הארכיפלג של איי הפיליפינים הכולל כ 7,000 איים היה תחת שלטון אמריקאי מאז 1898, עת כבשה ארה"ב חבל-ארץ זה מהספרדים. מאז תחילת המאה לא השקיעו האמריקאים משאבים רבים להגנת הפיליפינים על אף פוטנציאל העימות עם יפן לאחר תחילת המאה, עת ניצחה יפן את סין ורוסיה. יתר על כן ארה"ב תמכה בסין לאורך כל המלחמה בינה לבין יפן החל משנת 1931, כאשר האחרונה כבשה את מנצ'וריה.
האסטרטגיה האמריקאית כל אותה תקופה לא ראתה בפיליפינים כנכס שיש להגן עליו מפני מתקפה כוללת. למקרה של אירוע כזה הוכנה תוכנית מגננה אשר כונתה "תוכנית כתום". על פי תוכנית זו יגנו הכוחות הקטנים בפיליפינים על עצמם אל מול מתקפת האויב וייסוגו בהדרגה לחצי-האי באטאן והאי קורג'ידור ושם ימתינו לצי ארה"ב אשר יתארגן בינתיים בהוואי ויעשה דרכו לפיליפינים לחלץ את הלוחמים שם.
ב 1935 החליט הקונגרס האמריקאי להעניק עצמאות לפיליפינים. הוחלט כי העצמאות תוענק בפרק-זמן של 10 שנים (עד שנת 1946). בתקופה זו תסייע ארה"ב ע"י חניכה צמודה להקים ממשל עצמי ומוסדות שלטון דמוקרטי בפיליפינים. בין השאר הוחלט כי יוקם צבא למדינה העתידה לקום וכונתה בינתיים חבר-העמים של הפיליפינים ולנשיא נבחר מנואל קואזון Manuel Quezon.
רמטכ"ל ארה"ב באותה עת, דגלס מקארתור סיים את כהונתו והתבקש ע"י הנשיא רוזוולט לסייע לממשלת הפיליפינים להקים את צבאה במטרה שבשנת 1946 לא יישאר אף חייל אמריקאי אחד על אדמת הפיליפינים. מקארתור עבר לפיליפינים (יחד עם עוזריו, הסא"לים אורד ואייזנהואר) וערך תוכנית עשור לבניין הצבא. תוכניתו כללה עוצבה סדירה על בסיס העוצבה שכבר הקימו האמריקאים מבני המקום ונקראה "סיירי הפיליפינים" בעוצמה והרכב של דיביזיה בת כ 10,000 חייל ועוד 10 דיביזיות מילואים ובסה"כ כ- 400,000 איש. כמו כן תוכננו צי וחיל אוויר קטנים.
הקמת פיקוד המזרח הרחוק
מצב זה לא השתנה עד לחודש יולי 1941 וזאת על אף המלחמה שפרצה באירופה ועליית המתח ביחסים עם יפן מאז פלישתה לסין ב 1937 והפעילות האמריקאית אשר כללה הקמת חיל אוויר לסין המאויש בטייסים אמריקאים ובפיקוד אמריקאי והטלת אמברגו על יפן.
רק לאחר חתימת יפן על ההסכם המשולש עם גרמניה ואיטליה והשתלטותה על הודו-סין (בהסכמת שלטונות צרפת של ווישי) הוחלט בפיקוד העליון האמריקאי לעשות מעשה.
ביולי 1941 הוקם פיקוד חדש של צבא ארה"ב - פיקוד המזרח הרחוק - אשר מפקדתו במנילה אשר בפיליפינים ומפקדו גנרל מקארתור אשר הוחזר מפרישה ותפקידו אוחד עם תעסוקתו עד אז, יועץ צבאי ראשי לממשלת הפיליפינים וצבאה (אשר הוקם על ידו במשך 6 שנים) הוכפף לצבא ארה"ב. עם הקמת הפיקוד החדש החלו שיחות בין המטכ"ל בוושינגטון לגנרל מקארתור לגבי תפקידי הצבא בפיליפינים. מקארתור הצליח לשכנע את המטכ"ל, והרמטכ"ל, גנרל מרשל כי במשאבים נאותים ניתן להגן על כל מדינת הפיליפינים. לטענתו חיל רגלים יש לו מספיק ( הוא דחה את ההצעה לקבל את דיביזית המשמר הלאומי ה- 41 האמריקאית בטענה שכבר יש לו עוצבה כזו - היא הדיביזיה הפיליפינית) עם גיוס כלל צבא הפיליפינים והכוחות הדרושים לו בדחיפות הם אוויר ושריון. ואכן בחודשים הקרובים זכו הפיליפינים להיות הראשונים בסדר העדיפות לתגבורות הצבא וכל בקשה של מקארתור נענתה מיידית בחיוב כאשר המגבלה היחידה הייתה נפח הספינות הזמין למשלוח הציוד ואמצעי הלחימה.
