנחנים
הצנחנים היו חוד החנית וסמל של התנדבות הישוב. למעט  בשלב גיבושם ואימונם, לא פעלו כיחידה עברית.
כאשר הגיעו לארץ הידיעות על ממדי ההשמדה של יהודי אירופה, גבר תסכולו של הישוב, נוכח אזלת ידו להושיע. בהיעדר יכולת פעולה מבצעית עצמאית, חייבה כל יוזמה בנושא, את שיתוף הפעולה עם השלטונות הבריטיים . הצעת המוסדות הייתה, לשתף כוחות יהודיים, מתוך הישוב בארץ ישראל, לשליחות אל מעבר לקווי האויב הגרמני . לסייע לפעילות החשאית שעסקה בהפעלת תנועות המחתרת באירופה וחילוץ שבויים של בעלות הברית ובאותה הזדמנות לסייע ליהודים באירופה .

בשלהי 1942, פנתה הסוכנות היהודית אל המפקדה הבריטית ואל המיניסטר התושב במצרים וגיששה בדבר האפשרות להקים כוח קומנדו ארצישראלי, שיופעל מאחורי הקווים בבלקן , ויוכל גם לסייע ליהודים שם. הבריטיים בחנו הצעה זו, אך העדיפו רק מספר קטן של לוחמים, שישתלבו במשלחות הקישור שלהם אל הפרטיזנים בארצות הבלקן.
כל עוד לא התנהלה לחימה בבלקן, ולא הוחזקו בו שבויים של בעלות הברית ליחידה הבריטית שעסקה במילוט שבויים ובחילוצם משטח האויב ה- Force A, לא היו דרישות להצעות שכאלה.
 בינואר 1943 חתמו נציגי הסוכנות באיסטנבול, עם טוני סיימונדס, מפקד Force A הבריטי, על החדרת שליח יהודי ארצישראלי לרומניה, שיפעל בהברחת טייסים שנמלטו, שבויים ויהודים.
 הפעלתה של תוכנית ההצנחה, החלה בשלב מאוחר של המלחמה ונתאפשרה רק כאשר הבריטים היו זקוקים לצנחנים, כדי להציל את צוותי אוויר שלהם, שנטשו את מטוסיהם וצנחו בשטחי אויב .
 הסיכוי לחדירה משמעותית יותר לאירופה הכבושה, הוביל לשיתוף פעולה עם "מנהלת המבצעים המיוחדים" (Special Operations Executive - SOE) תמכה והסתייעה בתנועות הפרטיזנים ביוגוסלביה וביוון.
לאחר משא- ומתן עם ה-SOE ,הוחל בגיוס. רוב המועמדים, יוצאי ארצות הכיבוש, התגייסו דרך ועדה מיוחדת שהוקמה בשיתוף הסוכנות היהודית, המוסד לעלייה ב' וארגון "ההגנה". מעטים גויסו במישרין בידי הבריטיים.
המתנדבים נבחרו מקרב לוחמי הפלמ"ח בדגש על אנשי "המחלקה הגרמנית" ו"המחלקה הבלקנית", חברי התנועה הקיבוצית וכן מתוך מתנדבי היישוב, ששירתו בצבא הבריטי.
 לתכנית התנדבו כ - 250 נשים וגברים, מתוכם נבחרו ואומנו – 110. הבריטים עמדו על כך שהמועמדים הארצישראלים, יתגייסו רשמית לצבא הבריטי. על רקע מחלוקת בשאלה זו, פרשו כמה מן המועמדים מן התוכנית. לאחר מיון נוסף, לפעילות המבצעית - אומנו והוכנו 37 צנחנים.
ההכשרה כללה הכרה והפעלת אלחוט וצופנים, לימוד שיטות פעולה של קומנדו ומחתרת, הכרת צבאות האויב וכן קורס צניחה, שנערך בבסיס חיל האוויר הבריטי, ברמת דוד.
במאי 1943 צנח ביוגוסלביה, הצנחן הארצישראלי הראשון, פרץ רוזנברג, שהיה מדריך אלחוט בסרבו- קרואטית, בבסיס ההדרכה של ה-SOE במצרים. בפעולה היה לאלחוטן של משלחת הבריגדיר מקלין – מפקד המשלחת הבריטית, במטהו של מנהיג הפרטיזנים היוגוסלביים - טיטו .
בשלהי ספטמבר 1943 צנחו ברומניה , לובה גוקובסקי ואריה פיכמן בשליחות Force A. צוות המטוס טעה בניווט והצניחם לתוך לב העיר במרחק רב מן המקום המיועד בו המתינו להם אנשי המחתרת החלוצית ברומניה. גוקובסקי נפצע והשניים נשבו על ידי הרומנים. פיכמן נשלח לחקירה בגרמניה, אך הוחזר לאחריה לכלא רומני.
באותה העת, החל ה-SOE להחדיר ליוגוסלביה כמה מן הצנחנים שאורגנו במסגרתו, בעיקר כאלחוטנים במשלחות הקישור לפרטיזנים. קבוצות אלו הוקמו על פי העקרונות שנקבעו על ידי הבריטים, אשר לפיהם, היו מוכנים לשלב בפעולותיהם מתנדבים ארצישראלים, יחידים בו , אופן לא רשמי - אף לאפשר להם לפעול בשליחות יהודית. בפברואר 1944, הועברה לבריטים התוכנית של מוסדות היישוב, בדבר החדרת יחידות קומנדו ארצישראליות גדולות יותר, במטרה לעורר ולארגן את יהודי הארצות הכבושות להתנגדות, ולמלטם אל שטחי הפרטיזנים ביוגוסלביה . נוכח המצב בבלקן - ההצעה נדחתה. לאחר כמה כישלונות צניחה ברומניה ובהונגריה, הוחלט להצניח את השליחים בשטחים שהוחזקו על-ידי הפרטיזנים ביוגוסלביה ולהסתייע בהם לחציית הגבולות.
במרס 1944, הוצנחו ביגוסלביה : חנה סנש, יואל פלגי, פרץ גולדשטיין , יונה רוזן ואבא ברדיצ'ב , כבסיס יציאה להונגריה ולרומניה. על אבא ברידצ'ב, הוטל לחצות את הגבול לטרנסילבניה ברומניה ולארגן את קבלתם של הצנחנים דב ברגר וברוך קמינקר, אך הוא לא הצליח לחצות את הגבול.
  ב- 3 במאי 1944 הוצנחו ברומניה, אריה לופסקו ויצחק מקרסקו. צניחתם עברה בשלום, אך הם נתפסו ונעצרו כעבור יומיים בעת ביקורת שגרתית .
בסוף חודש אפריל 1944 צנח דן לנר בגוריצה, סלובניה בקרבת הגבול האיטלקי. חבר לפרטיזנים והפעילם לאיסוף מודיעין, אותו העביר, יחד עם דרישותיהם לסיוע, למפקדה הבריטית. דן הכוון טייסים בריטים, למטרות הפצצה באזור . ובהמשך, חצה את הגבול לאוסטריה, בלוויית פרטיזנים, באזור וילאר וקלגנפורט, משם לדראובורג ולסביבות גרץ. עמם, עסק במעשי חבלה בקווי הרכבת. באחת הפעולות, נתפש ונלקח בשבי. למזלו, הצליח לברוח. באוקטובר 1944 לאחר מתקפה גרמנית באזורו, נסוג עם הפרטיזנים דרומה, לשטח יוגוסלביה ומשם הוא הועבר במטוס לבארי שבאיטליה.
 ב- 15 במאי 1944 צנח אנצו סרני, בחלק הכבוש של איטליה, רחוק ממטרתו. ככל הידוע, נפל מיד לאחר נחיתתו, בידי יחידה גרמנית, נשלח למחנה דאכאו והומת בו . עם זאת, הידיעה על צנחן מארץ ישראל, עודדה את הרוחות והסעירה את הדמיון בקרב אסירי המחנה (דוד פור ", צנחני התקווה" משהב"ט 1995). ב-4 ביוני 1944, הצניחו הבריטים, ליד העיר אראד ברומניה, את שייקה דן טרטכנברג ומנו בן אפרים. בתחילת יולי צנחו דב ברגר וברוך קמינקר ברומניה . חנה סנש, יואל פלגי, פרץ גולדשטיין ויונה רוזן שנועדו לחצות את הגבול להונגריה בעזרת הפרטיזנים היוגוסלבים, המתינו שלושה חודשים, עד שיצאו לדרכם. הפרטיזנים ביקשו לנצלם, לקבלת אספקה מוצנחת מהבריטים ולא מיהרו להעבירם את הגבול. בינתיים, נכבשה הונגריה על ידי הצבא הגרמני והתנאים בה השתנו לחלוטין. שוב לא היה מדובר בחדירה לארץ גרורה, אלא לארץ כבושה. חנה סנש נלכדה לאחר מעבר הגבול , וכאזרחית הונגרית הובאה למשפט, נידונה למוות והוצאה להורג. יואל רוזן לא חצה את הגבול, לאחר שהתברר כי תמונתו ותוכניתו נפלו בידי שירותי הביטחון ההונגריים. יואל פלגי ופרץ גולדשטיין חצו את הגבול להונגריה ונעצרו לאחר בואם לבודפשט. פרץ גולדשטיין נשלח למחנה ריכוז והומת בו ואילו יואל פלגי, הצליח להימלט ולהסתתר בבודפשט, עד שחרורה על-ידי הצבא האדום. בקיץ 1944 ,כבש הצבא האדום את רומניה ובולגריה. הצנחנים שיצאו למשימות בארצות אלו, התחילו לחזור מהן לקהיר.
ב- 15 בספטמבר 1944 צנחו רפי רייס, צבי בן-יעקב וחיים חרמש, במסגרת משלחות הקישור הבריטיות , אל הפרטיזנים הסלובקים, שהחזיקו במובלעת בנסקה-ביסטריצה בסלובקיה וממנה קיוו להשתמש כנקודת-מוצא, לניסיונות חדירה להונגריה ולרומניה . אליהם הצטרפה חביבה רייק שהגיעה ב-18 בספטמבר 1944 עם מטוס אמריקני שהונחת במקום, ומאוחר יותר הצטרף גם אבא ברדיצ'ב אשר גם הגיע באותה דרך. הם סייעו לארגן את הפליטים היהודים שהתקבצו באזור והצליחו לסייע לטייסי בעלות הברית שנטשו את מטוסיהם מעל לשטח האויב, להגיע למקום מבטחים. בהתקפה גרמנית על בסיסם בהרים – נתפסו, למעט חיים חרמש. חביבה רייק ורפי רייס נרצחו ב- 20 בנובמבר 1944. אבא ברדיצ'ב וצבי בן-יעקב הועברו למחנה מאוטהאוזן, שם נרצחו בסוף דצמבר 1944.

 מלבד קבוצת הצנחנים, שאורגנה באמצעות מערכת התיאום, של "השיתוף החשאי" עם הבריטים, היו מתנדבים ארצישראליים, שבצעו שליחויות מאחורי קווי האויב ובארצות הכיבוש - ביוזמתם.
בלטו ביניהם: ד"ר ישראל מהרי"ק, רופא שצנח פעמים רבות ביוגוסלביה, לטפל בפרטיזנים של טיטו. בפעם האחרונה נפצע. על פעילותו זו קיבל בסוף המלחמה את "עיטור טיטו" . קרל כהנא, הוצנח בראשית 1944, יחיד באלבניה, יצר קשר עם כוח אנגלי שנחת בחוף ואבד עמו הקשר והובילם לפרטיזנים, איתם נשאר להלחם בגרמנים שנסוגו מיוון . יחיאל קספ ובנימין גפנר, שהתנדבו באיטליה למשימות מאחורי הקווים וחילצו שבויים של בעלות הברית ויהודים מצפון איטליה הכבושה לדרום איטליה שבידי בעלות הברית. יחיאל קספ היה המתנדב הארצישראלי שעוטר "בעיטור השירות המצוין" - הגבוה ביותר במלחמה, נהרג באחד המבצעים הללו. קפטן אדולף רבינוביץ, היה סטודנט ארצישראלי, שהתגייס בתחילת המלחמה בבריטניה, צנח שבע פעמים בצרפת ובפעם השביעית נלכד והוצא להורג .
 לפעולתם של הצנחנים היו מלכתחילה שני היבטים :
האחד היה קשור במאמץ המלחמתי הכללי, והאחר נגע לעזרה ליהודים, הצלתם והכשרתם הציונית.
שליחותם של הצנחנים הייתה פעולה קטנה יחסית, בתוך מכלול המבצעים המיוחדים של הבריטים בארצות הכבושות. המאמץ המדיני, המודיעיני והתכנוני שהושקע בה, היה מעל ומעבר להיקפה המבצעי. חשיבותם העיקרית של שליחות הצנחנים נשארה בסמליות הגדולה שבה.

 
 

http://www.jwmww2.org/VF/ib_items/601/Benjimin.jpg

 



 


החי"ל (החטיבה היהודית הלוחמת) – הבריגדה היהודית
הבריגדה הוקמה בסתיו 1944 והייתה ליחידה היהודית הגדולה ביותר, שהוקמה בצבא הבריטי. חטיבה שזכתה לסמל, לדגל לאומי-יהודי, ולהלחם באויב הנאצי, בראשות מפקד יהודי קנדי - הבריגדיר לוי (ארנסט פרנק) בנג'מין  ומפקדים ארצישראלים.
 החטיבה הורכבה מגדודי הרג'מינט הארץ-ישראלי, יחידות סיוע ועזר בשל הרגישות הפוליטית הגבוהה שהייתה כרוכה בה, הקמתה והפעלתה, תואמה ברמת הממשלה והמטה הכללי בלונדון.
אימון ההקמה של החטיבה התקיים בבורג אל-ערב, ממערב לאלכסנדריה. שם רוכזו שלושת הגדודים (ראה פרוט בהמשך) והוחל בהקמת היחידות החטיבתיות. בתחילת נובמבר 1944 נחתה באיטליה ורוכזה לאימוני חורף בפיוג'י, שמדרום לרומא, עד סוף פברואר 1945.
בתחילת מרס 1945 הוכנסה החטיבה לחזית, בגזרת אלפונסינה שבצפון איטליה. לראשונה במלחמה זו, נלחמו יהודים בגרמנים, במסגרת יחידה יהודית ותחת דגל יהודי. יכולתה המבצעית, רמתם המקצועית של מפקדיה והתלהבות חייליה – הביאו להצבתה מערבית יותר, באזור בריזיגלה-פאנצה, בגזרה הררית וקשה יותר.
לאחר שליטתה במרחב, שבין עמדותיה הקדמיות לנהר הסניו, השתתפה בצליחת הנהר צפונה, ביסוס ראש הגשר, כיבוש יעדים והתקדמות בעקבות הצנחנים הגרמניים הנסוגים, תוך כדי קרבות היתקלות נגד המשמר העורפי הגרמני. פעולתה כחלק מהמתקפה של בעלות הברית בצפון איטליה, הסתיימה ב-14 באפריל 1945 וזכתה להצלחה גדולה. למרות חלקה הצנוע, שררה הערכה ליכולתה הצבאית במפקדות הממונות. ביולי 1945 עברה החטיבה לבלגיה, ולאחר-מכן להולנד. אנשיה עסקו באבטחה ובפיקוח על שבויים גרמניים, עד העברת התפקידים לידי הצבא ההולנדי והבלגי. בנוסף ללוחמים מארץ ישראל הצטרפו לסד"כ הבריגדה כ-350 מגויסים יהודים מאנגליה.
אברהם גרוסמן :

ב-1 במאי 1946 הגיעה לחי"ל הוראת הפירוק. בסוף מאי רוכזה הבריגדה בגנט שבבלגיה, והחל תהליך השחרור. ב- 9 ביולי 1946 יצאה קבוצת המשתחררים האחרונה לנמל קאלה, בדרכה למצרים ומשם לארץ ישראל.  
מעבר לתרומתה בשדה הקרב, תיזכר הבריגדה בשתי תרומותיה לעתיד העם היהודי: 
האחת – הושטת היד ל"שארית הפליטה" באירופה, מתן השראה להתאוששותה, והכוונתה לארץ-ישראל. החיילים הארצישראליים, הגאים בסמל המגן דוד על שרוולם, נפרסו בקיץ 1945 על פני אירופה כולה. הם פעלו במחנות העקורים, הפעילו את תחנות הבריחה, עוררו ועודדו את אלפי ניצולי השואה, והכווינו את המוני הפליטים, דרך מקום חניית החי"ל, בטרוויזיו שבצפון איטליה, ומשם לעבר הנמלים, שמהם הפליגו בספינות ההעפלה, לארץ-ישראל. היחידות היהודיות סיפקו את התשתית הארגונית והלוגיסטית, למפעל "הבריחה" ו"ההעפלה". אנשי הבריגדה, הם שאפשרו לתנועת "הבריחה" לנוע בין אזורי הכיבוש באוסטריה לאלה שבגרמניה. הם שהובילו את המעפילים לאניות, והם שציידו את האניות במזון, בתרופות, בחגורות-הצלה, בדלק ובכל שאר הפריטים הנחוצים להפלגה.
בפעולתם, ראו הלוחמים, פרי יוזמתם ותושייתם, של קצינים וחיילים יחידים, שליחות לאומית-ממלכתית. עם פרוק הבריגדה ארגנו חייליה את מבצע "כפילים" כאשר חלקם נשארו באירופה כדי לעסוק ב"בריחה" ובמקומם, עלו ארצה בבגדי החיילים ועם תעודותיהם, ניצולי שואה. 
והשנייה -  תרומתה להתפתחות הצבאית של כוח המגן העברי ולהקמת צה"ל. ידע וניסיון לוחמיה, הוסיף תחומי-פעילות, ידע מקצועי ומחשבה צבאית, בנושאים שלא ניתן לרכוש, בתנאי מחתרת, טרום המדינה.

