המחתרת בגטו וילנה מול המחתרת בגטו ביאליסטוק
ליטמן מור
שתי מחתרות יהודיות היו, בגטאות ווילנה וביאליסטוק. בשתיהן התנהלו דיונים נוקבים.
בישיבה של הקיבוץ ופעילי הסניף "פרייהייט" – ("דרור" בעברית) שהתקיימה ב 27 בפברואר 1943 בגטו ביאליסטוק. השתתפו חברי המחתרת האנטי נאצית בראשותו של מרדכי טננבוים-תמרוף נסב על האפשרויות האופרטיביות של המחתרת נכון לאותה שעה.
בפגישה של פעילי המחתרת שהתקיימה בליל הסילבסטר ב-31 בדצמבר ב-1941 בגטו וילנה, הוקרא הכרוז (ביידיש) על ידי אבא קובנר, אשר לימים נחרת בתודעה הלאומית "אל נלך כצאן לטבח!"
בשתי הפגישות לא נתקבלו החלטות אופרטיביות. כל אחד מהמשתתפים יצא מהפגישה הדרמטית עם החלטה לפחות וירטואלית אם בכלל. בשתי הפגישות הושם הדגש על ההישרדות.
בליל הסילבסטר בווילנה:"פונאר זה מוות." ואם זה מוות אז למה "לטרוח" ולהיות מובל ולמות בפונאר? עדיף למות בגטו, ואם למות בגטו עדיף ליהרג תוך התגוננות והתנגדות בגטו .
משחר נעוריי השתייכתי לתנועת נוער ציונית, בלי כיפה אבל עם המסורת היהודית. את שהתרחש במצדה למדנו בבית הספר "תרבות" בעיר מולדתי ואת הלקח ש"מצדה שנית לא תיפול" השלמתי כאשר שמעתי את ההרצאות באוניברסיטה בווילנה בעמידה, בניגוד להוראה של הרקטור בכתב לחייב את הסטודנטים היהודים לשבת בשלושת הספסלים מצד שמאל של אולמי ההרצאות. (גטו הספסלים).
ראש המחתרת בביאליסטוק היה מרדכי טננבוים-תמרוף. כחבר המחתרת בווילנה, כבר בהתהוותה, הכרתי את מרדכי אשר הגיע לווילנה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. מרדכי השתתף בפגישה בליל הסילבסטר ב"מטבח" כמנהיג תנועת החלוץ "פרייהייט" – "דרור". הוא דגל לצאת מווילנה מערבה לביאליסטוק, לדעתו רצח יהודי ליטא לרבות וילנה הוא ייחודי למשתפי הפעולה הליטאים, עם הגרמנים, אשר נוקמים ביהודי ליטא, שהיו כביכול חסידי הפלישה הסובייטית לארצות הבלטיות ב-1940, לפי ההסכם ריבנטרופ-מולוטוב.
הייתי בלונדיני עם מראה ארי, הייתי בודד לאחר שעזבתי את בית אבא ב-1939 במטרה לעלות לארץ ישראל, הוא [מרדכי] הזמין אותי לפגישה אבל אני סירבתי לעבור לביאליסטוק. השתייכתי כבר רשמית למחתרת בווילנה פ.פ.או. שהוקמה פורמאלית בחדרו של ראש בית"ר יוסף גלזמן ב-21 בינואר 1942. ראשי המפלגות הציוניות: אבא קובנר ואדק בורקס מ"השומר הצעיר", סולומון אנטין וניסן רזניק שיבדל לחיים" מ"הנוער הציוני", יוסף גלזמן וחיים לזר מבית"ר – התנגדו להעביר את המחתרת מערבה. הגישה של המפלגות הציוניות הייתה שיש לנו עניין עם רצח העם היהודי באשר הוא שם. בכל מקום שהמגף הגרמני ידרוך.