המשימה העיקרית של הפיקוד החדש הייתה גיוס, אימון וציוד צבא הפיליפינים בן 10 הדיביזיות. מקארתור קבע את תאריך ה- 1 לספטמבר כיום תחילת הגיוס. במהלך שלושת החודשים הבאים עסקו אנשי הצבא האמריקאיים באיים בעיקר במשימות בניין הכוח שכללו, גיוס, שיכון, אימון וציוד צבא הפיליפינים. כמו כן נקלטו הציוד ואמצעי הלחימה החדשים שהגיעו בתקופה זו מארה"ב. תגבורות אלו אפשרו הקמת אגד שריון של 108 טנקי M3 - סטיוארט (2 גדודים בני 54 טנקים כ"א), תגבור הארטילריה להגנת החופים והנמלים לכדי 9 גדודים ועוד אגד נ"מ להגנת שלושת שדות התעופה שנבנו והורחבו במהירות באי הצפוני, הגדול והחשוב של הפיליפינים - לוזון. אולם התגבורת העיקרית אותה קיבל מקארתור הייתה בדמות 35 מפציצי ה B17 ו- 108 מטוסי הקרב קרטיס P40 אשר היו החדישים ביותר בצבא ארה"ב. תגבורות אלו הביאו את כוחו האווירי לעוצמה של 277 מטוסים ועוד 64 מטוסי חיל האוויר הפיליפיני (50 מהם, מטוסי אימון). עוצמה אווירית זו אשר אורגנה כחיל האוויר-של-המזרח-הרחוק, בארבע כנפות תחת פיקודו של גנרל לואיס בררטון, הייתה הריכוז האווירי הגדול והמתקדם ביותר של ארה"ב בזירת האוקיינוס השקט ומזרח אסיה.
סה"כ סדר הכוחות בפיליפינים בתחילת דצמבר הגיע ל- 11 דיביזיות בעוצמה של כ- 120,000 חיילים כאשר למעלה מ 30,000 אמריקאים והשאר בני המקום.
תוכנית המגננה
בתחילת חודש אוגוסט קיבל גנרל מקארתור את תוכנית המטכ"ל למלחמה הקרבה וממשמשת ואשר כונתה "קשת בענן - 5". על פי תוכנית זו אירופה תקבל עדיפות על פני מזרח אסיה והפיליפינים ניתנים לוויתור לאחר ביצוע מגננה לפרק זמן קצוב אשר תשהה את היפנים. אחר כך על פי "תוכנית כתום" המסורתית יחולצו הכוחות האמריקאיים ע" הצי אשר יגיע מהוואי. מקארתור הביע את הסתייגויותיו מהגישה שהשתקפה בתוכנית זו ובה מתייחסים אל הצבא הפיליפיני - מעשה ידיו להתפאר - כאל כוח משהה ומחפה שניתן לוותר עליו לאחר תקופה מסוימת בעבור יעדים ערכיים יותר. הוא טען כי צבאו בן 11 הדיביזיות המתוגבר באמל"ח האמריקאי החדיש ביותר יכול להביס כל מתקפה יפנית ואף לתקוף את בסיסי היפנים וקווי התחבורה שלהם בטווח מפציצי ה B17 מהפיליפינים, כמו בפורמוזה למשל וע"י כך יהפכו הפיליפינים לשטח מפתח אסטרטגי במזרח אסיה במלחמה הכוללת כנגד היפנים. יתר על כן צבאו אינו זקוק לתוכנית הנסיגה לבאטאן וקורג'יידור כיוון שיש ביכולתו להגן על הארץ כולה. בתחילת נובמבר הודיע הרמטכ"ל, גנרל מרשל, למקארתור כי המטכ"ל קבל את תוכניתו, ביטל את "תוכנית כתום" והכניס את השינויים הדרושים בתוכנית "קשת בענן". מקארתור ארגן את כוחו בארבעה פקודים טקטיים הערוכים בכל האיים כאשר הפיקוד החזק ביותר נקבע לאי לוזון בסד"כ של ארבע דיביזיות תחת פיקודו של גנרל יונתן ווינרייט. צי המזרח הרחוק תחת פיקודו של אדמירל הארט אשר כלל שתי סיירות, 8 משחתות ו- 29 צוללות צריך היה לספק אבטחת הנתיבים הימיים לאי, בקרבתו ולאמנע כל נחיתת אויב.