גדוד 55 - הגדוד הראשון
ב-13 בנובמבר 1942 הוקם גדוד חיל הרגלים הראשון (1 Jewish Btln) של הרג'ימנט הארצישראלי (The Palestine Regiment) מן הפלוגות שהיו מוצבות במרכז הארץ:  14, 16, 18, 2 , 20 .
מפקד הגדוד הראשון היה  לוט. קול. דוגאן ((Duggan, אשר הוחלף ע"י מייג'ור פ' פ' א' גראוס.
בפברואר 1944 הועבר הגדוד באופן חפוז, למצרים. החיילים הבינו, בלא שנאמר להם מפורשות, כי הסיבה להעברתם למצרים, היא מדינית ולא צבאית. הבריטים העדיפו להרחיק את הגדוד מארץ ישראל מתוך חרדה לביטחון השוטף בארץ ישראל, במקרה שתוכנית החלוקה תתפרסם. במהלך הנסיעה, הניפו החיילים דגל לאומי באופן הפגנתי. הגדוד רוכז באזור תעלת סואץ ונשאר שם עד להקמת החי"ל, כשהוא ממלא תפקידי שמירה במחנות תל אל-כביר ואחרים. הייתה תקווה בקרב האנשים, כי הגדוד יוצא על מנת להתאמן בצורה מרוכזת, אולם עם בואו של הגדוד לאזור התעלה, שוב הוטלו עליו תפקידי שמירה. המפקדים הבריטים והיהודים דרשו החשת האימונים לקרב. הבריטים לא גילו נכונות להיענות לתביעות. המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית דרשה שהחיילים והקצינים בגדוד יגלו איפוק. במאי 1944 ביקר שרתוק בגדוד והתרשם מאווירת ההתפוררות הקיימת בגדוד, בשל ירידת ערכם העצמי. שרתוק פעל בזירה המדינית למען הקמת בריגאדה שתיקח חלק פעיל במלחמה.
ב- 20 בספטמבר  1944 פורסם דבר הקמתה של הבריגדה. המעשה המדיני שבהקמת הבריגדה נותר בגדר הישג, אשר עיקר חשיבותו בסמליות שבו. הגדוד הראשון לא עבר אימון בהיקף גדודי לפני הקמת הבריגדה. לאחר שהבריטים החליטו להקים את החי"ל, הם היו מעונינים שהיא תספיק ליטול חלק בלחימה, ולכן הם זרזו את מערכת ההדרכה וההכשרה של הגדוד. באוקטובר 1944 עת כונסו כל הגדודים במחנה בורג' אל ערב במצרים, הוזרמו לגדוד כוחות הדרכה מבחוץ, וקצינים ומש"קים רבים נשלחו לקורסים. תקן הגדוד כגדוד הקו הראשון, אורגן מחדש, הוקמה פלוגה מסייעת ופלוגת מפקדה והוזרמו להם אמצעי לחימה, שעד כה לא ניתנו להם.
בנובמבר 1944 עבר הגדוד, במסגרת הבריגדה, לפיוג'י באיטליה, שם נכנס למשטר אימונים נמרץ והשתתף בתרגיל עוצבתי. המוטיווציה והמורל בגדוד עלתה.
בתחילת מארס 1945 נע הגדוד במסגרת הבריגדה צפונה, לגזרת אלפונסינה. כניסתו לחזית נערכה חודשיים לפני סיומה של מלחמת העולם השנייה באירופה. לראשונה במלחמה זו נלחמו יהודים בנאצים במסגרת עוצבה יהודית ותחת דגל יהודי. לאנשי הגדוד, הייתה הכניסה לקו החזית, נקודת סיום של תהליך ממושך, שעיקרו, מאבק על זכותם להגיע לרגע זה, ולהשתתף כיהודים ארצישראלים בתחילה בהגנה על ארצם, ואחר כך בהשמדת צורר עמם. הגדוד נכנס לחזית, שהייתה יציבה מזה חודשים, מאז נבלמה מתקפת הקיץ של בעלות הברית מדרום למישורי לומבראדיה.
ב- 5 במארס 1945 יצא הגדוד לגזרת הקו שלו מצפון לכפר מצאנו. הקרקע בגזרה הייתה מישורית ופתוחה. האויב הגרמני שניצב ממול, הוסיף להלחם בעקשנות. הגרמנים היו מחופרים בעמדותיהם ואש ארטילריה בריטית צמצמה את פעילות החוץ שלהם. שטח ההפקר בין הכוחות היה ממוקש. הפעילות הייתה אופיינית לשגרת קו: סיורים, אש מרגמות וארטילריה. עם הכניסה לקו נקבע סבב לפיו נועד כל גדוד לשהות שנים עשר יום בקו עצמו ולאחריהם שישה ימים כגדוד אחורי בכוננות להתקפות נגד. ב- 17 במארס 1945 הוחלף הגדוד הראשון על ידי הגדוד השני בחזית. גזרת אלפונסינה, הייתה שקטה יחסית מול אויב ברמה ממוצעת, שנועדה להכניס את החי"ל בהדרגה למשימות מבצעיות ולהקנות למפקדיה ולחייליה ניסיון קרבי.
ב- 24 במארס 1945, עברה החטיבה לפיקוד הקורפוס ה-10. הגדוד הראשון עבר מגזרה מישורית ופתוחה, לאזור בעל אופי הררי ומבותר. השטח כולו, היה ממוקש באופן פרוע. בין המערך הבריטי לגרמני, הפריד נהר הסניו שהתפתל בתוך עמק צר. האויב שנגדו ניצב הגדוד, היה דיביזית הצנחנים הגרמנית ה- 4, שהורכבה ממתנדבים צעירים, בעלי ציוד משופר ונשק אוטומטי. באור היום פעילות הגדוד הייתה בעיקר ארטילרית, ובלילות בוצעו סיורים, שהיו מעורבים לעיתים קרובות בהיתקלויות ובנפגעים. באפריל 1945 ביקרה שחקנית הבימה חנה רובינא בחזית. ביקור נוסף היה של שרתוק.
באפריל 1945 החלו בעלות הברית במתקפה האחרונה והמכרעת באיטליה. משימת החי"ל היה לצלוח את הסניו, לבצע התקפה, כהסחה למאמץ ההבקעה העיקרי של הפולנים, ולהשתלט בהמשך על הרכסים שמצפון לסניו ממול לגזרתה. הגדוד הראשון נותר מדרום לסניו באגף המזרחי של החי"ל. בליל ה- 11 באפריל 1945, לאחר שבמהלך היום התקדמה החי"ל צפונה אל מעבר לסניו, הוציא הגדוד סיורים אל מצפון לנהר.הסיורים גילו מוקשים ומצבורי תחמושת שהיו מפוזרים בעמדות, שהוכנו על ידי האויב, אולם לא נתקלו בכוחות, אשר ככל הנראה נסוגו בלילה הקודם. ב- 12 באפריל  1945 חצה הגדוד את נהר הסניווהצטרף להתקדמות צפונה, כאשר הוא נע באגף השמאלי של גזרת החי"ל, ממערב לגדוד השני. למחרת ב- 13 באפריל הגיע הגדוד בשעת בוקר מוקדמת למאצולאנו. ב- 14 באפריל  1945 נפגעו לוחמי הגדוד מאש מרגמות גרמניות. ב- 15 באפריל 1945 הוחזר הגדוד לאחור למנוחה אל מדרום לסניו, באזור בריזיגלה, שם פגש את גדודי הרגלים האחרים. לחיילים נמסר כי הם הוצאו מהחזית למנוחה של שתי יממות. לאמיתו של דבר, התארכה המנוחה מעבר למצופה, והחי"ל סיימה בכך את חלקה במתקפה של בעלות הברית. ההרגשה השלטת הייתה, הרגשת תסכול על הקטיעה הפתאומית של ההשתתפות בחזית. יחד עם זאת, התסכול אוזן, במידת מה, על ידי תחושת סיפוק ממה שאכן נעשה, ובמיוחד ההתקדמות מצפון לסניו. אף על פי שהחי"ל כמעט ולא לקחה חלק במתקפה, שררה במפקדות הממונות עליה הערכה ליכולתה הצבאית. החי"ל סיימה את תפקידה בקרבות, שבועיים קודם שנסתיימה המלחמה באיטליה.
שבוע הניצחון, מכניעת הגרמנים באיטליה ב- 2 במאי, ועד לכניעתם הסופית ב- 8 בו, שימש כפתיחה לשלב החדש בחיי הגדוד. בניגוד לחיילי בעלות הברית האחרים, לא היה יום הניצחון, יום חג לחיילים היהודים ולעם היהודי בכללו. במאי 1945 הועבר הגדוד במסגרת הבריגדה לאזור טארביזיו באיטליה, סמוך למשולש הגבולות איטליה - אוסטריה - יגוסלאביה. הגדוד התמקם במאהל בשטח פתוח. בגדוד שרתו חיילים רבים שמשפחותיהם נספו בשואה. אחרים טעמו בעצמם טעמו של דיכוי נאצי בארצות מוצאם קודם למלחמה או במהלכה. על רקע זה אירעו התפרצויות כלפי גרמנים שנחלשו בהדרגה. בטארביזיו היה המפגש החשוב והמרגש בין אנשי הבריגאדה לניצולי השואה. ביולי 1945 נשלח הגדוד במסגרת הבריגדה לטורניי שבבלגיה. הגדוד הושאר בבלגיה ופוזר במעגנים ובנמלים שונים באזור אנטוורפן לשם שמירה על מחסני האספקה, ומרכזי החלוקה שלידם, התמודדות עם כנופיות גנבים, שהיו מתחברות לצינור הנפט המוליך מנמל אנטוורפן לגרמניה וגונבות ממנו דלק. בתחילת נובמבר עבר הגדוד להולנד והתחלף עם הגדוד השלישי. בפברואר 1946 נערך חילוף חוזר והגדוד שב לבלגיה. התעסוקה הרשמית של יחידות הבריגדה הלכה והצטמצמה עם העברתם של יותר ויותר תפקידים במרחב לידי הצבא ההולנדי והבלגי. החיילים תבעו להשתחרר. הבריטים הגיעו למסקנה דומה משיקולים שלהם, והחלו לתכנן את פירוקן של היחידות העבריות ושחרור חיילהן מהצבא.
ב- 1 במאי 1946 הגיעה לחי"ל הוראת השחרור המזורז והפירוק הכללי. בסוף מאי הייתה החי"ל כולה מרוכזת בגנט שבבלגיה, והחל תהליך השחרור. ב- 9 ביולי 1946 יצאה קבוצת המשתחררים האחרונה לנמל קאלה בדרכה למצרים ומשם לארץ ישראל.

