הצלת הילדים היהודים בצרפת

הצלת הילדים היהודים בצרפת*
נילי קרן (פטקיו)

מחקר זה  דן בפעולות מאורגנות של הצלת ילדים בצרפת בתקופת השואה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נמצאו שם, על-פי אומדן, 350,000 יהודים, מהם שרדו לאחר שואה –   83,000, בהם אלפי ילדים,  שבחלקים הגדול ניצלו על-ידי גופים יהודיים מאורגנים. כולל תנועות-הנוער היהודיות.  המחקר נערך במסגרת המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים, בהדרכתו של פרופ' יהודה באואר.       
א.   יהודי צרפת בתקופת מלחמת-העולם השנייה
החל משנת 1938 נחלקים בחלקים היהודיים החיים בצרפת ליהודים המקומיים-הצרפתיים, ליהודים "הזרים" שנתאזרחו וליהודים הרבים שהגיעו כפליטים ממזרח-אירופה ומגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון.  צרפת היתה כבר מלאה באותו מועד בפליטים רבים, שברובם לא-יהודים  (כמו רפובליקאנים ספרדים שנמלטו עם ניצחונם של הפאשיסטים) וצרפת לא היתה מוכנה, "לאזרח" אותם. בכל רחבי צרפת, ובעיקר בדרומה, הוקמו מכנות-ריכוז לפליטים, לשם הוכנסו הזרים – כולל יהודים.
הארגונים היהודים שנערכו לפעולות בתקופה זו הם בעיקר שניים:  "ועדת העזרה לפליטים" ("קאר") ו"פדראציית החברות היהודיות". ארגונים אלה, בעזרתם של ארגונים יהודיים עולמיים כמו הג'וינט, ניסו לסייע גם ליושבי המחנות.
 בשלב הראשון לא היתה יהדות צרפת הותיקה שותפה פעילה בסיוע זה, והיא המשיכה לפעול באופן רגיל ביותר במסגרת ארגוניה המסורתיים שהעיקרי בהם היתה הקונסיסטוריה. ניתן לומר כי יהדות צרפת ככלל אף התעלמה מבעיית הפליטים, וראתה בה מטרד. אפילו לאחר כיבוש צרפת על-ידי גרמניה והקמת ממשלת וישי, וכן תקופת מה לאחר-מכן.
באותה תקופה האמינו יהודי צרפת כי הפעולה האנטי-יהודית מכוונת אך ורק כלפי היהודים הזרים. היו ביניהם, אפילו כאלה שחששו פן עזרה כלשהי ליהודים הזרים תפנה את המדיניות גם כלפיהם, ולכן אם פעלו יהודים צרפתיים בסיוע לפליטים – היתה זו בעיקר עבודה סוציאלית בתוך המחנות, לא נעשה כמעט מאומה בתחום המדיני.1
בקיץ 1942 התברר לכל שהמדיניות של הנאצים ושל ממשלת וישי לא ראתה כל הבדל בין יהודי ליהודי, אז התחילו להיטשטש ההבדלים שבין הארגונים השונים שעסקו בהצלה בכלל ובהצלת ילדים בפרט. לעולם אי-אפשר יהיה לדעת מהי מידת הנזק שנגרם בשל חילוקי-דעות אלו, ואם משהו יכול היה להשתנות אילו היתה האחדות היהודית בצרפת מתבצעת קודם-לכן. אך ברור, שעם הקמתה היתה פעולת ההצלה בצרפת אינטנסיבית ומקיפה כפי שלא היתה בשום ארץ אחרת במערב-אירופה, ובוודאי לא במזרחה.
אין להתעלם גם מן התנאים הגיאופוליטיים הנוחים-יחסית של צרפת באותה תקופה. בין שוויץ וספרד הניטראליות; וזאת למרות שגם בניטראליות הזאת צריך היה להיאבק לעתים קרובות.  כן יש לזכור שאיזור גדול בדרומה של צרפת היה תחת כיבוש איטלקי. עובדה זו במידה שסייעה להצלה, היתה גם בעוכרי היהודים אשר ישבו שם שאננים וכך נתאפשר לגרמנים לאסרם בהמונים ובקלות יחסית בתוך בתי-המלון של ניצה בימי הכיבוש הראשונים (ספטמבר 1943) שבאו עליהם "כהפתעה גמורה".
מספר היהודים שישבו בצרפת עם פרוץ המלחמה, שנוי במחלוקת. אם נסתמך על ראול הילברג נאמד מספר היהודים בצרפת ב-350-320 אלף, ובתוכם ההצלה – ובמיוחד המאמצים להצלת הילדים.2
14.6.1940 –  כניסת הגרמנים לפאריס.
17.6.1940 –  הקמת ממשלה בראשותו של המארשל פטן.
22.6.1940 –  שביתת נשק בין צרפת לגרמניה; חלוקת צרפת לשני חלקים: האזור הצפוני, תחת כיבוש גרמני; האזור הדרומי, חופשי תחת ממשלת וישי.
16.7.1940 –  גירוש יהודי אלזאס-לוריין לאזור החופשי.
22.7.1941 –  ביצוע סגר של מתאזרחים; ביטול ההתאזרחות לגבי חלק גדול מהם בעיקר יהודים.
19-30.8.1940 –  איסור על היהודים להיכנס לאזור הכבוש.
אוקטובר 1940 -   הוראה ליהודי האזור הצפוני להירשם במשרדי המשטרה ולהחתים תעודות-הזהות שלהם במלה juif ("יהודי").  7,500 יהודי הפלטינאט  ואיזור באדן בגרמניה מועברים למחנה גורס.
3.10.1940 – ממשלת וישי מפרסמת את חוקי "מעמד היהודים".
4.10.1940 – חוק נגד הזרים בני הגזע היהודי. מוכנסים למחנות מיוחדים.
23.3.1941 – חוק להקמת הקומיסאריון לענייני יהודים, הקומיסאר – קסאוויאר  ואלא.
26.4.1941 – הפסקת הפעילות הכלכלית של היהודים.
11.5.1941 – המכון האנטי-יהודי מוקם בפאריס.
14.5.1941 – אלפי יהודים זרים נעצרים בפאריס על-ידי המשטרה הצרפתית ומוכנסים למחנות.
21.8.1941– הפשיטה על הרובע ה-11 בפאריס.
19.10.1941 – הקמת "המשטרה היהודית" (משטרה לענייני יהודים) במשרד הפנים.
7.12.1941–  ארצות-הברית נכנסת למלחמה.
12.12.1941– מעצרם של 1,000 יהודים, רובם צרפתיים "אינטלקטואלים בעלי השפעה".
ינואר 1942 –  ועידת ואנזה.
27.3.1942 –  שילוח ראשון של יהודים מצרפת. 1,000 היהודים, בעיקר מנהיגים שנעצרו בדצמבר 1941, נשלחים למחנות במזרח.
18.4.1942 –  פייר לאוואל – ראש ממשלת וישי.
6.5.1942  –   קסאוויאר ואלא מפנה מקומו לאנטישמי הקיצוני דרקיה.
16-17.7.1942 – הפשיטות הגדולות על יהודי פאריס – 12,884 יהודים נעצרים. ממשלת צרפת מעבירה לידי הגרמנים 15,000 יהודים זרים מתוך המחנות ומקבוצות-העבודה.
11.11.1942 -  כיבוש האזור הדרומי (החופשי) על-ידי הגרמנים, כיבוש איטלקי של 8 מחוזות : האלפים הנמוכים, האלפים הגבוהים, האלפים הים-תיכוניים, דרום, אזר, סאבויה, סאבויה עילית, ואר.
11.12.1942 – חוק המחייב את כל היהודים בכל רחבי צרפת להחתים את תעודת הזהות וכרטיסי המזון.
5.1.1943 –    דרקיה מבטל את המחלקה IV באוז'יף ושם קץ לפעולת ה-E.I.F. שהיתה חלק מהצוות של האוז'יף.
9.9.1943  –   כיבוש האזור האיטלקי על-ידי הגרמנים.
6.6.1944  –   פלישת בעלות-הברית לנורמנדיה.          

ב.  האוז'יף   UGIF  (Union Generale des Israelites de France)  
לא ניתן להבין את פעולות ההצלה בצרפת מבלי להתייחס לאחת המסגרות המרכזיות ביותר ביהדות זו בתקופת המלחמה – ה"אוז'יף".  המדובר הוא ב"יודנראט" הצרפתי, שעל הקמתו החליטו השלטונות הגרמניים.

האוז'יף באזור הכבוש
באזור הצפוני נעשה הדבר תחת לחץ גרמני חזק ובהתנגדותם של מספר ארגונים יהודיים כמו הקונסיסטוריה המרכזית ו"רחוב האמלוט"3  ארגונו של דוד רפפורט שבסופו-של-דבר נשאר מחוץ לו.  כך שעם הקמתו ב-1940 נכללו ביודנראט הגופים היהודיים המרכזיים וביניהם אוז"ע .  חוגי השמאל היהודיים, ובעיקר הקומוניסטים, ראו בארגון זה מתחילתו גוף שלילי ומשתף-פעולה. הוא כלל את המנהיגות העיקרית ששרדה בצפון לאחר הכיבוש והללו, כפי שנראה להלן, השתדלו ברוב המקרים לעשות את המירב כדי לעשותו זרוע מסייעת ליהודי האזור הצפוני הכבוש. במשך החודשים הבאים הצטרפו אליו גם "הצופים היהודים", שבאמצעותו קיוו להשיג את הדרוש לעבודתך: מימון החוות ומרכזי ההכשרה, קשר עם הגורמים הרשמיים  וכן על-מנת, "להישאר בתמונה" ולהיות מעודכנים באשר להתפתחויות העתידות לבוא.

האוז'יף באזור החופשי
באזור החופשי נוצר הארגון בדרך אחרת. כאשר הקימה ממשלת וישי את "הקומיסאריון לענייני יהודים" דרשו הגרמנים מקסאוויאר ואלא לארגן את היוגנראט בדרום. ואלא החליט להקים גוף אשר ישמש את צרפת כולה והעדיף לשם כך לבחור במנהיגים יהודים אחראים. רוב הארגונים היהודיים שהיו בצפון עד לכיבוש, נמצאו לאחריו בדרום, וביניהם: אוז"ע, קאר, אורט וכו'. היו ויכוחים חריפים ביותר בין ואלא לבין המנהיגות היהודית, ובין המנהיגים היהודים לבין עצמם באשר לניסוח מהותו של הארגון ואחדים מהם ראו מלכתחילה את הסיכון העצום באשר לניסוח מהותו של הארגון ואחדים מהם ראו מלכתחילה את הסיכון העצום שעלול לצמוח משיתוף-פעולה עם השלטונות וחשיפת פעולות הארגונים היהודיים בפניהם.4
לאחר התלבטויות ומאבקים פנימיים נראה היה שהצטרפות לאוז'יף לא היתה נתונה לבחירה וגם לא היה מנוס ממנה. כך הוקם האירגון בנובמבר 1941. מחוץ לאוז'יף נשארו רק הקונסיסטוריה והקומוניסטים, על אף שבאותה שעה הם לא היו מאורגנים רשמית בארגון כלשהו,פרט כמובן, לאירגוני-מחתרת קומוניסטיים יהודיים שכבר היו קיימים החל מ-1940 5
דבר השתייכותם של הארגונים העוסקים בילדים ובנוער במסגרת האוז'יף זכה לביקורת מבחינות שונות. בדרך זו היתה אפשרות מעקב אחרי כל ילד וילד, מקום מגוריו, מצבו המשפחתי ומוצאו, דבר שעלול היה להוביל גם אל הוריו שנמצאו בסכנה מייד עם הכיבוש. בצפון היתה עובדה זו מכבידה יותר מאשר בדרום, מאחר שמצב היהודים שם החמיר מיום ליום ומשעה לשעה. אם גם באזור החופשי, תחת שלטונות וישי, יכלה המשטרה הצרפתית להגיע בקלות יחסית אל ההורים ודרכם אל ילדיהם ולהיפך.מאידך אין להתעלם מן העובדה שדבר זה היה ברור גם לעומדים בראש הארגונים הללו ואשר פעלו בתוך האוז'יף  ונשאו את כרטיסי-העובד מטעמו. ואלה כמעט בכל המקרים, הצליחו למצוא את "שביל הזהב" בין עבודתם הרשמית לבין עבודת ההצלה. יש לזכור גם כי האוז'יף, בהיותו הגוף היהודי הרשמי, זכה גם לתקציבים ממשלתיים למימוש פעילותו, שאף אם לא היו נכבדים ומספיקים הרי סייעו, לפחות בהיקף כלשהו, לפעילות בקרב ילדים ונוער.  בתנועת הצופים היהודים, למשל  היה ויכוח חריף ביותר ערב ההחלטה על ההצטרפות לאוז'יף; וזאת למרות שיחסיו של רוברט גמזון, מנהיג התנועה, עם ממשלת וישי היו מצוינים.6 הטיעונים בוויכוחים הללו היו אלה המוכרים לנו כיום מן הוויכוח על ה"יודנראטים" במזרח-אירופה. הצופים הושפעו, בין היתר, מהעובדה שקיומם של בתי-ילדים וחוות הכשרה לא מנע את הירידה למחתרת. בהמשך ניתן יהיה לראות באיזו מידה שימש האוז'יף אך ורק ככלי בידי הגרמנים לביצוע תוכניותיהם ביחס ליהודים, או שהוא שימש למעשה את הארגונים היהודיים השונים ואת צרכי עבודתם להצלה ובעיקר בענייננו – הצלת הילדים.

ג.האוז"ע  OSE  (Oeuvre de Secours aux Enfante)
1.  פעולות האוז"ע עד לפרוץ המלחמה  
האוז"ע, מפעל לשמירת בריאות האוכלוסייה היהודית, נוסד ברוסיה לפני מלחמת-העולם הראשונה, בשנת 1912. במרוצת המלחמה (1918-1914) עסק הארגון בעזרה אינטנסיבית ביותר לפליטים היהודים ולאוכלוסיה היהודית שנפגעה. עם תום פעולות האיבה עבר מרכז פעולות האוז"ע מערבה – לפולין, ליטא, לאטביה ורומניה
החל  מ-1933 מגיע זרם הפליטים מגרמניה לצרפת בדרכים חוקיות ובלתי-חוקיות. שלטונות צרפת הועמדו בפני תופעה חדשה ומטרידה: אין המדובר במהגרים שכוונתם להשתקע ולבנות בצרפת חיים חדשים, אלא באנשים נרדפים, נפחדים, ללא שום תוכניות לעתיד להם ולילדיהם, שאינם יודעים את השפה, את המנהגים, ואת צורת החיים.  אפילו האוכלוסייה היהודית לא היתה מוכנה לטפל בפליטים אלה. כך נולד הרגע להיווצרותו של ארגון אוז"ע בצרפת.
ב-1933 עזבה ההנהגה הראשית של אוז"ע את ברלין ועברה לפאריס. לאחר שהארגון קיבל את כל האישורים הרשמיים שהיו נחוצים להפעלתו, החלה הפעילות ברבעים היהודיים, שהוצפו בפליטים יהודים שהוסיפו להגיע מדי יום-ביומו. בראש הארגון הוסיפו לעמוד פעיליו הקודמים שרובם-ככולם ממוצא מזרח-אירופאי-רוסי, מר גורביק, ד"ר מיניקובסקי, ד"ר קרמר ואחרים.
בסוף יוני 1934 נפתח מחנה-הנופש הראשון ב-לה-וארן שבאזור פאריס. יותר מ – 100 ילדים הגיעו לשם בקבוצות של 25, ונהנו מתנאי הטיפול הפיזי והרוחני במקום. בסוף נובמבר אותה שנה נפתח בית-הילדים הראשון במונטומורנסי, לא רחוק מפאריס, ולשם הגיעו במשך השנה כמאה ילדים. בדצמבר 1934, בועידת הארגון בפאריס, בה השתתפו גם נציגי הג'וינט, האורט והקונסיסטוריה – הובטחה עזרה לארגון ולפעולותיו. ז'וליאן וייל, רבה הראשי של פאריס, הצהיר ש"ארגון אוז"ע יכול להיות בטוח בעזרה מצד מנהיגי הארגונים הסוציאליים הצרפתיים". 7
לאור גישה חיובית זו הורחב הטיפול הפסיכיאטרי בילדי הפליטים, אשר חלק גדול מהם סבל מהפרעות נפשיות מאז שהגיעו לצרפת. במקביל הקים האוז"ע מעונות לילדים קשים, אשר בהם נהנו הילדים ממשחקים, מטיולים, מחינוך מקצועי; ולאחר שעזבו את המעונות נמצאו במעקב והגורמים אשר עסקו בהמשך חינוכם זכו בסיוע ובייעוץ מתמיד (בעיקר כהורים).
משנה לשנה גדל מספר הילדים שעזבו את מרכז אירופה, בעיקר אוסטריה וגרמניה, והגיעו לצרפת ללא הוריהם, ההורים קיוו שילדיהם ימצאו מקום-מבטחים במדינה החופשית ושבמרוצת הזמן יוכלו להצטרף אליהם. החל משנת 1937 מתחיל זרם הילדים האלה לגדול. ילדים רבים מגיעים לבדם ברכבת עד לתחנת-הרכבת הצפונית של פאריס, ועובדי התחנה היו מפנים אותם לבית-החולים של רוטשילד ללא כל הודעה או תיאום מראש.8
החל מסוף דצמבר 1938 מצטרפות לעזרת הארגון משפחות יהודיות ותיקות בצרפת, ביניהן גם משפחת רוטשילד. הפעילות מתרחבת ונפתחים עוד 3 בתי-ילדים – 2 מהם באיזור בו קיים הבית הראשון. ההתרחבות מאפשרת טיפול יתר בילדים המגיעים במצב נפשי קשה.  תעודותיהם של הילדים, שעליהן מוטבעת בצבע אדום האות "J " ("יהודי") וכן תוספת השם "ישראל" לכל ילד ו"שרה" לכל ילדה, נשמרות על-ידי הארגון כדי להסתייע בהן מאוחר יותר לקשר בין הילדים להוריהם, או לפחות לנסות למצוא את עקבותיהם.
האוז"ע קיבל לידיו מאות ילדים כאלה ועשה כמיטב יכולתו כדי לטפל בהם ולהחזיר להם את ביטחונם ואת שמחת-החיים שאבדה להם, וכן להעניק להם השכלה כללית ובעיקר את ידיעת השפה הצרפתית. הארגון "אורט" סייע בהכוונה וברכישת מקצוע.
החל מה- 3 בספטמבר ברור היה להנהלת אוז"ע לחלוטין: מאות הילדים המצויים בהשגחתם הופרדו מהוריהם לזמן בלתי-ידוע ועל הארגון רובצת כל האחריות לטיפול בהם, לחינוכם ולגידולם.
2.  הפעילות מפרוץ המלחמה ועד לכניעת צרפת (22.6.40) 
עם הכרזת המלחמה, בראשית ספטמבר 1939, החלו צרים הורים רבים על משרד אוז"ע שבשדרות האליזה. אלה הביאו עמם את ילדיהם והתחננו שאוז"ע ימצא להם מקום מבטחים באזורים הכפריים.  הרחוק מסכנת ההפצצות.  שלטונות פאריס והסביבה עודדו את פינוי הילדים, וכך הצליחו מנהלי האוז"ע להשיג מספר אחוזות גדולות, לשם צריך היה לפנות, לפחות זמנית (כך קיוו), את הילדים ששכנו בבתי-הילדים של אוז"ע בקרבת הבירה.  פעולה ו התאפשרה תודות לעזרה כספית מהג'וינט ומהקהילה היהודית הצרפתית.  בדרך זו הושגו שלוש אחוזות באזור קרוז: שומון, שאבאן, ולה-מאסליה, את הילדים  אפשר היה לפנות לפי מידת הדחיפות ועסקו בזה פעילים יהודים מתנדבים.
בהסכם עם השלטונות המקומיים נפתחו לילדים קורסים ללימוד בתוך המעונות עצמם, שהיו רחוקים מבתי-הספר שבכפרי הסביבה.  מורים צרפתיים נשלחו על-ידי השלטונות כדי שהילדים ילמדו על-פי תוכניות הלימודים הרגילות בבתי-הספר היסודיים. למען הילדים המבוגרים יותר הקים אוז"ע בתי-מלאכה, בהם יכלו נערים ונערות לרכוש מקצועות שונים.
הילדים היהודים שמוצאם היה גרמני או אוסטרי פונו במאי-יוני 1940, עם מחנכיהם למרכז ולדרום צרפת: וכך נוספו עוד כ – 40 ילד לבתי-הילדים שהוקמו באזורים הללו.9  הפינוי נעשה בדרך זו:  תחילה פונו הילדים הקטנים בדרך רגילה, ברכבות או באוטובוסים, בלוויית מדריכיהם.  העברתם של הגדולים יותר ושל המחנכים, שרובם היו יוצאי גרמניה או אוסטריה, נעשתה מאוחר יותר מסיבות אדמיניסטרטיביות: בהיותם זרים, הם לא יכלו לעבור ממחוז למחוז אלא באישור מיוחד שניתן על-ידי משטרת פאריס.  שלבי האישור וההעברה היו איטיים ומסובכים, וכך עזבה קבוצת המפונים האחרונה את פאריס ברגל ממש ערב כניסת הגרמנים לעיר, ב – 11.6.1940, אך היא הגיעה בשלום והתארגנה במעונה החדש.