התכנון היפני
היפנים הקצו למתקפה על הפיליפינים את הארמייה ה- 14 בפיקודו של גנרל מסהרו הומה (HOMMA). ארמייה זו כפופה הייתה לפיקוד הדרום היפני (הארמייה הדרומית) בפיקודו של גנרל, הרוזן טראוצ'י אשר אחראי היה על כיבוש כל דרום-מזרח אסיה ובכלל זה מלאיה, בורמה, איי הודו-המזרחית ההולנדית (אינדונזיה) והפיליפינים. סדר הכוחות של הארמייה ה- 14 כלל 2 דיביזיות, ה- 16 וה- 48 וחטיבה אחת ה- 65. אולם היפנים הכינו מבצע משולב בין זרועי לכיבוש הפיליפינים במסגרתו שולבו בנוסף לארמייה ה- 14, חיל האוויר ה- 5 בפיקודו של לט. גנרל אובאטה (OBATA) והצי ה- 3 בפיקוד אדמירל-משנה צוקהרה (TZUKAHARA) אשר הביא לשדה הקרב חיל אוויר משלו, ה- 11.
השלב הראשון של התוכנית היפנית היה לנתק את הפיליפינים מבסיסי הכוחות האמריקאיים באוקיינוס השקט (פרל הארבור אשר בהוואי) ע"י כיבוש האיים וויק וגואם. כיבושים אלו בוצעו בימי המלחמה הראשונים ומה- 22 לדצמבר הבסיס היפני הקרוב ביותר לפיליפינים היה במרחק של למעלה מ- 2,000 ק"מ.
בשלב השני היה צורך להשמיד את חיל האוויר האמריקאי של המזרח הרחוק וכן את הצי האסיאתי ולהשיג עליונות ימית ואווירית מעל שדה המערכה - משימה זו הוטלה על חיל האוויר ה- 11 של הצי מבסיסיו בפורמוזה.
השלב השלישי היה כיבוש שדות תעופה באיי הפיליפינים בהם ייפרשו כוחות חיל האוויר ה- 5 של הצבא היפני ע"מ לספק סיוע אוויר התקפי צמוד ליחידות הצבא.
ובשלב הרביעי תתבצענה הנחיתות העיקריות ע"י הדיביזיה ה- 48 בלוזון והדיביזיה ה- 16 מדרום במגמה לנתק את עיקר הכוחות האמריקאיים בפיליפינים ולהשמידם.
פתיחת המתקפה - השמדת מחצית מחיל האוויר האמריקאי
בשעות הצהרים של ה- 8 לדצמבר 1941 תקף חיל האוויר ה- 11 של הצי היפני, בהמריאו מבסיסים בפורמוזה, את חיל האוויר האמריקאי של המזרח הרחוק בשדות התעופה קלארק ואיבה באי לוזון והשיג הפתעה טקטית מושלמת כאשר מרבית המטוסים מסודרים בשורות על הקרקע. התקפה זו אשר בוצעה ע"י 108 מפציצים דו-מנועיים ו- 84 מטוסי-קרב מסוג "זירו" השמידה 18 מפציצי B17, 53 מטוסי-קרב P40 ועוד 30 מטוסים מסוגים שונים, תוך גרימת 80 הרוגים ו- 150 פצועים, כל זאת באבדן 7 מטוסים בלבד. התקפה זו הוציאה באחת מכלל פעולה את חיל האוויר האמריקאי של המזרח הרחוק ככוח לוחם היכול להתמודד עם חילות האוויר היפניים.