גדוד 56 - הגדוד השני

הגדוד השני הוקם בסוף ספטמבר 1942 והורכב מן הפלוגות שהיו מוצבות באזור חיפה: 12, 8, 6, 4 ו-כן מפלוגה 18 שעדיין הייתה בסרפנד. הפלוגות מילאו תפקידי שמירה במתקנים צבאיים בחיפה ובסביבתה. החרפת היחסים בין היישוב לבין השלטונות, ומעורבותם של חיילי הגדוד בפעולות רכש נשק, כמו הפריצה למחסן הנשק במתקן ה-SOE באחוזה בפברואר 1943, הביאו את הבריטים להחלטה להרחיק את הגדוד מן הארץ ללוב. ההעברה נומקה בנימוקים צבאיים לכאורה: כוונה להפעילו בתפקידים מבצעיים ומבצעיים למחצה. המתנדבים שהתגייסו לפלוגות "הבאפס" שמהן הורכב הגדוד התגייסו לסיסמת הגנת ארץ-ישראל ובמטרה לשרת בארץ. מציאות המלחמה אמנם השתנתה מאז, בעיקר לאחר שאפריקה טוהרה מן האויב והצבא האדום החל בהתקדמותו מערבה, אך ההחלטה התקדימית עוררה תסיסה בגדוד ופניות לצמר ההגנה ולמוסדות היישוב בבקשת הנחיות כיצד להגיב עליה.
לאחר ששרת ואליהו גולומב הרגיעו את התסיסה בגדוד, הוא יצא ללוב ב- 6 ביולי 1943. במהלך הנסיעה הניפו החיילים דגלים לאומיים באופן הפגנתי, במחאה על הרחקתם מן הארץ.
לאחר שהגיעו ללוב היו חיילי הגדוד מאוכזבים ומתוסכלים מכך שלא רק שהם הוצאו מארץ ישראל, אלא שגם בבנגאזי ניתנו להם תפקידי שמירה חד-גוניים על מחסני שלל ואספקה בדומה לאלו שמילאו בארץ-ישראל. מטרתה האמיתית של הרחקתם התחוורה להם, ובגדוד פרצה תסיסה.  המג"ד הבריטי, קולונל בסט, הזהיר את חייליו מפני מרד שיסכל כל סיכוי לשנות בעתיד את משימותיו של הגדוד. בסופו של דבר יצאו פלוגות הגדוד למילוי תפקידי השמירה שהוטלו עליהן, והמשך המאבק כוון לשאלת הדגל כביטוי סמלי של הזהות הלאומית.
פרשת הדגל התפרצה בתקופת החגים. ערב ראש השנה תש"ד פנו מפקדי הפלוגות, שכולם כבר היו יהודים ארצישראלים, לקולונל בסט וביקשו להתיר לגדוד להניף את הדגל הלאומי היהודי במשך החג. בהוראת המפקדה המרחבית הממונה עליו סרב בסט להרשות זאת. אף על פי כן, בבואו לארוחת הערב החגיגית מצא את הבימה בחדר האוכל מקושטת בדגלים עבריים. בסט נמנע מלהורות על הסרתם. למחרת הורה בסט להסיר את הדגלים וביקש לדבר עם החיילים. בהיכנסו לאולם מצא אותו ריק בלא דגלים, בעוד החיילים מרוכזים בחוץ ושרים את 'התקווה' .למחרת הונף הדגל מעל מגורי פלוגה ב'. הוראת המג"ד להסירו, לא בוצעה. בעקבות בעקבות התסיסה ביקש קולונל בסט לשחררו מתפקידו, בנימוק שהגדוד סירב למלא את הוראתו, ובכלל הוא נשלט על ידי הוראות פוליטיות הבאות מארץ ישראל. ההנפה ההפגנתית של הדגל הייתה מלווה חילוקי דעות חריפים בתוך הגדוד. בלחץ הקצינים העבריים נמנעה הנפת הדגל ביום הכיפורים תוך ציפייה לקבל הנחייה מן המחלקה המדינית של הסוכנות בארץ בקשר להנפתו בסוכות. מן הארץ הגיעה הוראה להניף את הדגל בחג הסוכות. קולנול בסט שהשיג מידע על ההנפה המתוכננת, הזהיר את הגדוד מפני התוצאות שתהיינה להפגנה נוספת. למחרת, למרות האזהרות, הונפו דגלים באזורי המגורים של הפלוגות. עקב כך הורה מפקד הנפה להטיל מעצר-מחנה על הגדוד כולו. למחרת נלקחה התחמושת מהחיילים וממחסני הפלוגות. ב-16 באוקטובר 1943 העביר הגדוד את האחריות על עמדות השמירה שלו. למחרת נקרא קולונל בסט לקהיר .
בעקבות התקרית והתייעצויות שהתקיימו במפקדת המזרח התיכון בקהיר בשיתוף המג"ד, שינו הבריטים את יחסם לגדוד. הוחלט לנפק לו נשק בהתאם לתקן המלא שלו. מעצר המחנה הוסר, והעיקר: בוטלו משימות השמירה והגדוד החל באימונים שיכשירוהו למלא תפקידים מבצעיים בעתיד. קציני וחיילי הגדוד החליטו לוותר על הנפת הדגל, אולם המג"ד בסט חש, כי לאחר כל התקריות מוטב שיעמוד על רצונו לסיים את תפקידו. קולונל קיוביט התמנה במקומו. מאבקו של הגדוד בפרשת הדגל הביא לשינוי ייעודו ליעוד מבצעי יותר, ולהכשרתו בהתאם. מסקנתם של הבריטים מאירועי המאבק ביחידות על הדגל והסמל הייתה, שנאמנותן של היחידות העבריות בצבא לסוכנות היהודית גוברת, ואופיין היהודי-לאומי של היחידות וזיקתן לארץ ישראל מתחזקת.
בנובמבר 1943 חדל הגדוד למלא תפקידי שמירה והחל לקלוט נשק מסייע גדודי, רכב והשלמות לתקני הנשק של הפלוגות. המחלקות המקצועיות של הגדוד עברו אימון מקצועי, ונערכו השתלמויות למש"קים בתרגולת הקרב ובהדרכת נשק ושדאות. בסוף החודש נמצא הגדוד כולו באל-אביאר והתאמן במלוא המרץ. ואולם, לאחר חודשיים של התלהבות לאימונים שב המתח והחל לרדת. החיילים הלכו ואיבדו את תקוותם לזכות להגיע לחזית ולהלחם במלחמה. באווירה זו שוב החלה להתפתח בגדוד תסיסה מרדנית. אף-על-פי-כן, בתום תקופת השירות בקירנייקה היתה לגדוד השני מפקדת גדוד מאומנת ומתורגלת, תשתית מוכרת של פק"לים ונהלי קרב גדודיים מוכנים. מרבית מחלקות הפלוגה המסייעת היו מוכנות וכשירות.
במשך כל התקופה הזו המשיך שרת לפעול בזירה המדינית למען הקמת בריגדה שתיקח חלק פעיל במלחמה, וב- 20 בספטמבר 1944 פורסם דבר הקמתה של החי"ל.
באוקטובר כונסו כל הגדודים במחנה בורג' אל ערב במצרים. ריכוז זה של יותר מ- 2500 מתנדבים במקום אחד היה בלא תקדים בתולדות ההתנדבות. שרתוק ביקר אצלם בדרכו חזרה מלונדון לארץ ישראל, וראה שהחיילים מצויים "בהתרוממות רוח". בנובמבר 1944 הפליג הגדוד עם שאר הבריגדה לאיטליה, ויצא לשטח האימונים בפיוג'י שליד רומא. שם נכנס הגדוד למשטר אימונים נמרץ והשתתף בתרגיל העוצבתי שסיים את תהליך הקמתה של החי"ל.
בתחילת מרס 1945, חודשיים לפני סיומה של מלחמת העולם באירופה, נע הגדוד במסגרת הבריגאדה צפונה לעבר החזית. לאנשי הגדוד הייתה הכניסה לקו החזית נקודת סיום של מאבק ממושך על זכותם להגיע לרגע זה, ולהשתתף כיהודים ארצישראלים בתחילה בהגנה על ארצם, ואחר כך בהשמדת צורר עמם.
הגדוד נכנס לחזית, שהייתה יציבה מזה חודשים, מאז נבלמה מתקפת הקיץ של בעלות הברית מדרום למישורי לומבראדיה. באסטרטגיה של בעלות הברית בשלב זה של המלחמה, נחשבה איטליה לחזית משנית, והמאמץ העיקרי התרכז בחזית המערבית והמזרחית. תפקידה של החזית הדרומית היה לרתק כוחות גרמניים גדולים ככל האפשר, ולמנוע את העברתם למערב אירופה. ב- 4 במרס יצא הגדוד השני דרך ראוונה לכפר וילאנובה, ושם תפס את קטע קו החזית שיועד לו. הגדוד החליף בקו גדוד ולשי. הקרקע בגזרה הייתה מישורית ופתוחה. האויב הגרמני שניצב ממול, עדיין לא ראה עצמו מובס, והוסיף להלחם בעקשנות. הגרמנים היו מחופרים בעמדותיהם, אך אש הארטילריה הבריטית צמצמה את פעילות החוץ שלהם.
 שטח ההפקר בין הכוחות, שנחצה על-ידי תעלת-מים בשם פוסו וטרו היה ממוקש. עם הכניסה לקו נקבע סבב לפיו נועד כל גדוד לשהות שנים עשר יום בקו עצמו ולאחריהם שישה ימים כגדוד אחורי בכוננות להתקפות נגד. הפעילות הייתה אופיינית לשגרת קו: סיורים, מארבים, היתקלויות, טפטופי אש מרגמות והפגזות ארטילריה. ב-7 במרס ספג הגדוד את נפגעיו הראשונים, קצין ושני חיילים שנפצעו בהתפוצצות מוקש ממולכד. הטווחים הגדולים-יחסית בין עמדות הגדוד לעמדות האויב בקטע זה של החזית גרמו לכך שהפעילות העיקרית נעשתה על-ידי הפלוגה המסייעת. ב- 11 במרס הוחלף הגדוד השני בקו החזית על ידי הגדוד השלישי ועבר לשמש גדוד עתודה. בימי המנוחה התאמן הגדוד בשיתוף-פעולה עם שריון, והאימונים סוכמו בתרגילים פלוגתיים בסיוע טנקים. ב- 17 במרס שב הגדוד לחזית והחליף את הגדוד הראשון. בשבוע שלאחר- מכן הוא השתתף, יחד עם הגדוד השלישי, בשני ימי-קרב אינטנסיביים. ביום הראשון 19 במרס, התקדמו שתיים מפלוגות הגדוד עד לתעלת פוסו וטרו ונתקלו באש מרגמות וצלפים של האויב. בשתי הפלוגות היו נפגעים ובמהלך חילוצם נהרג החובש משה זילברברג שקיבל לאחר מותו את המדליה הצבאית על אומץ הלב והמסירות שגילה במהלך החילוץ. מדליה צבאית נוספת על תפקודו בקרב זה קיבל יהודה הררי.
למחרת שבו שתי פלוגות של הגדוד והתקדמו - הפעם בסיוע טנקים וארטילריה - עד התעלה . הן הקימו לידה מוצבים קדמיים ובלילה שלאחר-מכן הדפו את התקפות הנגד של הגרמנים, שהסתערו על המוצבים, הגיעו עד לטווח זריקת רימונים ונהדפו תוך הפעלת משימות אש סכנה של המרגמות והמקלעים של הפלוגה המסייעת.
בעקבות שני ימי הקרב חלו שינויים בפיקוד על הפלוגות, והסמג"ד האנגלי גאש קיבל את הפיקוד על הגדוד במקומו של קולונל קיוביט. כעבור יומיים לכד מחסום של חיילי הגדוד שלושה שבויים גרמנים שנמלטו וניסו לחצות את הקווים. ב- 24 במרס יצאה הבריגדה מגזרת אלפונסינה. הייתה זו תקופה קצרה בגזרה שקטה יחסית מול אויב ברמה ממוצעת, שנועדה להכניס את החי"ל בהדרגה למשימות מבצעיות ולהקנות למפקדיה ולחייליה ניסיון קרבי תוך התקדמות מן הקל אל הכבד. ההתרשמות הכללית מן הבריגאדה הייתה חיובית. ב-25 במרס קיבלה הבריגדה אחריות על קטע חזית חדש, תחת פיקוד ישיר של הקורפוס ה-10, ובשלושת הימים שלאחר-מכן החליפה את בריגדת הגורקה שקדמה לה. דבר הימצאה של החטיבה היהודית הלוחמת בחזית פורסם בהודעה רשמית של מפקדת בעלות הברית באיטליה שצוטטה בעיתונות הארץ והעולם ומפקד החזית, הגנרל האמריקני מרק קלארק, שלח לה ברכה מיוחדת. מבחנה העיקרי של הבריגדה בחזית עדיין עמד לפניה. בניגוד לגזרת אלפונסינה המישורית והפתוחה, היה קטע החזית החדש שאליו נכנסה הבריגדה בעל אופי הררי ומבותר. השטח כולו היה ממוקש באופן פרוע. בין המערך הבריטי לגרמני הפריד נהר הסניו שהתפתל בתוך עמק צר. מול החי"ל ניצבה דיביזית הצנחנים הגרמנית ה- 4, שהורכבה ממתנדבים צעירים בעלי מוטיבציה גבוהה וציוד משופר. בגזרה זו החזיקו כל שלושת הגדודים בקטעים של החזית, ולא התקיים ביניהם סבב. באור היום פעילות הגדוד הייתה בעיקר ארטילרית, ובלילות בוצעו סיורים, שהיו מעורבים לעיתים קרובות בהיתקלויות ובנפגעים, ונועדו להבטיח את השליטה בשטח ההפקר ולשלול אותה מן הגרמנים. באפריל 1945 החלו בעלות הברית במתקפה האחרונה וכפי שהתברר המכרעת באיטליה. חלקה של החי"ל במסגרת זו היה צנוע ונמשך זמן קצר. משימתה הייתה לצלוח את הסניו, לבצע התקפה מוגבלת כהסחה למאמץ ההבקעה העיקרי של הפולנים, ולהשתלט בהמשך על הרכסים שמצפון לסניו ממול לגזרתה. תפקיד החצייה וביסוס ראש הגשר מצפון לסניו הוטל על ידי מפקדת החי"ל על הגדוד השני. מתחילת החודש החלו סיורי הגדוד לבדוק את גדות הסניו ולאתר מקומות מתאימים לחצייתו.
המשימה שהוטלה על הגדוד השני במסגרת חלקה של הבריגדה במתקפה היתה לחצות את הסניו, לבסס ראש גשר ולהשתלט מצפון לנהר על קבוצת בתים בשם פנטאגוצי. משימת כיבושם הוטלה על פלוגה ד' של הגדוד בפיקודו של אורי שי (שוגורינסקי). כדי להתכונן למשימתה עברה הפלוגה מעמדותיה במורד הרכס למדרון האחורי. שם הספיקו אנשיה ללמוד היטב מתצפיות ומסיורים את הגזרה שבה עמדו לצלוח. בליל ה- 9 באפריל 1945 יצאה פלוגה ד' לדרכה, צלחה את הנהר, הגיעה לפנטאגוצי, גילתה שאין בו אויב והחלה להתחפר. באותו זמן קידמו פלוגות הגדוד האחרות מחלקות עד לסוללה שעל גדת הנהר, כדי להבטיח את החצייה ואת אגפי הפלוגה החוצה. עד אור הבוקר הוקם סביב קבוצת הבתים מוצב פלוגתי חפור ומסווה, מבלי שהגרמנים ירגישו בתכונה. באותו לילה צלחו גם חיילי הדיביזיה האיטלקית, השכנה לבריגדה ממערב, את הסניו וניסו לכבוש את הכפר קופיאנו. התקפתם בעוצמה של שני גדודים נהדפה והם נסוגו חזרה אל מדרום לסניו. לפיכך נשלחו אל קופיאנו שני סיורים מפלוגה ד', שדיווחו כי לא נתקלו בשום תנועה חשודה או סימנים לנוכחות אויב. בבוקר ה- 11 באפריל כאשר ראה מפקד הקורפוס ה- 10 כי האיטלקים נבלמו ואילו הפולנים - שכניה של החי"ל במזרח – נמצאים כבר במבואות העיירה קסטל בולונזה, הוא הורה למפקד החי"ל להמשיך בהתקדמות צפונה אל מעבר לסניו. עקב כך קיבלה פלוגה ד' בפאטאגוצי פקודה לתקוף מעמדותיה את קופיאנו ולהרחיב את ראש הגשר בעברו הצפוני של הסניו, בעוד יתר פלוגות הגדוד חוצות את הנהר. עד לשעת הצהריים של היום ההוא, השתלטה הפלוגה בלא התנגדות על קופיאנו ועל מספר בתים נוספים. עם יציאתה מעמדותיה המסוות היא נתגלתה לגרמנים, שהחלו להפגיז אותה במרגמות. ב-12 באפריל התקדם הגדוד השני מראש הגשר לנוכח אש מרגמות ומקלעים של משמר עורפי גרמני, הגיע לכפר טורה והמשיך לעבר הכפר מאצולאנו. לפני הגדוד נע סיור בפיקודו של הקצין
מאיר זורע. הסיור הביא מידע חשוב על הערכות האויב בגזרה, אשר סייע גם לפולנים שהתקדמו ממזרח לבריגדה וזכה להכרת תודתם. על תפקודו במהלך ההתקדמות מצפון לסניו קיבל זורע את עיטור הצלב הצבאי. למחרת, ה- 13 באפריל, המשיך הגדוד השני להתקדם במרכז הגזרה צפונה. הוא נכנס לתוך משימות אש מגן של מרגמות וארטילריה גרמנית, אך נחלץ בלא אבדות והצליח לאתר את מקורות האש, שהופגזו לאחר מכן על ידי תותחני החי"ל ושותקו. ב-14 באפריל ניתק האויב מגע בגזרת הגדוד השני, וסיורים שנשלחו למרחק קילומטרים אחדים לפני הגדוד, לא איתרו כל גרמנים. באותו יום רוכז הגדוד והוחזר לאחור למנוחה, אל מדרום לסניו באזור בריזיגלה. לחיילים נמסר כי הם הוצאו מהחזית למנוחה של שתי יממות. לאמיתו של דבר, התארכה המנוחה מעבר למצופה, והחי"ל סיימה בכך את חלקה במתקפה של בעלות הברית. ההרגשה השלטת היתה תסכול, על הקטיעה הפתאומית של ההשתתפות בחזית. יחד עם זאת, התסכול אוזן על ידי תחושת סיפוק, ממה שאכן נעשה, ובמיוחד מהתקדמות מצפון לסניו. אף על פי שהחי"ל כמעט ולא לקחה חלק במתקפה, שררה במפקדות הממונות עליה הערכה ליכולתה הצבאית.
במאי 1945 הועבר הגדוד יחד עם שאר הבריגדה לאזור טארביזיו, סמוך למשולש הגבולות איטליה-אוסטריה-יגוסלביה. ימי טארביזיו ציינו את ראשיתו של המפגש בין אנשי הבריגדה לניצולי השואה, שהיה בעל חשיבות היסטורית גדולה אפילו יותר מזו של המפגש עם הגרמנים בחזית.
ביולי 1945 יצא הגדוד מטארביזיו לטורניי שבבלגיה, ולאחר-מכן עבר להולנד. אנשי הגדוד עסקו בפיקוח על שבויים גרמניים. הפלוגות התפזרו ונלוו ליחידות שבויים גרמניות שעבדו בסילוק מוקשים ובשיקום תשתיות במקומות שונים בצפון הולנד. לקראת סוף ספטמבר החלו ההולנדים לקבל בהדרגה את תפקידי הפיקוח על השבויים. הגדוד התרכז באיינדהובן, שם שמרו אנשיו על מתקנים שונים. התעסוקה הרשמית של יחידות הבריגדה הלכה והצטמצמה עם העברתם של יותר ויותר תפקידים במרחב לידי הצבא ההולנדי והבלגי. ב- 1 במאי 1946 הגיעה לחי"ל הוראת השחרור המזורז והפירוק הכללי. בסוף מאי הייתה החי"ל כולה מרוכזת בגנט שבבלגיה, והחל תהליך השחרור. ב- 9 ביולי 1946 יצאה קבוצת המשתחררים האחרונה לנמל קאלה בדרכה למצרים ומשם לארץ ישראל.
רבים מיוצאי הגדוד השני מילאו תפקידים מרכזיים בצה"ל – רב אלוף מרדכי מקלף - הרמטכ"ל השלישי של צה"ל, רב אלוף חיים לסקוב – הרמטכ"ל החמישי, אלוף שלמה שמיר, אלוף דן אבן, אלוף אפרים בן ארצי, אלוף מיכאל בן גל, אלוף יהושפט הרכבי, אלוף ישראל טל, אלוף אהרון יריב, אלוף דני מט, אלוף גדעון שוקן, אלוף מאיר זורע, תא"ל יצחק בר-און, תא"ל יהודה גביש, אל"מ עו"ד חוטר ישי, אל"מ יוסף איתן, אל"מ מתי דגן, אל"מ ראובן כרי, אל"מ ישראל כרמי, אל"מ משה נהוראי, אל"מ סניה סירקין, אל"מ שלום עשת, אל"מ יהודה פריהר, אל"מ עמי פרלין, אל"מ יוסף פרסמן, אל"מ יהודה הררי, אל"מ עמנואל גלבר, אל"מ זאב שחם (זוניק), אל"מ יוחנן פלץ. רבים מילאו תפקידים במשטרה ובזרועות הבטחון, במשרד החוץ, בשלטון המקומי ובאקדמיה.