3.  התקופה שבין יוני 1940 לשחרור צרפת 
האזור הצפוני 10
כניסתם של הגרמנים לאזור הצפוני לוותה מייד בפעולות אנטי-יהודיות ובתעמולה נאצית חזקה.  באמצעות חוברות ועיתונים ניסו  להחזיר את האנטישמיות בקרב האוכלוסייה המקומית. 11 החל מאוגוסט 1940 חויבו היהודים להירשם במשטרה, על בתי-העסק  הודבקו סימני הגזע, נאסרו פעולות כלכליות ועד-מהרה החלו מעצרים של בני-ערובה, ואלה הובלו למחנות-הריכוז בין-לה-רולאן ופיטיוויה. המעצרים, על אף שהתייחסו תחילה רק למבוגרים, ובעיקר לגברים, הפרידו משפחות והוציאו אלפי ילדים אל הרחובות.  עדיין לא ריחפה עליהם סכנת מעצר ושילוח מיידי, אך סכנת הרעב, המחלות והבדידות איימו על הילדים הללו.  אליהם כיוון האוז"ע את מירב מאמציו.  מצבם של היהודים הלך והחמיר.  חובת ענידת הטלאי הצהוב, שנקבעה ביוני 1942, חלה על כל היהודים מגיל 6 ; וכל מי שנודע כיהודי והופיע  ללא סימן ההיכר צפוי היה לשילוח למחנה, גם אם היה זה ילד.
בין יוני 1940 ליולי 1942 הקים האוז"ע עשרה מעונות-ילדים בפאריס.  הללו היו רשמיים תחת פיקוח האוז'יף..12  ה – 16 ביולי 1942 היה יום מר ונמהר ליהודי פאריס.  נערכה פשיטה מאורגנת בקנה-מידה גדול על רובעי היהודים, במבצע  הידוע   בשם
"Velodrome d'Hiver" .  בפשיטה זו נעצרו כ – 13 אלף יהודים, בהם מבוגרים וילדים, נעצרו אז כ – 4,000 ילדים, אשר עד-מהרה זכו לטיפול מסור של הנשים שנעצרו עמם, אשר במקרים רבים ניסו לדאוג למחסורם של ילדים אלה אשר הופרדו ממשפחותיהם. *  הילדים לא ידעו לאן מובילים אותם.  נאמר להם שבקרוב ייפגשו עם הוריהם והדבר עורר בהם שמשחה.  איש לא ידע את שם היעד, ואילו הילדים המציאו לו שם חדש:  פיצ'יפוי" – הארץ המסתורית.
האוכלוסייה הצרפתית התעוררה.  הארגונים השונים דרשו מן הגרמנים לאפשר כניסה למחנה דראנסי, כדי לטפל בילדים.  זו היתה הדרך היחידה שנותרה כדי לנסות להציל ילדים במספר גדול יותר ככל האפשר מידי הנאצים.  כך מתחילה העבודה החשאית של האוז"ע באזור הצפוני.
תחילה נשארו מנהלי המחלקה הצפונית של האוז"ע במשרדם שבשדרות האליזה, אך עד מהרה עברו לכתובת חדשה, שניתנה להם על-ידי מרפאת-נשים שנקראה "למעל ילדינו", ברחוב פראנק בורז'ואה 35, בלבו של הרובע היהודי. 
גם בתנאים אלה שלאחר האקציה הגדולה נמשכו החיים הכאילו-רגילים והילדים המשיכו לפקוד את בתי-הספר והמעונות.
בשניים מהמעונות, בזה שבפלאס זה ווסז' וזה שבבלוויל, היו מתאספים כמה מאות ילדים בימי שישי וראשון אחר-הצהריים, תחת פיקוחם של מדריכים יהודיים.  שם שוחחו עמם על התנ"ך, ארגנו מופעים, הוציאו אותם לטיולים בקיץ, לעיתים חילקו להם ממתקים וכן דאגו לחממם בחורף, שעה שבבתיהם היה המצב הכלכלי קשה והקור גבר.13
*הילדים האלה נעצרו במהלך הפשיטה בבתי-הילדים או עם משפחותיהם.
כאשר נאסרה על היהודים היציאה לרחובות, ללא הטלאי הצהוב, או איסור עזיבת איזור הסיינה לאחר השעה 8 בערב, התגברו קשיי העבודה, סיפרה אחת העובדות, גב' אוורבוך, כי יום אחד בטיילה עם קבוצה של כארבעים ילדים האריכו במשחקים ואיחרו לרכבת שצריכה היתה להביאם לפאריס מבעוד זמן. הבהלה היתה כללית בגלל הטלאי הצהוב. כל אחד יכול היה לראות שמדובר בילדים יהודיים; והעונש הצפוי היה כבד.  הטלאי הצהוב היה תפור כל-כך חזק למעיל שאי-אפשר היה להסירו.  לפתע העלתה המדריכה רעיון, וכל הילדים הפכו את המעילים וכך הם עלו לרכבת והגיעו בשלום לביתם.14
עם הזמן החמירו ההגבלות ונאסר על היהודים להסתובב במרבית המקומות הציבוריים, הגנים והרחובות.  כך הפך המעון שבכיכר ווז', הנשקף על כיכר יפה למבצר סגור. את הכיכר יכלו הילדים לראות רק דרך החלונות.  במציאות זו הבינו הילדים בהדרגה כי מצבם שונה מזה של יתר הילדים מסיבות שאינם יכולים להבין, והם הסבירו זאת בטלאי הצהוב שנאלצו לענוד.
בשל המעצרים הרבים קרה שלילדים לא היה לאן לחזור מן המעונות. אף המעונות עצמם התחילו להיות לא בטוחים.15  ילדים רבים נעצרו עם הוריהם; אחרים הצליחו להימלט. בין פעילי אוז"ע נעצרו שלושה וביניהם פ. ואלק. ד"ר מינק ובסקי 16  נעצר באוגוסט 1943, אך שוחרר תודות להתערבותו של רופא-עמית צרפתי. מיד לאחר שחרורו ירד ד"ר מיניקובסקי למחתרת.  בשנת 1943 עדיין רבים היו היהודים הצרפתים עם ילדים בפאריס, וצריך היה למנוע את מעצרם.  קבוצת מתנדבים לא-יהודים העמידה עצמה לרשותו של ד"ר מיניקובסקי לעזור להחביא את הילדים הללו במהירות האפשרית. הנהלת בתי-ספר הציעה לספק לילדים ניירות מזויפים, ואילו כומר אחד הציע להסתיר אצלו את רשימת הילדים שהחלו למצוא להם מסתור אצל משפחות לא-יהודיות, את שמותיהם ואת כתובותיהם. 17
חרף היותו במחתרת החלו לזרום ילדים לכתובתו של ד"ר מיניקובסקי. אם נעצרו האמהות, היו אלה שהשכנים או שוערי הבתים אשר הביאו את הילדים למסרם לידי הארגון.  בו-במקום הסירו מהם את הטלאי הצהוב, ציידו אותם בניירות מזויפים (דבר שלא היה קל לעיתים קרובות בשל גילם הצעיר של הילדים) והובילו אותם למשפחה-אומנת בכפר או למוסד כלשהו.  למעלה מ-1,000 ילדים ניצלו בדרך זו והוסתרו במחוזות שבאזורי הסיינה, המארנה, הלואר וונדה.  המתבגרים הוסתרו בין האיכרים, שם סייעו בעבודות החקלאיות.
בבתי-הספר שאליהם הגיעו, ידעו אחדים מהילדים הלא-יהודים את זהות התלמידים החדשים, כמו גם את הסכנה בה הם מצויים; אך חומת-הגנה איתנה הוקמה סביבם מצד כל הגורמים אשר ביניהם היו הילדים עד סוף המלחמה.  אותם צרפתים אשר התנדבו לסייע בעבודת ההצלה של האוז"ע18  ערכו בעצמם את הביקורים אצל הילדים המאומצים באותם האזורים האסורים על היהודים, וזה למרות הסיכון העצום לעצמם שכרוך היה בכך.
סביב ד"ר מינק ובסקי התלכדה קבוצה קטנה של עובדות סוציאליות יהודיות וצרפתיות מסורות, אשר השתדלו לשמור על קשר עם הילדים ובמידת האפשר ליצור קשר גם בין הילדים ומשפחותיהם.  עובדות אלו, כולן הן שדאגו להעביר את דמי-האכסון למשפחות המאמצות את הילדים  ובלבד שלא יהיה זה גורם העלול לסכן את הילדים.
יתר-על-כן, ד"ר מינק ובסקי פעל גם לעזרתם של ארגונים אחרים בפאריס, אשר כולם עבדו בשיתוף-פעולה בנושאי ההצלה.  המדובר הוא בעיקר בשני ארגונים:
1)  Rue Amelot  - בהנהלתו של דוד רפפורט 19 ; 2) Sixieme  - האגף הפריסאי של ה-  EIF  וה – MIS 20  
יש לציין את הסולידאריות הנפלאה שנוצרה ואשר הקטינה את הסיכונים בעיקר לאלה אשר דאגו להעברת הכספים מחו"ל, שכן אדם אחד שהגיע יכול היה לממן את פעילות כולם.21
כל הילדים שהוסתרו על-ידי האוז"ע באזור הצפוני נשארו בחיים, פרט לקבוצה בת שמונה ילדים אשר נעצרה ונשלחה למחנה כתוצאה מהלשנה של קצין גרמני שעבר במקרה בכפר ונתעורר חשדו כי לאחד הנערים "אף יהודי".22
"רחוב אמלוט"  -  La Colonie Scolaire 
ארגון זה, ששכן ברח' אמלוט, היה ארגון סוציאלי לטיפול בנצרכי סעד ובילדים שהיה מסונף  לפדראציה שבראשה עמד דוד רפפורט, 23 איש אמיץ ונמרץ אשר ניהל את הארגון בזמן המלחמה ולאחר הכיבוש טיפל בילדים ובמשפחותיהם.  כאשר הוקם הקומיסאריון לענייני יהודים והוחל בהכנת הרקע להקמת האוז"ף, סירב רפפורט בכל תוקף לקבל את רעיון היודנראט ואף עזב את הועדה לתיאום, שהיתה ועדה של נציגי כל הארגונים היהודיים בפאריז אשר השלטונות הגרמניים ציפו לקבל ממנה החלטה בדבר מבנה היודנראט ואיושו.  רפפורט ניסה, אך בחוסר הצלחה, לשכנע אף את יתר הארגונים שיעזבו כמוהו. וכך, כאשר הוקם האוז"ף, נמצאו כמעט כל הארגונים בתוכו, פרט לארגונו של רפפורט, שנאלץ לרדת למחתרת עוד בטרם נאלצו כל יתר הארגונים לעשות זאת.
עד מהרה הצטרפו צעירים רבים מקרב פועלי-ציון שמאל24 וה"בונד", ומשרדו הפך מרכז לפעילות הצלה לילדים ואף למבוגרים. בראשית 1942 נוצר הקשר בינו לבין ד"ר מינק ובסקי, שניהל את פעילות ההצלה המחתרתית של האוז"ע, וכן עם צעירי ה-EIF שהחלו בסתיו 1942 את פעילותם המחתרתית, אף היא בהצלת ילדים ומבוגרים באזור הצפוני.  מאחר שהיו אלה רק השניים האחרונים שמומנו על-ידי ארגונים בחו"ל ובתוך צרפת, הפכה העזרה ההדדית בין הארגונים לפעילות אינטנסיבית ביותר, שאחר-כך הסתעפה גם לייצור מסמכים ותעודות מזויפות.  בשנה האחרונה הצטרפו חברים מבין אלה להתנגדות המזוינת בפאריס ובסביבתה.  דוד רפפורט נעצר על-ידי הגרמנים, שולח לאושוויץ ושם נספה בתאי-הגאזים.25
האזור הדרומי (יוני 1940  -   אוגוסט 1942)
בתקופה שבין יוני 1940 – נובמבר 1942 היה האזור הדרומי שלצרפת תחת שלטונה שלממשלת וישי וחופשי מגרמנים.  אולם, כבר אז היתה המשימה הראשונה שעמדה בפני האוז"ע להכין את היהודים, המבוגרים והילדים כאחד, לעתיד הצפוי.  מרכז האוז"ע שכן במונפליה, אך תודות לכושרם של מנהיגיו שהגיעו מפריס ניתן היה לארגן את המרכזים הרפואיים-סוציאליים לבוגרים ולילדים גם במארסיי, ליון, גרנובל, טולוז, לימוז', ניצה, שאמברי, וכן משרדים צנועים יותר בוואלאנס ובמונטובן.  תוך זמן קצר ביותר התפתחה פעילות אינטנסיבית. העבודה נעשתה על-ידי התושבים היהודים המקומיים וכן על-ידי הפליטים שהלכו-ורבו מיום ליום וצריך היה לבקר ולפקח על עבודתו של כל מרכז ומרכז.
המרכז במארסי טיפל באוכלוסיה המקומית, שכללה יהודים ממוצא מגוון ביותר (יוצאי צפון-אפריקה, יוון, תורכיה) וכן באוכלוסיית הפליטים החדשה. בראש המרכז עמד ז'וליאן סמואל,26  אדם פעיל ויעיל ביותר ועובד ותיק של האוז"ע.  בשיתוף-פעולה לעזרת הפליטים, נפתח המרכז רשמית ב-1 ביוני 1941.  נפתחו בו אגפים שונים לטיפול רפואי, וביניהם אגף להקרנות ומעבדות, שסייעו רבות גם לעצורי המחנות שבאזור החופשי.
עובדות סוציאליות צעירות, ביניהן  ניקול סאלון-וייל והוגואט ואהל, טיפלו בעיקר בילדים שרוכזו במרכזי-טיפול אלה. הן הקימו גני-ילדים, דאגו לארוחות וליצירת אווירה חמימה ונעימה.  במשך הזמן התרגלה האוכלוסייה היהודית לפנות אל המרכז ולהיוועץ בו. 
המרכז עצמו עבד בשיתוף עם ארגונים אחרים שפעלו במארסי: "השירות הסוציאלי לעזרת פליטים", הארגון "השוויצרי להצלה", הג'וינט, "היצם" ועוד.  פרט לפעולות העזרה הרגילות, הקדישו תשומת-לב מיוחדת למחנה-המעצר הקרוב "לה מיל", שהמצב בו היה קשה במיוחד.  נשי העצורים וילדיהם הופרדו מהגברים ושוכנו במקומות שונים במארסי.  האוז"ע פתח בפעולות עזרה, בעיקר לילדים, על-ידי הקמת בתי-ילדים וגני-ילדים.
בליון החלו לפעול מנובמבר 1941, שארל לדרמן, אשר על-פי הוראת המרכז בווישי עזב את תפקידו במחנה ריבסאלט, ואליזבת הירש, עובדת סוציאלית.  הם אירגנו את המשרד בעיר ותוך זמן קצר ביותר הקימו שירות לאכסון הילדים כן שירות לייעוץ במקרים של ילדים קשים במיוחד.  המרכז בליון היה אחד הראשונים אשר בגלל אי-חוקיותו נאלץ להוציא תעודות מזויפות.  שיתוף-פעולה הדוק נוצר בין מרכז זה לבין האב גלאזברג, כומר קתולי ממוצא יהודי-אוקראיני, שהיגר שנים רבות לפניי-כן לצרפת מעמד שם בראש "הידידות הנוצרית", אגודה נוצרית שעזרה הרבה להצלת יהודים ובעיקר ילדים.  בקשר עמו עמדו גם המשרדים בקלרמון-פראן ובסט.-אטיין.27
בעדותה מספרת אליזבת הירש כי עיקר תפקידה הי חיפוש אחרי ילדים שהיו מפוזרים במקומות רבים בליון ובסביבתה. אז כבר היו הורים רבים עצורים במחנות שמחוץ לליון והילדים היו זקוקים לטיפול, לתשומת-לב רבה, ובראש-וראשונה למקום מבטחים.28
באזור לימוז' נמצאו יהודים מאזורי אלזאס-לוריין. הפעילות נמשכה כאן הודות להקמת מרכזי השירותים מטעם האוז"ע.  תושבי הסביבה עזרו אף הם להצלחת הפעילות באזור זה, בעיקר בפתרון בעיית הילדים.  כאן פעל בית-תינוקות שנוהל על-ידי ד"ר גאסטון לוי, רופא מטעם האוז"ע, ואחרים.  באותו אזור ממש החל בפעילות שיטתית ביותר ד"ר יוסף וייל, מי שתוך זמן קצר היה לאחת הדמויות המרכזיות בדרום,  אזור לימוז היה אזור נוח, יחסית, לפעילות ואפשר היה לבצע בו פעולות שהיו בלתי-אפשריות במקום אחר בשל הוראות ממשלת וישי.  לכן, כפי שנראה בהמשך, שימש אזור ה לפעילות אינטנסיבית ביותר בשנים שלאחר-מכן.29
מונפליה היה אחד המרכזים החשובים של אוז"ע; למעשה, שכנה בו הנהלת הארגון. בגלל מיקומו הגיאוגראפי ניתן היה להקים באזור מחנות-נופש, שמטרתם העיקרית היתה רווחת הילדים.  בקיץ 1941 הוקם מעון-מעבר לילדים בפאלאוואס-לה-פלוט, ששימש אכסניה לילדים שהוצאו ממחנות-הריכוז הצרפתיים.  כדי להוציא את הילדים מן המחנות, ולו גם לנופש, נזקקו לאישורים מאת הפרפקט המקומי:
"יוסף מילנר עשה כאן מאמצים עליונים, ותודות לעזרתו העצומה ונדיבות-לבו של הפרפקט בנדטי ממונפליה הצליח להוציא מהמחנות ילדים שהיו מעל גיל 16. עם הכיבוש הגרמני שילם על כך בנדטי בחייו.  הוא נעצר על-ידי הגרמנים ונספה במזרח, אולם עזרתו לא היתה לריק: קבוצת ילדים הוצאה ממחנה גורס. זכורה לי ילדה קטנה אחת שפנתה אלי ואמרה: "ראי, ראי, כאן כבר אין גדרות-תייל" וכשנכנסה לתוך המסעדה עם הקבוצה אמרה: "הו, הו, איזה צריף יפה!"30  בפלאוואס-לה-פלוט, ששכנה קרוב לים, התאוששו הילדים במקצת מקשיי התקופה הקודמת והחלו שוב לחייך ולצחוק.
מחנות ריכוז, מחנות מגורים, מחנות מעבר ומחנות דיכוי
מחנות הריכוז בצרפת הוקמו כדי לקלוט את הרפובליקנים הספרדים ובני משפחותיהם, שהגיעו עם הנהירה הגדולה לאחר מפלת הרפובליקה במלחמת-האזרחים בצרפת, וכן כדי לקלוט את היהודים הזרים שהחלו להגיע לאחר עלות היטלר לשלטון בגרמניה. עד מהרה לא יכלו המחנות להכיל את המפונים אליהם. באזור הדרומי היו שלוש קטגוריות של מחנות:
1) מחנות מגורים. העיקריים שבהם: גורס, ארגלה, אגדה, ריווסאלטה;
2) מחנות מעבר למועמדים להגירה: לה-מיל, ומלונות רבים במארסיי;
3) מחנות דיכוי: ריוקרוס – לנשים ; לה-ורנה – לגברית.
התנאים במחנות היו קשים: צפיפות בצריפי המגורים, חוסר תנאים סניטריים, מזון גרוע ודל, מגופות ומחלות; ועם כל זאת מעין ערב-רב של אנשים בני עמים שונים בגילאים שונים ובתוכם מאות רבות של ילדים.  ביוני 1942 הגיעה מנת-המזון היומית לנפש ל-950 קלוריות. אין לתאר את הסבל שעבר על העצורים היהודים ובעיקר על ההורים שראו את ילדיהם נמקים ברעב ובקור ואין לאל-ידם להושיע.
גם כאן נרתם האוז"ע לפעולה.  המחנה הראשון שבו פעלו היה אגד, שבו החל לעבוד רופא ש"התנדב" להיות עצור, כדי לפעול בתוך המחנה. במשך הזמן הצטרפו אליו אחרים, לאו-דווקא רופאים, וביניהם מארק יארבלום, נשיא הפדראציה של הארגונים היהודיים, עובדי אוז"ע נכנסים לפעילות אינטנסיבית במחנות, תוך שיתוף-פעילה מלא עם ארגונים לא-יהודיים כמו: השירותים האוניטאריים, השירות הסוציאלי לעזרה, ימק"א, הסיוע השוויצרי, הסיוע הקוויקרי, אלה שלחו את נציגיהם למחנות השונים, תוך כדי הפעילות נוצר שיתוף-פעולה ספונטאני בין העובדים היהודים לבין הכמרים והנזירות של מוסדות הסיוע הנוצריים, שבסופו-של-דבר הביא ליצירת ארגון מיוחד – "ועדת נים" – שבראשה עמד הכומר בגנר, ראש הכנסייה הפרוטסטאנטית בצרפת, וחבר פעיל בה היה האב גלאזברג.  לארגון צרפו כל הארגונים היהודיים שכבר עסקו בעבודה סוציאלית מעין זו, וכמובן ארגון האוז"ע.31 .
בצד השירותים הרפואיים-סוציאליים המתארגנים בתוך המחנות, שכללו אף שירותי תרבות כמו ספריות והרצאות,הקדיש אוז"ע את עיקר מרצו לפעילות הסיוע לילדים.