התנועה "פרייהייט" בהנהגתו של מרדכי הצטיירה בעיניי כתנועה סוציאליסטית-ציונית, ואם אינני טועה עם זיקה למפלגת "פועלי ציון שמאל" אשר דגלה במלחמת המעמדות ולשיווי זכויות ליהודים במקומות מושבם בגולה. זרובבל גלעד, מחבר השיר "ילדה ביער", נשלח ב-1937 מהארץ לאירופה לסייע בפעולת "החלוץ". שמעתי אותו נואם בווילנה, כמובן ביידיש, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה – מדגיש את הצורך לעלות לארץ ישראל ובאותה מידה את המאבק לשיווי זכויות של היהודים בגולה. פה המקום לציין שבישיבות החרדיות בארץ האשימו את הסוכנות היהודית והמפלגות הציוניות בחוסר מעש בזמן השואה כי סברו שקורבנות השואה יתרמו לעלייה העתידית של הניצולים. עד כאן בנושא ההישרדות.
הנושא השני הוא היציאה מהגטאות ליער. הפגישה בליל הסילבסטר בגטו וילנה התקיימה 14 חודשים לפני פגישת המחתרת בביאליסטוק. בזמנים ההם זו תקופה ארוכה והתנאים השתנו: פ.פ.או. בווילנה דגל בהתנגדות אנטי גרמנית בגטו וגם מחוץ לגטו. (פעולה פרטיזנית של ויטקה קמפנר הקשרית של פ.פ.או. דפוס מחתרתי בגטו ועוד – "להבות באפר" של רוז'קה קורצ'אק ו"המלחמה על החיים" של כותב שורות אלה). פ.פ.או. לא פסל את היציאה ליער אלא שבראשית 1942 לא היה זכר לפרטיזנים בסביבות וילנה, והאופציה היחידה הייתה ההתנגדות בגטו. מפקד הפ.פ.או. היה איציק ויטנברג, חבר פעיל של המפלגה הקומוניסטית בווילנה בזמן הכיבוש הגרמני. (אגב עמדת הסטליניסטים בברית המועצות הייתה שונה ודגלה במלחמה הפרטיזנית מאחורי קווי האויב). ב-16 ביולי 1943 (יום ויטנברג) התקוממה המחתרת בווילנה נגד היודנראט להסגיר את ויטנברג, מפקד הפ.פ.או. ורק הסכנה של מלחמת אחים מנעה שפיכות דמים.בגלל התנגדות יהודי הגטו לרעיון המרד של המחתרת החליט מטה ה-פ.פ.או. להעביר את המיקום של ההתנגדות ליער, מרחק של כ-150 ק"מ מהגטו. ב-24 ביולי 1943 יצאה קבוצה בראשותו של גלזמן והגיעה תוך אבידות ליערות נארוץ. בספטמבר 1943 יצאו קבוצות מחתרת (אני יצאתי ב-12 בספטמבר, כשבועיים לפני חיסול הגטו) ליערות נארוץ. ביום חיסול הגטו יצאו דרך צינורות הביוב חברי פ.פ.או. בראשות אבא קובנר ליערות רודניקי באזור וילנה. רבים יצאו-ברחו מהגטו בלי נשק, ומיעוטם בנשק אישי – לפרטיזנים.
היו כמובן אבידות בנפש, פצועים , נכים, אבל רובם ככולם עלו לארץ והקימו משפחות לתפארת.
גם בפגישה בביאליסטוק נדונה האפשרות של יציאה ליער. בגישה של המתווכחים הושם הדגש על אי האפשרות לשרוד בגלל היעדר נשק להצטרף [עימו] לפרטיזנים. אחדים מהמתווכחים ראו את עצמם כמושפלים אם יהיו ביער ויצטרכו לחפש ולהתחנן אצל האיכרים לפת לחם, ואילו ההווה בגטו עדיין סביל למרות שהעתיד ידוע.