גדוד 57 - הגדוד השלישי
עם הקמת הרגימנט הארצישראלי וגדודי חיל הרגלים בקיץ 1942, אורגנו פלוגות ה"באפס" הוותיקות במסגרת הגדוד הראשון והשני, ונקבע כי הגדוד השלישי  3 Jewish Btln, The Palestine Regiment יורכב משתי פלוגות הטירונים שהתאמנו בסרפנד ( 22 –א' ו-24 –ב') ומן הפלוגות שתגויסנה בעקבותיהן (לימים פלוגות 28-ג' ,26-ד' ו-30 – ה'). סגל הפלוגות נבנה מקצינים ומש"קים מן הפלוגות הוותיקות. הפלוגות שהרכיבו את הגדוד השלישי היו פלוגות בודדות ומפוזרות בכל האזור. מכיוון שזה מקרוב סיימו את הטירונות בסרפנד, הן הועסקו כמעט רק בתפקידי שמירה, ומיעטו להתאמן. פלוגה 22 חנתה בקרבת העיר סואץ שבמצרים. רק ביולי 1943 הוחל בהקמת מפקדת הגדוד. קולנול מונטגומרי התמנה למג"ד, וקולנול לאו סקוט התמנה לסגנו. הפלוגות רוכזו באזור חיפה ממנו יצא הגדוד השני לקירנייקה. פלוגה 22  הוחזרה ממצרים. לאחר שהגדוד הראשון הועבר בפברואר 1944 למצרים, נותר הגדוד השלישי יחיד בארץ והחלה בו תסיסה מחשש שיחמיץ את המלחמה.
ערב ההכרזה על הקמת החי"ל ב-20 בספטמבר 1944 קיבל הגדוד פקודה לנוע למצרים, והיה הראשון להגיע לשטח הכינוס של הבריגדה בבורג' אל ערב, ממערב לאלכסנדריה. מכיוון שהיה פחות מאומן מן הגדודים האחרים הובאו לגדוד מדריכים מבחוץ וקצינים ומש"קים רבים נשלחו לקורסים. תקן הגדוד אורגן מחדש, כתקן של גדוד קו ראשון והוקמו פלוגה מסייעת ופלוגת מפקדה. הגדוד קיבל אמצעי לחימה שעד כה לא היו ברשותו. בנובמבר 1944 הפליג הגדוד יחד עם הבריגדה כולה לטרנטו שבאיטליה ומשם המשיך לשטח האימונים בפיוג'י שליד רומא. בפיוג'י נכנס הגדוד למשטר אימונים נמרץ
והשתתף בתרגיל עוצבתי. בתחילת מרס 1945 נע הגדוד במסגרת הבריגדה צפונה, לעבר החזית, במישורי לומבראדיה. ב- 3 במארס החלה ההתפרסות והגדוד יצא לכפר רו-סי בגזרת מצאנו - אלפונסינה, שבקטע המזרחי ביותר של קו החזית. הקרקע בגזרה הייתה מישורית ופתוחה. האויב הגרמני היה מחופר בעמדותיו ונלחם בעקשנות. שטח ההפקר בין הכוחות היה ממוקש. הגדוד היה תחת פיקוד הדיביזיה ההודית השמינית ושימש כגדוד עורפי שלה.
ב- 11 במרס החליף את הגדוד השני בקו הקדמי. הפעילות הייתה אופיינית לשגרת קו: סיורים, מארבים והיתקלויות בשטח ההפקר שבין הקווים, טפטופי אש מרגמות ולעתים הפגזות ארטילריה. ב-19 במרס השתלטו שני סיורים של הגדוד השלישי, האחד בפיקוד הקצין היהודי-בריטי טוני ון-גלדר (שנהרג כעבור שבועות אחדים) והשני בפיקוד הקצין משה ריננהולד (רינות), על שלוש עמדות שתפסו הגרמנים בשטח ההפקר, ושבו לראשונה - 12 חיילים גרמנים, שאחד מהם, נהרג מאש אויב, במהלך התנועה אל עמדות הגדוד.
למחרת, ה-20 במרס 1945, נטל הגדוד השלישי חלק מרכזי ביום קרב יזום, שבו שיפרו החי"ל ובריגדה הודית שהחזיקה בקטע חזית סמוך, את עמדותיהן, בסיוע מטוסים, טנקים וארטילריה. היתה זו הפעולה הצבאית המורכבת ביותר שביצעה הבריגדה עד אז. משימת הגדוד השלישי היתה להתקדם עד לכפר קטן בשטח ההפקר בשם לה ג'ורג'טה, לטהר אותו מאויב ולהקים מוצב לידו, במקום בו נשבו הגרמנים ביום הקודם. כיבוש לה ג'ורג'טה הוטל על פלוגתו של יוחנן פלץ, וההכנות החלו לילות אחדים קודם לכן, כאשר סיורי הפלוגה פינו את נתיב ההתקדמות המתוכנן ממוקשים. ביום הקרב התקדמה הפלוגה בליווי הטנקים ובחיפוי אווירי וארטילרי, הסתערה על המוצב הגרמני שבכפר וכבשה אותו. הפלוגה התחפרה במוצב הכבוש ובלילה ספגה הפגזה והדפה התקפת נגד גרמנית. ב- 24 במרס סיימה החי"ל את חלקה בהחזקת הקו בגזרת אלפונסינה ועברה תחת פיקוד הקורפוס ה- 10 בגזרת הנהר סניו, לגזרה בעלת אופי הררי ומבותר, מול אויב של דיביזית הצנחנים הגרמנית ה- 4. ב- 11 באפריל 1945 כונס הגדוד השלישי מעמדותיו והתארגן במהירות לקראת התקפה אל מעבר לנהר. בשעות הצהריים החלה הפלוגה הראשונה שלו לחצות את הסניו, בעוברה דרך ראש הגשר שכבש הגדוד השני. משימתו של הגדוד השלישי הייתה לכבוש את הכפר מונטה-גביו במעלה הרכס שמצפון לסניו. הצנחנים הגרמנים אמנם נסוגו, אולם ההתקדמות במעלה ההר לנוכח ההתנגדות הנחושה שגילה המשמר העורפי הגרמני היתה איטית ונתקלה בקשיים. הגדוד נעצר עם חשיכה והתחפר בכפר קטן אוסאנו לאחר שחיסל במשך היום כמה קיני התנגדות. סיורים שנשלחו באותו לילה איתרו חוליות גרמניות בכמה בתים והשמידו אותם. אבדות הגדוד באותו יום היו שלושה חיילים וכעשרים פצועים. למחרת, ה- 12 באפריל, התחדשה התקדמות הגדוד תוך הסתייעות בארטילריה, במשחיתי טנקים של סוללה בריטית, ובפלסים שפינו את ציר ההתקדמות ממוקשים. עד לשעות הצהריים השתלט הגדוד על כל רכס מונטה-גביו. הגדוד המשיך להתקדם בעקבות הגרמנים הנסוגים, ובשעות אחר הצהריים השתלט על כפר בשם מונטה קואזולה שני קילומטר צפונה יותר. סיור שנשלח מתוך הפלוגה המובילה יצר מגע עם יחידות הדיביזיה הפולנית שהתקדמה באגפה הימני של החי"ל לעבר קסטלבולונזה, אימולה ובולוניה. הכוחות הגרמנים הנסוגים הצליחו לנתק מגע, וב- 14 באפריל רוכז הגדוד ביחד עם הגדוד השני והוחזר לאחור למנוחה, אל מדרום לסניו באזור בריזיגלה.
במאי 1945 הועבר הגדוד, יחד עם כל הבריגדה, לאזור טארביזיו באיטליה, סמוך למשולש הגבולות איטליה-אוסטריה-יגוסלביה, והתמקם בכפר קאמפורוסו. בגדוד שרתו חיילים רבים שמשפחותיהם נספו בשואה. אחרים טעמו בעצמם טעמו של דיכוי נאצי בארצות מוצאם קודם למלחמה או במהלכה. על רקע זה אירעו בגדוד, התפרצויות כלפי גרמנים. ימי טארביזיו ציינו גם את ראשיתו של המפגש בין חיילי הבריגאדה לבין ניצולי השואה, מפגש שהיה בעל חשיבות היסטורית גדולה עוד יותר מזו של המפגש עם הגרמנים בחזית.
בסוף יולי 1945 הועברה החי"ל מטארביזיו לבלגיה ולהולנד. הגדוד השלישי נשלח בתחילה לטורניי שבבלגיה, ועבר לאחר-מכן לוואסנאר שבהולנד. הפלוגות התפזרו במקומות שונים בהולנד ופיקחו על יחידות של שבויים גרמנים שהועסקו בפינוי מוקשים ובשיקום תשתיות. בתחילת נובמבר עבר הגדוד לבלגיה והתחלף עם הגדוד הראשון. בפברואר 1946 נערך חילוף חוזר והגדוד חזר להולנד. יותר ויותר תפקידים במרחב הועברו לידי הצבא ההולנדי והבלגי. ב- 1 במאי 1946 הגיעה לחי"ל הוראת השחרור המזורז והפירוק הכללי. בסוף מאי רוכזה החי"ל בגנט שבבלגיה, והחל תהליך השחרור. ב- 9 ביולי  1946 יצאה קבוצת המשתחררים האחרונה מנמל קאלה בדרכה למצרים ומשם לארץ ישראל.
 








 


גדוד תותחני שדה 200 (200 Jewish Field Regiment RA)   
 
הוקם בסתיו 1944, ובו היו 3 סוללות (604, 605, 606), מתוך אנשי סוללת תותחי החוף ואנשי סוללת הנ"מ שהוסבו לתותחני שדה. וכן, יחידה בריטית שהועברה ממלטה להשלמת התקנים, סה"כ כ- 600 חיילים יהודים (ביניהם אדמונד דה רוטשילד, דור חמישי לשושלת רוטשילד הבריטית, אשר הקים ופיקד על סוללת התותחים 604) ועוד 300 חיילים בריטיים, עם 24 תותחי שדה 25 ליטראות.
לאחר נחיתתם באיטליה, את אימון ההקמה והגיבוש, עבר הגדוד ליד העיר פורלי באיטליה. ב-25 במרץ 1945 הגיע לחזית, באזור בריזיגלה, היכן שמוקמה מפקדת הבריגדה היהודית. מ- 27 במרץ עד 15 באפריל 1945, סייע הגדוד לחי"ל בקרבות ההגנה על נהר סניו, בחיפוי בעת צליחתו, פגיעה במטרות בעומק האויב ושיתוק מקורות ירי גרמני. בעזרת התותחנים נחלצו סיורים שהסתבכו בעומק האזור הגרמני. הגדוד העניק לבריגדה את הזרוע הארוכה, לפגוע בכל מטרה גרמנית שהתגלתה, נייחת או בתנועה ובמרדף אחרי נמלטים.
הגדוד פורק ב-6 באוגוסט 1946 עם פרוק החי"ל.
  


 
   








סוללת תותחני החוף (התותחנים הכבדים)
ראשית היחידה - כראשית ההתנדבות של הישוב העברי בארץ ישראל. 43 מהמתנדבים הארצישראליים הראשונים לצבא הבריטי, ב-7 ספטמבר 1939, צורפו ליחידה זאת.
הסוללה נועדה להגנת חופי ארץ ישראל. הוכפפה לגדוד ה-14 של תותחי החוף, שמטהו היה במנזר "סטלה מאריס" שעל הכרמל, חיפה. 14th Regiment Coast Battery, Royal Artillery
היא כללה: 7 תותחי חוף של 6 אינץ' סימן 2 (כ-155 מ"מ, בעלי טווח של כ- 15 ק"מ) אשר הוצבו: 3 על הכרמל המערבי , 2 במחנה בת גלים (סוללת "ראס אל כרום") ו- 2 בשפך הקישון.
בסתיו 1941 מנתה הגונדה 7 תותחי נ"מ 6 אינץ' שהוצבו: 3 - על הכרמל בסטלה מאריס, 2 - בבת גלים ו- 2 בחוף קרית ים של היום, להגנה על בתי הזיקוק. בנוסף לכך: 2 תותחים דו קניים 6 ליטראות שהוצבו על שובר הגלים בכניסה לנמל חיפה ועוד תותח דו-קני שהוצב בקצה שובר הגלים ליד חומת העיר העתיקה בעכו, להגנה מפני התקפות ימיות וששה זרקורים בקוטר 90 ס"מ, מוגנים במקלעי נ"מ מדגם "לואיס" דו-קני. 
הסוללה השתתפה בירי והטבעת הצוללת האיטלקית "שירה".
עם פרוקה בקיץ 1944 הועברו לוחמיה לגדוד תותחי השדה 200, שהיה לחלק מהבריגדה היהודית (החי"ל). 
בין המשרתים ביחידה זאת היו: יעקב מיידובסקי, לימים סא"ל מידד, מנוס פרנסקי, לימים אל"מ פרת, יעקב קרליץ, בנימין פונט, יוסף שפרנסקי שפר, משה בר, אליעזר הופנברטל לימים סא"ל דינאי, אשר נויס, שמעון שטנגר, יעקב אייכל, לימים סא"ל אשל, משה בלכר ברעם, אהרונסון, לימים, ח"כ לובה אליאב, אחיטוב יוכלמן, יהושע ברמן, דני לנגר, אשר בלייכר, אברהם (אדולף) ויסברג, יוסף ולד, משה ויינר.
הסוללה הארץ ישראלית הראשונה לתותחנות קלה נגד מטוסים 1 Pal. Lgt. R.A. Btry, R.A.
 היחידה של תותחים נגד מטוסים, הוקמה בסתיו 1941. היחידה מנתה בתחילה 81 חיילים ובהמשך הגיעה ל-300 חיילים, ביניהם, הסרג'נט מייג'ור רפפורט ואברהם יפה (לימים, אלוף בצה"ל). המתנדבים אומנו בתותחי 20 מ"מ איטלקיים ובמקלע כבד נ"מ "לואיס". סוללה תותחנים אחת צורפה לגדוד תותחנים בריטי בלבנון וסוריה, להגנת הנמל בטריפולי שבלבנון. נשקם היה: תותחי 75 מ"מ וזרקורים. הסוללה הארצישראלית מספר 1 הגנה על אזור חיפה והפילה שלושה מטוסי אויב (וכן עסקה גם בהעברת תחמושת ונשק, מרשות הצבא - לידי ה"הגנה" וה"אצ"ל"), תחנת הכוח בנהריים, מפעלי האשלג בים המלח ושדות התעופה בתל נוף ורמת דוד. במהלך 1943 הוחלף הנשק ל- 16 תותחי נ"מ חדישים 40 מ"מ תוצרת "בופורס" ו- 2 תותחי 20 מ"מ. ביולי החל אימון על תותחים מתנייעים וחיילים רבים נשלחו לקורסי נהיגה. בנובמבר 1943 עברה הסוללה לאימונים בפורט סעיד, שם קבלה מפקד יהודי בריטי בשם רוזנברג, ומשם עברה לאי קפריסין להגנה על פאמאגוסטה ושדה התעופה של ניקוסיה. פלגה אחת נשלחה לאי קסטלירוס שבים האגאי. באוקטובר 1944 עזבה היחידה את קפריסין ועברה לבורג-אל-ערב כדי להצטרף לבריגדה. עד הצטרפותה לבריגדה, לא היה בה קצין עברי מארץ ישראל. היו בה קצינים יהודים מצ'כוסלובקיה ודרום אפריקה.
 
פלוגה לביקורת הנמלים וקווי התחבורה מספר 1
הפלוגה הוקמה בסוף 1942. היא הורכבה בעיקר ממתנדבים מבוגרים, אנשים שהועברו אליה מיחידות הרגלים והתותחנים, ומאחרוני השאריות של פלוגות החפרים. בדצמבר 1942 נשלחה היחידה לבצרה ומשם פוזרו אנשיה לנמלים ולתחנות רכבת בקוט ובבצרה שבעיראק ועבדן, כוראמשאח, אחוואז, בחראבאד, באנדאר-שפור וטהרן שבפרס לאורך נתיב האספקה הדרומי, שבו שיגרו בעלות הברית המערביות, ציוד ואספקה לברית המועצות. תפקידם של אנשי היחידה היה לטפל בדחיפת המטענים ברכבות ובשיירות לאורך הציר הארוך ולפקח על מהלכה. זו הייתה יחידה קטנה ומפוזרת בסביבה לא יהודית ובמשך רוב התקופה – היתה היחידה העברית היחידה, באזורים שבהם הוצבו אנשיה. בפלוגה שירתו מספר פעילים של התנועות החלוציות, דוברי רוסית ברובם, שהתגייסו אליה בעידודם של התנועות והמוסד לעלייה ב', בתקווה להקים באמצעותה קשר עם חברי תנועותיהם, שנמלטו מפולין אל המחוזות האסיאתיים של ברית המועצות. התקווה נכזבה והיחידה לא הצליחה ליצור קשרים עם יהודי ברית המועצות. אך עם זאת, היא מילאה תפקיד חשוב בטיפוח הקשר עם יהודי אירן ועיראק. בתום המלחמה חדל נתיב האספקה דרך אירן ועיראק לברית המועצות לפעול, והיחידה סיימה את תפקידה. מפקד הפלוגה האחרון היה לוטננט משה פרידריך לסטבינואר 1946 הוחזרו לארץ אחרוני אנשיה והיא פורקה.
 
 












 



מחלקות הקשר 82, 83 (האתתים) 

מחלקות הקשר  82,83 L.M.Setn, 7 L. of C. Signals, R.C.S. הוקמו בסוריה מחיילי הקשר שהצליחו להחלץ מיוון. היו חלק מיחידת הקשר של קוי האספקהL. of C.7 של המחנה העשירי. השתתפו במערכה בסוריה והיו לחלק מיחידת הקשר הארמיונית של המחנה התשיעי. במאי 1942 הועברה מחציתה למחנה השמיני במצרים. ביוני 1942, לאחר הנסיגה בצפון אפריקה, הועברה לעיראק. אנשיה נאבקו על הקמת פלוגה עברית מכלל המשרתים הארצישראלים ביחידות הקשר.
 