הילדים זכו לחוג את החגים, לציין ימי-הולדת, לקבל תוספות חיוניות למזונם, כמו: שמן, חלב, אורז, סוכר, פירות וכיוצא באלה מצרכים שהשלטונות לא העלו כלל על דעתם לספק לעצורים. אלה סופקו בעיקר באמצעות הקווייקרים.   לאחר מאבק קשה השיגו אנשי האוז"ע, בקיץ 1941, את אישורה של ממשלת וישי להוציא מן המחנות ילדים בגילים 6 – 16 ולשכנם במקומות שונים.  נדירים היו המקרים בהם לא הסכימו ההורים להיפרד מילדיהם.  העתיד נראה מעורפל והפרידה היתה קשה ביותר, אך ההורים שנתנו כעת אמון מלא באנשי אוז"ע הפקידו בידיהם את ילדיהם מתוך שכנוע שהם נמסרו לידיים טובות. צוות העובדים, שהיו עצירים "מתנדבים", היו יחד עם הילדים במחנות והכירום היטב, והם גם שהכינו אותם לפרידה הצפויה מן ההורים ונלוו אליהם עד הגיעם ליעדם.  כך החלה השיירה הארוכה של קבוצות בנות 20 – 25 ילדים לצאת את שערי המחנות.  כשירדו מן הרכבת בתחנת מונפליה קיבלו אותם עובדי אוז"ע.  הילדים בכו ברגעי משבר אלה, עד הגיעם למעון בו חיכו להם חבריהם שהגיעו קודם וכן ארוחת-ערב טובה.  למחרת נפתח בפניהם עולם חדש.  לאט-לאט נכנסו החיים למסלולם – הילדים היו חופשיים: יכלו לרוץ ולשמוח ולשחק על החוף, לפשוט את בגדיהם המלוכלכים ולהתלבש כהלכה.  במקום שומרים חמושים – מדריכים אשר גילו כלפיהם רוך וחיבה, והגישו אוכל בשפע ומיטה נקייה.  כל אלה לא השכיחו מלבות הילדים את הוריהם, אך עולמם חזר להיות עולם של ילדים, לפחות לפי שעה. מספר הילדים במעון הלך וגדל מיום ליום.
עזרה גדולה הושיט גם הפרפקט של פרפוניאן, והודות לה הצליחו לשחרר מן המחנות גם מספר גדול של נערים מעל לגיל 16, שעברו ברובם הגדול לידיהם של "הצופים היהודים" שטיפלו במתבגרים.32
המאבק על הוצאת כמה מאות ילדים מן המחנות הוכתר בהצלחה ניכרת, אך המציאות מחוץ למחנות העלתה בעיה מסוג חדש ונתקלה בהתפתחויות חדשות שעמן צריך היה להתמודד בדרכים שונות ומגוונות.
הוצאתם של ילדים אל מחוץ לגבולות צרפת
בראשית 1941 הצליחו סוף-סוף האוז"ע וארגונים בינלאומיים יהודיים אחרים שבראשם הג'וינט להסב את תשומת-לבה של דעת-הקהל האמריקנית למצב ההולך ומחמיר בצרפת הכבושה ואפילו באזור הכביכול-חופשי, ובעיקר לסכנה הנוראה הנשקפת לילדים היהודית.  בעזרת האוז"ע האמריקאי, הקווי יקרים והג'וינט הושגו כמה מאות אשרות-כניסה לארצות-הברית.  "הועדה האמריקאית לטיפול בילדים אירופאים", שבנשיאות הגב' אלינור רוזוולט, היתה אחראית לכל הפעילות הארגונית הכרוכה בדבר וגם קיבלה על עצמה את הטיפול בילדים אחרי הגיעם לארה"ב.  באביב 1941 הגיעו מאה האשרות הראשונות.  הבחירה היתה קשה והצעדים האדמיניסטרטיביים מסובכים.  כל ילד בגיל נמוך צריך היה את אישור ההורים כדי להגר.  למרבה המזל, ראיית-הנולד של "הארגון היהודי למען ילדים מגרמניה ואירופה המרכזית" 33 עזרה לפתרונות לא-מעטים: כרטיסיית-הזיהוי שהוכנה בשנים 1938-1939, לקראת בוא הילדים לצרפת, כללה את אישור ההורים.  הילדים ממעונות האוז"ע היו בין המאושרים:  קבוצה שמנתה מאה ילדים הפליגה במאי 1941 ממונפליה לווית מדריכה מטעם האוז"ע. עזיבה זו פינתה מקום במעונות אוז"ע לילדים ששוחררו ממחנות גורס וריווסאלט.
בואה של קבוצת ילדים אשר נמלטה מציפורני הנאצים, וסיפוריהם, השאירו רושם עז על שלטונות ארה"ב, ובתחילת קיץ 1941 הגיע משלוח שני של אשרות, הפעם מאתיים.  עתה ניתנה זכות-קדימה למשוחררי המחנות.  ההורים הציפו את משרדי האוז"ע והקווי יקרים, כדי לתת את אישורם לעזיבת הילדים.  התנאים שהציבו האמריקנים לקבלת הילדים היו קפדניים ביותר: מצבם הבירותי – הפיזי והנפשי וגילם נבדקו בקפדנות על-ידי משלחות-ביקורת של רופאים ועובדים סוציאליים אמריקאניים, שהגיעו באביב 1941 במיוחד למטרות אלו. 
לאחר שהושלמו כל הסידורים, יצאה קבוצה שנייה בת מאה ילדים באוגוסט 1941 באווירה פחות או יותר רגועה.  הילדים הגיעו ברכבת למארסיי, ושם התאכסנו במעון אוז"ע ואירגון "היצם" טיפל בכל הצדדים הפורמאליים של ההגירה.  לפני ההפלגה הושגו אישורים מיוחדים עבור ההורים לבוא ולהיפרד מילדיהם.  המחזות שנראו אותה שעה היו קורעי-לב ממש, שכן איש מהנוכחים לא ידע  לכמה זמן הפרידה; מצד שני, איש לא העלה על דעתו את האפשרות שזוהי הפעם האחרונה שהילדים והוריהם רואים אלה את אלה.  בעקבות פעולה זו נשלח אל משרד אוז"ע במונפליה מכתבן של ארבע-עשרה אמהות ממחנה ריווסאלט:
"עתה , עם שובנו למחנה, אנו רוצות לבטא את תודתנו העמוקה לכם על האושר שנגרם לנו על-ידי האפשרות להיות נוכחים במאורע חשוב זה.  זה כמעט בלתי-אפשרי לבטא במלים כמה נרגשות אנו מן ההבנה, החיבה והידידות, שרחשתם לנו.  אנו מאמינות שבעתיד לא רחוק יגמלו לכם הילדים על מה שעשיתם למענם.   לכם, בראש וראשונה, מגיעה התודה על ארגון נסיעת ילדינו לארצות-הברית".34
כאשר עזבה הקבוצה השלישית בת מאה ילדים, במאי 1942, השתנו התנאים.  המתיחות כבר הורגשה באוויר.  ממשלת וישי החלה לערום הוראות אנטי-יהודיות והקושי בטיפול בנושא האשרות החמיר ביותר.  מיופה-הכוח האמריקני הווישי, מר פינקני טאק, ניהל מערכה כבדה עם ממשלתו, ובעיקר עם משרד-החוץ האמריקני.  להשגת אשרות-היציאה לילדים.35 במערכת התכתבות זו הוא מעלה את בעיית הילדים המצויים באזור החופשי והנמצאים בסכנה, ומוסר מספר של בין 8,000 ל – 10,000  ילדים.  דומה כי ממשלת ארה"ב האריכה בהתכתבות ולא העריכה את חומרת המצב ורק בסוף ספטמבר 1942 הגיע אישור פורמאלי לאלף אשרות לילדים, מתוך תקווה להגיע עד 5,000 אישורים.
אולם התכתבות ממושכת זו התקיימה בתקופה בה החלו החמרות גדולות במצב היהודים באזור הדרומי.  צריך היה לנהל מאבק גם בממשלת וישי כדי שתיאות לשחרר ילדים.ץ עוד באוגוסט 1942 החלו הפשיטות על היהודים באזור הדרומי והצלת הילדים מפשיטות הפכה לשאלת חיים-או-מוות.  בשלב זה התערב הכומר בגנר, נשיא "ועדת נים", אצל פייר לאוואל, ראש ממשלת וישי, ודרש ממנו לשחרר את הילדים:
         "בנגר:   ידוע לך שבכך אנו מצילים את הילדים?
         לאוואל: הילדים צריכים להישאר יחד עם הוריהם!
         בנגר:  את אתה יודע היטב שהם יופרדו מהוריהם...
         לאוואל: לא !
         בנגר:  אני אומר שכן !
         לאוואל: מה אתה רוצה שיעשו בילדים ?
         בנגר: שלפחות יאומצו על-ידי משפחות צרפתיות !
         לאוואל: אינני מוכן, אינני רוצה שאף אחד מהם יישאר בצרפת !"36
במארסיי הוכנה קבוצת ילדים נוספת להפלגה.  תוך הצפייה נתקבלה הידיעה כי ארה"ב פלשה לצפון-אפריקה (9.11.42), ולכן נותקו הקשרים בין צרפת לארה"ב.  הילדים נשארו תקועים במארסיי.  מייד הגיעו נציגי ממשלת וישי והילדים הושמו במעקב; ולא יכלו אפילו לשוב למעונות מהם יצאו בדרכם למארסיי.  עתה מתחיל שלב חדש במצבם של היהודים בצרפת, קשה וגורלי ביותר, בעיקר לגבי הילדים.
 מעונות ילדים
עד לקיץ  1942, עת התחילו השילוחים ההמוניים מן האזור הדרומי, הצליח האוז"ע לשחרר מהמחנות כמעט את כל הילדים גילאי 6 – 16; כך ניצלו למעלה מ-600 ילדים מן המחנות גורס וויווסאלט, בהם שכנו מרבית הילדים שהיו עצורים במחנות.  המעונות החדשים שנפתחו בפיקוח האוז"ע באיזור הדרומי לא הספיקו אפילו עבור הילדים שלמענם הוקמו בזמנו ושמספרם הגיע ל-1,200.  בעיית המתבגרים היתה קשה במיוחד, כי מספרם גדל בהתמדה; ומלבד הילדים שפונו מפאריס צריך היה לקחת בחשבון את קבוצת המתבגרים שהועברה לידי האוז"ע מבית-הילדים " La Guette "  , שעד לכיבוש היה נתון לחסותה של הברונית רוטשילד.37 קבוצה נוספת של נערים ונערות בגיל זה הביאה את הנהלת אוז"ע להחלטה להקים מרכזים להכשרה מקצועית ומרכזים חקלאיים לבנות ולבנים.  מספר גדול של צעירים שבחסות אוז"ע סודרו בבתי-ספר מקצועיים שונים לבנות ולבנים וכן בחוות חקלאיות בין האיכרים.  זה חולל שינוי עצום בהרגשתם של הנערים, שחלק גדול מהם הגיע בדרך דו אל חוות "הצופים היהודים".38 :
"לא תיארתי לעצמי שאפשר יהיה לשכוח כה מהר את כל אשר עבר עלי במשך עשרים חודש.  מצאתי כאן חוג ידידים מקסימים, אנחנו עובדים ובונים, אנחנו גברים."39
במקביל נמשכת הרחבת המעונות ומספרם מגיע עתה לארבעה-עשר.  למרות הקשיים המרובים שהיו כרוכים בהקמת המעונות, חיפשו אנשי האוז"ע כל דרך אפשרית כדי להפכם לבית ממש, ולא רק לבתי-מחסה.  התנועה הבלתי-פוסקת של הילדים לא הקלה על ארגונם הנורמאלי של החיים בצוותא הללו.  ילדים מסוימים הוצאו מהמעונות ונמסרו למשפחות-אומנות או למוסדות חינוך, והיו כאלה אשר מלכתחילה נשלחו למוסדות כאלה.  שיטה זו, של משפחות-אומנות, הופכת יותר ויותר לפתרון הבא להשלים את שיטת המעונות.
בעיית סגל העובדים והמחנכים נחשבה עוד בראשית הפעילות לעיקרית.  קשה היה בתקופת המלחמה למצוא אנשים בעלי תכונות מתאימות, יהודים ולא-יהודים.  לשם יצירת מערכת פדגוגית פחות או יותר הומוגנית בכל המעונות.  משום כך נכללו בסגל נשים צעירות בעלות רצון טוב, חניכות תנועות-נוער, מהן רבות מתנועת הצופים היהודים.  אולם, מחנכים ומורים מוסמכים לטיפול בילדים ובנוער היו מועטים.
במרוצת הזמן, כשהתרגלו הילדים למעונם החדש והילדים הזרים התחילו ללמוד צרפתית, החלה הקלה גם בשאלת המחנכים.  עם התרחבות הפעולות האנטי-יהודיות, פוטרו מעבודתם מורים צעירים, פרופסורים, רופאים ועובדים סוציאליים שונים, וכך הלך סגל המעונות וגדל בעזרתם של העובדים החדשים.  תוך זמן קצר יכלו, אפוא, הילדים לשפר את רמת לימודיהם, להגיע לרמתם של חבריהם הצרפתיים ולעבור בהצלחה את הבחינות הראשונות.  אולם ריבוי  הבעיות הפדגוגיות שעמדו בפני המחנכים: הבדלי ארץ המוצא, חוסר ידיעת השפה, המשבר הקשה בחיים המשפחתיים ומהקיום במחנות, נוצרו בעיות פסיכולוגיות סבוכות – שאותן צריכים היו לפתוח נשים וגברים צעירים אלה, שאף הם היו אפופי בעיות אישיות בתוך מדינה כבושה ועריצה כאחד.
שיתוף פעולה הדוק היה עתה עם תנועת הצופים היהודים, ובעיקר עם המרכז שהקימה במויסאק לטיפול בילדים.40 מעקב רפואי מתמיד נערך על-ידי רופאי אוז"ע ובריאותם של הילדים נשמרה בקפדנות.  החל מסוף 1941, ותודות למאמציו של ז'ורז' לואנז'ה, החלו פעילויות ספורטיביות וחינוך גופני  בכל המעונות.  קבוצות של מדריכים יצאו למחנות-הכשרה ולהשתלמויות בחינוך גופני, כדי שיוכלו לפתח בקרב הילדים פעילויות ספורטיביות שלדעתו של לואנז'ה חשובות היו לשמירה על בריאות גופם ויציבותם הנפשית:
"אני עצמי הייתי מורה לחנוך גופני ומדריך ראשי במעונות אוז"ע, והייתי הגזבר הראשי של מעונות-הילדים. הייתי עובר כל הזמן בין ארבע-עשר מעונות האוז"ע שנמצאו באזורים שונים של צרפת בשליחות של שיקום הילדים. השתדלתי להעמיד אותם על רגליהם מבחינה פיזית, כדי שיוכלו לעמוד בסבל אשר כולנו ידענו שעיין צפוי להם.  כמו-כן הכנתי סגל של מורים לחינוך גופני בסמינר שערכתי בטירה עזובה באחד היערות."41 
תשומת לב רבה הוקדשה לאווירה יהודית ולחינוך יהודי. דבר זה היה שונה ממקום למקום.  היו מעונות מיוחדים לילדים שומרי-מצוות ואילו באחרים הותאם החינוך לרקע ולגיל.  בדרך-כלל למדו הילדים – פרקים במחשבה ובמסורת היהודית.  אורגנו חוגים ללימודי קודש וחוגים ללימודי ארץ-ישראל וסוציולוגיה יהודית. במקומות מחסה, בהם צריך היה להסתיר את הזהות היהודית של הילדים, השתדלו שלא להכניס ילדים דתיים – אשר לה, כפי שנראה, נמצאו פתרונות אחרים.  האוז"ע, כמו מרבית הארגונים האחרים, לא היה בעל אוריינטאציה ציונית, ואולי ההיפך הוא הנכון, אך כפי שנראה חלו שינויים בגישה זו, אשר מצאו ביטוי בפעילות החינוכית במרוצת שנות המלחמה.42
ראוי לחתום פרק זה של חיי הילדים במעונות בסיפור אישי של אחת הילדות:
 "במעון חינכו אותנו לחיות בשותפות ובעזרה הדדית.  אני גם חושבת שחינכו אותנו לראות את הדברים היפים.  היו לנו חוויות פנטאסטיות לפי הרגשתי (הייתי ילדה בת עשר), היו הצגות.  שקענו בזה כל-כך וזה היה משותף לכולנו. למשל, קיבלנו עבור כל ציון טוב בלימודים – בונוס, ועם זה יכולנו לקנות במכולת של המוסד.  קיבלנו סכום כסיף לקנות בולים, משחת-שיניים, וזה חינך אותנו לעצמאות.
מעניין, היתה שנאה עיוורת בין אלה שבאו מהאזור שלי, איזור כפרי, לבין אלה שבאו מברלין.  בהתחלה הם, עשו לנו את המוות, סבלנו מזה. אחר-כך באו אלה מווינה עם תרבות אחרת. היו אפילו מכות במגרש כדורגל. אף פעם לא הרגשנו שנגרם לנו עוול שעזבנו את ההורים, ויחסינו היו כמו בין ילדים בקייטנה שחיים יחד.
את מכתבי ההורים הקראנו אחד לשני, ובימי הולדת, למשל, נתנו אחד לשני כשי תכשיטים שהיו בידינו. . .
אנו סבורה שהמדריכים נתנו הרבה, נכון שהיו לנערים ולנערות בעיות יותר מלבוגרים, היה קו נוקשה בנושעים שבינו לבינה ויש לי על כך ביקורת.  היו רגעים כאלה שאי-אפשר לשכוח, שלא הייתי אומרת אז שקיימת מלחמה; טיולים שעשינו במסגרת של צופים. הכריחו אותנו לטייל. לא היו נעליים, לא היו גרביים, הלכנו בקושי, אך הלכנו.  אבל זה גיבש אותנו . .  אינני חושבת שהרדיפות השפיעו עלינו. אנחנו היינו מוגנים. כל בן-אדם בחברה גדולה הוא מוגן, הוא סובל פחות. אנחנו סבלנו פחות מאשר ילד יהודי בבית פרטי, כי תמיד דאגו לנו."43
האזור הדרומי בתקופה שבין אוגוסט 1942 לפברואר 1944 
ביולי 1942 החלו הפשיטות על היהודים באזור פאריס והצפון ונערכו מעצרים המוניים של יהודים.  בחודש אוגוסט עברו הפשיטות גם לדרומה של צרפת, שהיה עדיין חופשי; המשטרה הצרפתית חיפשה את היהודים הזרים, שרובם נמצאו אז באיור זה של צרפת. המשטרה פעלה על-פי רשימות שלקחה במשרדי הפרפקטורות השונות והחלו הרדיפות. המהומה והפחד שנגרמו כתוצאה מכך הביאו לגל עצום של פליטים יהודים שהחל נוהר ביוון לשטח-הכיבוש האיטלקי, אותם מחוזות באזור סמוך לאלפים ובחוף התכלת, בו היה משטר נוח יותר, והיחס ליהודים מתוך בהרבה ואף למעלה מזה.44
השינוי לרעה שחל בדרום חולל שינויים חשובים ביותר גם בעבודת האוז"ע. ראשית, חלק גדול מפעיליו נאלץ לעזוב במהירות האפשרית את צרפת משום שלא יכלו יותר להישאר בדרום. אך לא רק אנשי אוז"ע, אלא גם דמויות מרכזיות אחרות שהיו קשורות בעבודתו, כמו מארק יארבלום, נאלצו לברוח. כך מוצאים את מקומם בשוויץ: לאזאר גורביץ, ד"ר צ'ילנוב, ומאוחר יותר גם ד"ר יוסף וייל, המתארגנים בז'נבה כנציגי האוזי"ע ומתחילים לארגן משם פעולות הצלה בתוך צרפת וממנה.
שנית, צריך היה לשנות את אופי הפעילות ולנקוט מעתה במשנה-זהירות.  מקומות שבעבר שימשו לבדיקות חולים או להגשת עזרה סוציאלית, עכשיו במחתרת שימשו כסוכנויות לנסיעה בזעיר-אנפין, להברחת גבולות, מעבדות לניירות מזויפים וסוכנות למקומות הגנה לילדים.45
שינוי חל גם בעבודת העזרה במחנות. לשם כך נוצל היטב הקיום הרשמי של אוז"ף, עובדי הסעד נכנסו למחנות כעובדי אוז"ף ועשו ככל שניתן למנוע שילוחים, בדרכים חוקיות ובלתי חוקיות.  ברוב המקרים היתה התערבותם של העובדים חסרת כל סיכוי, ואוז"ע יכול היה רק ללוות את הנשלחים, וביניהם לעתים גם ילדים, בדרכם האחרונה.
כשנערכו המעצרים ונשלחו משלוחי היהודים לצפון, בדרך כלל נשארו הילדים שמתחת לגיל 16 בדרום.  במחנות מסוימים השתדלו לנצל את אי-הסדר שהשתרר אז כדי למלט ילדים אלה מהר ככל-האפשר.45 ילדים רבים נשארו ללא חסות וציפו להגנת האוז"ע. עובדי האוז"ע התגייסו לחפש אותם ונעזרו בשיתוף פעולה מצד כל הארגונים הנוצריים שפעלו עד אז במחנות, כפי שכבר ציינו. כאן משתלבים בעבודת האוז"ע תנועת "הצופים היהודים", המשנה אף היא את דרך עבודתך בעת ההיא, וכן תנועת הנוער הציונית MJS.47 
במארסיי החלו המאורעות הטראגיים באוגוסט 1942. במחנה לה-מיל החל כל סגל האוז"ע בפעולות אינטנסיביות ביותר. הוא ביצע פעולות הברחה ליליות. במקרה אחד הצליחו להוציא מהמחנה כ-100 ילדים; וזה לאחר ויכוחים קשים בקרב ההורים, אשר ספק היה בלבם אם יראו את ילדיהם בשנית.
בינואר 1943 הרסו המשטרה הצרפתית והגסטאפו באכזריות את אחד המחנות הסמוכים למארסיי ואוז"ע החל לארגן פעולות הסוואה בלתי-חוקיות להסתרת הילדים. זוהי גם התקופה בה מתחילות קבוצות הילדים הראשונות לעבור לשוויץ, וזאת תוך שיתוף פעולה עם "הצופים היהודים" ותנועת הנוער הציונית.  באביב אותה שנה מתחילים עובדי האזור לארגן מרכז פינוי לילדים, כדי לאכסנם במקומות בטוחים יותר בתוך צרפת; ובעוד מנהל משרד האוז"ע בדרום, ז'וליאן סמואל, מנסה לחסל את המשרד, הוא נתפס ונעצר על-ידי הגסטאפו.