הצלחה מרשימה זו אשר התרחשה 9 שעות לאחר פרל-הארבור מוסברת בתפיסה ההתקפית של הפיקוד העליון האמריקאי במזרח הרחוק אשר גרם למיקום למעלה ממחצית חיל האוויר שלהם באי הצפוני של הפיליפינים, לוזון, בטווח מהלומה מהמפציצים היפנים בפורמוזה. והקושי בקבלת החלטה לגבי מהלומה מקדימה באמצעות ה B17 על הבסיסים היפנים בפורמוזה (כפי שתוכנן בתוכנית האופרטיבית) אשר לבסוף התקבלה לביצוע באור אחרון של ה- 8 לדצמבר ואור ראשון של ה- 9 בחודש, עובדה שתפסה את המטוסים על הקרקע בשלבי תדלוק וחימוש כאשר הצוותים בארוחת הצהרים שלהם בעת ההתקפה היפנית.
אובדן זה והמשך ההפצצות היפניות בימים העוקבים אשר השלימו את השמדת מתקני הקרקע (הנגרים, סדנאות, מערכות מכ"ם) אילצה את חיל האוויר להסיג את שארית מפציצי ה B17 שלו לאוסטרליה ואת הצי לפנות אף הוא את מרבית כוחותיו (מלבד פעילות צוללות ומטוסי-ים) דרומה ולבסיסים מרוחקים.
והנה כך עוד לפני תחילת המערכה העיקרית ביבשה מצא עצמו מקארתור ללא צי וחיל אוויר, מנותק מהבסיסים של ארה"ב באוקיינוס השקט כאשר האויב היפני נהנה מעליונות אווירית וימית מוחלטת.
הנחיתות המקדימות
הנחיתה היפנית הראשונה על אדמת הפיליפינים בוצעה בהשתלטות על האי הקטן בטאן במחצית הדרך בין פורמוזה ללוזון. הייתה זו הראשונה מבין 6 נחיתות מקדימות של הארמייה ה- 14 היפנית. האחרות בוצעו באפארי וויגאן (בצפון וצפון-מערב לוזון), בלגספי (מדרום ללוזון, ברצועת היבשה המחברת אי זה לשאר הפיליפינים), בדבאו, נמלו העיקרי של האי הדרומי הגדול מינדנאו ובאי ז'ויו המצוי בין מינדנאו לבורניאו. מטרת נחיתות אלו היו השתלטות על שדות תעופה מהם יוכל חיל האוויר של הצבא לסייע לנחיתות העיקריות. הנחיתה בלגספי נועדה לנתק את הכוחות בלוזון מהדרום והנחיתה בדבאו וז'ויו נועדו לסייע להמשך פיתוח המתקפה לעבר איי-הודו-המזרחים-ההולנדיים (אינדונזיה). היפנים לקחו סיכון מחושב בהשתמשם בכוחות קטנים יחסית המונחתים במקומות לא מוגנים - הכוח הגדול ביותר בנחיתות מקדימות אלו לא עלה על חטיבה. גדוד של חיילי צי בעוצמה של 490 איש נחת באי בטאן בערב ה- 8 לדצמבר בלא שנתקל בהתנגדות. יומיים אחר כך התקדם כוח זה דרומה והשתלט על האי קמיגווין בו ביסס מנחת למטוסי-ים חמושים כ- 70 ק"מ צפונה לאי לוזון.