יחידות חיל הציוד     R. A. O. C
 








 

ב- 1942, בלחצה של הסוכנות היהודית, קיבצה המפקדה בקהיר, את בעלי המקצוע, ויחד עם מגוייסים חדשים הקימה את הפלוגה העברית הראשונה בחיל הציוד.
פלוגת ה-.R.A.O.C הארץ ישראלית הראשונה, מס' 515 , קמה במארס 1942 . כינוי הפלוגה השתנה ל-535 ואחר כך ל- 327 . מפקדיה היו קצינים ומהנדסים ארץ-ישראליים: לי רוטנברג , יבגני בושנסקי וג'ו קרידן, שכולם קבלו דרגות קצונה מיד עם גיוסם, ואחר כך נשלחו לקורסים מקוצרים לקצינים, לחימוש ולניהול סדנאות. בסיום שרותם הגיעו קצינים אלה (בהתאמה) לדרגות מיג 'ור ולויטננט-קולונל. 
 בהמשך הזמן, הוקמו תשע פלוגות - פלוגה  514 - שכללה בנות רבות של ה- A.T.S. וניהלה את מחסני הציוד ליד חיפה, פלוגה 528 בפיקודו של אביגדור יעקב טל (רוזנטל), פלוגה 530 – שהועברה בלחץ המפקדה הבריטת לקפריסין ולאחר מכן במלטה, פלוגה 553 (בבנגאזי-לוב), פלוגה 554, פלוגה 555 (מצרים), פלוגה 556 (טריפולי - לוב), פלוגה 559 ופלוגה 560 (מצרים). אופיה של העבודה במחסני ענק ובסדנאות הכביד מאוד על שמירת המסגרת הפלוגתית. מתנדבי חיל הציוד שירתו בארץ-ישראל (כמו במחסני התחמושת בודי סראר שליד חולדה, שם עסקו במילוי מוקשים בחומר נפץ), במצרים, בלוב ובקפריסין - ואחר-כך גם באיטליה. אחדים הגיעו ליוון וחלק מהם נפלו בשבי. מעטים נשלחו למזרח הרחוק.
יחידות החרושת  R.E.M.E

יחידה 313, יחידה 319, יחידה 329, יחידה 527 (שרתה במחסני התחמושת הגדולים במערות טורה), יחידה 529, בסיס בית- נבאללה. במחצית 1942 הוחל בהקמת יחידות יהודיות בחיל החימוש. בשנת 1943 התגייסו לחיל החימוש יותר מ- 600 מתנדבים יהודים שהתגייסו במצרים ובלוב. בחיל זה שרתו גם נשים כמחסנאיות של בתי המלאכה.  עד 1944 הוקמו חמש פלוגות. שתי פלוגות פעלו תקופה מסוימת בלוב, אחת במצרים ושתיים נשארו בחיפה. פלוגות אלה הגיעולרמה מקצועית גבוהה לרבות תיקוני שריון וארטילריה, נרכש בהן ידע וניסיון בתיקוני נשק מסוגים שונים, בדרג הגבוה של בית המלאכה ומפעל השיקום.










 

יחידות ההנדסה
 
פלוגת הנדסה 738
בקיץ 1940 הוחלט על הקמת יחידה ארצישראלית של חיל ההנדסה, מהמתנדבים שהתגייסו לחיל זה, מתחילת המלחמה ושירתו ביחידות הנדסה בריטיות בארץ-ישראל. באוקטובר 1940 רוכזה הפלוגה, שנקראה – פלוגת האומנים המלכותיים ( 738 Artisan Works Coy.,R.E)  בגדרה, ובה 200 יהודים ו- 20 ערבים. מפקד הפלוגה היה מייג'ור קראן. בפלוגה היו חמישה קצינים יהודיים ובפעם הראשונה שפת הפיקוד הייתה עברית. הפלוגה עקפה את הגזרה שלא להניף דגל עברי בכך שקבעה אותו כ"דגל פלוגתי" על-ידי הכנסת סמל ה- R.E. וספרה 738 לתוך המגן דוד. האנשים שהתגייסו לפלוגת ההנדסה, היו בעלי מקצועות בניין. בתחילה הם הועסקו בעיקר במשימות שהיו אזרחיות באופיין, כמו בינוי המחנות, אולם בהמשך, אומנו גם במשימות של הנדסה קרבית. 
עם השלמת אימוניה, הועברה הפלוגה לחיפה ופוצלה לשניים: מחציתה נשלחה לגליל לעבוד בביצור הגבול הצפוני, והמחצית האחרת נשארה בחיפה. באוגוסט 1941 הועברו החיילים הערבים מהפלוגה לפלוגת הנדסה 740, שעבדה בצפון סוריה בהקמת ביצורים.
באפריל 1941 הועברה פלוגה 738 למצרים, והועסקה בבניית מחנות צבאיים. בראשית יוני 1941 היא נשלחה לאל-עלמיין, כדי להקים קו ביצורים עורפי. קו זה הפך לקו העצירה, ובמערכת אל-עלמיין בקיץ 1942, הופעלה הפלוגה כפלוגת הנדסת שדה ופינתה שדות מוקשים. בתוך שלושה שבועות פינתה הפלוגה שדה בן 30 אלף מוקשים, בלי שום נפגע. מפקדה היה קצין ארצישראלי - מייג'ור יצחק רפפורט. במהלך שחרור לוב מידי האיטלקים והגרמנים, הגיעה הפלוגה לקהילה היהודית בטריפולי ובבנגזי וסייעה להם להקים מחדש את בתי הכנסת שנחרבו על ידי הגרמנים ולשקם את בית העלמין היהודי שחולל.
באוגוסט 1944 יצאה הפלוגה לאיטליה. היא השתייכה למחנה השמיני והתקדמה עמו צפונה. היא עסקה בסילוק מוקשים והכשרת דרכים שחובלו על ידי הגרמנים בנסיגתם, כולל הקמת גשר תחת אש כבדה, על נהר למונה (Lamone) בצפון איטליה. אחת מפעולותיה יוצאות הדופן היתה העברת קבוצת פרטיזנים למשימותיה מעבר לקווים דרך שדה מוקשים. בתמורה הביאה קבוצת הפרטיזנים בדרכה חזרה קבוצת יהודים בתוך שיירה גדולה יותר של איטלקים. לאחר תום הקרבות התמקמה הפלוגה באזור ונציה באיטליה, שם טיפלה  בניצולים היהודים. בחורף 1944 עסקה היחידה בהצלת הפסיפסים היוסטיניאניים המפורסמים ברוונה, על ידי בנית סכרים משקי חול סביב הכנסיות, למניעת הצפתן במי הנהר שעלה על גדותיו.
חיילי הפלוגה, שהיו מוותיקי המתנדבים הקדימו גם להשתחרר ובפברואר 1946 פורקה הפלוגה.
 
פלוגת הנדסה 870
ביולי 1941 הוחל בהקמת הפלוגה 870 Mechanical Equipment Coy.,R.E.  שיועדה להפעלת ציוד מכני הנדסי. תהליך ייהודה של הפלוגה היה הדרגתי: בתחילה שירתו בה גם חיילים בריטים והפיקוד היה בריטי. לאחר מכן מונו קצינים יהודיים, הוצאו חיילים בריטים, ולבסוף אף הפיקוד היה יהודי. תהליך זה הסתיים רק בקיץ 1944. בספטמבר 1941 נשלחה הפלוגה לסוריה. צוותים של חייליה והציוד המיכני שלה נשלחו מסוריה למלא משימות בכל רחבי המזרח התיכון, ובינואר 1944 הפלוגה הייתה מפוזרת מטריפולי שבלוב ועד עיראק, לרבות קפריסין. אנשיה עסקו בסילוק שלגים ופתיחת צירים בהרי הלבנון, פריצת דרכים, הכשרת מסלולים ושדות תעופה בעיראק ובארץ ישראל. בין 300 אנשי היחידה עדיין נמצאו מספר קצינים ומש"קים בריטים, שרובם עברו ממנה במרוצת 1944. בסוף 1944 החלה יחידה מפוזרת זו, להתרכז במצרים ומחלקה ממנה נטלה חלק בפלישה לאיי הים האגאי. בתחילת 1945 הוחזרה הפלוגה לסוריה, להוציא מחלקה שנשארה במצרים. חיילי הפלוגה מילאו תפקיד חשוב באבטחת השכונה היהודית של ביירות, בעת המהומות האנטי צרפתיות, שהתחוללו בעיר ביוני 1945. אנשי הפלוגה גם סייעו בהעברת עולים בלתי ליגאליים מסוריה לארץ ישראל.  באוגוסט 1945 נשלחה מפקדת הפלוגה יחד עם מחלקה אחת שלה לעיראק. היא התמקמה באזור שייבה, והמחלקה הועסקה בעבודות שונות באזור בתי הזיקוק של עבדאן. עם חיסולו של פיקוד עיראק ופרס, עסקה המחלקה בפינוי ציוד מכאני הנדסי מעיראק, לבסיסים בארץ ובמצרים. בדצמבר 1945 פורקה אותו חלק של הפלוגה שהיה בשייבה, לאחר שמספר המשתחררים והיוצאים לחופשת מולדת התרבה, כך ששוב לא היה עוד באפשרותה לתפקד. מחלקה אחת מהפלוגה המשיכה להתקיים בארץ עד סוף יוני 1946.
 
פלוגת הנדסה 743
בספטמבר 1941 הוחל בהקמת הפלוגה 743 Artisan Works Coy. R.E. באפריל 1942 הועברו אליה 200 חיילים יהודים מפלוגת הנדסה 740, במסגרת הפרדת הפלוגות המעורבות. העברה זו סיימה את פרשת הפלוגות המעורבות מיהודים וערבים. הפלוגה הועסקה בתחילה בעיקר במשימות בינוי מחנות שהיו אזרחיות באופיין. אולם לאחר-מכן היא הופעלה גם במשימות של הנדסה קרבית, כגון הקמת קווי ביצורים בארץ ובמצרים. הפלוגה עסקה בהקמת קו הביצורים של תוכנית "המבצר האחרון ארץ-ישראל", ועם התרחקות החזית מן הארץ, היא נשלחה בינואר 1943 לטוברוק, כדי לשקם את הריסות הנמל ומיתקנים חיוניים אחרים, כגון בניית בית חולים צבאי. באוגוסט 1944 הועברה הפלוגה למצרים והחלה להתאמן לקראת יציאתה אל מעבר לים. בספטמבר 1944 הגיעה הפלוגה לטאראנטו ומשם המשיכה לבית הספר של המהנדסים המלכותיים בקפואה. בתקופה זו סופחו אליה קרוב ל- 60 חיילים נוספים מיחידות ההנדסה העבריות שבאיטליה. באוקטובר נודע כי הפלוגה תאורגן מחדש כפלוגת השדה של החטיבה היהודית הלוחמת. לצורך כך הוחלף מפקדה נוח אטלס, בשל גילו המבוגר, שעבר לפקד על פלוגת ההנדסה 739, ובמקומו נתמנה סגנו אהרון כהן. עתה החלה הפלוגה באימונים אינטנסיביים לקראת הצטרפותה לחטיבה, ונקראה מעתה פלוגת הנדסת שדה 643.
 
 פלוגת הנדסה 544
בקיץ 1942 הוקמה פלוגת החשמלאים והמכונאים  Mechanical & Electrical Coy. 544, שכללה קצת יותר מ- 200 איש בפיקודו של מייג'ור בסן. הפלוגה נשלחה למצרים, פעלה במפוצל, והייתה אחראית על התחזוקה של המחנות הבריטים באזור הדלתא. בדצמבר 1942 נשלחה היחידה למדבר המערבי. משימתה הייתה להפעיל מחדש את מערכת אספקת המים שבנו הבריטים, וחובלה בעת הנסיגה במאי-יוני 1942. לצורך כך היא פוצלה לחוליות קטנות שהיו מפוזרות לאורך מאות קילומטרים של צינור המים. בדידות זו הפכה לסימן ההיכר של היחידה. בסוף ינואר 1943 הועברה הפלוגה ללוב, שם פוצלה שוב לחוליות קטנות וקיבלה אחריות על תחזוקת מערכת אספקת החשמל והמים במחוז קירנייקה. בסוף 1944 הוחזרה הפלוגה לארץ ישראל לאחר שרות ממושך במדבר. משיקולים הקשורים במאבק נגד ארגוני המחתרת, החליטו הבריטים להוציאה שוב מהארץ ולהעבירה לאיטליה. בתחילת 1945 הגיעה הפלוגה לדרום איטליה. מרבית הפלוגה נשלחה לנאפולי אך שלוחות שלה יצאו לרומא ולעיירה נולה. בשלושת המקומות עסקו אנשיה בתחזוקת מתקני חשמל, מים ובתי חולים. בפברואר 1946 - פורקה הפלוגה.
 
פלוגת הנדסה 739
בדצמבר 1940 הוחל בהקמת הפלוגה 739 Artisan Works Coy. R.E.  בפיקודו של מייג'ור קראן. הפלוגה הורכבה מטירונים וקצינים זוטרים ארצישראליים. הפלוגה הייתה לכאורה מעורבת עם ערבים, אך לאמיתו של דבר היוו בה היהודים רוב מכריע, ועובדת קיומה של קצונה יהודית עשתה אותה למעשה ליחידה עברית. הפלוגה הועסקה בתחילה בעיקר במשימות בינוי המחנות, שהיו אזרחיות באופיין. בהמשך המלחמה, התאמנה גם במשימות של הנדסה קרבית. באפריל 1941 היא קיבלה את ציודה של פלוגה 738, שהועברה למצרים והחלה להתאמן כיחידת הנדסה. מיוני 1941 עבדה הפלוגה בבניית ביצורי הגבול הצפוני בגליל, באזור מרג' עיון שמצפון למטולה. בראשית 1943 מונה הקצין היהודי, מאיר טוביאנסקי למפקד הפלוגה, שריכזה רבים מן המתנדבים הוותיקים שהתגייסו בחודשים הראשונים למלחמה, ליחידות בריטיות ולחיל החפרים. באוגוסט 1943 יצאה הפלוגה למצרים ובאוקטובר הועברה לברינדיזי באיטליה. הפלוגה נשארה באזור זה ועסקה בהקמת מתקני קבע שונים ואחזקתם. בפברואר 1944 עברה לנאפולי ובמשך חודשים עבדה בתחזוקת בתי חולים באזור. בראשית 1944 מונה מייג'ור אטלס כמפקד הפלוגה. בברינדיזי פגשו אנשי הפלוגה בפליטים יהודים מיוגוסלביה שחולצו מן האי ויסי. פעילי היחידות חילקו בינם את השטחים מבחינת האחריות לאיתור יהודים והגשה להם סיוע ראשוני. הפלוגה קיבלה על עצמה את האחריות למרחב שבין אנקונה לרימיני. הניסיון שרכשה היה מרובה, והרמה שהגיעו אליה הייתה גבוהה ומצאה את ביטויה בהערכת המפקדות הממונות. במאי 1945 לאחר ניצחון בעלות הברית, הועברה הפלוגה למילאנו וסביבתה. בתחילת 1946 נשלחה לארץ להתפרק.
 
פלוגת הנדסה 744
מפקדה מייג'ור שטיין. שרתה בצפון אפריקה ועסקה בפעילות בינוי – כמו בניית בית החולים בטוברוק. הורכבה מכ-30% מעפילים שהיו בארץ בין שבועיים לחודש, טרם התנדבותם לצבא הבריטי, חסרי הכרה ציונית דבר שגרם לבעיות מוטיבציה קשות בפלוגה עד כדי החלטה על פרוקה. 60 מאנשיה הועברו לפלוגה 738 וכ- 30 הועברו לפלוגת ההסוואה הארצישראלית.  בסוף 1943 הועברה מטריפולי לבנגזי.
 
פלוגת הנדסה 745
הפלוגה 745 Artisan Works Coy.,R.E. הוקמה בקיץ 1942 זכתה לכינוי "פלוגת סולל בונה", על כי גרעינה היה קבוצה של מתנדבים מעובדי "סולל בונה" ומפקדה מייג'ור חיימוביץ', היה ממנהלי העבודה הבכירים של החברה. הפלוגה החלה את שירותה במצרים, ובקיץ 1943 הועברה מאזור תעלת סואץ למדבר המערבי והייתה מפוזרת מטוברוק ועד טריפולי. אנשיה עסקו בהקמת מחנות, שיקום גשרים, בניית שדות תעופה והתקנת קווי מים. בשלהי 1943 הוחזרה הפלוגה מטריפולי למצרים. לקראת יציאתה לאיטליה, התאמנה במשימות של הנדסה קרבית. במרץ 1944 הגיעה לאיטליה ונשלחה לנאפולי שם בנתה 3 מחנות צבאיים ושיקומם. בשלהי המלחמה הועסקה בעיקר בשיקום ובבניית גשרים ושיפוץ צירי תנועה. לאחר ניצחון בעלות הברית היא הועברה למילנו ובתחילת 1946 הוחזרה למזרח התיכון לקראת פירוקה ושחרורה.
 
פלוגת הסוואה 1
פלוגה 1 M.E. Camouflage Coy. התגבשה בהלואן שליד קאהיר, מפקדה היה מייג'ור אליעזר אהרונוב. בראשית אוגוסט 1942 הועברה תחת פיקוד המחנה השמיני ופעלה בקו אל-עלמיין. היא העבירה קורסי הסוואה ליחידות שונות של המחנה השמיני ובנתה דמאים שנועדו להטעות את האויב, לקראת פתיחת המתקפה באל-עלמיין בסוף אוקטובר 1942.
לאחר כיבוש לוב, רוכזה בנמל טריפולי ועסקה בפעולות הסוואה שונות, כגון בניית דמה של גשרים, סוללות ארטילריה וטנקי שרמן. בנובמבר 1943 הועברה מאלכסנדריה שבמצרים לטארנטו שבאיטליה, התאמנה בפיוג'י ונשלחה ללוקארה תחת פיקוד המחנה השמיני, ממונטה קאסינו ועד לחוף האדריאטי. אנשיה פעלו בקבוצות קטנות כשהם מסופחים ליחידות שונות, לאורך קו החזית המזרחי, כשהם בונים דמיי תותחים, טנקים, גשרים, חופי העמסה וביום תרגילי נחיתה.
באיטליה אימצה הפלוגה את הפליטים היהודים בבבארי, אספו והביאו להם מצרכי מזון ומלבושים. הפלוגה נותרה באיטליה עד תום המלחמה. בראשית 1946 היא פורקה.
 