התור של ליון הגיע לאחר הפשיטות באזור ורסי, והשילוח ממנה בעיקר אל וניסיה. מראשית 1943 החלו הפגיעות בארגונים האחרים.  בינואר ובפברואר היו משרדי "ידידות נוצרית" מטרה לפשיטות הגסטאפו.  בפברואר נתפס שארל לדרמן, מנהל משרד אוז"ע, שלמזלו הוא שוחרר והורשה לעזוב את העיר, ולאחר-מכן הוא מצטרף לפעילות המחתרת. הצוות בליון ממשיך בכל זאת בפעילותו ופותח את המרכז בגרנובל, שהיתה עדיין באזור-הכיבוש האיטלקי וממנה ניתן היה לבצע פעולות הצלה ביתר קלות.  בעקבות פתיחת מרכז זה עוברת הנהלת האוז"ע לשאמברי, אף היא באזור הכיבוש האיטלקי; והחל מפברואר 1943 זוהי מצודת אוז"ע, עליה וממנה מפקדים ד"ר יוסף מילנר, ד"ר קרמר ואלן מוסה שהיה בהנהלת אוזי"ף בדרום.  למשרדים אלה נודעה חשיבות ממדרגה ראשונה בשל מיקומם הגיאופוליטי עד ספטמבר 1943, כשהאזור נכבש בידי הגרמנים.
אך גם לאחר הכיבוש הגרמני צריך היה לסייע לאותם יהודים שנשארו באזור והיו זקוקים לניירות מזויפים ולמקום מבטחים לילדיהם.  הדבר נעשה על-ידי אוז"ע, היורד יותר ויותר למחתרת.
בלימוז' גבר קצב העבודה במשרדי האוז"ע עם הגיעם של יהודים רבים ממארסי.  המרכז בלימוז' עסק בהשגת מקומות מחבוא לילדים, מהם הועברו מאות בחשאי לשוויץ וקבוצות אחרות גם לאיטליה.
 הוצאת ילדים מהמחנות
הפעילות במחנות נעשתה בקדחתנות ואותה ניהלה במסירות רבה גב' אנדרה סלומון המספרת:
"אני הייתי אחראית על פעולות ההברחה מריווסאלט החל מקיץ 1942. גם דאגתי שאנשים היוצאים מן המחנה יהיה להם לאן לפנות, אז התחלנו להוציא משם אנשים שיחצו בחשאי את הגבול לספרד ..."48
הצלת הילדים נעשתה במסווה של "איחוד משפחות". צעד זה היה קשה ביותר, כי לעתים דרשו מפקדי המחנות מן ההורים שיצהירו על ילדיהם. בניסיונות אלה הוצאו, בדרך-כלל, רוב הילדים מהמחנות, פרט למקרה בו נתפסו שלושה נערים מעל גיל 16. 
בין ניסיון הצלה אחד למשנהו השתדלו עובדי הארגון להעניק לילדים אווירה רגועה ולספק את מחסורם ככל שהיה ניתן.  זאת היתה פעולה לגאלית, ולכן קיבל האוז"ע רשות ממפקדת המחנה.  כאשר נלקחו קבוצות של הורים, היו מחזות מחרידים של ילדים הנדבקים להוריהם ולא מוכנים לעזבם, הילדים גם חשו היטב בהבדלים שהיו בין תנאיהם ותנאי הוריהם. אחת העדויות מספרת על ילד אשר הביא כל בוקר לאביו חלק ממנת המרק שלו, ועל ילדה שעלתה בשמחה וברצון עם הוריה לקרון הרכבת שהובילה למוות.
פעולות ההוצאה מן המחנות נמשכו, ובין היתר הועברו הילדים גם למעונות אוז"ע שבחלקם נמצאו כבר בתהליכי פירוק ובחלקם נהנו עדיין מחירויות רבות (סוף 16942).
המעונות לילדים קטנים
הילדים הקטנים יותר, שזהותם היתה קשה להסתרה, שוכנו בפרפיניאן, מקום שנקבע לריכוז הפעילות באזור הפירנאים. באוקטובר 1942 עזבו 600 הילדים האחרונים את מחנה ריוואלס. בפעולה זו סייע הפרפקט של פרפיניאן, קוראצי, אשר איפשר גם שחרורם של מתבגרים שמעל גיל 16. 49 בפרק זמן זה, אפשר היה עדיין לעבוד תחת הכיסוי הרשמי של האוז'יף, התקיימו מעונות אוז"ע  באזורים השונים, אולם מקיץ 1942 מתחילות פשיטות המיליציה הצרפתית והגסטאפו גם במרכזי הילדים.  החל מן ה-22 באוגוסט החלו מעצרים של מתבגרים יהודים מגיל 16 ממוצא גרמני, אוסטרי, צ'כי או פולני, אשר נמצאו במעונות האוז"ע. בעת ובעונה אחת נערכו חיפושים אחר צעירים שהוריהם כבר נמצאו במחנות לצורך שילוחם למוות.  האמתלה של החיפושים הללו היתה הצורך ב"איחוד משפחות ..."
 האוז"ע נרתם מייד לפעולת ריכוזם של הילדים והנערים הללו ולמציאת מקומות מסתור עבורם.  במסגרת הפעולה הזאת התקיים שיתוף-פעולה הדוק ביותר עם "הצופים היהודים" ותנועת הנוער הציונית, נרתמו למשימות ההצלה.
על-אף גילם הצעיר היו הילדים מודעים למאורעות.  הם חסכו מפיהם ככל שיכלו ושלחו חבילות להוריהם על-מנת לעודדם, אף-על-פי שרבים מן ההורים כבר היו אי-שם בדרכם למזרח.
ובמרכז כל אלה נשמרים במעונות מכל משמר החגים היהודים, החינוך היהודי וכמובן הפיקוח הרפואי השוטף.
פברואר 1943 נערך חיפוש משטרתי מקיף ויסודי במרכז שבשאמברי.  למזלם היו רוב עובדי המרכז בסיורים במעונות הילדים, אלן מוסה, מנהל המרכז נתפס במקום ונעצר.51
היתה זו אזהרה חמורה ביותר לאנשי הארגון וראשיו כי מתקרבת שעת סגירת המעונות, פיזור הילדים והפסקת הפעילות הרשמית של האוז"ע.  קשה היה להיעלם מהיום למחר.  למעלה מ-1,000 ילדים נמצאו עדיין במעונות.  אבל החל מרגע זה מתחיל הפיזור להיות עיסוקו המרכזי של האוז"ע, היורד מעתה למחתרת.
4.  האוז"ע יורד למחתרת
"הרעיון המרכזי החל בהצלת ילדי ונסיה.  נפגשתי עם הכומר גלאזברג ואחדים מעוזריו והוחלט על ניסיון להוצאת הילדים מהמחנה."52  היה זה ב-26.8.42.  ז'ורז' גארל, מהנדס במקצועו, נכנס למחנה.  הוא עשה זאת בלילה ובעזרת תרגילי-הטעיה נכנסו עמו כל יתר העובדים שנרתמו למשימה.  צריך היה לרכז את הילדים, להחליט את מי להשאיר ואת מי להוציא.  צריך היה לשכנע את ההורים שיסכימו לתת את ילדיהם לעובדים וכל זה בזמן קצר ביותר שעמד לרשותם.  הילדים הוצאו בחשאי בקבוצות קטנות.  לכל ילד נקשר פתק לצוואר עם פרטיו האישיים, וכך עברו האנשים מצריף לצריף, דיברו אל לב ההורים ברכות ובעדינות ואספו את הילדים.  עם שחר מנתה הקבוצה 108 ילדים.  משאיות, שחיכו להם מחוץ למחנה, הובילו אותם ליעד שמקומו נשמר בסוד בקפדנות על-ידי משתתפי המבצע שנערך בחסותו של הכומר גלאזברג ובידיעתו של הקרדינאל גארליה מליון.53 הפעולה נתגלתה לשלטונות למחרת  בבוקר.  ב-2 בספטמבר הגיעה המשטרה הצרפתית אל הקרדינאל גארליה בליון ודרשה ממנו את מסירת הילדים.  באומץ-לב רב דחה הקרדינאל את הדרישה ולא עזרה לה למשטרה עקשנותה ואיומיה.  הילדים כבר היו באותה שעה מפוזרים במנזרים ובמוסדות נוצריים, מוגנים על-ידי נזירות אשר נענו לקריאת הכומר גלאוזברג והקרדינאל גארליה ושיתפו-פעולה עד לסיומה המוצלח של הפעולה.
פרשת ילדי וניסיה חשובה במיוחד בשל העובדה שהיא קשורה באישיותו של ז'ורז גארל, שבעקבותיה הגיע אל שורות האוז"ע והיה לדמות המרכזית ביותר באוז"ע שבמחתרת.  ד"ר יוסף וייל הוא האיש אשר פנה אל גארל וביקש ממנו לארגן את הפעילות המחתרתית.  היו לו לאיש זה כל התכונות הדרושות לניהול פעילות כזאת:  ראשית, מראהו החיצוני היה רגיל ביותר ולא עורר כל תשומת-לב.  שנית, שמו היה כה צרפתי עד כי לא נזקק לזהות מזויפת.  שלישית, היו לו רעיונות לדרכי פעולה ומרץ רב.  ורביעית, הוא לא היה מוכר.  לא היו לו לז'ורז' גארל קשרים עם ארגונים אלה או אחרים, וד"ר וייל חיפש איש "אלמוני" כזה לביצוע המטרות שעמדו לפניו. 54
מן הראוי להעיר כאן הערה הקשורה באישיותו של ד"ר וייל והנראית לי הכרחית: כל אלה שהכירו את ד"ר וייל בתקופת המלחמה ועבדו לצידו, מעידים עליו שהיה מעין "נביא" רואה עתידות.  עוד בתקופה שבה לא היתה סיבה להאמין שחיי היהודים יהיו בסכנה הזהיר ד"ר וייל מפני הבאות ודרש לקחת בחשבון את הגרוע ביותר.  הוא התריע וחזר והתריע על כך בכל מפגש עם עובדי אוז"ע  וארגונים אחרים.  מוצאו של ד"ר וייל מאלזאס, מיהדות צרפת הוותיקה, ועל רקע זה הוא היה יוצא-דופן ובולט בראיה הפסימית שלו.  גם בשעה שיהודי צרפת האמינו שהפעולות הן רק נגד יהודים שלא נתאזרחו, ראה הוא את הגורל שעתיד לפקוד את כל היהודים באשר הם, ללא הבדל מוצא או מעמד אזרחי.  על רקע זה היו לו ויכוחים קשים עם מנהיגי הארגונים של יהודי צרפת ואף סכסוכם עם מנהלי אוז"ע אחרים, אשר ברובם היו יוצאי מזרח-אירופה ובאוז"ע ראו מוסד לסיוע סוציאלי, כפי שהיה במקורו במזרח-אירופה.  נראה, שהוא ראה בפעילות מראשיתה עבודה להצלת יהודים, ודרש להתאים את שיטות העבודה לתנאי המקום והזמן, בעוד שיתר הפעילים ראו בה יותר עבודה סוציאלית, אפילו לאחר הפשיטות הגדולות שנערכו בפאריס ביולי 1942.  מכאן יובהר מדוע החל ד"ר וייל, בחיפוש אחרי דרך פעולה חדשה כבר בקיץ 1942, כאשר האזור הדרומי היה עדיין חופשי, ואילו רוב ההנהגה לא ראתה הכרח לפרק את המעונות, לפזר את הילדים ולדאוג להם בדרכים אחרות.
ד"ר וייל עצמו נאלץ מסיבות אישיות לעזוב את צרפת זמן קצר לאחר-מכן והצטרף להנהלת אוז"ע בז'נבה, אך לא לפני שדאג לגייס את ז'ורז' גארל לפעילות המחתרתית.  דומה שדעת גארל הייתה כדאת ד"ר וייל, ומנוגדת אולי לדעת שאר הפעילים, על-כן הקים בעצמו את ארגונו שנודע בשם "חוג גארל".  כך מסתברת העובדה מדוע בחר בצוות פעילים שבעיקרו היה מורכב מלא-יהודים, כפי שהוא עצמו מעיד על כך.55
"הקמנו מפעל לא-יהודי אשר תפקידו היה לחפש משפחות לא-יהודיות כדי להסתיר את הילדים אשר יובאו מהאזורים הכבושים וילדים שאיבדו את הוריהם.  הם יימצאו במשפחות כפריות, מרוחקים ככל האפשר אחד מהשני, כדי להקטין את הסכנה של גילוי זהותם האמיתית.  צריך היה לחפש מקומות בכל האזורים, בכל סוגי הכנסיות, המנזרים, הפנימיות וכדומה.  אז ערכתי את אחד מביקורי הראשונים אצל סאליז', הארכיבישוף של טולוז, וזאת בעקבות "איגרת הרועים" שחיבר ודרש לקראה ב-22.8.42 בכל הכנסיות בדוכסות שלו, בה הוא מוחה בצורה נמרצת נגד הפרדת הילדים מההורים: "ילדים, נשים, גברים, אבות ואמהות יקבלו יחס כמו של עדר, שבני אותה משפחה יופרדו זה מזה ויוסעו ליעדים בלתי ידועים ..." זו היתה המחאה הראשונה באותה תקופה.  וזה נתן לי אומץ ללכת אליו בעניין הסתרת הילדים. הוא מסר לי כרטיס ביקור ובו כתב: "הארכיבישוף של טולוז ממליץ בפניך לעזור לאדם זה." כרטיס זה פתח לי קהילות רבות, אך השלב הראשון של הפעולה נעשה באזורו של הארכיבישוף עצמו."
נתקבלו 24 הילדים הראשונים שהיו ברשימת המבצע הזה (מבצע סט. ז'רמן) והוסתרו בבתי משפחות.  עובדות לא-יהודיה טיפלה בילדים האלה, ביקרה אצלם ויצרה את קשרי המכתבים בינם לבין הוריהם., אם עדיין ניתן היה. כל הילדים צוידו בכל התעודות הנדרשות (כמובן מזייפות).56 בעיית מתן הזהות המזויפת לילדים היתה קשה ביותר.  בגיל רך קל יותר להחליף זהות. הילד מקבל זאת מהר, כאילו מעין משחק.  אך מגיל מסוים ואילך נעשה הדבר קשה יותר ויותר.  היה צורך לפנות להגיון של הילד, אך קשה היה להרגיל ילדים בגילים  6 – 8 לשקר.  דבר זה חייב העסקת עובדים מהימנים ומיומנים ביותר.  רק למקורבים ביותר נאמר שהילדים הם יהודים.  אך העובדים אשר מסרו אותם למשפחות, ולא כל0שכן המשפחות המאמצות עצמן,לא תמיד ידעו זאת.  עובדי אוז"ע שבאו לבקרם היו בעלי זהות ארית – אמיתית או מזויפת.  אפילו המפעלים והארגונים שאתם היו בקשר לא תמיד ידעו שהם יהודים.  הדבר היה תלוי באופי הקשר ובאופי התפקיד.  אך היו גם עובדים לא יהודים אשר הסכימו לשתף-פעולה בידעם את המטרה.
לא כל החלטה נתקבלה במפגש.  בתקופה זו קשה היה לקיים פגישות כאלה.  אם נתקיימו, היו אלו פגישות עם אנשים בודדים מראשי הארגון – אנדרה סלומון, ד"ר קרמר ואחרים, אשר כל אחד מהם עסק באזורו במבצע מחתרתי כלשהו.  אחרי הפשיטה למרכז בשאמברי כבר לא היה ספק בלבו של איש שזוהי הדרך העיקרית להצלה שנותרה.
מה הביא את אנשי הכנסייה ואת הצרפתים האחרים לשתף-פעולה למען הצלת ילדים יהודים?
"המוטיבאציה היתה בראש וראשונה רגשית, אך יש להדגיש שאכסניה משפחתית זו מומנה על-ידי הארגון.57 אנחנו שילמנו עבור כל ילד מדי חודש בחודשו.  זה היה אחד התפקידים העיקריים של העובדות שלנו."58
ללא ספק המוטיבאציה הרגשית הייתה ראשונה במעלה, שכן הסיכון העצום שהיה כרוך בהסתרת הילדים עלה ברוב המקרים על הערך הממשי של התשלום.  האיכרים, שאצלם הוסתרו הילדים, היו עניים אך היו נכונים לקבל את הילדים הנתונים במצוקה. לו היו אלה מקרים בודדים, אפשר היה אולי לפקפק במוטיבאציה; אך כאן מדובר היה במאות רבות של ילדים ובמאות רבות של משפחות מכל חוגי האוכלוסייה אשר קיבלו לביתם חבר נוסף למשפחה לזמן בלתי-מוגבל.  הקשרים ההדוקים שנוצרו בין הילדים והמשפחות המאומצות גרמו במקרים רבים לקשיים בהפרדה לאחר המלחמה.  לעתים היה קשה להפריד בין הילד לבין מאמציו על אף העובדה שהוריו האמיתיים או קרובי משפחתו נמצאו בריאים ושלמים.
המבנה הארגוני של הפעילות בהסתרת הילדים
כיצד אורגנה הפעולה מבחינה טכנית:  ראשי המחוזות היו אחראים לשמירת הקשר עם הילדים וכן למצבם החומרי והנפשי,  לקשר עם ההורים ומרכזי הטיפול, ולכל הקשרים עם המוסדות שסיפקו ניירות מזויפים, דרכונים וכסף.  בכל מחוז היו שלושה-ארבעה עובדים מקומיים וכן קבוצת מלווים שהבטיחה את התנועה של הילדים ממחוז למחוז עד שמסרה אותם לידי העובדים המקומיים, חשוב מאוד להדגיש את העובדה שהעובדים לא הכירו איש את רעהו ולא ידעו זה על זה. גארל הוא שהחליט על כך, כדי שאם ייתפס אחד העובדים, אי-אפשר יהיה לדעת באמצעותו מי הם האחראים לארגון. 
באזורים שתחת פיקוחו של גארל היו: במזרח-מרכז – 350 ילדים; בדרום-מרכז – 400; במרכז – 450; בדרום-מערב – 400; ובסך הכול בדרום צרפת – 1,600 ילדים.
כן פעלו תחת פיקוד המפקדה המרכזית המחלקות:  1) מחלקת הניירות – שעסקו בהספקת תעודות מזויפות לילדים ולסגל העובדים.  תחילה נעשה הדבר על-ידי עדכון תעודות אמיתיות ולאחר-מכן הוחל בזיוף ממשי; 2) מחלקת ההלבשה – לציוד בלבוש והנעלה של הילדים, שרובם היו חסרי-כל; 3) מחלקת המלווים – להעברת ילדים ממקום למקום הן בתוך הארץ ומאוחר יותר גם אל מעבר לגבולות.  העובדים היו נוצרים ויהודים.
צריך היה להבטיח גם את הקשרים בין הילדים לבין משפחותיהם, וגם את הקשרים הפנימיים בתוך הארגון.  ביטחונם של הילדים תבע ניתוק כל מגע בינם לבין משפחותיהם, אך כדי לשמור על קשר כלשהו – מסרו ההורים את מכתביהם למרכזי אוז"ע, שהעבירום לעובדים המחוזיים, ומהם לעובדים המקומיים אשר דאגו להעבירם לילדים.  תשובות הילדים התקבלו בדרך-כלל בסדר הפוך.  שיטה זו פעלה טוב למדי. 
בין הפעילים חולקו עותקים עם הפרטים של הילדים.  כל עובד קיבל רק סוג פרטים אחד, כך שגם אם הוא נתפס, זה לא סיכן את הילדים  רק קשר עם כל העובדים היה מוביל לכל ילד.  רשימה כוללת של כל הפרטים נמצאה בז'נבה מאז שהגיעו לשם לאזאר גורביץ' ואשתו בסוף 1942, ודר וייל בראשית 1943.
הקשר בין האוז"ע ובין שוויץ קויים כל הזמן דרך המשרד בשאמברי. היו קשיים רבים בשמירת הקשר הזה.  המכתבים עברו צנזורה קפדנית ועל כן השתמשו בסימנים מוסכמים וברמזים.59
פעילותו של גארל לא כללה את איזור ניצה.  שם הצטרף למסגרת אוז"ע מוסה עבאדי, יהודי ממוצא מזרחי שחי תחילה בפאריס ועסק בתיאטרון יחד עם המחזאי אנדרה ברסאק.  בתקופת הכיבוש התגורר עבאדי בניצה; שם נפגש עם מוריס ברנר, שהיה נציגו במחתרת של הג'וינט באזור הדרומי.  ברנר הציע לעבאדי לארגן את פעילות ההצלה באזור ניצה, וזה האחרון קיבל זאת על עצמו. עם עזיבת האיטלקים החלה המחתרת הזאת פעולה.  עבאדי פנה למשפחות יהודיות בבקשה שיפקידו בידיו את הילדים.  מעונות אוז"ע היו פתוחים בראשית הכיבוש הגרמני, ולשם באו ההורים עם ילדיהם למלא את הפרטים ולתת את הסכמתם. מקומות-המסתור הושגו בעזרתו של כומר בשם ריימונד.  בשביל עבאדי הוא היה מה שהארכיבישוף סאליז' היה עבור גארל.  משרדו של האב ריימונד הפך להיות מפקדה של מוסה עבאדי לצרכי ההצלה.  שם גם הוצאו התעודות המזויפות לאנשים ולילדים. עבאדי פעל בניצה באותה שיטה בה פעלו גארל ואנדרה סלומון בדרום צרפת.  אזורי-משנה של עבאדי היו באלפים הים-תיכוניים, שבכפריהם הוסתרו ילדים רבים.
הגסטאפו חשד בכנסיה שהיא מסייעת למחתרת, אך ניסיונותיה לגלות דרכי הסיוע נכשל, כמה מהעובדות שפעלו עם עבאדי נתפסו על-ידי הגסטאפו, כמו הוגטוט ואל וניקול סאלון-וייל, אשר נשלחו לאושוויץ ולא חזרו.  ד"ר רוזנשטוק שנתפסה אונתה קשה, אך נותרה בחיים..