לעניות דעתי ישנו שוני גם בנושא ההווה בין וילנה לביאליסטוק. והדבר אומר דרשני. מן הראוי שיבוא חוקר מעמיק ויבדוק את ההשערה שלי: רוח המרד וההתנגדות נגד הנאצים היו קרובים לליבם של הנוער שקיבל חינוך יהודי ציוני לאומי ברוח "מצדה לא תיפול שנית!".
מרדכי טננבוים-תמרוף
אי הדרך?...
ויכוח באסיפה כללית של הקיבוץ ופעילי סניף "דרור" בביאליסטוק
ביום 27 בפברואר 1943
פרוטוקול הישיבה כפי שנרשם באותם הימים
מרדכי: [טננבויום-תמרוף]: טוב, לפחות, שמצב-הרוחות הוא כשורה. לצערנו לא תהיה אסיפתנו זו שמחה כל-כך. רצונכם – הרי זו אסיפה היסטורית, רצונכם – הריהי טראגית. בין כה וכה – אסיפת-אבל היא. קומץ האנשים המסובים כאן הם אחרוני החלוצים שבפולין. כל אשר מסביב ומחוצה לנו – פגרים מתים. התדעו מה אירע בווארשה? שם לא נותר איש, וכך בבנדין ובצ'נסטחוב, וכך, כנראה, בכל אתר ואתר. אנחנו האחרונים. ודאי שאין זו הרגשה נעימה ביותר להיות האחרון. הרי זה מחייב לאחריות מיוחדת. עלינו להחליט היום, מה המעשה אשר נעשה מחר. אין כל טעם לשבת בצוותא ולהתחמם באווירה של זכרונות. גם לא לשבת יחד ולצפות – דווקא במקובץ – למוות. מה שומה עלינו לעשות?
שתי דרכים לפנינו – להחליט כי עם שילוחו של היהודי הראשון מביאליסטוק הרינו פותחים בפעולה-שכנגד: שממחר אין איש הולך אל בית-החרושת; שבשעת הפעולה אסור לשום איש מאיתנו להסתתר.
הכול מתגייסים לפעולה. עלינו לדאוג לכך שאיש מן הגרמנים לא יֵצא חי את הגיטו. שאף בית-חרושת אחד לא יישאר שלם. – ואין זה מן הנמנע, שלאחר ביצוע הפעולה הזאת נישאר על-פי מקרה בחיים, אולם – להילחם עד האחרון, עד הסוף. זוהי הדרך האחת.
הדרך השנייה היא לצאת אל היער.
היום הלכו שניים, לתור לנו מקום.
אלו הן שתי הדרכים, ומן הדין שנדון עליהן באופן מעשי.
אם כה ואם כה – כתום האסיפה תונהג היום משמעת צבאית. ועלינו עול ההחלטה. אבותינו שלנו לא ידאגו לנו. כאן בית-יתומים. תנאי-קודם למעשה: מן ההכרח שהגישה תהיה אידיאית, כי רעיון התנועה ידריכנו. כל מי שמשער, או נדמה לו, כי אפשרויות ממשיות לו להישאר בחיים, והוא רוצה בכך, ויש את נפשו לנצל אפשרויות אלו – טוב, אנחנו נסייע בידו ככל אשר יהיה לאל ידינו. יטול כל אחד את גורלו בידו. אם לחיים ואם למוות. אולם אנחנו, כקיבוץ אנשים, חייבים במשותף למצוא תשובה קולקטיבית לשאלה הכללית. אין ברצוני לכוף דעתי על מישהו, ומשום כך לא אחווה כעת דעתי.
יצחק: עלינו לבחור באחת משתי הדרכים המוליכות למוות: הדרך האחת להתייצב כלוחמים, והרי זה מוות בטוח, בדרך השנייה – מוות גם בה, אלא בוא יבוא לאחר ימים, שניים או שלושה. יש לבחון את שתי הדרכים. אפשר שנגיע לכלל איזה מעשה. הואיל ואין אני יודע פרטי הדברים לאשורם, הייתי רוצה לשמוע ברורות מפי החברים שהדברים נהירים להם ביותר. אם יש חברים החושבים שיכולים להישאר בחיים – עלינו לשקול בדבר.