פלוגת הנדסת שדה 643
הייתה זו יחידת הנדסת השדה העברית היחידה שהוקמה בצבא הבריטי, והיא נוסדה יומיים לאחר ההכרזה על הקמת החי"ל ב- 21 בספטמבר 1944. גרעינה הורכב מאנשי פלוגת ההנדסה 743 שכבר היו באיטליה. למפקדה התמנה מייג'ור אהרון כהן  (קצין ארצישראלי יליד בריטניה, שלמד בלונדון והתנדב שם לצבא בתחית המלחמה. שירת כקצין בפלוגת ההנדסה של בריגדת השריון ה-11 באנגליה, הדריך באגף הארצישראלי בבסיס חיל ההנדסה במועסקר שבמצרים, שרת בפלוגת הצמ"ה 870 ולאחר מכן כסמ"פ 743). ב- 15 בספטמבר 1944 הגיעה היחידה לטאראנטו ומשם המשיכה לבית הספר של המהנדסים המלכותיים בקפואה, לעבור אימון הכשרה של פלוגת הנדסת-שדה. הפלוגה קלטה חיילים נוספים מפלוגות ההנדסה העבריות שבאיטליה. המש"קים רוכזו לקבוצות אימונים, והקצינים נשלחו לקורסים. בנובמבר יצאה היחידה כולה לסדרת אימוני גישור על נהר הוולטורנו. בינואר 1945 יצאה הפלוגה כולה לשטחי האימונים של החי"ל בפיוג'י, דרומית לרומא, ועברה סדרת אימונים בשטח הררי בנושא חי"ר והנדסה, נשתתפה בתרגיל העוצבתי של הבריגדה, והשלימה את התארגנותה לקראת היציאה לחזית. עם הכניסה לקו החזית בגזרת אלפונסינה, התפצלה פלוגת ההנדסה של החי"ל: כל אחד משני גדודי הרגלים בקו הקדמי קיבל מחלקה שלה, ואילו המחלקה השלישית נותרה באזור הכפר מצאנו. מחלקה זו היתה אחראית לאחזקת הצירים ואיישה את נקודות הייקוש, בגשרים שבמרחב החטיבה. ב- 24 במרס 1945 עברה עם החטיבה לגזרת בריזיגלה. חלקה עסק באימונים והשאר בתחזוקת דרכי העפר המעטות שבאזור, שנעשתה בעיקר בלילות, בשל היותן נתונות לתצפית אויב. באפריל 1945 החלו בעלות הברית במתקפה המכרעת באיטליה. משימת החי"ל היתה לצלוח את הסניו, לבצע התקפה מוגבלת כהסחה למאמץ ההבקעה העיקרי של הפולנים, ולהשתלט בהמשך על הרכסים שמצפון לסניו ממול לגזרתה. פלוגת ההנדסה היתה צריכה לבדוק את אפשרויות הגישור על פני הנהר. בליל ה- 9 באפריל 1945 יצאה פלוגה ד' מהגדוד השני לצלוח את הסניו ולבסס ראש גשר בגדה הצפונית שלו. סיור הנדסי של פלוגת ההנדסה התקדם בעקבות הפלוגה לנהר, כדי לאתר מקום מתאים להנחת גשר. חלק מן הפלוגה עסק בפינוי המוקשים שהניחו הגרמנים באזור החצייה ולאורך הדרך העולה במעלה הרכסים שמצפון לנהר. ההתקדמות הייתה איטית ונתקלה בקשיים. עד שעות הערב השלימו פלסי החי"ל הקמת גשר ארעי על הסניו בנקודת החצייה. למחרת, ה- 12 באפריל, התחדשה התקדמות הגדוד השלישי בלוויית פלסים, שפינו את מסלול ההתקדמות ממוקשים. לאחר חציית הסניו, נשלחה הפלוגה ב- 28 באפריל להקים גשר על הנהר פו, והמשיכה בכך עד סמוך ליום הניצחון. הפלוגה עברה עם שאר הבריגדה לטארביזיו, ביולי 1945 יצאה עם הבריגדה לבלגיה, ומשם המשיכה להולנד, כדי להניח גשרי ביילי על הריינוס באזור ארנהם. ביוני 1946 סיימה הפלוגה את משימותיה בבלגיה ובהולנד והפליגה עם שאר הבריגדה למצרים, לקראת השחרור בארץ-ישראל.
 
פלוגת תפעול הנמלים 1039
היחידה  1039 Port Operating Coy.הוקמה בסוף 1940, כדי להפעיל נמלים בציר ההתקדמות של כוחות בעלות הברית במדבר המערבי. אנשיה גויסו מתוך עובדי נמל חיפה והיו ביניהם רבים מעולי סלוניקי. במארס 1941 נשלחה היחידה, שמנתה כ- 440 איש, למצרים ומשם יצאה כעבור זמן קצר ליוון. אנשיה עבדו בנמלי פיראוס, כאלקיס וולוס, בפריקת האוניות שהביאו אספקה לחיל המשלוח הבריטי. במהלך הנסיגה והפינוי של חיל המשלוח הבריטי מיוון, רבים מחיילי היחידה נפלו בשבי הגרמני. אחרים נותרו ביוון והצטרפו בחלקם לפרטיזנים היוונים, ומיעוטם הצליחו להימלט ולהוות את הגרעין ליחידה המחודשת שהוקמה במצרים ונשאה אותו שם. (מצ"ב יומנו של מפקד הפלוגה - OC Capt. A. W. Carnie RE)
בסוף יולי 1941 הקימו הבריטים את היחידה מחדש. הם העבירו אליה את שרידי פלוגת החפרים 606 שנחלצו מיוון וכרתים וכן גייסו סוורים נוספים בארץ. תחילה נשלחה הפלוגה לעבוד בנמל עקבה. בקיץ 1942 נשלחה הפלוגה למצרים ומשם התקדמה בסתיו, בעקבות המחנה השמיני, לנמלי טוברוק  ובנגאזי. במאי 1943 הוחזרה הפלוגה מטריפולי למצרים, והועסקה בפריקת ספינות בנמלי תעלת סואץ. בסוף מאי הועברה הפלוגה לארץ והחלה לעבוד בנמל תל אביב כשעיקר זמנה מוקדש לאימונים. בנובמבר 1943 קיבלה היחידה תגבורת כוח אדם, ולאחר מכן יצאה חזרה למצרים, כדי להתאמן במשימות נחיתה לקראת פלישה אפשרית לבלקן. בראשית 1944 זכתה היחידה בפיקוד עברי. משהתעכבו הנחיתות המתוכננות בים האגאי, התפצלה הפלוגה ומחלקותיה נשלחו לעבוד בנמלי פורט סעיד, סואץ ובנגאזי. השאר, וכן תגבורות שהגיעו מגדודי חיל הרגלים, המשיכו להתאמן באיסמעיליה. מאוחר יותר נשלחו קבוצות נוספות לעבוד בנמלי אלכסנדריה וטריפולי, לקראת יציאת כוח הפלישה ליוון בסתיו 1944, מחלקה אחת מהפלוגה צורפה בתחילה לכוח הפלישה הבריטי והופעלה באיים רודוס ולרוס.
 
פלוגת המיפוי 524 R.E.
בפברואר 1942, עקב נפילה בשבי, בקרבות ביוון ובכרתים, של מחלקת שדה למדידות, שהיתה יחידה סודית, הסגורה בפני זרים, נוצר מחסור בחיילים בריטיים מתאימים, הוחלט לשנות את הנוהל ולגייס יהודים מיומנים ומתאימים מארץ ישראל. הפלוגה פעלה בתחילה במצרים ובצפון אפריקה ולאחר מכן באיטליה ובמזרח התיכון. לרשות הפלוגה עמד בית דפוס נייד איתו הדפיסה מפות ואף ספרי לימוד עבור בתי הספר שהיחידות העבריות הקימו באיטליה. בפלוגה שרתו כשלוש מאות חיילים עבריים.
יחידות מחסני מפות
יחידת המפות הארצישראלית 14 הוקמה בירושלים בסוף 1942 בפיקוד הקצין הארצישראלי ברסט, ונשלחה לאחוואז שבפרס, שם פעלה עד קיץ 1943 עת עבר המחנה העשירי להודו. יחידה  18 בפיקודו של לוטננט קולינסקי הגיעה בראשית 1943 לעיראק והתפצלה בין בגדד, מוסול וכרכוך.  יחידות 15, 16 ו-17 שרתו בארץ ישראל ומאוחר יותר 15, 16 עברו למצרים תחת פיקודו של לויטננט צבי פדבו ושירתו בצפון אפריקה . יחידה 20 היתה היחידה העברית הראשונה שהגיעה לסיציליה באוגוסט 1943 ובסתו הועברה לאיטליה, יחד עם יחידה  16 כשיחידת מחסני מפות 15 נשארה בבנגאזי.
היחידה לסילוק פצצות
היחידה הוקמה בקיץ 1940 ונפתחה בפני מתנדבים מחיל החפרים. במשך הזמן, עם בואן של יחידות סילוק פצצות מבריטניה שהתמחו בתפקידן בעת הקרב על בריטניה, חזרו החפרים ליחידות המוצא. בדצמבר 1940 יצאה היחידה לאלכסנדריה כאשר היא מונה כ- 35 - 30 איש. היחידה פעלה בעיקר באזור אלכסנדריה ותעלת סואץ. תפקידה היה לפרק פצצות אויב אשר לא התפוצצו. בקיץ 1941 פורקה היחידה. חיילים אחדים המשיכו לשרת ביחידות לסילוק פצצות, ואחרים שובצו לתפקידים שונים בחיל ההנדסה במצרים, שלא ביחידות עבריות.


י.ע.ל. – יחידות הובלה עבריות    R.A.S.C






















    
 
    
  
פלוגת הובלה 462                
פלוגה 462 General Transport Coy. R.A.S.C, הוקמה באפריל 1942, על בסיס חיילים ותיקים מפלוגת ההובלה 179.
בימיה הראשונים, הופעלה בבניית קו הביצורים באל עלמיין. בראשית יוני נשלחה לאזור אלכסנדריה, להתארגנות מחדש.
כאן התחלפו מייג'ור הרי יפה, מפקד פלוגת ההובלה 179, ומייג'ור ישראל בוגנוב, מפקד פלוגת ההובלה 462, בתפקידיהם. תחת פיקודו של יפה, יהודי שעלה מדרום-אפריקה, נשלחה הפלוגה ביוני 1942 לביירות, אך המפולת של הצבא הבריטי במדבר המערבי, בסוף יוני, והתקדמותו של "הקורפוס האפריקאי" בפיקודו של רומל עד אל-עלמיין, גרמו להחלטה בריטית, להחזרתה שוב לקו אל עלמיין. הפלוגה הובילה דיביזיה אוסטרלית מסוריה, כתגבורת למערך של המחנה השמיני באל-עלמיין והשתתפה עמה בקרבות הבלימה נגד רומל, בסוף יוני ובתחילת יולי 1942.
עוד לפני שהגיעו הנהגים לחזית, הם הופצצו מן האוויר ופינו את נפגעיהם הראשונים. במהלך חודש יולי נמנו בפלוגה שלושה הרוגים וחמישה עשר פצועים.
פלוגה 462 פעלה במדבר המערבי במשך כל תקופת הקרבות באל-עלמיין ולאחר המתקפה הבריטית בסוף אוקטובר 1942, השתתפה במרדף "המחנה השמיני" אחר האויב הגרמני הנסוג ללוב, והובלת תחמושת לגייסות.
אנשיה היו מוותיקי המתנדבים מארץ ישראל, והתקופה בה שירתו בחזית אל-עלמיין עשתה אותם ללוחמים וותיקים בהרגשתם. באותם ימים, הפכה היחידה למקור גאווה ומופת ליחידות הובלה אחרות. היא היתה הפלוגה העברית הראשונה שנועדה להישלח למלטה במסגרת ההכנות לנחיתה בסיציליה.
ב- 29 באפריל 1943 הפליגו מאלכסנדריה על סיפון האונייה 'ארינפורה' Erinpura, במסגרת שיירה בת 27 ספינות, 334 קצינים וחיילים של הפלוגה (20 מהיחידה הפליגו על אוניה אחרת). להוציא את מפקדה, מייג'ור יפה, לא ידעו אנשי הפלוגה שמחוז חפצה של השיירה הוא מלטה.
בשבת, ה- 1 במאי 1943, הותקפה שיירת האוניות מן האוויר על ידי 12 מטוסים גרמנים. ה'ארינפורה' נפגעה ושקעה במהירות תוך ארבע דקות. התקפת האוויר נמשכה, והמטוסים הגרמניים ירו במקלעים על הניצולים במים סביב האונייה. זמן קצר לאחר מכן השתררה חשכה, שהקשתה על פעולות החילוץ, אך מנעה את המשך התקיפה האווירית.
מחצית מהניצולים נאספו על ידי שולת המוקשים "סנטה" ומחציתם ע"י המשחתת היוונית "אדריאס". והגיעו עמם לנמלים שונים. 139 חיילי הפלוגה נספו באסון (ראה פרוט בהמשך).
רבים אחרים נפצעו ולא חזרו לשרות ביחידה. הניצולים קיבלו חופשת מולדת להתאוששות.
ביולי 1943 התארגנה פלוגה 462 מחדש, במחנה סרפנד וקלטה מתנדבים חדשים. בספטמבר 1943 היא נשלחה לאיטליה ונחתה בראש החוף בסאלרנו, שם פעלה בפינוי רציפי הפריקה, ובדחיפת אספקה, תחמושת ודלק ליחידות הלוחמות בחזית זו. כאשר החזית נעצרה בקו וולטורנו הוחזרה הפלוגה לאחור והועסקה בפינוי חופי הפריקה מציוד. היחידה פעלה במסגרת הקורפוס העשירי.
כאשר התקדמה החזית צפונה, עדיין נותרה היחידה מאחור בחוף סאלארנו. מפקד הפלוגה, הרי יפה, עבר לפקד על יחידת מובילי טנקים בריטית, ואת מקומו תפס סגנו, דב שמר (שמוראק).
רק באוגוסט 1944 הוצאה היחידה מסאלרנו, וקודמה לסביבת רומא ובתחילת 1945, צפונה, לאזור פירנצה-ליבורנו. ככל שנמשכה התעסוקה השגרתית,ירד ביחידה המתח הצבאי והמשמעתי, ופרצו בה חיכוכים פנימיים בין ותיקים, ניצולי אסון הטביעה, לבין הסגל הפיקודי החדש. ביוזמתו של הרס"פ אליהו כהן (לימים, האלוף בן-חור), הועברו כמה עשרות מוותיקי היחידה ליחידות אחרות.
בנוסף לחובותיה הצבאיות, השתתפו לוחמי הפלוגה באיתור יהודים והגשת סיוע להם. פעילי היחידות העבריות, חילקו בינם את השטח והאחריות, כמעט ליד כל יחידה הוקמה נקודת הכשרה, שהיחידה הייתה אחראית לתחזוקתה ולהדרכתה.
הפלוגה קיבלה על אחריותה את אזור פירנצה – ליבורנו, והחזיקה את הכשרת מאג'נטה הסמוכה לעיר מילאנו. בעקבות המתקפה האחרונה באפריל 1945 קודמה פלוגה 462 לבולוניה, ופעלה שם במסגרת טור ההובלה ה- 13. כמה מאנשיה צורפו לשיירה, שהובילה את משלחת מפקדת כוחות הברית, למעמד כניעתם של הגרמנים. לאחר הניצחון הועברה הפלוגה בתחילת יוני, מבולוניה למילאנו ומחלקות שלה נשלחו לטורינו ולגנואה.
בפלוגה 462 התרכז גרעין של פעילים, בהנהגת הרס"פ אליהו כהן, שמילאו תפקיד מרכזי בארגון ההעפלה מאיטליה לאחר המלחמה לצדו של שליח "ההגנה" יהודה ארזי. זו הייתה הפלוגה העברית הראשונה שפורקה באיטליה, מכיוון, שכללה חיילים וותיקים רבים, שממילא הגיע תורם להשתחרר.
באוגוסט 1945 הועברה מחלקה של חיילים צעירים יותר לפלוגת ההובלה 468, ובאוקטובר הפליגה שארית הפלוגה למצרים ומשם יצאו חייליה בחודשים הבאים, להשתחרר מן הצבא בארץ ישראל. 