ילדים נמסרו גם למנזרים, אך לא התעוררו בעיות מיוחדות לאחר המלחמה לקבלם בחזרה.  הם אף פעם לא היו מנותקים מהפעילים.  לאחר שיחרור ליון, בספטמבר 1944 לא נשאר אף ילד במנזר.
ד. תנועת "הצופים היהודים" (E.L.F.)
מהותה של תנועת הצופים ורעיונותיה
תנועת "הצופים היהודים" בצרפת נוסדה בשנת 1923 על-ידי רוברט גמזון (1905 – 1961), מהנדס מאלזאס, שחש בחסרונה של תנועת-נוער כזו בקהילה היהודית.  הנערים והנערות הראשונים גויסו מתוך מעון-ילדים, אך לאט-לאט הצטרפו גורמים  נוספים והתנועה התחילה לצמוח.  הצטרף גם נוער מחוגים אריסטוקראטיים, אשר יהדותם בתקופה זו כבר היתה מוטלת בספק, ואתם לא דובר כלל שהתנועה היא "יהודית" (JUIF) אלא "ישראלית" (ISRAELIENNE) . בני-נוער רבים מחוגים אלה הצטרפו לתנועה, בצדם שלתלמידי הסמינאר לרבנים ובני משפחות מהגרים יהודים שאכלסו את הרובעים העממיים.  כך נפגשו בתנועה חוגים מן הציבור היהודי שלפני כן לא נפגשו כלל זה עם זה.  הנוער שבא מרקע שונה הביא עמו מקומות שונים והשקפות-חיים שונות ובהשפעה הדדית התגבשה דמות חדשה של נוער יהודי אשר כולל בתוכו יהודים צרפתיים ממוצא אלזאסי, רוסי, פולני, רומני, הונגרי, ואף צפון-אפריקני.  המחפשים שפה משותפת, אותה ינסו אחר-כך להעביר בהדרגה אל הקהילה כולה.
תהליך זה היה קשה במיוחד ליהודים האלזאסים, המשתייכים ליהדות הוותיקה של צרפת. שכן הגורמים שבאו ממזרח-אירופה עוד בתקופה הזאת הביאו אתם מחשבה יהודית שונה לחלוטין, אשר בה תפסה הלאומיות היהודית משקל חשוב, והדבר נגד במידה רבה את תפיסתם שלמייסדי התנועה אשר למהותה ותפקידיה.  נקודה זו חשובה עד מאוד בהבנת אופייה המיוחד של התנועה והשינויים שהיא עברה מאז היווסדה ועד גמר המלחמה.  בהדרגה מקבלת התנועה צביון מאורגן יותר וכוללת בתוכה מערכת תפקידים מוגדרת, הנהגה ראשית, עלון, מדים צופיים, ובכך עזרו לה רבות תנועות צופיות אחרות בעלות ניסיון וותק.61
הצופיות, כמו כל תנועת-נוער, חיפשה תמיד תשובות לשאלות מטרידות – וכאלו לא חסרו.  משמעות התנועה לאלה אשר יסדוה (כמו רוברט גמזון) הייתה:  להיות צופה פירושו: היותך נכון לחיי-שדה על כל הכרוך בזה,היכולת להתאים עצמך לתנאים משתנים, הסתפקות במועט, והזדהות אמיתית עם מה שהינך עושה.
משמעות המלה "ISRAEITE" בשמה של התנועה הייתה נושא לוויכוח ולחילוקי-דעות. היו כאלה שאמרו כי פירושה שצריך לחנך את הילדים על ברכי הדת היהודית, ואחר-כך ילמדו את השאר. אך אין הכוונה לחנך דור של רבנים. לכן התנגדו הורים רבים, בעיקר מבין אלה שהתרחקו מן היהדות מרחק רב. גם במשמעות המלה "FRANCAISE" היו חילוקי-דעות, לפחות באשר למיקומה בשמה של התנועה – "יהודים צרפתיים". או "צרפתים יהודים". כישוריו המגוונים של רוברט גמזון הפכו אותו למנהיג-של-ממש, היודע לפשר בין דעות, להרגיע את הרוחות, לייעץ – אך בסופו-של-דבר גם להחליט ולבצע החלטות. בתנועת-נוער מעין זו היתה דמותו של גמזון – הדמות האידיאלית של מדריך נוער מחד ומנהיג אידיאולוגי מאידך.
קורותיה של התנועה עד לפרוץ המלחמה
בעשור הראשון לקיומה התגבשה תנועת הצופים, הרחיבה את סניפיה והגיעה אף לצפון-אפריקה – לקהילות היהודיות בתוניס, אלז'יר ומארוקו. שנת 1933, שבה עלה היטלר לשלטון בגרמניה, הביאה למפנה חשוב בדרכה של התנועה המושפעת אף מהזעזועים בעולם היהודי.  פליטים ממזרח אירופה וממרכזה התחילו לזרום לעבר צרפת, וביניהם צעירים רבים שבעבר היו חניכי תנועת-נוער בארצותיהם – מהן ציוניות, מהן שמאליות ומהן דתיות-אורתודוכסיות (תנועת "עזרא" בגרמניה), ערב-רב ומגוון, חלק גדול חיפש את דרכו לפעילות תנועתית, כך הוא מגיע אל תנועת הצופים.
בין הבאים בלטה במיוחד אישיותו של ליאו כהן, בחור צעיר שהגיע מגרמניה והביא עמו לשורות התנועה להט מסוג חדש – הלהט החסידי הדתי לאומי.62 בואם של צעירים ממזרח-אירופה, שחונכו ברוח ציונית השפיע על התנועה מבחינה אידיאולוגית.  השפעת הגורם היהודי-הלאומי הולכת וגדלה ומביאה לשינוי ערבים במחשבת ההנהגה.
ההחמרה במצבם של יהודי אירופה הביאה לשגשוג התנועה ולפריחתה, אך בעקבותיה מופיעות בעיות חדשות בקשר למהות התנועה: האם היא תנועה חילונית, דתית, או לאומית?  ואם לאומית – האם היא ציונית?  רוברט גמזון הבין שהתנועה חייבת לכלול בה את כל הגורמים המצויים ביהדות צרפת באותה שעה, ולהפוך את האידיאות השונות לכוח מפרה ויוצר בקרב הנוער היהודי. התנועה הופכך להיות תנועה פלורליסטית, אף כי נשמרת בה העליונות של הגישה ה"ישראלית" במובנים רבים.
המצע החינוכי של התנועה מתרחב ומושם דגש רב יותר לחינוך היהודי הערכי בצד החינוך המקורי. בסיועו של גמזון הופכת התנועה להיות חלק מן הצופיות הצרפתית, אשר עם פרוץ המלחמה נקראת בשם "SCUOTISME FRANCAISE " ("צופיות צרפתית")63 הפלורליזם שייצג גמזון תרם בתחום החברתי והתרבותי של התנועה, אך הוליד גם תופעות ייחודיות: אחת הקבוצות הקימה גדוד בעל נטיות חלוציות. לרעיון, שביסודו היה מזרח-אירופי, נוסף הנופך הצרפתי. חלקים הגיע לאחר השחרור לארץ-ישראל.
התחזקות הנאציזם בגרמניה הביאה לכורח בהגנה עצמית.  עתה מייצגת התנועה יהדות אקטיבית,חיי צופיות, ידידות בנוסח הצרפתי, הגנה עצמית והכשרה לעבודת כפיים.  גובש גם הרעיון שלהכשרה חקלאית.  בצרפת היו כבר הכשרות חקלאיות שיועדו להכשיר נוער לקראת עלייתו לארץ-ישראל.  גמזון החליט לאמץ את הדוגמה הזאת.  החווה החקלאית הראשונה נוסדה באחוזה שהיתה שייכת לד"ר יוסף וייל.64 בעקבותיה החל החיפוש אחרי מקומות דומים .  לקראת שנת 1939 היתה מתחת לסף הכרתם של גמזון וחברים אחרים בהנהגה החרדה לקראת הבאות, אשר דרבנה אותם למציאת האחוזות הללו שיעודן עשוי להיות אפילו מקלט בשעת צרה.
תנועת הצופים היהודים בשנים 1939 – 1942
בקיץ 1939 פרצה המלחמה.  ארגון הילדים החל בתנועה, למעשה, בדיוק לפני פרוץ המלחמה. היה חשש גדול שהגרמנים יפציצו את פאריס ואת הערים הגדולות; כן חששו מלוחמת-גאזים. השלטון הצרפתי הרחיק מפאריס ילדי בתי-ספר עד למרחק 200 ק"מ מן העיר.  אבל לא היה טיפול בילדי זרים לא-צרפתיים; לכן הכינה תנועת הצופים היהודית, כמו גם האוז"ע, מוסדות בערי-שדה לילדים אלה.65  הצופים קיבלו כמה ארמונות ישנים ובתי-ספר בדרום-מערב צרפת, באמצעות הפרפקטים והרשויות המקומיות.  אלה היו בעיקר מאזורים ורז, לוט ואחרים.  איתרע מזלם שכל אותם אזורים נכללו אחר-כך באזור החופשי.  השיקול היה להרחיק את הילדים מההפצצות ומאידך לשכנם באזורים בהם החקלאות מפותחת והבעיות הכלכליות תיפתרנה שם ביתר קלות.
רוב הילדים היו מפאריס ובשלב מאוחר יותר הגיעו גם משטראסבורג.  תוך כדי החיפושים  אחרי מעונות הגיעו מנהיגי התנועה למואסאק שהפכה להיות מרכז הילדים הגדול ביותר של התנועה. 66 באותה תקופה המהווה את ראשית ההתארגנות מחדש, היו רוב הגברים בהנהגה מגויסים בצבא הצרפתי ולחמו בשורותיו.  אולם, עם כניעתה שלצרפת, כיבוש האזור הצפוני בידי הגרמנים, חלוקתה של הארץ לשניים והקמת ממשלת וישי באזור הדרומי, חזרו המגויסים ורוברט גמזון בראשם.  עתה היה ברור שיש לתכנן את העתיד בצורה קצת שונה, אך איש לא העלה אז בדעתו  מה גורלית היא משמעות השינוי.
ביולי 1940 נפגשו ראשי התנועה בקלרמון-פראן ושם הוחלט על קווי הפעולה בעתיד.  הצורך הדחוף ביותר שנראה להם באותה שעה היה טיפול בנוער והצלתו.  המחשבה הראשונה היתה על הכשרה מקצועית – בעבודת-כפיים או בחקלאות,  כמו-כן הוחלט על הקמת מרכזי חינוך לנוער, בהם ייפתחו בתי-מלאכה וכן חוות שיתופיות, תוכנית אשר תבוצע בימים שיבואו.67  בימים שלאחר-מכן עסקו כל מנהיגי התנועה ומדריכיה בחיפוש אחר מקומות מתאימים.  הפעולה הארגונית לא היתה מסובכת, שכן התנועה היתה מאורגנת כבר קודם-לכן לפי מחוזות:
 א) איזור הסיינה – בו היו 600 – 700 ילדים ובני-נוער; 
ב) איזור ליון-מארסי – 200 ;
ג) איזור המזרח (אלזאס-לוריין) – 300 – 400 ;
ד) צפון-אפריקה (אלז'יר-תוניס) – 500 – 600 ילדים.
יחד עם התחלת העבודה בשיטה החדשה, צריך היה להמשיך את הפעילות בערים.  לפני המלחמה היו מעט מאוד צופים יהודים בדרום צרפת. היו שני גדודים חלשים לביון ובמארסי, ועכשיו היה צורך להתארגן מחדש, כי ערים דרומיות אלו שימשו מרכזי-קליטה לפליטים הרבים שהחלו להגיע מהצפון ובתוכם ילדים ובני-נוער רבים – אשר בחלקם טיפל אוז"ע – אולם בחלקם, בעיקר במתבגרים צריכה לטפל תנועת הצופים. כל תנועות הצופים היו אסורות לאחר הכיבוש והן התארגנו מחדש תחת ארגוני-וסות כמועדונים.  ההערכה היא שבערים היו כ-1,500 צופים.  הפעילות התנהלה ברובה בהתנדבות.  אם כי בשנים 1940 -1943 הגיעה עזרה כספית מהג'וינט, לא גמזון ולא עוזריו קיבלו משכורת – נקודה המודגשת בדבריהם שלרוב חברי התנועה. 68
המעבר לעבודה מחתרתית
העבודה הבלתי לגאלית של מדריכי הצופים להצלת הילדים החלה עוד זמן רב לפני הקמת הארגון החשאי שנודע בשם "השישית". אחת מחברות ההנהגה העלתה את הרעיון לפעול בקרב הילדים במחנה-הריכוז גורס.  הוחלט להקים שם קבוצה לטפל בילדים.  סיוע כספי לכך נתקבל מן הקוויקרים.69 תחילה התנהלה העבודה בגלוי, אולם עד מהרה הוברר כי יש להתחיל בפעילות חשאית של הוצאת הילדים מן המחנות.  בין 1940 ל-1942 גויסו כל מדריכי התנועה לפעולה בקרב היהודים.  הפעילות הזאת במחנות היתה בתיאום מלא ובשיתוף-פעולה עם האוז"ע. בעיקר עם פעילי אוז"ע ד"ר יוסף וייל וגב' סלומון, שהיו להם כבר בעבר קשרים עם התנועה.
כאשר החלו הפשיטות הגדולות בצפון חל שינוי בפעילות התנועה שם, והפעילות המחתרתית התרחבה.  החלו להגיע ידיעות קשות לדרום, בעיקר אזהרות לגבי הצפוי לנתינים זרים.  קשריה של התנועה עם תנועת הצופים הצרפתים וכן השתתפותה של התנועה בהנהלת אוז"יף סייעו לקבלת מידע מוקדם על העשוי להתרחש.  כאשר היה מגיע מידע מווישי על פשיטה מסוימת, היתה ההנהגה דואגת שהמועמדים לפורענות יסתלקו בעוד מועד. 70
"השישית" ( sixiene ) – תנועה מחתרתית
"השישית" נוסדה באוגוסט 1942.  הרקע לייסודה של קבוצה זו היו המאורעות שפקדו את יהודי האזור הדרומי בקיץ 1942 ואשר היוו המשך ישיר למדיניות הגרמנים באזור הצפוני.
עד לאביב 1942  נעשתה הפעילות הסוציאלית למען הילדים בעיקר על-ידי האוז"ע, ואז הצטרפה אליו  גם תנועת הצופים בפעילות בתוך מחנות-הריכוז במסגרת האוז"יף . בקיץ 1942 מתבטל קיומה של התנועה אף במסגרת האוז"יף. התנועה יורדת למחתרת ומתגבש גוף שייקרא לעצמו "השישית".  כלומר מחלקה נוספת על חמש המחלקות הקיימות באוז"יף, אלא שאין היא קיימת להלכה, אלא בחשאי.  החל מאוגוסט 1942 פועלת "השישית" בתחומים: 1. הצלת ילדים; 2. הספקת תעודות מזויפות לילדים ולמבוגרים כאחד; 3. הצלת מבוגרים, בעיקר על ידי הברחת גבולות.  הוקם ארגון-גג שכלל בתוכו מסגרות כלל-ארציות, אזוריות ומקומיות, כאשר בראש כל אחד מאלה קיימים גופים אחראיים העומדים בקשר אלה עם אלה בשעת הצורך ומבצעים כל משימה.
הפעילות הזאת לא יכלה להתבצע ללא עזרתם של צרפתים אשר ידעו במפורש את מות הארגון ואת תפקידיו ועבדו בשיתוף-פעולה עם הנהלת הארגון.  שיתוף-פעולה הדוק התהווה מאוחר יותר בין אנשי "השישית" לבין מסגרות מחתרתיות צבאיות צרפתיות, אשר אליהן הצטרף אחר-כך חלק מחברי "השישית" במסגרת ההתנגדות המזוינת ותנועות השחרור. ששיא פעילותן היה בשנת 1944.
הצלת הילדים והנוער
בפיקוח הצופים היו מצויים בתקופת המלחה הן ילדים עד גיל 15, שהיו מרוכזים בבתי-ספר או מועצות, והן נוער בגילים 15 – 19, אשר רוכזו בחוות החקלאיות שהיו מפוזרות באזור הדרומי.  באף מסמך עדות או ספר לא מצאנו נתונים על ההיקף המספרי של הילדים והנערים האלה. 71
פעולות ההצלה התרכזו בשני כיוונים עיקריים:
א) הסתרת הילדים באזורים הכפריים;
ב) הברחת הילדים אל מעבר לגבולות שוויץ וספרד.
לצורכי הפעילות חולק האזור הדרומי של צרפת למספר מחוזות: לימוז', טולוז, מארסיי, ליון, קלרמון-פראן, מונפליה, גרנובל. כל מחוז כזה חולק חלוקת-משנה.  מרכזו של כל אזור היתה העיר הגדולה ביותר בסביבה. מספרם של העובדים הקבועים היה כ-88. הם דאגו למציאת חוות חקלאיות ומשפחות איכרים אשר היו מוכנים לאכסן אצלם נערים ונערות יהודים, תמורת תשלום או תמורת עבודה בחווה.  הנערים היו עובדים במשק וחיים בדרך-כלל בביתו של האיכר.כאשר התקיימו בסביבה סיורי משטרה או גסטאפו היו האיכרים מעבירים את הנערים לחורשה הסמוכה עד חלוף הסכנה.  האחראי על האזור מטעם "השישית"  היה חייב לשמור על קשר עם הנערים ולדאוג לכל מחסורם.  לכל אחראי היו מספר "עובדים סוציאליים", נשים וגברים שהיו "מכוסים" היטב.  שהסתובבו בין המשקים, היו מבקרים אצל הילדים,מעבירים אלים מכתבים,מביאים להם בגדים, בודקים את מצב בריאותם, ובמקרים רבים דואגים לצרכיהם כיהודים. את חומרי הרפואה וכן לבוש והנעלה שקיבלו עובדי "השישית" באמצעות המרכז של הקוויקרים במארסי והיו מעבירים לאה לאחראים האזוריים לחלוקה. 72
הנערים והנערות בגיל 17 – 18 היו מתכנסים מפעם לפעם באחד המרכזים לקיום שיחות, פעולות, חוגים או לציון חגים כגון: סדר ליל פסח, א6ו תפילות ראש-השנה ויום הכיפורים. 73 הרוח החיה בכנסים מעין אלה היה ליאו כהן, אשר תוך סיכון עצמי גדול דאג להעמקת הישות היהודית בין מנהיגי הצופים, בין הילדים והנוער, ולאחר-מכן – עד ליום מותו – גם בין עצורי המחנות.
הצרפתים ובעיקר האיכרים, סיכנו את עצמם מאוד בלקחם אליהם ילדים יהודים. כן סייעו ראשי עיריות ומזכיריהם שעזרו למצוא את הכפרים והחוות המתאימים וסיפקו את הכיסוי ההכרחי לפעילות זו. 74
להצלחת המבצע תרמו רבות גם אבות הכנסייה של האזור, החל מאנשי חצרו של הקרדינאל ג'רליה מליון, כמו האב שאילה, מונסיניור תיאה, ממונטבאן, וסאליז' מטולוז. אשר פניותיהם לציבור המאמינים במחוזם פתחי דלתות רבות לפני הילדים.  במקרים רבים, באזור הדרומי, הוסתרו הנערים במנזרים. ישנן עדויות על מנזרים שלא נעשו בהם ניסיונות להעביר את הילדים לנצרות.
בסביבה זאת הסתירו כפריים רבים נערים יהודים, והיו רבים מתושבי  העיירה ואפילו משוטרי הז'אנדארמריה המקומית שידעו מזה.  ובכל זאת שמרו סוד ולעיתים הזהירו מפני פשיטות של הגסטאפו.  כמובן ששיתוף-פעולה זה היה כרוך בסכנות. למשל באיזור טארו-גארון, שבו שכן מטה דיביזיית הס.ס. "דאם רייך", ובכל זאת לא היה בכל התקופה אפילו מעצר אחד של נער או מבוגר אשר הוסתר; להוציא מקרה אחד, בשל הלשנה, שבו נעצרו האחראי על האזור ד"ר הירש, אשתו ועוד שניים מעוזריו.  הפשיטה עליהם נערכה במפתיע כאשר הם היו בטירה ששימשה להם כמפקדה.  תוך פעולת הטעיה הצליח ד"ר הירש להימלט ומשך אחריו את אנשי הגסטאפו.  באותה שעה הצליחו כל היתר לחסל ולהסתיר את המסמכים והחומר שהיו בידיהם- שבין היתר כללו את רשימת הנערים המוסתרים בסביבה – וכך הצליחו תושבי הכפר למלט את ילדיהם של בני הזוג ובהם תינוקת בת אחד-עשר חודש ולהסתירם.  חלק מהעובדים נמלטו  אף הם, אך היתר ובתוכם ד"ר הירש ואשתו נאסרו, הובאו לכלא סט. מישל בפאריס ומשך דרך דראנסי לאושוויץ. ברט הירש נספתה בתאי-הגאזים. ד"ר הירש, שעבר את כל שבעת מדורי הגיהינום כרופא בבית-החולים בו עבד ד"ר מנגלה, הצליח להישאר בחיים ולחזור לצרפת.75
דרך נוספת להסתרת הילדים מפני פשיטות המשטרה הצרפתית והגסטאפו הייתה הוצאתם בקבוצות למחנות-צופים באזורים הכפריים עד חלוף הסכנה. לעתים קרובות אפשרו המחנות לנערים להינפש קצת מן העבודה הקשה שלעתים העבידו אותם האיכרים המאמצים.
הפעילות באזור הצפוני
באזור פאריס לא פעלה ה"השישית", למעשה, באופן רציני לפני 1943.שאזלא נפגשו עם מנהיגי ה-MJS    שבאזור הצפוני והקימו בפאריס את ה-EI, גוף משותף שמתפקידו להקים מסגרת לפעילות בדומה לזו שבדרום.  הפעילות בפאריס הייתה יותר קשה מאשר בדרום,הן בגלל לחצי השלטונות הגרמניים והן משום פעילותן של קבוצות-המחתרת הרבות אשר העמידה את כוחות-הכיבוש בכוננות גבוהה ביותר.