באור האחרון של ה- 10 לדצמבר נחת כוח-המשימה טנאקה (כונה על שם מח"ט החטיבה הפורמוזית מס. 2) בעוצמה של 2,000 חייל, באפארי וגונזגה (35 ק"מ - מזרחה) בלא התגלות. הגדוד ומחצה הנותרים של חטיבה זו, אשר הוו יחד את כוח-משימה קאנו, נחתו במקביל בפאנדן ליד ויגאן. כאן אזל מזלם של היפנים, הם התגלו ע"י סיור מטוסי-קרב אמריקאי אשר הזעיק את חיל-האוויר-של-המזרח-הרחוק. שאריות מפציצי ה B17 בליווי מטוסי-קרב P40 תקפו את ספינות הנחיתה בעת ההחפה. חיפוי מטוסי הקרב היפני נכשל בהגנה על הנחיתה, 2 ספינות תובלה נפגעו ונאלצו לעלות על החוף. אולם הנחיתה בכללותה הצליחה, על אף מצב הים הקשה והתקיפות האוויריות. למחרת בערב כבר כבש צוות קרב קטן את העיירה ושדה-התעופה לאואג המרוחקים כ- 80 ק"מ מהחוף. כאשר בידיהם 3 שדות תעופה ובהעדר התקפות-נגד או התנגדות משמעותית, החליטו המפקדים היפנים לאחד את החטיבה כולה ולהתקדם אתה דרומה לעבר גזרת הנחיתה העיקרית הצפויה של הארמייה ה- 14 במפרץ לינגיאן. עיכובים מעטים התרחשו בשל הצורך לתקן מספר גשרים והתקלות קצרה עם כוחות פיליפינים באזור בקונתן. החטיבה הגיעה לאזור הנחיתה שעות ספורות לאחר תחילתה. גדוד 3 של החטיבה ה- 12 הפיליפינית היה אחראי על גזרת החוף אפארי-גונזגה, אולם הוא נסוג במהירות לפנים הארץ, לעבר עמק קאגיאן בלא לגלות כל התנגדות. בערב ה- 12 לדצמבר אבד שדה התעופה של טוגואגראו והכוחות הפיליפינו-אמריקאיים לא גילו כל התנגדות בגזרת ויגאן. בדרום לוזון, באיזור לגספי בוצעה הנחיתה בלא כל הפרעה באשר הכוח המגן הקרוב ביותר היה במרחק כ- 280 ק"מ צפונה. גנרל ג'ונס מפקד פיקוד דרום לוזון הורה לפוצץ גשרים וקטעי כביש ומסילת-ברזל בכוון צפון והכין מספר מוצבים בדרך ההתקדמות היפנית. בדבאו הצליח מקלע של החטיבה ה- 101 לגרום למספר נפגעים אולם הוא שותק מיידית ע"י פגז של ספינה והיפנים השלימו משימתם ב- 20 לחודש. באי ז'ויו ספגו היפנים תקיפת מפציצי B17 אשר הגיעו מאוסטרליה אולם הם לא פגעו בכלום והאי נכבש ביום חג המולד.
נחיתת הכוח העיקרי
הנחיתות המקדימות בימים הקודמים, אשר בוצעו ע"י כוחות קטנים יחסית, עדיין לא הדליקו נורה אדומה בפיקוד האמריקאי. השיטה שננקטה על-ידו הייתה ביצוע נסיגה והשהיה לפנים הארץ, לעבר השטחים ההרריים של מרכז-צפון האי לוזון תוך התמקמות להגנה במעברים ההכרחיים בשטח זה. בינתיים נוצל הזמן להיערך להקבלת נחיתת הכוח העיקרי היפני, אשר צפוי היה כי ינחת במפרץ לינגיאן. בגזרת חוף זו נערכו 2 דיביזיות פיליפיניות (בחניכה אמריקאית) מתוגברות מתוך פיקוד צפון לוזון של גנרל ווינרייט כשמשימתם להדוף את הפולשים אל הים.