פלוגת הובלה 650
פלוגה 650 , 650 General Transport Coy. R.A.S.C. היתה פלוגת ההובלה העברית האחרונה שהוקמה, בסתיו 1942. מפקדה היה יהודי בריטי בשם מייג'ר צ'רקהם (חכם), וסגנו היה שמואל נאמן (שהיה גם המפקד מטעם ה"הגנה"), שהחליפו בפיקוד על היחידה באפריל 1944. היחידה חנתה בארץ ישראל וביצעה שיירות מחיפה לעיראק. בשיירות אלו הוברחו לעיראק שליחים של המוסד לעלייה ב', ההגנה ו"החלוץ", וכן משדר אלחוט לאנצו סירני, שפעל כשליח המוסד לעליה מבגדד ושירת את המחתרת החלוצית בעיראק עד מלחמת העצמאות. בדרכן חזרה לארץ הבריחו שיירות הפלוגה מעפילים מעיראק, רובם עריקים יהודים מחיילי הצבא הפולני החופשי בפיקודו של גנרל אנדרס, שהגיעו מברית-המועצות דרך אירן ועיראק לארץ-ישראל ולמצרים ואחר-כך לחזית איטליה. בספטמבר 1943 יצאה הפלוגה לאיטליה והשתתפה בנחיתה של בעלות הברית בראש החוף בסלרנו. הייתה זו יחידת ההובלה השניה שנחתה בסלרנו, ועסקה בימיה הראשונים בעיקר בהובלת הגייסות של הקורפוס העשירי אל קו החזית וממנו. חלק אחר של היחידה עסק בהובלת תחמושת ואספקה אחרת, מחופי הפריקה בסאלרנו אל מצבורים קדמיים יותר. עם נסיגת הגרמנים לקו הנהר וולטורנו, שמצפון לנאפולי, והתייצבות החזית שם, השתנו משימותיה של היחידה. פלוגה 650 עסקה עתה בפינוי שגרתי של רציפי הנמלים, ומדי פעם בהובלת חומרי גישור ליחידות הנדסה של המחנה החמישי. 
במתקפת האביב של מאי-יוני לא השתתפה אף אחת מיחידות ההובלה העבריות, למעט חלק מפלוגה 650 בפיקודו של נאמן, שנחת בראש החוף באנציו, שמדרום לרומא והשתתף בקרבות שהתנהלו בו. לקראת המתקפה על הקו הגותי, קודמה הפלוגה צפונה. פעילי היחידות חילקו בינם את השטחים ששוחררו באיטליה מבחינת האחריות לאיתור יהודים והגשת סיוע ראשוני להם. הפלוגה קיבלה על אחריותה את אזור פירנצה-ליבורנו. בשלהי 1944 הגיעה הפלוגה בעקבות מתקפת הקיץ של בעלות הברית לארצו. שם עבדה בעיקר בסיוע ליחידות ההנדסה בהובלת חומרי ביצורים וציוד גישור ובתפקידים מקומיים שגרתיים. מפקד היחידה, שמואל נאמן, סיים את תפקידו ואת מקומו תפס קצין יהודי אחר, אדי כהנוב, שהיה מוותיקי הקצינים הארצישראליים. באפריל 1945 בעקבות מתקפת הקיץ האחרונה של בעלות הברית, הופעלה היחידה במסגרת טור ההובלה ה- 86. עם תחילת ההתקדמות הועברה לפירנצה. לאחר כיבוש בולוניהעברה לעיר זו, ומשאיותיה פעלו בכל עמק הפו וצפון איטליה. מדי פעם נשלחו שיירות לדרום, להביא אספקה ישירות לנמל נאפולי. באוגוסט 1944 השתלבה הפלוגה בהסעות של חיילי המחנה השמיני אל אוסטריה וממנה. בבולוניה אימצה הפלוגה את חוות ההכשרה בנונאנטולה, והייתה אחראית
לתחזוקתה ולהדרכתה. הפלוגה פעלה בתחילת 1946 במרכז ובצפון איטליה ובסיסה בבולוניה. בפברואר הועברה לקפואה שבדרום איטליה. כאחת היחידות העבריות הצעירות, היא קלטה שרידי יחידות ותיקות שפורקו, וכן חיילים ארצישראלים שהועברו אליה לאחר ששירתו ביחידות בריטיות. ביוני 1946 פורקה הפלוגה.

פלוגת הובלה 178
בפברואר 1941 הוקמה הפלוגה  178 General Transport Coy. R.A.S.C.על מנת לשרת את יחידות הבינוי של חיל ההנדסה הבריטי באזור התעלה והמדבר המערבי. בעקבות המתקפה הבריטית במדבר המערבי בחורף 1941-1940, הועברה במרס 1941 מערבה, לאזור בנגזי, ופוצלה לקבוצות קטנות שעבדו עם יחידות בריטיות שונות. כאשר החלה התקפתו של רומל באפריל 1941, הובילו משאיות היחידה גייסות שנסוגו מבנגזי מזרחה לעבר טוברוק. היחידה נשארה בטוברוק הנצורה, אך מכיוון שלא הייתה לה תעסוקה של ממש במתחם הנצור, הוחלט לפנותה מטוברוק וביולי 1941 הגיעו אנשיה לאלכסנדריה. פלוגת ההובלה 178 הייתה היחידה העברית הראשונה שזכתה למפקד יהודי-ארצישראלי, מייג'ור ולסלי אהרון. לאחר החזרתה למצרים היא פעלה כיחידת הובלה לעבודות בשירות חיל ההנדסה. מחלקה אחת נשלחה לעקבה, שם עסקה בסלילת כביש ומסילת ברזל. בספטמבר 1941 נשלחה הפלוגה לקינה שבמצרים עלית, והועסקה בעיקר בסלילת הכביש מנמל סאפאגה שלחוף ים סוף אל עמק הנילוס.
לאחר כשנה של שירות במצרים עילית חזרה פלוגה 178 למדבר המערבי בעקבות הניצחון באל-עלמיין, והשתתפה בהתקדמות לעבר לוב וטוניסיה. באפריל 1943 היא הועברה הפלוגה מבנגזי לטריפולי בשיירה בה הובילה תחמושת, ציוד נחיתה ויחידות שנועדו להצטרף לכוח המתוכנן לפלישה לדרום אירופה. לקראת הפלישה לסיציליה, הפליגה הפלוגה במאי 1943 לאי מלטה. כאן עסקה בעבודות שגרתיות בשביל יחידות הנדסה באי. בדצמבר 1943 הועברה הפלוגה לפויג'י שבאיטליה, והחלה לעבוד שם עם יחידת ההנדסה באיזור. משימתה העיקרית הייתה קשורה בתחזוקת שדות התעופה בסביבת פויג'י. בתחילת מאי 1944 קודמה הפלוגה לעבר החזית והוצבה בוואסטו שמצפון לטרמולי, שם עסקה בהובלת תחמושת עד קווי החפירות. באמצע אוגוסט 1944 היא קודמה צפונה לאנקונה לקראת המתקפה על הקו הגותי. באוקטובר הגיעה הפלוגה לארצו וסביבתה, שם רוכזו מרבית יחידות ההובלה העבריות. בעיני היישוב סימלו היחידות העבריות באיטליה באותה תקופה את גולת הכותרת של השתתפותו במאמץ המלחמתי. לאחר בואה של החטיבה היהודית הלוחמת לאיטליה בסוף 1944, הוחלט בינואר 1945 לצרף אליה את פלוגת הובלה 178 כפלוגת ההובלה העצמאית שלה. לשם כך הותאמו ציוד הפלוגה וכוח האדם שלה לתקן הנדרש מפלוגת הובלה של עוצבת שדה. בתקופת ההתארגנות חנתה הפלוגה ברומא, התאמנה וקלטה חיילים מפלוגות הובלה עבריות אחרות. בעת שהותה של החי"ל בחזית, נותרה פלוגת ההובלה שלה בעיירה ראוונה וחלק ממנה נשלח לגדוד תותחי השדה של החי"ל, להוביל אותו באימוניו ולהעבירו מאוחר יותר לחזית. בשלהי אפריל נקראה הפלוגה לפעול במסגרת ריכוז התובלה של המחנה השמיני בקווי האספקה שלו, ונותקה לזמן מה מהחטיבה. ביוני 1945 היא הועברה תחת פיקוד קצין ההובלה של הקורפוס החמישי, ומלבד תחזוקה שוטפת של הבריגאדה, הוטלו עליה משימות שונות, כגון הסעת שבויים משוחררים של בעלות הברית, שהובילו את אנשיה לעיתים קרובות לאוסטריה ופעמים הרחק עד מיינץ שבגרמניה ולמארסיי שבצרפת. הפלוגה גילתה פעילות רבה בקשירת קשרים עם יהודי המקום במצרים ובלוב ובטיפול בפליטים יהודיים בלוב ובאיטליה. לאחר נחיתתה בטאראנטו שלחה הפלוגה משלחות אל מחנות הפליטים בפראמונטי ובבארי וקיבלה על עצמה את עיקר עול הטיפול השוטף בפליטים שבחוף המזרחי של איטליה. לאחר שהפלוגה קודמה צפונה היא קיבלה על אחריותה את הטיפול ביהודים במרחב שבין מודנה, בולוניה ופרארה. לאחר תום המלחמה נהגו המובילים לעבור בדרכם חזרה לאיטליה במחנות בבאוואריה ובאוסטריה, ולמלא את המשאיות הריקות ביהודים ולהעבירם לבריגאדה שחנתה אז בטרביזיו. הפלוגה עברה עם החי"ל לבלגיה ביולי 1945, ובספטמבר עברה הפלוגה מלייז' שבבלגיה לשבנינגן בהולנד. בתקופה זו עסקו חיילי הפלוגה בעבודות שגרתיות ובהסעת חיילים לחופשות מולדת ומהן. לקראת סוף ינואר 1946 רוכזו שלוחות היחידה, שהיו מפוזרות ברחבי הולנד ובלגיה, והיא הועברה לאנטוורפן. ביוני 1946 פורקה הפלוגה.
 
פלוגת הובלה 179
הפלוגה 179 General Transport Coy. R.A.S.C. הוקמה בקיץ 1940, ונועדה לשרת את יחידות הבינוי של חיל ההנדסה הבריטי באזור התעלה. בפברואר 1941 היא נשלחה למדבר המערבי ופעלה בין מרסה-מטרוך לבארדיה. לאחר חודשיים היא הוחזרה לאזור תעלת סואץ. מכיוון שתקן הפלוגה לא מולא על ידי מתנדבים ארצישראלים, צורפו אליה חיילים בריטים בנוסף לסגל הפיקוד. בתקופה זו היתה הפלוגה יחידת
מעבר שבה הוכשרו מתגייסים חדשים ליחידות ההובלה, בעוד הוותיקים מועברים ליחידות החדשות שהוקמו. בקיץ 1941 היא רוכזה וקיבלה מפקד יהודי, מייג'ור הרי יפה. בשנת 1942 שירתה הפלוגה במצרים ובמדבר המערבי. ביוני 1942 היה מייג'ור ישראל בוגנוב למפקדה. ביולי הובילה תגבורות לחזית אל-עלמיין ואחר-כך השתתפה ברדיפה אחרי רומל עד טריפולי. בסוף ספטמבר 1943 נחתה הפלוגה בסאלרנו שבאיטליה, והתקדמה במסגרת המחנה החמישי. היא עסקה בהובלת אספקה, תחמושת ומים לחזית. כאשר ההתקדמות נעצרה בקו וולטורנו, הוחזרה הפלוגה לאחור והועסקה בפינוי חופי הפריקה מציוד. לקראת המתקפה על הקו הגותי, קודמה הפלוגה צפונה ורוכזה יחד עם שאר פלוגות ההובלה העבריות בארצו וסביבתה. באפריל 1945, בעקבות המתקפה האחרונה, נשלחו חלק מאנשי הפלוגה לגזרת הקורפוס החמישי, שם פעלו בין אלפונסינה לפרארה בדחיפת אספקה ובפינוי שבויים למכלאות עורפיות. כניעת הגרמנים לא גרמה מיד לשינוי באופי התעסוקה והשגרה בחיי היחידות. הפלוגה צורפה מיד לאחר הניצחון לריכוז גדול, שכלל את מרבית יחידות ההובלה של המחנה השמיני, והופעל באחריות הקורפוס העשירי. ריכוז זה נועד להעביר מדי יום כמויות עצומות של אפסניה ממצבורים במרחב פורלי – פאאנצה אל השטחים שנכבשו בשבועות האחרונים למלחמה ועדיין לא התארגנו מבחינה תחזוקתית. בסוף מאי 1945 הועברה הפלוגה לפיקוד המחוז ה- 86, והופעלה בפינוי רציפי נמל ונציה למצבורי מעבר. לאחר חודשים אחרים בשלהי 1945 , הועברה היחידה צפונה יותר לאודינה.
עם צאתה של החי"ל למערב אירופה, הושאר בטארביזיו מאסף שתוגבר על ידי היחידה, וניסה להמשיך ולכוון את תנועת הפליטים מאוסטריה לאיטליה. באפריל 1946 הועברה הפלוגה לדרום איטליה, לקאזרטה, לאחר שנתגלתה מעורבותה בפעילות ההעפלה, וביוני 1946 היא פורקה.
 
פלוגת הובלה 468
הפלוגה 468 General Transport Coy. R.A.S.C. , הוקמה באפריל 1942, על בסיס חיילים וותיקים מיחידה 178. פעלה בתחילה בפורט סאפאגה שלחוף ים סוף, בסלילת הציר לקינה שבמצרים עילית, והועברה לאחר מכן לאזור תעלת סואץ. בסוף 1942 הוחזרה הפלוגה לארץ ישראל. בתקופת שהותה של היחידה בארץ סייעו חיילים מהפלוגה למבצעי גניבת נשק ותחמושת מהמחסנים הגדולים במחנה ואדי סראר שליד ליד חולדה. ביוני 1943 נשלחה הפלוגה לאי מלטה במקום פלוגה 462 שעברה את אסון הטביעה. ימי הפלישה לסיציליה היו ימי מתח רב ועבודה מאומצת לנהגים. לאחר מכן ירד המתח, העבודה שוב נעשתה שגרתית, והתסכול הצטבר, לאחר שהיחידה לא שותפה בנחיתה באיטליה. בדצמבר 1943 הועברה הפלוגה ממלטה לאיטליה ופעלה במסגרת המחנה השמיני הבריטי. היא הגיעה לאזור טאראנטו, ומשימותיה היו בעיקר הובלת דלק, תחמושת וחומרי ביצורים מנמל טאראנטו למצבורים קדמיים. לעיתים נקראה גם להוביל גייסות לקו החזית של קאסינו. בחודשים שלאחר-מכן נשארה הפלוגה בסביבות בארי, שם היו מרוכזים מרבית הפליטים היהודים מיוגוסלביה, ועסקה בסיוע וטיפול בהם. הפלוגה החזיקה את 'דרור' בדרום איטליה ליד בארי עד שעברה לאוסטריה. מפקדה בתקופה זו היה מייג'ור יחזקאל סחרוב (סהר). לקראת המתקפה על הקו הגותי, קודמה הפלוגה צפונה והופעלה בגזרת המחנה השמיני בהובלת תחמושת. באוגוסט 1945 הועברה הפלוגה לווילאך שבאוסטריה, והובילה חיילים בריטים לקאלה שבצרפת במסגרת תוכנית החופשות של המחנה השמיני. אנשי הפלוגה טיפלו במחנות הפליטים באזור הכיבוש הבריטי באוסטריה, שם התרכזו אלפים מן המגיעים ממזרח אירופה, והבריחו חלק מהם לאיטליה. לאחר יציאתה של הבריגדה לבלגיה ולהולנד טיפלה הפלוגה במחנה לקליטת הפליטים היהודים שהקימה הבריגדה בפונטנה שליד טארביזיו. הבריטים החלו לחשוד בסיוע היחידה לפליטים המנסים לעבור את הגבול מאוסטריה לאיטליה. חשדות אלו היו בין הגורמים העיקריים שהביאו להחזרת היחידה לאודינה בצפון-מזרח איטליה, לאחר שהיתה שלושה חודשים באוסטריה. באודינה הוסיפה היחידה למלא תפקיד חשוב ב"בריחה" מאזור הכיבוש הבריטי לאיטליה. במסגרת פירוקה של הפלוגה בינואר 1946, הועברו יותר מ- 200 איש ליחידת הובלה 179, עד למועד שחרורם.
 