בפאריס שכנה "השישית" ברובע הלטיני ומשם פעלה עד לשחרור. פעלו בה כשישים איש. הפעילות התרכזה בעיקר בהצלת ילדים.  באופן טבעי ביותר נוצרו מייד קשרים עם הארגונים שכבר פעלו בפאריס, כמו:"רח' אמלוט" וד"ר מינק ובסקי שפעל מטעם האוז"ע.אחדים מבין מצילי הילדים נלכדו. היה שיתוף-פעולה הדוק עם גב' שטרן עובדת מרכזית באוז"יף שעזרה רבות לקבוצה.
הקבוצה ארגנה את "חטיפת" הילדים מתוך המעונות, שילדיהם נמצאו בסכנת שילוח על-ידי הגרמנים, ונעזרה בשירותיהן של נשים צעירות שנקראו "עובדות סוציאליות" .  להסתרת הילדים  נעזרה "השישית" בחוגים קתוליים ממנזרים אחרים.
הקבוצה פעלה עד קיץ 1944 – את החלו הפעולות לשחרור פאריס,בשלב זה עברה כל הקבוצה לפעילות צבאית מחתרתית במסגרת התנועות לשחרור פאריס.76
ד. תנועת הנוער הציונית (M.J.S.)
ההתארגנות הציונית עד 1940
תולדותיה של תנועת הנוער הציוני MJS בצרפת קשורים בפרוץ המלחמה.  עד לפני המלחמה היו קיימות במקומות מסוימים בצרפת קבוצות נוער ציוניות.  ידועה, למשל, תנועה קטנה בשם "התקווה", שפעלה באלזאס.  חבריה, שהיה להם ניסיון תנועתי, סייעו לתנועת הצופים היהודים בעבודתה ובפעולותיה.  בפאריס היתה קבוצה לא-גדולה אשר השתייכה ל"השומר הצעיר" והיוותה חלק מן "הפדראציה.77  עם פרוץ המלחמה נוקטים חבריה יוזמה מיידית בעיקר בעזרה לפעילותו של "רח' אמלוט" ופעילויות בלתי-לגאליות המתחילות בפאריס מייד עם כניעת צרפת וכיבושה של העיר; ובשיתוף עם חברי התנועות "דרור" ו"החלוץ" מתרכזים סביב פעילות זו כ-200 בני-נוער.
בפעולה הראשונה שלהם היא התארגנות בקבוצות, פגישות בשבתות וניהול פעילות תנועתית. אם לפני המלחמה היו להם מדים דומים לאלה של ה"צופים" הרי משנכנעה צרפת הורידו מעל מדיהם את כל הסימנים היהודיים, אך המשיכו ללבוש מדים, כמו כל צופה צרפתי.  תנועה זו נחשבה לתנועת-הנועל שליד "רח' אמלוט".
הפעילות בין שנת 1940 ל-1942.
כניעתה של צרפת לפני גרמניה הביאה, כאמור, גלי-בריחות עצומים של יהודים מצפון צרפת לדרומה, כשמרכז הפליטים היא העיר מונפליה.  רובם-ככולם, היו יהודים "זרים" שלא "נתאזרחו" וכן יהודים צרפתיים רבים, בעיקר מאזורי אלזאס-לוריין. מצויים היו כאן ציונים ובונדאים, ימניים ושמאליים, הצעירים שבהם, אשר השתייכו בעבר לחוגים הציוניים, החליטו להתארגן ולהקים תנועת-נוער ציונית.  בכינוס ציוני במונפליה במאי 1942 הוחלט על הקמת תנועת-הנוער הציונית ׁMJS)), שתאחד בתוכה את כל תנועות-הנוער הציוניות שנמצאו אותה שעה באזור הדרומי של צרפת, החופשי עדיין מגרמנים.78 הויכוחים בכינוס הוקדשו לשאלה: האם יש לקיים פעילות לגאלית ולהצטרף לאוז"יף? הויכוח הסוער שהתנהל, לפי עדויות הנוכחים, במשך לילה שלם הסתיים בהחלטה לא להיכלל באוז"יף אלא לרדת למחתרת ולקחת את כל הסיכונים הכרוכים בכך.
בראשיתה של הפעילות היה שיתוף-פעולה בינם לבין גורמים יהודיים, פולניים וספרדיים בהדבקת כרוזים אנטי-נאציים על קירות הבתים.  אחר-כך החלו להתאמן בנשק חי.79 כשהגיעה השמועה כי בטולוז מתחיל להתארגן גוף המכנה את עצמו בשם "צבא יהודי" (AJ). נשלח שליח ממונפליה לברר פרטים, ולאחר-מכן יצאו מספר חברים לטולוז להצטרף לארגון זה. הארגון "צבא יהודי" נוסד בעקבות רעיון של דוד קנוט ומטרתו היתה להוות מעין כוח צבאי לאומי יהודי למלחמה בנאצים ולעזרת הישוב היהודי בארץ-ישראל ושחרורה מידי הבריטים על-ידי הפניית צעירים יהודים מצרפת לצורך כך.  הארגון סייע גם בהברחת גבולות בעיקר לספרד.
במשך חודשים עמד בראש הפעילות המחתרתית להצלת יהודי איזור ניצה חבר תנועת "השומר הצעיר" ז'אק וינטרוב. עם פרוץ המלחמה נאסרו רבים מחבריו, והוא בתוכם, לאחר שהצליח להשתחרר באמצעות ניירות מזויפים. עם רעייתו לאה עבר לדרום צרפת והשתלב בפעילות הנוער הציוני בניצה, שכלל שרידים של כל חברי תנועות-הנוער בעלות הזיקה הציונית.
ז'אק ויינרוב ארגן את הסתרת הילדים באלפים הים-תיכוניים וארגן קבוצות ילדים להעברה לשוויץ, והמשיך בפעילותו זאת גם לאחר פלישת הגרמנים לאזור-הכיבוש האיטלקי של צרפת. 80 תוך כדי פעולה נתפס ז'אק ויינטרוב על-ידי הגרמנים ומברק של הגסטאפו מתאר במדויק את הנסיבות:
"ויינטרוב יאנקל, יהודי פולני, ראש הנוער היהודי בניצה ומארגן קבוצות ילדים לשוויץ ... ויינטרוב כבר הספיק לארגן משלחת של 25 ילדים יהודים לכיוון שוויץ ונעצר כמחצית השעה לפני עזיבת הקבוצה ... הרשומים למעלה נשלחו למחנה דראנטי...."81
בנובמבר 1942 הגיעו הגרמנים לאזור הדרומי והקבוצה נאלצה להעביר את מרכזה ממונפליה לגרונבל, שעדיין היתה תחת הכיבוש האיטלקי. הפעילות הגיעה עתה לשיאה: ייצור תעודות מזויפות, בעיקר כרטיסי-מזון לילדים המוסתרים. כאן מתחיל גם גיוס ממשי יותר ל"צבא יהודי", באמצעות ז'אק לאזארוס, שליח שהגיע במיוחד לשם כך.
בדצמבר 1942 התפרסת המצע האידיאולוגי של תנועת-הנוער הציונית בקונגרס שהתקיים בלה-גריבולה שליד גרונבל. המצע שם דגש חזק בפעילות חינוכית המותאמת למציאות וברוחב יהודית ציונית-חלוצית. מצע זה מדגיש את הפעילות הנעשית במשותף ובתיאום עם תנועת הצופים היהודים, ולמעשה-ובעיקר במסגרת "השישית".
מתי הוחלט על שיתוף-הפעולה, ואולי אף על "האיחוד", בין שני הארגונים לצרכי פעולת ההצלה? יש אי-בהירות מסוימת באשר לתאריכים המדויקים של שינוי דרכי הפעילות של תנועת-הנוער הציונית, אולם יש להניח כי על הפעילות המשותפת הוחלט עם השתלבותו של סימון לוויט, איש הצופים, בתנועת-הנוער הציונית כמנהיגה.  מסמך מינואר 1943 המופנה אל ראשי שתי התנועות, מסביר למדריכיהן וראשיהן את רעיון האיחוד, מטרתו, המשימות המשותפות העומדות בפני התנועות, והצורה שבה תתבצע הפעילות המאוחדת הלכה-למעשה על המסמך חתומים ראשי הצופים היהודים ותנועת-הנוער הציונית.*81
מחלקת "חינוך גופני" שבתנועת-הנוער הציונית, שטיפלה בהצלת ילדים, שיתפה פעולה בצורה הדוקה עם "השישית" של הצופים בעבודה מעשית הצלת ילדים, אבל לא בתחום האידיאולוגי.  הצופים נשארו אוהדי הציונות אבל לא נעשו ציונים במלוא מובן המלה. שיא הפעילות המשותפת של הארגונים הללו עם ארגון האוז"ע היה העברת הילדים דרך הגבולות לשוויץ ולספרד. פעילות זו היתה אחת המסוכנות אך מהחשובות שבפעולות להצלת הילדים בצרפת בתקופת הכיבוש.
ה. הברחת הילדים אל מעבר לגבול
אם בפעילות ההסתרה של הילדים והנוער אצל האיכרים ונוצרים אחרים באזורים השונים פעלו האוז"ע, הצופים והנוער-הציוני כגופים נפרדים, ורק מפעם לפעם שיתפו-פעולה, הרי בנושא העברת הילדים לשוויץ ולספרד לא היתה כלל הפרדה ביניהם בפעילות. מעבר הגבולות נעשה על-ידי הפעילים המיוחדים שנשלחו מטעם "השישית" והנוער-הציוני או האוז"ע, בהתאם לאזור ולאופי הקבוצה.  הפעיל ידע שעליו לקבל קבוצה מסוימת ביום מסוים ולהעבירה את הגבול, בכל הארגונים היו אנשים אשר "התמחו" בהברחת גבולות ובקשירת קשרים עם "מעבירים" וזה היה תפקידם במערכת ההצלה הכללית.
ז'ורז' לואנז'ה היה מראשית הכיבוש עובד אוז"ע ובמשך הזמן התמחה בהעברת הגבול השוויצרי, וזה נעשה לעיסוקו העיקרי. מילה רסין, שנתפסה עם קבוצת ילדים ואחר-כך נהרגה בהפצצה אמריקאית על מחנה-הריכוז בראוונסברוק, היתה פעילה מטעם הנוער-הציוני.  מריאן כהן, שאף היא נהרגה בפעולת הברחת-גבול, פעלה מטעם הצופים. למעשה היו מילה רסין ומריאן כהן חברות ב"שישית", מולה (עמנואל) רסין הצטרף לפעילות זו לאחר מעצרה של אחותו, למרות שלא היה אשור לאף אחת מהתנועות הללו. הוא היה חבר בארגון-המחתרתי הצרפתי "Combat" אך לאחר שנעצרה אחותו ביקש למלא את מקומה בהברחה ועשה זאת לצדו של ז'ורז לואנז'ה עד לסיום המלחמה. כך היה המצב גם בגבול הספרדי, שם שיתף-פעולה בסיוע להעברת-הגבול הארגון "צבא יהודי".82
מעבר הגבול השוויצרי
המעברים לשוויץ נתבצעו בשאמבי לארבוב, בשיתוף-פעולה עם האחראים על מעונות הילדים שעדיין היו קיימים.  שם בחרו את הילדים שנמצאו בסכנה והעבירו אותם לאזור-הכיבוש האיטלקי, למעונות חדשים.83 כל זמן הכיבוש האיטלקי נמשכו המעברים לשוויץ לפי לוח זמנים קבוע וללא תקלה. קבוצות של 5 – 10 ילדים היו נאספות בגרנובל או בשאמברי ומשם הועברו בביטחון לשוויץ. באוגוסט 1943, כשהחלו לחסל את מעונות האוז"ע, נעשו המעברים אינטנסיביים יותר.  חלק ניכר של ילדי המעונות הללו הועבר לשוויץ וניצל מהגורל האיום שציפה לאלה שנשארו בניצה לאחר פינוי האיטלקים.  ב-10 בספטמבר הוצב משמך גרמני לכל אורך הגבול עם שוויץ, שעד אותו יום היה תחת הכיבוש האיטלקי, אז כבר אי-אפשר היה לסכן את הילדים במעבר זה.
בכל זאת נמשכו המאמצים להברחתם של הילדים, בעיקר עם הפינוי הכולל של המעונות בדרום צרפת בסוף 1943.  איזור ההברחה הועבר צפונה יותר והפעם תחת פיקוחו של ז'ורז' לואנז'ה.  במועד זה שימשה ליון כמרכז.  ז'וליאן סמואל אסף את כל המועמדים למעבר מכל המקומות, ארגן אותם בקבוצות והעבירם לליון.84 כאן נחו הילדים ימים אחדים וקיבלו הוראות מדויקות.  שם החליפו את שמותיהם, ציידו אותם בניירות מזויפים וחילקו אותם לקבוצות שכל אחת מהן יצאה לדרך בליווי מדריך צמוד.  היה זה מבצע מסוכן ביותר.  בדיוק של שעון העבירו כל שבוע שתיים-שלוש קבוצות בנות 15 – 25 ילדים – מליון לאק-לה-באן ומשם לאנמאס, ששכנה ממש על הגבול. באנמאס חיכו ז'ורז' לואנז'ה ופעילים מיוחדים שהוכנו לשם כך בחורשות הקרובות לגבול.85 לאחר מנוחה מסוימת ופעילות ספורטיבית עברו הילדים את הגבול בחסות החשיכה.
היו תקלות אכזריות כמו תפיסתן של מריאן כהן ומילה רסין, כן היה מקרה של אישה שעבדה כסוכנת כפולה, היא סייעה בהעברת ילדים ואחר-כך הלשינה על כך בגסטאפו. לאחר המלחמה היא נשפטה.86
כיצד קיבלו השוויצרים את הילדים הנמלטים? מתוך העדויות הרבות מתקבלת התמונה הבאה: הילדים שחצו בריצה את גדרות התייל משטח-הכיבוש האיטלקי והגיעו אל המשמרות השוויצריים נלקחו מייד לחקירה. תחילה היו אלה חקירות רשמיות שגרתיות, אולם החל מסתיו 1943 הקשיחו השוויצרים את עמדתם והילדים נחקרו חקירה מקפת. בעיקר הם היו צריכים להקפיד שלא לגלות את גילם האמיתי, אם עברו את גיל 15, שאז לא הסכימו לקבלם ובמקרים אחדים אף החזירו ילדים לצרפת. השוויצרים התירו לעתים מעבר משפחות עם ילדים, ולעתים צורפו ילדים כבנים או בנות למבוגרים זרים והם עמדו באומץ בחקירה.  הילדים כמו המבוגרים, נשלחו למחנות-ריכוז ושהו בהם עד לסוף המלחמה.
את זהותם האמיתית נשאו הילדים במקומות-סתר על גופם, דבר שעלול היה לסכנם במקרה של מעצר הקבוצה.  העברת כל ילד עלתה כ-1,000 פראנק, שהיה אז סכום כסף ניכר.  חרף כל הקשיים הללו הצליחו הארגונים להעביר לשוויץ, עד להפסקת ההעברה בחודשיים האחרונים של 1944, כ-1,000 ילדים.  בשוויץ עצמה דאגה הנהלת אוז"ע לשיקומם של אלה שהצליחו להגיע בתנאים הטובים ביותר שניתן היה להשיג.
מעבר הגבול לספרד
פעולת ההעברה לעבר הגבול הספרי היו לה בעיות משלה.  היה זה גבול קשה ביותר למעבר, הטיפוס בהרי הפירנאים היה מייגע ביותר ומסוכן לילדים שמתחת לגיל 15-  16. התחלת השתלבות האוז"ע בהברחה דרך הגבול הספרדי באה רק לאחר שנתגלו קשיים ראשונים בגבול השוויצרי, וגם אז השתדלו פעילי  האוז"ע לכלול בקבוצות רק ילדים בוגרים יותר.  היה יתרון למעבר בגבול זה – מי שהיה בגיל מתאים יכול היה להצטרף לעליית-הנוער או להצטרף לכוחות צבאיים הנלחמים בנאצים.
הקבוצות הראשונות הודרכו על-ידי "השישית".  בראשית הפעולה עוד לא הי ברור מה מחכה לאנשים בעבר השני של הגבול. ספרד למרות שהכריזה על ניטראליות, אהדה את מדינות-הציר. אנרי ואהל, מפקד "השישית", התקשר עם גורמים במק"י, תנועת ההתנגדות הצרפתית, כנראה דרך אנשי "צבא יהודי", וכך ארגן בסוף 1942 את מעבר הקבוצה הראשונה של צעירים.  שני נערים מתוך הקבוצה נתפסו, נמסרו לגרמנים ונשלחו למחנות. היתר הצליחו להמשיך. הם נתפסו על-ידי משמר אזרחי בגבול הספרדי, הוכנסו לבתי-סוהר בפמפלונה ולאחר-מכן הוכרחו לשהות בכפר ספרדי עד אוקטובר 1943 .87  הקבוצה השנייה, גם היא בארגונה של "השישית", יצאה בינואר 1943, ובעקבותיה כבר באו קבוצות רבות יותר, שכן ספרד נעשתה יותר ויותר סובלנית כלפי פעילות ההברחה עם השינויים לרעה במצב מעצמות-הציר בחזיתות.  בפעולות אלו השתתפו גם אנשי "צבא יהודי", שחלק גדול מחבריו היו בעצה אחת עם אנשי "השישית", הצופים והנוער-הציוני.
במשך שנת 1943 נוצרו קשרים עם ארגונים בספרד, אשר פעלו להכוונת הניצולים בתוך ספרד עצמה.  כאן היו דיקה ז'פריוקין, נציג הג'וינט שפעל קודם-לכן בצרפת וקריסטילון, שליח "צבא יהודי". כן פעלו בה גם אנשי "הסוכנות היהודית" שדאגו למצוא אנשים מהימנים לביצוע ההערה וכן לארגן את העברת הנוער, במידת האפשר לארץ-ישראל.
הקבוצה האחרונה של "השישית", היתה קבוצתו של ליאו כהן. הוא עצמו נתפס בטולוז ב-26.5.44.  כנראה הוסגר על-ידי משתף פעולה עם הגרמנים.  כל קבוצתו כבר היתה ברכבת, וברשותו נמצאו ניירות עם שמות כל חברי הקבוצה, אך הוא הכניס אותם לפיו, לעס ובלע אותם.  על הנערים היה לדאוג לעצמם ולמרות קשיים מרובים הם הגיעו לאורליאן ומשם במשאית עד כפר הררי, שם חיכה להם המעביר.  לאחר חמש שעות הליכה הועברו לידי המק"י.  שם התברר כי המעביר נעלם  ולא הגיע.  אחת הבנות חזרה לכיוון הכפר ולהפתעתה גילתה את גפת המעביר.  המק"י הוזהר מיד. לאחר שהסתתרו כמה שעות הצליחו בכל זאת לעבור את הגבול כאשר הפכו מעברי הגבול הספרדי למאורגנים  ומסודרים הוחלט לשלב בהם גם קבוצות מילדי האוז"ע.
ו. מימון פעולות ההצלה
כל פעולות ההצלה של הילדים והנוער תבעו סכומי כסף רציניים ביותר: להחזקת הילדים במעונות, למשפחות ולמוסדות שאימצו ילדים, להעברת הגבולות ועוד ועוד. בשלב הראשון הגיע הכסף משלושה מקורות עיקריים"  האוז"יף, הג'וינט ומקורות מקומיים. בשלב מאוחר נשאר הג'וינט לבדי כמממן כל פעולות ההצלה בצרפת. יוסף פישר היה יו"ר הקק"ל בצרפת.  בתקופת המלחמה נשאר בצרפת ודאג לסיוע הכספי לכל פעולות ההצלה שהתנהלו בה.  על הדרך שבה הועברו הכספים מעיד יוסף פישר: 
"העזרה באה מהג'וינט, המוסד הפילאנטרופי הידוע.  לא היה קל אז לג'וינט להביא סכומים מספיקים במישרין מארה”ב.86  נוסף על כך הוא רצה למנוע מכך שפעולות המוסדות שנתמכו על-ידו יעברו את ביקורת השלטונות הגרמניים או שלטונות וישי. לפיכך נסתייע בקק"ל. בין שני הארגונים נחתם מעין הסכם "קלירינג" בסתיו 1940. הקק"ל העמידה לרשות הג'וינט את הכספים שברשותה שלא יכלה להעבירם לארץ-ישראל וגם סכומים שעתידה היתה עוד לקבל כתרומות או כהלוואות מידי יחידים, כנגד התחייבות שהג'וינט יחזיר להם את כספם אחרי המלחמה... הקלירינג הזה איפשר במשך כל תקופת המלחמה להעביר בשם הג'וינט ולמסור לארגוני המחתרת לצורך פעולות ההצלה, הסעד ותנועות-המרי סכומים בערך כולל של 12 מליון דולר."89 
פעילי אוז"ע בכירים וחברי הנהגות הצופים והנוער-הציוני מחזקים בעדויותיהם דברי עזות אלה.  אך בנוסף לכך מצביע התיעוד המצוי בארכיון הג'וינט על היקף עבודת ההצלה ועל ניהול הפעילות הכספית.  התיעוד מצביע עד כמה חשוב היה הדיוק שבציון הצרכים הקשורים בהוצאות כספיות.  ברוב המכתבים הנשלחים מצרפת מצוי, בצד תיאור המאורעות ופרטי הפעילות השונים, גם דיווח מדויק עד כמה שניתן, ועל מה שנעשה בסכומים שהועברו עד הימים ההם.  לעתים זה בצורת דו"ח כספי ממש, הכולל הכנסות והוצאות עד לפרט האחרון.