הרשל [הרשל רוזנטאל]: עדיין מוקדם לסכם כל מה שעבר עלינו בשנה-ומחצה אלו. אולם, בעמדנו כעת בפני ההחלטה הגורלית, חייבים אנו בכל-זאת למסור לעצמנו דין-וחשבון מהנעשה עד כה. במשך השנה שעברה ניספו מאות אלפי יהודים. האוייב, בכישרון-המעשה הגדול שלו, הצליח לבלבלנו ולהובילנו כבהמות אל בתי-המטבחיים של פּוֹנַאר, חאַלמנוֹ, באֶלז'ץ וטרבּלינקי. פרק זה של השמדת קיבוצי היהודים בפולין יהיה לא רק הטראגי ביותר בקורות היהודים, אלא גם המכוער ביותר. זהו פרק של מגור יהודי ואזלת-יד יהודית. גם התנועה שלנו לא תמיד היתה עמידתה הולמת את השעה: תחת לתת סימן להתנגדות מיואשת נהגנו בכל מקום בדחיות. גם בווארשה היתה ההתנגדות מקבלת צורה אחרת לו הוחל בה לא עם סוף החיסול אלא עם ראשיתו. כאן, בביאליסטוק, נפל בגורלנו להיות האחרונים בטראגדיית-הדמים. מה שומה עלינו לעשות ומה בידינו לעשות? לפי הערכתי הרי המצב האובייקטיבי הוא כך: הרוב המכריע של הגיטו, וגם של משפחתנו שלנו, נידון לכיליון. משפטנו נחרץ. את היער לא ראינו מעולם כמקום-מחסה, היה היה תמיד בעינינו כמקום מלחמה ונקמה.
ואולם עשרות הצעירים שפניהם כיום ליער, אינם מבקשים שם מקום למלחמה, רובם חיים שם חיי קבצנים וסופם, מן הסתם, מוֹת קבצנים. בתנאים שלנו כיום צפויים גם אנו לאותו גורל של קבצנים.
לא נשאר אפוא למעננו אלא דבר אחד, והוא: ארגון פעולת-התנגדות קולקטיבית בגיטו בכל מחיר, לראות בגיטו את "מוּסה-דאג" ["מוסה דאג" הר ארמני. לפי הרומן של פ. ורפל: "ארבעים הימים של מוסה-דאג"] שלנו ולהוסיף פרק של כבוד לביאליסטוק היהודית ולתנועה שלנו.
מתאר אני לעצמי תגובתו הטבעית של כל בן-אדם אחר, לו ראה שעושים לקרובי-נפשו כדרך שעשו לאחינו, עצמנו ובשרנו; סתם גוי מן השוק – היה בז לחייו שלו, ונועץ סכין בליבו של הרוצח. טבעי הדבר, שהרגש היחידי שהיה משתלט עליו, זו תאוות-הנקמה. לנו הדבר ברור: עם שילוחם של היהודים עלינו לפתח בפעולה-שכנגד. אם יעלה בידי מי לפרוק מעלה רוצח את נשקו וללכת אל היער – מוטב. אדם צעיר, אשר נשק בידו, ימצא מקומו ביער. דעתי היא, שעוד יש שהות בידנו להיכון ליער ולהכין אותו, לראות בו מקום מלחמתנו ונקמתנו.
לי אבד הכול, כל קרוביי ניספו. ועם כל זאת, מתחת לסף ההכרה, קיים בי חפץ-החיים, אלא שאין כל ברירה. רואה אני שרק יחידי-סגולה יכולים להציל נפשם. לו היו סיכויים לחמישים או שישים אחוז של יהודים להישאר, הייתי אומר: דרך התנועה צריכה להיות: להישאר בחיים, ויהי מה. ברם – גורלנו נחרץ, כולנו נידונים לכלייה.