פלוגת מובילי המים 148
הפלוגה (PAL) WATER TANKS)), הוקמה בקיץ 1941, והורכבה בחלקה מחיילים ותיקים, מיחידות הובלה אחרות. היא התארגנה והתאמנה ליד קהיר. באוקטובר היא יצאה למדבר המערבי והשתתפה בין 18 בנובמבר לבין 30 דצמבר 1941 במבצע 'קרוסייידר'(Operation Crusader)  שהביא לשחרורה של טוברוק וכיבושה מחדש של קירנייקה. היא הייתה זו הפלוגה העברית היחידה שהשתתפה במבצע זה. בנובמבר 1941 חצתה הפלוגה את גבול מצרים-לוב והמשיכה להתקדם עם המחנה השמיני כשהיא מובילה מים למצבורי האספקה הקדמיים שלו.
במחצית הראשונה של שנת 1942 פעלה הפלוגה במדבר המערבי, בפיקודו של מייג'ר ידין פרומקיןכיחידה עברית בודדת ושכוחה כמעט, ובתנאי שירות ותעסוקה קשים במיוחד. לאחר כניעת טוברוק ביוני 1942, השתלבה היחידה במנוסה הכללית של המחנה השמיני, ומדי פעם מצאו אנשיה את עצמם מול סיורי החלוץ הגרמני. במשך חודשי הקיץ והסתיו של שנת 1942 היא המשיכה להוביל מים ליחידות השונות בחזית אל עלמיין ובמהלך המרדף אחרי רומל אל קירנייקה וטריפוליטניה עד לטריפולי.
בסוף אוגוסט 1943 הופרדה בטריפולי, קבוצה בפיקודו של יצחק ("סאקו") ספקטור מן הפלוגה, על-מנת להשתתף בנחיתה בסלרנו שבדרום-איטליה. בתחילת ספטמבר 1943, תחת הפגזות והפצצות נחתה בחוף והייתה ליחידה העברית הראשונה שהגיעה לאיטליה, שם פעלה במסגרת הקורפוס ה-10 ולאחר מכן תחת מפקדת נפת סלרנו.
בסוף החודש חברה אלי שאר הפלוגה, ופעלה במסגרת המחנה האמריקני החמישי בחזית. עם כיבוש נאפולי הועברה הפלוגה לשם. בעקבות מתקפת הקיץ של בעלות הברית ב- 1944 הגיעה הפלוגה לפירנצה ונותרה בעיר תקופה ממושכת.
בפירנצה סיפקה הפלוגה מים לאוכלוסייה האזרחית בשבועות הראשונים לאחר השחרור, עד ששוקמה מערכת אספקת המים האזרחית. לפלוגה היה חלק נכבד בשיקום קהילת יהדות פירנצה. הם החלו בפעולות ההצלה מיד עם שחרורה של העיר והמשיכו בכך עד אחרי המלחמה. הם דאגו לצרכים הגשמיים: קורת גג, ביגוד ומזון. עברו לסיוע באיתור המשפחות והמשיכו פעולות תרבות. המטרה הייתה לארגן את הנוער  להקנות לו את השפה העברית, ההווי הארץ ישראלי ולהכשירו לעלייה לארץ ישראל. במבני בית הספר ליד בית הכנסת חודשו הלימודים. במקביל, טיפלו חיילי הפלוגה בהוצאת ילדים יהודים ממנזרים בעיר. גולת הכותרת של פעילות הפלוגה הייתה בארגון סרטיפיקטים לבאי ההכשרות ובני משפחתם. וכך רובם הגיעו לארץ ישראל בעליית "פרינסס קאתלין".
במתקפה האחרונה של בעלות הברית באיטליה, שהחלה באפריל 1945, הופעלה היחידה במסגרת טור ההובלה ה- 13 בגזרה המרכזית של החזית.
בדצמבר 1945 פורקה הפלוגה, וחייליה שלא הגיע תורם להשתחרר עברו לפלוגת ההובלה 650.

פלוגת מובילי המים 405
הפלוגה הוקמה במצרים בשנת 1942. לאחר המתקפה של בעלות הברית באל- עלמיין באוקטובר-נובמבר 1942 היא הועברה ללוב. מפקד הפלוגה היה מ
יג'ור בני אידלמן. לאחר תום המלחמה במדבר המערבי, בעוד יתר יחידות ההובלה הועברו לאיטליה, הם נשארו במדבר והחלו לעסוק בהברחת נשק לארץ, ממצבורי השלל באזור שירותם במדבר המערבי בתוך מכלי המים של רכביהם. בראשית 1945 הוחלפו קבוצות חיילים בין הפלוגה בלוב לבין פלוגות ההובלה שבאיטליה. 
במאי 1945 הפלוגה הוחזרה מקירנייקה לוב לנפישה שבאזור התעלה (ליד איסמעיליה), במצרים. מפקד הפלוגה השתחרר ואת מקומו תפס מייג'ור דב שמורק, מי שהיה מפקדה של פלוגת התובלה 462, ועמו חיילי פלוגה 462 שלא השתחררו. הפלוגה הפכה מפלוגת מובילי מים לפלוגת הובלה כללית. המיזוג בין וותיקי המדבר המערבי לוותיקי איטליה היה רווי חיכוכים. היחידה קלטה שאריות של פלוגות נוספות שהתפרקו, וכן נהגים ששירתו עד אז ביחידות בריטיות שונות. והצטרפו אליה גם מתנדבים חדשים שביקשו להתנדב לחיל ההובלה. היתה זו אחת היחידות העבריות האחרונות שפורקו. בתקופת היותה במצרים לאחר המלחמה סייעו חיילי הפלוגה, בניצוחו של הרס"פ אליהו כהן (בן-חור) לפעולות המוסד לעלייה ב במצרים ומילאו תפקיד מרכזי במבצע הברחתם לארץ של עשרות עולים חניכי תנועות הנוער החלוציות ערב פסח תש"ו (אפריל 1946) במסווה של חיילים היוצאים לחופשת החג.

לרשימת חללי חיל ההובלה, המתנדבים מארץ ישראל במלחמת העולם השנייה - לחץ/י כאן! 

מתנדבות הישוב

ב-20.12.41 התפרסמה לראשונה הקריאה הרשמית ברדיו על פתיחת לשכות לגיוס נשים בגילים 20-45. גיוס הנשים לצבא הבריטי ATS - AUXLIARY TERRITORIAL SERVICE , החל ב- 5 בינואר 1942. לגבי הנשים לא היה חיוב גיוס מטעם הסוכנות היהודית כמו לגבי הגברים, אלא רק התנדבות.
ב-25 בינואר 1942 הוכשרה הקבוצה הראשונה ("קאדר") בת 60 מתנדבות יהודיות  - רובן בהמלצת ובהמרצת הסוכנות היהודית, להיות מפקדות וסמלות, שלאחר מכן פיקדו על החיילות שהתגייסו. עשרה שבועות נמשך הקורס ובסיומו הוענקה דרגת קצונה לארבע מהמסיימות (רות ברמן, שושנה גרשונוביץ, דבורה כהן ורחל היבנר) לארבע דרגת סמלת ולארבע דרגת קורפורל. בנות אלו היוו את הסגל הפיקודי הראשון של נשים יהודיות שהדריך את המגויסות שהגיעו למחנה האימונים, בסוף מרס 1942. בהמשך, התקדמו מרבית הבוגרות, לדרגות קצונה. הפיקוד הבכיר, נשאר במשך כל שנות השירות, בידי מפקדות אנגליות בלבד, פרט ל- 2 פלוגות, שבמשך הזמן היו בפיקוד של קצינות יהודיות בנות הארץ. בחודש מרס 1942 כבר שרתו 519 נשים יהודיות. רובו של מחזור המתנדבות הראשון, נשלח לשרת בשני בתי חולים במצרים ובבית החולים בסרפנד, וכן בבסיס הציוד בחיפה. עם הגברת תודעת ההתגייסות ביישוב, שינתה ההתיישבות העובדת את יחסה לגיוס הנשים. מאפריל 1942, הוא זכה ללגיטימציה כמעט כללית.
באפריל 1943 הודיע חיל האוויר המלכותי על התחלת גיוס נשים לשורות ה - WAAF. גיוס הנשים לחיל האוויר החל ב- 25 במאי 1943. ה- R.A.F ביקש בעיקר פקידות, וכן עובדות מקצועיות בתחומי הקשר והצילום. המתנדבות לחיל האוויר התרכזו בתחילה בארץ-ישראל ובמצרים וכאן נותרו ריכוזיהן העיקריים עד לסוף המלחמה. המתנדבות מארץ-ישראל היוו כרבע מכלל הנשים במדים במזרח התיכון. מלבדן שירתו גם בריטיות, דרום-אפריקאיות ורודזיות, צ'כיות, יווניות וקפריסאיות. המפגש והשירות המשותף של נשים ארצישראליות ובריטיות, נחשב בדרך כלל כהצלחה.
עד לסוף המלחמה הקיפה ההתנדבות ל A.T.S ול- W.A.A.F כ- 4350 נשים. החילות שירתו בבסיסים ובמתקנים שונים, אך חיו במגורים נפרדים, מאורגנות בפלוגות משלהן - פלוגה 502 (בה שרתו סוניה פרס, נועה שקולניק (אשכול), אליס חצור ואחרות) פלוגה 503, פלוגה 504, פלוגה 505 (בקפריסין), פלוגה 507, פלוגה 508, פלוגה 509, פלוגה 510, פלוגה 511, פלוגה 512, פלוגה 513 (ציפורה איתן שחר, רות נלקין, רחל ברנר, רותה עופר ואחרות), פלוגה 519, פלוגה 524 ופלוגה 529. בתחילה היה הפיקוד על יחידות הנשים היה אנגלי, אך במרוצת הזמן היה לעבריות לגמרי ובכללן הפיקוד. ה- A.T.S, התפרסו ב-16 מחנות צבא (לנשים בלבד) בעוד חיילות ה- W.A.A.F גרו בתוך מחנות חיל האוויר. מחנות השירות היו במצרים, סוריה, לבנון, ארץ-ישראל, איטליה ואוסטריה. החיילות עבדו ותרמו רבות בענפי עבודה מגוונים, ובכללם: נהגות, אחיות רפואיות, מחסנאיות, פקידות, עובדות מעבדה, קשריות, מפענחות צופנים, מפעילות מכ"מ, קיפול מצנחים, אלחוטניות, עובדות בחדרי סינון (FILTER ROOM ), צלמות מטראולוגיה, מחסנאיות בבתי המלאכה ושוטרות צבאיות.  
מלבד כל אלה, בצעו בנות הישוב גם משימות עלומות , כמו חנה סנש – אשר צנחה אל הפרטיזנים ביוגוסלביה נתפסה בהונגריה והוצאה להורג, חביבה רייק – לחמה עם המורדים בסלובקיה נתפסה והוצאה להורג, ושוריקה שפכנר (ברוורמן) שפעלה עם הפרטיזנים ביערות יוגוסלביה. כאשר נודע בסוף יוני 1942 על נפילת טוברוק התעוררה בארץ דאגה לגורלן של החיילות במצרים,  ובייחוד לגבי החיילות ששירתו באלכסנדריה, בנות פלוגה 502, ששרתו בבית חולים שדה מספר 64, כעוזרות לאחיות וכנהגות אמבולנסים. פלוגה 524 שניהלה את מחסני הציוד בחיפה, הועברה מהארץ למצרים. באביב 1944 נשלחה פלוגה 502 לאיטליה ושירתה שם בבית-חולים צבאי. עבודתן של המתנדבות נעשתה על פי רוב, בסביבה לא-יהודית, במתקנים רפואיים, מחסני ציוד ומשרדים, שבהם היה רובו של הסגל בריטי. החיילות היו שותפות במאבק של היישוב והעם על עתידם, עמדו על משמר הערכים הלאומיים, על המאבק לדגל עברי ולשפה עברית, ועל הזכות לענוד תג PALESTINE על כתף החולצה. מחנות ה- A.T.S. היוו מוקד למפגש של החיילות הארצישראליות והיהודים מצבאות אחרים. הן פעלו בקרב הקהילות היהודיות בצפון אפריקה, עם "ילדי טהרן" ולאחר-מכן במחנות העקורים באירופה, שם שימשו מורות בבתי הספר ולימדו אותם לחיות מחדש. עוררו ועודדו אותם לבוא לארץ-ישראל.
על סף מלחמת העצמאות, בסוף שנת 1947 ובתחילת 1948, המפקדות, הסמלות וחיילות בעלות הניסיון והידע המקצועי, הוו את הגרעין של שירות נשים בצבא ההגנה לישראל והניחו את היסוד לחיל הנשים.
 
הלהקה הצבאית היהודית 
הלהקה הוקמה בשנת 1942. הבמאי היה צבי פרידלנד. וחבריה היו: אליהו גולדנברג, בתיה לנצט, רפאל בלגור, נתן קוגן, שמשון לימון, קטיה, קלמן קונסטנטינר, שמשון חלפי, חיים שרל ואברהם סורוקה.
הלהקה פעלה במשך 11 חודשים והעלתה תכנית אחת שנקראה "בנפול מצדה", שנכתבה ע"י משה  ברסלבסקי. יעקב אורלנד היה העורך הספרותי, מרדכי זעירא המלחין, אריה ארוך - תפאורה ומנחם רודין - כוריאוגרפיה. הלהקה פעלה  רוב הזמן במחנה "סרפנד".
בשנת 1944, תחת חסותה של ה – ENSA חיל החינוך של הצבא הבריטי והשלטונות הבריטיים, הוקמה להקת "מעין זה", ע"י אליהו גולדנברג,שהיה המנהל האמנותי ושימש גם כשחקן, מנהלה של הלהקה היה הרב הצבאי לוי ועל הניהול המוסיקלי היה אחראי המלחין צבי בן יוסף. הבמאי היה וולטר בלוך באך.
חבריה היו: חנה מאירצ'ק (מרון), יוסי סוקניק (ידין), לאה סיטין, שלמה דרורי, יצחק יצחק, אסיה פרצ'י, דבורה מטיסיס, אברהם שקלרש, אביגדור פוגצ'וב ויעקב לוין (צ'יפופו).
הלהקה פעלה  18 חודשים והעלתה שלוש תכניות: "מזמרת הארץ" (מ- 12 באפריל 1944),  "חומה ומגדל" (מ- 12 באוגוסט 1944) ו"דרישת שלום מתל אביב" (מ- 16 ביוני 1946). מבנה התכנית היה קבוע: שירים ופזמונים, מערכונים, קטעי נגינה ומעבר שהועברו ע"י מנחה. משירי הלהקה הידועים היו: "אנו רק מעין זה" (המנון הלהקה) ו"כל הדרכים מובילות לרומא", הדואט המפורסם של כוכבי הלהקה, חנה מרון ויוסי ידין.
הלהקה האמנותית של החי"ל, "קלעים קלעים" - להקת הבריגדה היהודית, שהוקמה ע"י הרב הצבאי  של היחידה, יעקב ליפשיץ החלה לפעול בקיץ 1945. יעוד הלהקה היה לבדר את הפליטים בערי אירופה והניצולים במחנות העקורים.
 בין חברי הלהקה היו רפאל בלגור, שמשון לימון, צבי בן יוסף ואביגדור פוג'צוב.
הלהקה העלתה שתי תכניות: "גצים חיצים" ו"גולה וגאולה"
המקום הזכור ביותר מבין הופעותיה של הלהקה היה מחנה הריכוז ברגן-בלזן שבגרמניה.
הופעה זו, בחג החנוכה של 45', נחקקה בזיכרונו של חבר הלהקה רפאל בלגור:
"הדלקת הנרות בברגן-בלזן זה היה משהו שלא מן העולם הזה. אתה רואה את כל היהודים האומללים האלה, והנה הם רואים חיילים יהודים באותו מקום שעמדו הנאצים, ועל שרוולם מגן דוד מוזהב. והנה הם שרים בעברית. מי שלא ראה את התמונה הזאת - כיצד מברכים על הנרות בחשכה האיומה ונר אחרי נר נדלק, ופתאום פורצת שירה והאנשים בוכים ולא ידעת אם זה מתוך כאב או מתוך הרצון והתקווה המנצנצת מרחוק. מי שלא ראה תמונה זו - לא חזה בהתרגשות עצומה כל-כך בחייו". עם תום שירות הבריגדה, בקיץ 1946 התפרקה הלהקה.
"מעין זה"
הלהקה נוסדה לקראת סוף מלחמת העולם השנייה. הלהקה נקראה באנגלית The Palestinians והייתה נתונה תחת תחום הסמכות של ה-ENSA, התאחדות השירות הלאומי לבידור, שנועדה לספק בידור לכוחות הצבא הבריטיים במשך המלחמה. שם הלהקה, "מעין זה", היה משחק-מילים על צליל שמו של ארגון ENSA. מקימה של הלהקה היה השחקן והבמאי אליהו גולדנברג, והיא הייתה מורכבת מחיילים ומחיילות שהתנדבו ליחידות הארצישראליות בצבא הבריטי, בעלי רקע אמנותי של שירה ומשחק. בין חבריה היו חנה מרון , יוסי ידין, צבי בן יוסף (שהיה מנהלה המוזיקלי), יצחק יצחק ומרדכי זעירא. בן יוסף, יצחק, זעירא, יעקב אורלנד ונתן אלתרמן כתבו ללהקה קטעי בידור ופזמונים. היא הופיעה בהצלחה מרובה לפני מתנדבי הבריגדה באירופה, היכן שהחיילים התאמנו ונלחמו (בין היתר באמסטרדם, נאפולי בריסל ופריז) ואף בבתי החולים הצבאיים בו שהו הפצועים היהודיים. בסך הכל העלתה הלהקה שלוש תוכניות: "מזמרת הארץ", "חומה ומגדל" ו"דרישת שלום מתל אביב".
   
יזכור
   
להרחבה
יואב גלבר, תולדות ההתנדבות, יד יצחק בן צבי, ירושלים 1979-1986
יעקב ליפשיץ, ספר הבריגדה היהודית, תל-אביב, 1947
ישראל בן דור ומרדכי גיחון, הראשון לחי"ל, איגוד החיילים המשוחררים, 2000
רפאל רופין, הגדוד שאין שני לו, הוצאת משרד הבטחון, 2000
שאול דגן, הבריגדה היהודית הגדוד השלישי, איגוד החיילים המשוחררים, תל אביב 1996
ברכה חבס, בנות חיל, עם עובד, תל-אביב 1964
משה פזנר, סיפורי חיילים על הפלוגה למיפוי, 1990
יצחק (קוטי) פרי, פלוגות ההובלה העבריות, 1990
ניב אחי"ם, איגוד החיילים המשוחררים בישראל, דצמבר 1998
רשימות שמות המשפחה של השבויים העבריים שנפלו בכרתים וביוון. ודו"ח בעברית המתייחס  לפועלה של יחידת תפעול נמלים. (הארכיון הציוני בירושלים תיק S25/9863  עמ' 1-34 )
דיווח  יוסף בנקובר וישורון שיף (לאחר נפילת כרתים) על פועלם של יחידות החפרים (הארכיון הציוני בירושלים תיק S25/9882  עמ'  1-עד 26)