המכתבים החוזרים מז'נבה חתומים לעתים על-ידי נציגי הג'וינט עצמם (סאלי מאיר, למשל) או אנשי אוז"ע (ד"ר יוסף וייל או גורביק), או מארק יארבלום נציג הפדראציה. מתוך חשש לתפיסתם בידי הגרמנים נכתבת חליפת-המכתבים ברמזים ובשמות מזויפים.  אין מזכירים שמות אנשים, לא מטרות הפעולה, ולעתים אף לא שהמדובר בכספים. כך, למשל, מופיע במכתב של ד"ר וייל לאנדרה סלומון המשפט הבא"  "אל תפחדי, אנחנו עוקבים אחרי כל צעדייך, בצער שאנחנו לא אתך, ואנחנו מתנהגים בצורה כזאת שההרמוניה והסינכרוניזאציה נמצאים בכל רקע.90 גב' סלומון מסבירה כי המלים "הרמוניה" ו"סינכרוניזאציה" משמעותן היא כסף. במכתב אחר כותב ד"ר וייל" "העמדה שלנו היא, לפי דעתי, לתת לכם מאכסימום של אפשרויות כדי לבצע את תוכניות ההצלה בשבועות הקרובים".91
נציגי הג'וינט בצרפת היו דיקה ז'פורויקין ומיריס ברנר. זה היה תפקידם המחתרתי.  באופן רשמי היו שניהם פעילים זמניים במסגרת האוז"יף .92 דבר שהקל על פעילותם ועל קבלת מידע שוטף על הפעילות בצרפת.  בדי לבצע ביעילות מירבית את הפעילות הכספית הקשורה בעבודת ההצלה. 93
אין לסיים פרק זה מבלי להזכיר את דמותו של סאלי מאיר, איש הג'וינט בז'נבה.  מתוך התיעוד מסתבר שעל אף תנאי המלחמה הקשים והידיעה לאן מועברים הכספים, לא איבד האיש את קור-רוחו ושיקול-דעתו ונהג זהירות מרובה במתן כספים. למרות הלחצים הרגשיים הקשים הוא הקפיד על דיווח שוטף והגדרה מדויקת של סכומי הכסף הנדרשים והמטרות והיעודים שלהם נדרשים הכספים.94 הודות לצוות עבודה זו יש, איפוא, בידינו מסמכים חשובים המצביעים עד כמה היתה עבודת ההצלה בצרפת מקיפה ויסודית והצלחתה היתה תלויה בכספים.  המסקנה המצערת ביותר היא המודעות מה אפשר היה לעשות למען יהודים באירופה כולה לו היו האפשרויות הכספיות גדולות יותר.
ז.  פעילות הצלה של יהודים בארגוני השמאל והקומוניסטים.
מצבם של הילדים היהודים בשנות הכיבוש הגרמני העסיק את כל הגורמים היהודיים, ואלה החלו לפעול במחתרת מייד עם כיבוש האזור הצפוני.  בין אלה היו גם ארגוני קומוניסטים שבמחתרת שבתוכם פעלו יהודים, הן כבודדים והן כקבוצות.  כך ה-  MOI   ("התנועה של הפועלים"), שכללה בתוכה בני לאומים שונים ובתוכם קבוצה יהודית.95 .  מטרות התארגנותם היו בראש-ובראשונה מלחמה בכובש הנאצי אולם הסכנה שארבה לילדים לא נעלמה מעיניהם.  הם עצמם היו נתונים בסכנה מתמדת, שכן כיהודים זרים וכקומוניסטים הם היו בין הראשונים שנרדפו; אך מוטלת היתה עליהם הדאגה למקום-מבטחים לילדיהם ולשאר הילדים שהוריהם נתונים בסכנה.
פרט לקבוצות הללו פעלו יהודים זרים כמעט בכל מחתרת שהתארגנה מייד לאחר כיבוש פאריס; והם פעלו כבודדים וכקבוצות.  ההצטרפות למחתרת עלתה בעיקר החל מיוני 1941, כאשר גרמניה פלשה לברית-המועצות והקומוניסטים התחזקו בדעתם שיש להיאבק נגד הנאצים.
בין 1941 – 1944 נמצאו, כאמור, גם הילדים היהודים בצרפת בסכנה שהלכה וגברה, ובעיקר באזור הצפוני.  ארגוני המחתרת קראו לאוכלוסיה לפעול, בין היתר, להצלת ילדים יהודים.96 "פראטרניטה" עיתון שמאלי שהופיע באזור שתחת שלטון וישי, פירסם את הדברים הבאים במאי 1943:
"לפני כחודש פנינו לדעת הקהל וביקשנו ממנה לבוא לעזרת מאות ילדים  יהודים שהוצאו מבין כותלי המשטרה וניצלו משילוח, הילדים הללו ניצלו ממוות הודות לערנותה של תנועתנו בפאריס, ושוכנו אצל משפחות ברובן צנועות.
קריאתנו לסולידאריות נשמעה. מכל עבר אנו מקבלים קריאות עידוד מרגשות ומתנות-כסף.  גברים ונשים מכל המעמדות השתתפו ומשתתפים במאמצינו.  כולם לקחו חלק במחאה הסולידארית נגד הזוועה.  הרוח האנושית נרעדה מול המחזה מהתופת של אלפי יהודים הנערמים ונשלחים כדי להירצח באכזריות – חלקם אף נשרפו בחיים במשרפות.  למען הכבוד האנושי, איננו רוצים שעובדות אלו יישכחו. הן לא ניתנות לשיכחה.
נכפיל מאמצינו לחזק את פעולתנו למענם.
נגדיל את ועדות האימוץ והעזרה.
נקיף אותם בטבעת סולידאריות שבעת-ובעונה-אחת תהיה קרש-הצלה לאומללים ומחאה נגד הבאר בארים רוצחי הילדים."97
כל הקבוצות הללו ללא יוצאות מן הכלל, התנגדו באופן קיצוני וחריף ביותר להקמת האוזי"יף, ועם הקמתו הכריזו נגדו מלחמת-חורמה ממש כאילו היה זה גוף גרמני או משתף פעולה עם הגרמנים.98  הקבוצות השמאליות לא נתנו אמון, ולו גם מינימאלי, בכל הפעולות למען הילדים שנעשו על-ידי גורמים שבאופן רשמי נמצאו במסגרת האוז"יף; וזה כלל גם את מעונות הילדים של אוז"ע, ארגונו של דוד רפפורט, "רח' אמלוט", לא פעל במסגרת הרשמית של אוז"יף, ודבר זה מסביר אולי את העובדה שהקשרים שלו עם הקבוצות השמאליות הלכו ונתחזקו במשך הזמן.99 
גישה זו של הארגונים היהודיים השמאליים ושל היהודים שפעלו במסגרות קומוניסטיות כלליות הניעה אותם לפעול למען היעדים הבאים:  א) הצלת ילדים בודדים שמשפחותיהם נתונות במצוקה או במסכנה; ב) הצלת ילדים מתוך מעונות הילדים שבחסות האוז"יף.
הצלת ילדים בודדים נעשתה, למעשה, באותה דרך עצמה בה הלכו הארגונים עליהם עמדנו לעיל: מציאת משפחות לא-יהודיות באזורים הכפריים, מנזרים ומוסדות אחרים שהיו נכונים להחזיק ילדים יהודים תמורת תשלום או אפילו בלעדיו. זה דרש סיוע של אנשי כמורה, אבות מנזרים ואמהות מנזרים, וכן של עובדים סוציאליים לא-יהודים.
כדי לזכות באהדת האוכלוסייה הצרפתית ולגייס עזרה ושיתוף-פעולה של ממש נעזרו הארגונים השמאליים בגורמים בעלי השפעה בציבור הצרפתי ובתעמולה שאותה הפיצו באמצעות כרוזים ועיתוני המחתרת. וכך פורסם בעיתון השמאל "הקול שלנו" בפברואר 1943:
"כל יום מביא עמו הוכחה להזדהות ולסולידאריות עם הקטנים האומללים אשר הנשים הפריזאיות הצילו מהשילוח, מהמוות, סכומי כסף חשובים נוספים נאספו בניצה בימים האחרונים; 25 משפחות צרפתיות הציעו את עצמן לאמץ כל אחת ילד יהודי; מארסי, ניצה וגרנובל הולכות בעקבותיהן.
ומה נאמר על האישה הצרפתייה, אם לשני ילדים, אשר אמרה לנו יום אחד: "אני לוקחת בהתנדבות ילד יהודי, פעוט מסכן. יש אוכל לשנים ויהיה לשלושה. אני חושבת על ילדי אם לא הייתי כאן עכשיו. ובאמרה כך אימצה אל לבה את ילדיה.
הנה דוגמאות יפות של סולידאריות צרפתית, והנה חרפתו של האוז"יף אשר מסר 200 ילדים לסוכן הגסטאפו כדי לרצחם.  פשעם זה לא ייסלח.
הבה נכפיל את המאמצים למען הילדים היהודים, הקטנים הנרדפים. הבה ונאסוף כסף ובגדים למענם!
הבה נמצא להם אמהות שימלאו את מקום אמם האבודה. נעשה הכל כדי להעלות שוב חיוך על פניהם העצובות."100
העובדה שקבוצות ויחידים יהודים אלה היו מאורגנים במסגרות כלליות הקלה עליהם את מציאת הקשר אל החוגים הלא-יהודיים הרחבים שאליהם פנו בבקשת עזרה.  הפניה היתה גם מעל דפי העיתונות "האישית" המקבילה וגם מעל דפי העיתונות שהיתה כללית לארגון כולו, כמו, "הקול שלנו" שהזכרנו.
גם הארגונים השמאליים נזקקו לסכומי-כסף גדולים לביצוע פעולות ההצלה על ידם. באמצעות העיתונות במחתרת הם פנו לציבור הצרפתי היהודי ובעיקר אל הלא-יהודים, להרים תרומות רבות ככל האפשר למען הילדים היהודים.101
נביא שתי עדויות שנועדו להמחיש את סוגי פעולות ההצלה שנעשו בידי ארגוני השמאל.
מעדותו של ד"ר שרתוק:
"הייתי חבר בארגון "התנועה הלאומית נגד הגזענות" . זה היה ארגון צרפתי והשתייכו אליו יהודים רבים.  בהיותי רופא עסקתי מרבית הזמן בעזרה רפואית לנרדפים וכן בפעולות מחתרת כלליות.  תוך כדי פעילותי צריך הייתי גם לדאוג להסתרת ילדים יהודים.  תחילה היו אלה ילדים של חברי המחתרת אשר נזקקו למקום  מבטחים לילדיהם כדי שהם עצמם יוכלו לפעול.  קשרתי קשרים עם אנשי כנסיה בכפרים שבאזור פאריס ועם משפחות צרפתיות, ומדי פעם הייתי מביא לשם ילדים ומשכנם שם. כך, למשל, החבאתי את בנו של רייסקי וכן את בתו של קורצמן שהיו מראשי ה-MOI באזור פאריס.  מספר ילדים הסתרנו במנזרים. עד כמה שידוע לי, לא נעשתה פעילות מיסיונרית והילדים באזור שלי לא הוטבלו לנצרות. אני גם זוכר שבחלק מהמקרים צריך היה לשלם עבור איכסון הילדים, אינני זוכר כמה. אני קיבלתי כסף מהארגון שלי. אני  חושב  שהכסף הגיע לארגון בעיקר בעזרת תרומות. ראשית, היו אלה החברים שנתנו את הכסף. אחר-כך פנינו לסתם-צרפתים וגם הם נתנו. לאחר-מכן עברתי לאזור הדרומי, לליון, שם לא עסקתי בנושא הזה. בשנה האחרונה הייתי פעיל ב"תזמורת האדומה".102
והנה עדותה של טשקה קורמן (ברשבסקי):
"ב-16 בפברואר 1943, בערב חורפי, ברחוב סואן בפאריס, בסביבת גן-ציבורי, מיהרו עשרות נשים, בהחזיקן בידיהן ילדים קטנים, אל רחוב צדדי בשם גרנט. מי הן אותן נשים? האם הן נשים המחזירות את ילדיהן מגן-הילדים? האם הן ממהרות הביתה להכין את ארוחת-הערב, והילדים יכינו את שיעוריהם תחת השגחת עיניהן?
לא. אלו הן נשים אמהות כולן, שהחליטו להציל ילדים יהודים מציפורני הנאצים.
היה זה אחרי השילוחים ההמוניים שנערכו ב"יום השישי השחור "16.7.42  בו נלקחו שלושים אלף זקנים, צעירים, חולים וילדים ל "אצטדיון החורף"  אחריות גדולה נפלה על ארגוני המחתרת היהודיים להגן ולהציל את הילד היהודי מכיליון. ליד כנסיית "הלב הקדוש" עמד בית קודר, מוקף גדר אבן גבוהה ושער ברזל, היה זה בית-הילדים של אוז"יף, של הקהילה היהודית הצרפתית ברח' לאמארק. היו בו ילדים אומללים שהופרדו מאמותיהם, שלפי פקודת שלטונות הכיבוש הגרמני שולחו. היו שם כמה מאות ילדים יהודים.
בהתחלת פברואר נודע לארגון שלנו להצלת היהודים, שהגרמנים מתכוננים להוציא את הילדים הזרים ולשלוח אותם למחנות. צריך היה לפעול במהירות רבה. הארגון שלנו קיבל תמיכה מכומר פרוטסטאנטי של הקהילה שברח' גרנט, ברובע השני של פאריס, וממזכירתה של הגב' גימה.
איך להציל את הילדים? היתה הצעה ששני אנשי מחתרת ייכנסו לבית, יאיימו על הצוות באקדחים, בשעה שהאחרים יוציאו את הילדים. אבל כיצד יבינו הילדים הנפחדים שאין אלה שונאים, אלא יהודים לוחמים המגוננים על חייהם? הם עלולים לפרוץ בצעקות והעניין עלול להיכשל.
בלקחם סיכון זה בחשבון, נכנס הארגון שלנו לפעולה, אי-אפשר היה להציל את הילדים לולא עזרת העם הצרפתי. זו הושגה על-ידי שיתוף ארגון השמאל MNCR. כן סייע הכומר שאסף את הנשים המאמינות בקהילה שלו ותיאר בפניהן במלים נרגשות את מצבם של הילדים היהודים שסכנת-מוות מרחפת עליהם. הוא סיפר להן כיצד רודפת החיה הנאצית ילדים יהודים. הוא שאל: "ומה אם זה היה קורה לילדים שלנו?" אחרי האסיפה התייצבו כמה עשרות נשים לפני המזכירה והציעו את עזרתן.
יום חמישי ה-16.2.43 היה יום "ביקור המשפחות" בבית-הילדים ברח' לאמארק, 25 נשים פרוטסטאנטיות ו-15 נשים יהודיות הציגו את עצמן כקרובות משפחה, סבתות, דודות וכו'. הן הביאו את הילדים למקום מוסכם, בית פרוטסטאנטי ברח' לקלרק, שם חיכתה להם מזכירתו של הכומר והקבוצה המארגנת את הפעולה. מהם ידוע שמה של הגב' טשקה קורמן. המזכירה הכינה בשביל הילדים חבילות של הצלב-האדום, קיבלה אותם בחיוך חם, בחלב ופירות. הילדים כאילו חשו בסכנה. הם התנהגו כמבוגרים ממש, לא גרמו קשיים לאנשים שטיפלו בהם, בשקט הם אכלו את ארוחת-הערב ושכבו על היצועים שהוכנו עבורם, על הספסלים ועל הרצפות.
בקבוצות קטנות ותחת אבטחה כבדה הוצאו הילדים בבוקר מרח' לקלרק בלוויית נשים צרפתיות והובלו לפנסיון ילדים. משם הובאו למשפחות צרפתיות במקומות שונים בעיר ובכפרים.
ארגון ההצלה התנגד לכך שהילדים ירוכזו במקום אחד בגלל גודל הסיכון,  לכן העבירו את 63 הניצולים לכפרים ולמשפחות. את הכתובות שמו בכספת ואותה קברו בגן ביתו של פאטריוט צרפתי בעיר גוסנויל.
כל אחד בחודש היו מוציאים את הכתובות ומחלקים אותן לנשים מורות צרפתיות, פקידות של הארגון למלחמה בגזענות, אשר ביקרו את הילדים בכפרים, אספו כסף מקרן המתנדבים ושילמו את התשלום החודשי עבור אחזקת הילדים, ובעיקר בדקו אם הילדים מאושרים. 
אם נוכחו לדעת שמשהו לא היה בסדר, היו אפשרויות להחליף את המקום. השיטה הזאת החזיקה מעמד עד לשחרור, ללא תקלות.
למרות הפעולה הזאת נשאלה השאלה" הצלנו 63 ילדים אך מה אפשר לעשות בשביל האחרים ? התשובה היתה ברורה – הפעולה צריכה להימשך.
בסך-הכל הציל הארגון שלנו להצלת הילדים כ-500 ילדים יהודים."103
ח. סוף הדרך
הילדים והנערים שהוסתרו בכפרים ובמוסדות ברחבי צרפת נשארו שם, ברוב המקרים עד השחרור – בקיץ 1944. א החלו הארגונים היהודיים השונים, ביניהם האוז"ע ה-UIRE104  וה-OPEI 105  לעבור בכל רחבי צרפת ולאסוף את הילדים הללו שחלקם נשארו ללא הורים וצריך היה לדאוג לעתידם.106 וחלקם חיפש את הקשר להוריו ולמשפחתו והארגונים עסקו ביצירת הקשר הזה.
פעולה זו היתה מסובכת ומורכבת. חלק מההורים המאמצים סירב להיפרד מן הילדים, חלק מהילדים אם כי קטן ביותר, הוטבל לנצרות או החליט מרצונו החופשי להישאר במנזרים. את איחוד המשפחות המלא ניתן היה לבצע רק לאחר ששארית-הפליטה החלו להגיע ממחנות-העקורים, או משהגיעו רשימות הניצולים לידי הארגונים בצרפת.
הילדים שהועברו לשוויץ החלו אף הם חוזרים לצרפת. ושיטת מעונות-הילדים החלה פועלת מחדש, והפעם לצורכי שיקום. הילדים שהועברו לספרד הגיעו ברובם הגדול לארץ-ישראל במסגרת עליית-הנוער.
ואילו הנוער המתבגר, אשר החל את תקופת המלחמה בגיל 15 בקטגוריה של ילדים וסיים את המלחמה בקטגוריה של בוגרים לכל דבר – חלקם הצטרף להכשרות ציוניות ומצא את דרכו ארצה; היתר הצטרפו בשנת 1944 לכוחות המחתרת השונים בכל רחבי צרפת ונלחמו בשורותיהם לשחרור צרפת מהכובש הנאצי. חלק גדול של נערי "השישית" ותנועת-הנוער הציונית מצא את דרכו לארץ-ישראל; היתר נשאר בצרפת – אחוז ניכר מהם המשיך בפעולות במסגרת תנועת-הנוער ולעזרתה.  מכל-מקום מספר לא קטן מצעירים אלה ומדריכיהם וגורמים פעילים מכל הארגונים דאז מהווים כיום גורם פעיל ופורה בקהילה היהודית בצרפת על כל גווניה.
ט. סיכום ומסקנות
עיון יסודי בתיעוד שעמד לרשותי מלמד שבפעולות הצלת הילדים, שתוארו לעיל, ניצלו בצרפת למעלה מ-7,000 ילדים, המדובר כמובן, באותם ילדים בהם טיפלו ארגוני-ההצלה השונים; שכן היו ילדים שהוסתרו באופן פרטי על-ידי הוריהם ועם גמר המלחמה היו אלה ההורים או קרובי-משפחה אחרים שבאו לקחתם. מספר זה מסתמך על דו"ח מסכם של האוז"ע.

היו גם ילדים שעברו לטיפולם של ארגוני הסעד רק לאחר המלחמה  פרשת האחים פינאלי, למשל, הגיעה לטיפול האוז"ע רק לאחר המלחמה לפי פניית קרובי המשפחה. אחים אלה הוסתרו אישית על ידי הוריהם עם תחילת המלחמה והחזרתם לחיק המשפחה הפכה לאירוע מסובך, שנסתיים רק בסוף שנות החמישים.

כיצד ניתן להעריך את פעולות ההצלה, ובאילו אמות מידה? דומני, שאמת-המידה הכמותית, הגם שהיא לגיטימית, איננה בעלת החשיבות היחידה;   שכן יש לשער שהארגונים עשו כל מאמץ להציל   כל ילד יהודי שנקרה בדרכם, וכך ניצלו "רק"  7,000 ילדים, לא משום שהיתר הופקרו ל"חסדיו" של הכובש הנאצי.

באשר לאיכות הפעולה – על כך יעידו מבצעי הפעולות שליחי הארגונים היהודיים שהיו שונים באופיים ובמהותם, אשר בכל שלב משלבי תקופת הכיבוש עמדו בראש דאגתם הילדים ודרכי הטיפול בהם.  במרוצת תקופת הכבוש שינו הארגונים את שיטת פעולתם, את אזורי הפעולה, ולבסוף אפילו את עקרונותיהם, ובלבד שאפשר יהיה להציל מציפורני הנאצים מספר מירבי של ילדים.
ניתן היה להבחין בגישות שונות של הארגונים השונים בהערכת חומרת המצב והסכנות הממשיות הנשקפות ליהודי צרפת ובעיקר את היחס כלפי האוז"יף. רוב הארגונים לא היו מאוגדים באוז"יף – וכל ארגוני השמאל לחמו בו.  אלה ראו בו כיסוי טוב שכדאי לנצלו לפעולותיהם כל זמן שהדבר אפשרי, ואלה ראו בו ארגון משתף-פעולה שיקל על הנאצים את מלאכת השילוחים ונלחמו בו כאילו היה האויב העיקרי, כל צד וטעמיו עמו.