שרה: חברים, על כבוד אין לנו מה לדבר, זה אבד לנו מכבר. במרבית יישובי היהודים עברו ה"אקציות" ללא כל מכשול, ללא כל פעולה-שכנגד. ודאי, שלהישאר-בחיים חשוב יותר מלהמית חמישה גרמנים. אין כל ספק, כי בפעולה-שכנגד נאבד כולנו. ואילו ביער אפשר שיינצלו ארבעים-חמישים אחוד מאנשינו. זה יהיה לכבודנו, וזה יהיה דף חשוב בקורותינו. יש עוד צורך בנו. אשר לכבוד – זה גלה מאיתנו ממילא. להישאר בחיים – זו תעודתנו.
חנוך [חנוך ז'לאזנאגורה, חניך "החלוץ הצעיר", אחד החברים המרכזיים בסניף התנועה בווארשה. בגיל צעיר נכנס לעבוד בבית-חרושת. עשה את הכשרתו בקיבוץ-וילנה. עם בואו של הגרעין הווילנאי לביאליסטוק, נצטרף אליו. פעיל בארגון היהודי הלוחם. נהרג במרד]: אין כל אשליות. צפוי לנו כאן כיליון חרוץ, עד ליהודי האחרון. בפנינו שתי דרכים של מוות. לא היער יצילנו, אף לא התקוממות בגיטו. אין לנו אפוא אלא למות בכבוד. מעטים הם הסיכויים להצלחת התקוממותנו. אינני יודע אם די אמצעים בידינו למלחמה. כולנו אשמים בכך, שכל-כך מעטים אם האמצעים. אולם זה גורלנו. ואת הדבר הזה עשה נעשה.
ביאליסטוק תחוסל כליל, בדומה לשאר ערים. בשעת ה"אקציה" הראשונה הִפלו את בתי-החרושת לטובה. אולם כעת אין איש מאמין עוד שיוציאו אותם מן הכלל.
מובן, שביער גדולות יותר האפשרויות לנקמה; אולם אסור לנו ללכת לשם, כדי לאכול לחם-חסד של האיכר, לקנות במחיר – מזון וחיים.
ללכת אל היער, משמע: לפתוח בפארטיזאניוּת אקטיבית, ולשם כך יש צורך בנשק למכביר.
הנשק שבידנו לא יצלח ליער. אם תישאר עוד שהות בידינו – נקדיש את הזמן הזה לרכישת "כלים", ובכך נלך אל היער. אך אם ה"אקציה" תקדים לבוא, אין לנו אלא להגיב מיד, עם כיליונו של היהודי הראשון.
חיים [חיים פרידמן, חניך "החלוץ הצעיר" בווארשה. בעל כישרון לציור. עשה את הכשרתו בווילנה ואחר-כך חבר קיבוץ-ביאליסטוק. בארגון היהודי הלוחם עסק בעיקר בהכנת תעודות מזוייפות וכיו"ב. נהרג במרד]: אין עוד יהודים, נותרו רק שרידים. אף אין עוד תנועה – רק שרידים מעטים. לא כדאי לדבר על כבוד. איש כיכולתו צריך להציל את נפשו. לא חשוב כיצד ישפטונו.
(קריאות-ביניים בלתי פוסקות).
מרדכי: – שמענו שתי דעות. הברירה בידיכם. דבר אחד ברור: אנחנו לא נלך אל בתי-החרושת להתפלל שם לאלוהים כי ייחטפו אנשי הבונקרים כדי שנינצל אנחנו. גם אין את נפשנו לראות בעד חלונות מקום-העבודה שלנו כיצד מובלים להשמדה החברים מבית-חרושת אחר.
אנו יכולים-לערוך משאל חברים:
הרשל או חיים? – – –