בתוך שבועיים, הישגי היפנים, בפיקודו של גנרל הומה עלו על כל הציפיות, הם כבשו שדות תעופה בצפון לוזון ודרומה, במינדנאו ובז'ויו. הם כמעט חיסלו לחלוטין את חיל-האוויר-של-המזרח-הרחוק, וכוח הנחיתה העיקרי התקרב מאובטח לחלוטין לעבר חופי הנחיתה. עם אור ראשון של ה- 22 לדצמבר החלה ההחפה של הדיביזיה ה- 48 במפרץ לינגיאן. מה שאמורה הייתה להיות גזרת ההגנה העיקרית של הכוחות הפיליפינו-אמריקאיים, התגלתה כהגנה חלשה ביותר כאשר החיילים הפיליפינים נסים בכל התקלות עם החיילים היפנים. על אף שהכוח היפני הנוחת מורכב היה מיחידות הדיביזיה ה- 48 בלבד אל מול 2 דיביזיות מתוגברות של הצבא הפיליפיני, הסתבר מהר מאד כי החיילים הפיליפינים שגויסו לפני חודשים ספורים, ללא חיפוי אווירי או סיוע מהים, אינם שקולים כנגד הכוח המשולב היפני הנהנה מסיוע-אוויר-קרוב וסיוע תותחי הצי. 36 שעות הספיקו למקארתור להבין כי כל תפישתו לגבי יכולת הלחימה של צבא הפיליפינים קרסה. בערב ה- 23 לדצמבר הוא הנחה לעבור לתוכנית המגננה הישנה "תוכנית כתום". משמעות פקודה זו הייתה ניתוק מגע ע"י הכוחות המגינים בחופים וביצוע נסיגה לעבר חצי-האי באטאן והאי קורג'ידור וכל זאת תחת אש ולחץ של האויב. דע עקא כי על אף ההכנות הקדחתניות שהחלו במגמה לשנות את תוכנית המגננה, ההחלטה הקודמת - מגננה על כל האיים, בחופים, הקצתה מראש משאבים רבים אשר יועדו על פי "תוכנית כתום" לבאטאן וקורג'ידור לביזור בכלל האיים ועתה לא ניתן בנסיבות שנוצרו להשיב את הגלגל לאחור. באופן זה לעשרות אלפי החיילים שקובצו בבאטאן הוכנו תספוקת וציוד רפואי ל 30 יום בלבד (ולא ל- 90 יום עד חצי שנה על פי התוכנית המקורית). כך קרה שצבא בעלות-הברית סבל ממחסור תחזוקתי חמור מתחילת הלחימה על פי "תוכנית כתום".
באטאן וקורג'ידור
הנחת היסוד "בתוכנית כתום" הייתה כי המשימה היא זמנית בלבד עד להגעת כוחות תגבור/חילוץ באמצעות הצי מהוואי. אולם על אף הניסיון האמריקאי לשלוח שיירה כזו אשר כונתה "שיירת פנסקולה" (על שם ספינת המערכה אשר סביבה גובשה השיירה) מהר מאד הסתבר לפיקוד העליון בוושינגטון כי לאור השליטה היפנית המוחלטת באוויר ובים אין לשיירה זו כל סיכוי לעבור ולהגיע למגיני הפיליפינים על כן היא הוסתה לאוסטרליה. הנה כי כן נדון צבא הפיליפינים להמשיך ולהלחם ללא כל סיכוי לתגבור או חילוץ. מצב חסר תוחלת זה לא השפיע על מקארתור לפעול על פי תוכנית גמישה יותר ולסגת אולי לדרום האיים אלא הוא המשיך להפציץ את וושינגטון בדרישות שלא היו להם כל סיכויי מימוש. עם זאת הגנת בטאן נחלה הצלחה בראשיתה והיפנים נאלצו לסגת לאחר 7,000 אבדות מהם 2,700 הרוגים ועוד 12,000 נפלו למשכב עם מחלות טרופיות שונות. במצב זה כאשר הסתמנה הפוגה מסוימת קיבל מקארתור פקודה ישירה מהנשיא להתפנות לאוסטרליה ולהעביר את הפיקוד לגנרל ווינרייט (על אף מחאותיו של מקארתור אשר רצה להמשיך לפקד מאוסטרליה). בתחילת מרץ הצליח מקארתור יחד עם אשתו ובנו וקבוצת קציני מטה קטנה לחמוק מתחת לאפם של היפנים באמצעות סירות טורפדו ולהגיע לאוסטרליה על מנת להמשיך את המאבק משם.
הכוחות בפיליפינים הצליחו להחזיק מעמד אולם היפנים פתחו בהתקפה חדשה ב- 4 לאפריל אשר הבקיעה ומוטטה את מערכי האמריקאים. בתוך יממה נכנעו 78,000 איש מהם למעלה מ- 20,000 אמריקאיים. עוד חודש עבר עד לכניעתם הסופית של מגיני קורג'ידור האחרונים יחד עם מפקדם הגנרל ווינרייט ב-6 למאי 1942.