היום, במבט לאחור, יכול כל אחד לגלות טעויות באבחנה ובהכרעות, ולעיתים אף להבחין בפזיזות יתירה. גם אותם אנשים החיים כיום בינינו ובתקופת הכיבוש עסקו בגופן בעבודת ההצלה, מודים היום בשגיאות מסוימות שעשו בעבר. כך החשוב-מכל הוא ההיבט כיצד נראו הדברים אז ?  האם אפשר היה וצריך היה אז להכריע הכרעות שונות מאלו שהוכרעו במציאות ? כל אלו שאלות שיש עליהן תשובות  רבות אך אין עליהן תשובה אחת.
אם נתייחס למאורעות כפי שנתרחשו ונתייחס למסמכים כחומר אמין, מתגלים לנגד עינינו מעשי ההצלה הכבירים אשר נעשו בתוך צרפת ומחוצה לה בתקופת היותה כבושה בידי הנאצים.
אי-אפשר להעריך נכונה את פעולת-ההצלה של הארגונים היהודיים מבלי להוסיף את פועלם של כל הארגונים, המוסדות הצרפתיים וכן של האזרחים הבודדים הלא-יהודים מכל רחבי צרפת, אשר העמידו את עצמם לרשות פעולת-ההצלה, מי בתמורה ומי בהתנדבות, וכל זאת תוך סיכון עצמי עצום, שכן דינו של משתף-פעולה עם יהודים היה אחד – מוות.
בתקופת הכיבוש ניתן לאבחן שני מושגים שונים:
צרפת –  המדינה המשתפת-פעולה והמבצעת בדרך-כלל במהירות ובהתלהבות כל פקודה     וכל הוראה הבאה מאת שלטונות-הכיבוש, לעתים אף מגלה יוזמה משלה (מחנות-הריכוז שהיו בצרפת לא באו כלל מיוזמה גרמנית, ואף בטרם הוקמה ממשלת וישי!)
צרפתים – העם אשר בתוכו הופיעו בעת הכיבוש גם תופעות מופלאות של עזרה הדדית וסולידאריות עד כדי סיכון ממשי כדי להציל יהודים, ובראש וראשונה ילדים, הבאנו בחיבורנו זה את העובדה שאנשי-כנסייה,פרפקטים (מושלי מחוזות), ראשי עיריות , מנהלי מוסדות, עובדים סוציאליים ואזרחים מהשורה – תרמו רבות להצלת ילדים.  עד היום, כאשר משוחחים עמם על אותה תקופה, עולות דמעות בעיניהם כשהם נזכרים בילדים נרדפי-המלחמה שהגיעו אליהם באישון-לילה ומצאו אצלם מסתור.
ואם יאמר מישהו שהרי רבים קיבלו שכר עבור איכסונם של הילדים וראו בכך אפילו "עסק לא רע", אוכל רק להעיד, אישית, זאת:  כשהסתובבתי בעת עריכת מחקרי ראיתי את האיכרים הללו, את אורח-חייהם הפשוט והצנוע ולעתים חיי עוני ממש.  מלאתי אצלם טוב-לב ומאור-פנים, שהם ורק הם יש בהם כדי להסביר מה היתה המוטיבאציה העיקרית לנכונות הזאת לקלוט לזמן בלתי-ידוע ילדים יהודים ולסכן את עצמם.
חובה היא, לפי מיטב הכרתי, לציין שוב את חשיבות המימון הכספי במערכת ההצלה בצרפת.  ברור שהארגונים היהודים מחוץ לצרפת, והג'וינט מעל כולם, הם שותפים נאמנים למפעל ההצלה, שייתכן והיה בלתי-אפשרי בלעדיהם.  אליהם יש להוסיף התורמים ונותני ההלוואות הקטנות. יהודים ולא-יהודים, בתוך צרפת עצמה.
יש לציין גם את משטר-הכיבוש האיטלקי, ובעיקר אישים שפעלו באזור ניצה מטעם השלטון הפאשיסטי האיטלקי, אשר מדיניותם המיוחדת במינה כלפי היהודים שימשה הוכחה שגם במשטר הפאשיסטי ניתן היה למצוא רגשות הומניטאריים בשנים האיומות הללו.
ניטראליות המסויגת של שוויץ וספרד גם היא היוותה גורם מסייע לפעולת ההצלה. האמת היא שאלו לא עצמו את עיניהן משיירות הפליטים הקטנים החוצים את גבולותיהן "מתוך רגשות הומניטאריים עזים". חובה לקבוע ששוויץ בשלב מסוים אף החמירה את גישתה לפליטים אלה: החקירות המדוקדקות שנחקרו הילדים בגבול שוויץ, והקבוצות שהוחזרו לעבר צרפת מעידות על כך יותר מאלף עדים.  אך חרף עובדות אלו צריך להיאמר שנעשו כאן מעשי הצלה יותר מאשר עשו ממשלות ארה"ב ובריטניה גם יחד באותן שנים, שבהן הן יכלו לקלוט במדינותיהן את הילדים הנמצאים בסכנה בצרפת ובשאר ארצות אירופה.
החשובים ביותר בין הגורמים שפעלו במערכת ההצלה הם "עובדי השדה" – אותם צעירים וצעירות אשר טיפלו בילדים בכל שלב משלבי הפעולה, החל מבתי-הילדים, המחנות, המעונות והמשפחות המאמצות ועד למעברי-הגבול וארצות-המפלט; אלה אשר שימשו לילדים אם ואב, העניקו להם חינוך יהודי, השכלה והקניית-מקצוע לעתיד, חיזקו את גופם ואימצו את רוחם.  רבים מהם נתפסו תוך מעשי ההצלה ולא זכו לראות את פירות מפעלם.  חבריהם לא נרתעו מלהמשיך במלאכה עד סוף המלחמה ולאחריה, עד שהילדים הגיעו לחופי-מבטחים.
דומני שלא נותר אלא לומר כי בוויכוח המתמיד לגבי מהותן של פעולות ההתנגדות בתקופת הכיבוש הנאצי, מהווה גם פעולה זו של הצלת הילדים בצרפת מאבק, מלחמת-חורמה בכובש, שדרשה קורבנות, היתה זו מלחמה אשר הנשק העיקרי בה היו: אומץ-לב, יוזמה, הנכונות להקרבה שגילו כל הגורמים הפועלים, ובעיקר – דבקות במטרה.  מאמצי ומפעלי ההצלה של הילדים היהודים בצרפת הם חלק של ההתנגדות שגילו היהודים במלחמת-העולם השניה ושל המאבק שלהם נגד האויב הנאצי שעסק בהשמדתם.

                                                         נספח
 מסמך 46 (1) (תרגום)  מברק מס' 85.946  הקומאנדו של מארסיי – 1705, 43 – 11 – 18 – 9817                                 הנושא:  דו"ח מס' 540 
 תוך כדי פעולה נגד יהודים חשובים בניצה הצלחנו עד עכשיו לעצור את היהודים הבאים: 
1)  מאיר ז'רמיין (או מארי גוט) מזכירתו של אנג'לו דונאטי, המנהל-לשעבר של הבנק הצרפתי-איטלקי בניצה.
2)   גוטמן קלוד, האחראי מטעם האוז"יף על העזרה הסוציאלית לילדים באזור הדרומי.
3)  וינטרוב יאנקל, יהודי פולני, ראש הנוער היהודי בניצה ומארגן קבוצות ילדים לשוויץ.   הרשומים מעלה ניהלו תעשיית ניירות מזויפים ליהודים
4)  זה אשר הכין את תעודות-הזהות המזויפות: אפל רוז'ה. 
 היהודים הנזכרים נעזרו בצורה נדיבה ביותר על-ידי האוכלוסייה והשלטונות הצרפתיים (ההדגשה במקור – נ.ק.)
הגב' מאיר הוסתרה על-ידי צרפתייה בת שבעים, שנשאה באופן בלתי-חוקי אקדח מסוג "קולט". קלוד גוטמן נעצר בבית הישועים שברח' מירבו מס' 8 בניצה, שם היה בעיצומו של משא-ומתן בשאלת העזרה שהכנסייה הקתולית עשויה לתת לנוער היהודי. לפי הניירות אשר מצאנו עליו יוצא שהחברים הצרפתיים ב"ועדה הלאומית של הארגונים הנוצריים של הצעירים בצרפת", כמו "תנועת הצופים הצרפתית המאוחדת", נתנו לו את תמיכתם המלאה.  ויינטרוב הספיק כבר לארגן קבוצה של 25 ילדים יהודים לכיוון שוויץ והצלחנו לעצור אותו כחצי שעה לפני צאת הקבוצה.
הנזכרים מעלה נשלחו למחנה דראנסי.
                            הקומאנדו של מארסיי -  ס.ס. שטורמבאנפיהרר מילר

הערות
 1. מפי ד"ר יוסף וייל (יהודי ממוצא אלזאסי, אחד מראשי האוז"ע, ראה את סכנת ההשמדה זמן רב לפני שנתרחשה. בשנת 1942 עבר לז'נבה ומשם סייע לפעולות ההצלה) שמעתי כי הויכוח בינו לבין האב גלאזברג (יהודי-מומר, ממשפחה שבאה מאוקראינה. נרתם לפעולות הסעד במחנות שבדרום צרפת.  נטל חלק בפעולות ההצלה של היהודים. ובמיוחד של ילדים) נסוב על המדיניות שיש לנקוט בשאלת הסיוע.  גלאזברג אמר שיש להיאבק נגד קיום המחנות במקום לסייע ליושבים בתוכם, ואילו ד"ר וייל סבר שראשית כל צריך להקל על היהודים השוהים במחנות. דברים דומים אמר לי גם האב גלאזברג עצמו.

2.             על-פי Stock , (1944 – 1940) Anny Latour, Resistance Juive en France 1970 (להלן: לאטור) עמ' 283 – 286.
3.            "רח' אמלוט" – ארגונו של דוד רפפורט, צעיר חבר "השומר הצעיר" בפאריס, אשר נרתם לפעילות מחתרתית לאחר מאסרם של מרבית חבריו. מקצת מחבריו התארגנו במסגרות אחרות.
4.            נספח המתאר את מבנה האוז"יף ומחלקותיו השונות נמצא בארכיו7ן "מורשת" בגבעת-חביבה יחד עם המחקר כולו.
5.            יש להעיר כי הקונסיסטוריה לא פעלה בעניין ההצלה בשיתוף עם הקומוניסטים. על פעילותם של הארגונים הללו – ראה להלן.
6.            "הצופים היהודים" הצטרפו לאוז"יף הדרומי מרגע כינונו, בנובמבר 1941.
7.            ראה: 1968 50 Years of OSE, World Union Ose.N.Y. (להלן: "50 שנה לאוז"ע), עמ' 32.
8.            עדותו של ד"ר קרמר, פאריס 1974.
9.            על פינוי הילדים במאי-יוני 1940 לא מצאתי מספרים מדויקים בשום ספר או מסמך. ואין שום עדות על כך; ועל כן קשה לדעת כמה ילדים פונו. להערכתי, המבוססת על מקורות לא מוכחים, מדובר כבמאתיים ילדים.
10.       החומר הנוגע לאזור הצפוני שהיה בידי הינו מועט ביותר. הסיבה לכך היא כי מבין כל אלה שעבדו בצפון במסגרת אוז"ע לא נשאר בחיים איש, פרט לגב' אוורבוך אשר סיפקה לי את כל החומר שעמד לרשותה.  מתוך עדותה ניתן היה להבין שצורת הפעילות  בצפון כמעט ולא נשתנתה עד לגמר המלחמה. במסגרת בתי-הילדים של אוז"ע נעשתה עבודה רשמית תחת פיקוח אוז"יף; ובמקביל, כפי שייראה להלן, היתה פעילות מחתרתית.
11.       מצויה בידי חוברת-הסבר לתערוכה אנטי-יהודית שנפתחה בפאריס בבנין ברליץ ב-4.9.1941 .
12.       ז'. שייקוב סקי, "לחקר קורות יהודי צרפת בימי הכיבוש הנאצי", יד-ושם ב. תשכ"ח עמ' 128, 132.
13.       על שני הבתים האלה יש מידע רב הודות לעדותה של גב' אוורבוך (פאריס, אוגוסט 1974) וכן חומר תיעודי שהעמידה לרשותי (ראה בנספח, המצוי בארכיון "מורשת").
14.       עדותה של גב' אוורבוך, שם.
15.       האוז"ע היה חלק מן האוז"יף, שנוצר בהשראה גרמנית, ועל כן היו מעונותיו ידועים לשלטונות, החל מקיץ 1942 הגיעו הגרמנים אל המעונות לחפש ילדים יהודים ומבוגרים שעבדו עמם. בשלב זה מתחילים גם ארגונים אחרים לטפל בהוצאת הילדים מן המעונות.
16.       הרופא היהודי ד"ר אוז'ין מינק ובסקי היה חבר הנהלת אוז"ע עוד לפני פרוץ המלחמה, במשך כל תקופת המלחמה עמד בראש הארגון באזור הכבוש – תחילה בגלוי, ואחר כך במחתרת.
17.       ראה בספר "50 שנה לאוז"ע, כנ"ל עמ' 38.
18.       אחד הנושאים המעניינים ביותר בשאלת ההצלה, והמתעוררת כבר בפרק זה, היא: מי הם אותם צרפתים הנרתמים לעזרת ארגוני ההצלה היהודים ומה הם מניעיהם? עובדת היותם בעלי מקצועות שונים, מחוגים דתיים שונים, ואולי אף אזרחים ללא תווית מקצועית או דתית כלשהי, רק מגבירה את העניין בסיוע זה – שבלעדיו לא היתה אפשרית כל פעולת ההצלה.  לא היה מקום בנושא עבודתי זו לחקירת אספקט זה שכן עבודה זו עוסקת בארגונים היהודיים, אולם, לדעתי מרכזיותו של נושא זה מצדיקה מחקר נפרד.
19.       ראה הערה 3.
20.       ראה עמ' 128.
21.       עדותו של אנרי בולאווקו COJC ; תיק העדויות של אני לאטור (לא מקוטלג); וכן עדותו של אלבר אקרברג, שם.
22.       עדותה של גב' ז'רמיין מאזור-רטנר, פאריס 1974 (מצויה ברשותי).
23.       ראה הערה 3.
24.       עדותו של א. בולאווקו, שם.
25.       ראה בספרו של אנרי בולאווקו: Comment on deviant Reistant' Nouveaux
Cahiers, יולי 1974, עמ' 25 – 32; וכן בספרו של דוד דיאמנט;     Heros Juifs dans
          Ia Resistance Francaise   פאריס 1962, עמ' 124 – 125.
26.       ז'וליאן סמואל היה מוותיקי העובדים באוז"ע, שימש כעובד סוציאלי בכיר בסיוע לעצורי המחנות באזור הדרומי.
27.       על פעולת המשרד בסט.אטיין , ראה בנספח המצוי בארכיון "מורשת".
28.       אליזבת הירש, עדות מיום 13.6.63, המדור לתיעוד בעל-פה, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
29.       באיזור לימוז' פעלו מספר "פרפקטים" אשר שיתפו פעולה עם אנשי אוז"ע וסייעו להם בפעולות הצלה, על אף ההוראות הרשמיות.
30.       אנדרה סלומון, עדות, שם. ראוי להבהיר כי לפי תקנות שלטון וישי גיל-16 היה רב-משמעותי. עד לגיל זה נחשבו הנערים לילדים; מכיל זה ואילך – נחשבו כמבוגרים לכל דבר.
31.       על שיתוף-הפעולה שבין הארגונים השונים ראה בספרו של ד"ר יוסף וייל;
Contribution a I'Histoire de Camps d'internement dans l'Anti-France. פאריס 1946.
32. לפי דו"ח מ-14.6.41 טיפל האוז"ע ב-2,825 ילדים בשבעה מחנות. רוב הילדים איבדו כל קשר עם הוריהם. במשך 8 חודשים, מיוני 1941 עד אפריל 1942, שיחרר האוז"ע בקשיים מרובים 470 ילדים ממחנה ריווסאלט.  לעתים קרובות, אומר הדו"ח, חוסר תקציב גרם קשיים בפעולה זו (הדו"ח נמצא אצל פרופ' יהודה באואר).
33. "הארגון היהודי למעל ילדים מגרמניה ואירופה המרכזית" הוקם ב-1933. בין פעולותיו העיקריות ראוי לציין את המאמץ לשמירת פרטיהם האישיים של הילדים בכרטיסיות מיוחדות, אשר בהן נכללו גם אישורים מההורים להעביר את ילדיהם לצרפת.
34. אין תאריך מדויק למכתב האמהות.  ראה בביטאון אוז"ע, מאי – יולי 1942, עמ' 22.
35. ראה:196011,Foreign Relations, of the U.S.A. 1942 Washington עמ' 710- 716
36. ראה: Z. Szajkovski, Analytical Franco-Jewish Gazeteer, N.Y. 1966 
עמ' 74, הערה 385.
37. עדות אילנה ירון, אפריל 1972: וכן עדותו של שייקה בן-פורת, יוני 1974.
38. על החווה: ראה בפרק על תנועת הצופים היהודים, להלן.
39. ראה: "50 שנה לאוז"ע", עמ' 55-56.
40.  ראה בפרק על הצופים היהודים, להלן.
41. מתוך עדותו של ז'ורז' לואנז'ה מיום 29.9.63, המדור לתיעוב ע"פ, שם.
42. כאן ראוי להעיר כי ההכוונה הציונית לא נעשתה מלמעלה; ההכוונה האידיאולוגית היתה שונה ממעון למעון, וזאת בעיקר בהתאם להשקפותיהם של המדריכים, שחלקם היו אנשי תנועת הנוער הציונית וחלקם אנשי הצופים היהודים, שרק מעט מהם היו ציונים ממש.
43. אילנה ירון, שם, שם.
44. ראה עמ' 119 ו-124.
45. בנושא הברחת הגבולות ראה בפרק ה' (עמ' 133 – 135).
46. על פרשת ילדי וניסייה, ראה בעמ' 121.
47. על תנועת הצופים היהודים, ראה בעמ' 125; על התנועה הציונית – ראה בעמ' 131.
48. עדותו של אנדרה סלומון, המדור לתיעוד בעל-פה, שם; וכן עדות שגביתי ונמצאת אצלי.
49. הזכרתי כבר מספר פרפקט ורות שנתנו סיוע מלא לפעולות ההצלה, חלקם של הפרפקטים, כמו בפרפיניאן והרולט, היה גדול במתן כיסוי והסוואה לילדים שהוצאו מהמעונות או שהיו מוסתרים בפרפקטורות השונות. אחדים שילמו על כך בחייהם. כמו-כן יש להדגיש שבמעונות האוז"ע היו בדרך-כלל רק ילדים עד גיל 16.
50. הפעילות המקובלת באותם ימים כ"איחוד משפחות", משמעותה היתה הוצאתם של הילדים מן המחנות וצירופם אל ההורים שנמצאו מחוץ למחנות. אלא שלמעשה נמצאו גם רוב ההורים במחנות כמו ילדיהם, אך בתקופה זו ניסו הגרמנים לנצל בצורה צינית את הפעולה ההומאנית של איחוד משפחות למען מטרתם הברוטאלית: להשמיד אבות עם בנים, הורים וילדיהם – כליון מוחלט.
51. אלן מוסה נתפס ונעצר לחקירה כיוון שהיה ברור לשלטונות שנעשות פעולות מסוימות באופן בלתי-חוקי, והם התאמצו לאתר את האחראים.
52. ז'ורז' גארל, עדות מ-1.10.63, המדור לתיעוד בעל-פה. גארל היה מהנדס חשמל, שלא היה מעורה בחיים היהודיים ולא השתייך לשום ארגון עד המלחמה.
53. הדעות על יחסו של הקרדינאל גארליה, הארכיבישוף של ליון והסביבה, ליהודים ולפעולות ההצלה – חלוקות.
54. מברי ד"ר יוסף וייל, בשיחה עמי, בביתו שבבזאנסון, באוגוסט 1974.
55. גארל, שם.
56. גארל, שם.
57. המימון נעשה באמצעות הג'וינט בז'נבה, עליו עוד ידובר להלן. כל ילד עלה כ-600 פראנק בחודש.
58. גארל, שם; וכן ראה בנספחים העוסקים בארגון שבסט. אטיין הנקרא "עזר לאמהות".
59. על אופיים של קשרי המכתבים הללו, ניתן לעמוד מעיון בנספחים הנמצאים בארכיון "מורשת". קטעי מכתבים אלה מעידים הן על רציפות הקשר בין שווארץ לצרפת והן על הבעיות שהעסיקו את אוז"ע בצרפת בשנות המחתרת, וכמובן שאלות המימון שנדרש לביצוע פעולות ההצלה.
60. מאז תקופת נפוליאון נקראים יהודי צרפת בשם "ישראלים" (Israelite), שהוא בעל משמעות דתית בלבד. שינוי המונח נראה חשוב מאוד ליהודי צרפת, שכן הם לא ראו עצמם כבני הלאום היהודי (Juif) אלא כ"צרפתים בני דת משה". בשלב זה ראה כך גם גמזון את מטרת התנועה.
61. על תנועת "התקווה" , ראה בפרק ד', עמ' 131.
62. על אישיותו ופועלו של ל. כהן ראה בהרחבה בעמ' 129.
63. להלן נראה עד כמה היתה עודה זו חשובה בתקופת המלחמה, והיא שסייעה לצופים היהודים בפעולות ההצלה שלהם.
64. על יוסף וייל ראה בעמ' 121 – 122.
65. אנדרה סלומון היה פעיל בהכנת מוסדות בערי-השדה.
66. ראה בעדותה של שטה סימון, המדור לתיעוד בעל-פה, שם.
67. ראה עדותו של ש. המל, המדור לתיעוד בעל-פה, שם.
68. כך חזר והדגיש ד"ר ש. הסל, המדור לתיעוד בעל-פה, שם.
69. מתוך שני מסמכים מ-23 – 24 במארס 1942, המצויים בידי המחברת.
70. עדות גמזון, שם.
71. חלק גדול מפעולות ההצלה, בעיקר כשהמדובר הוא בהברחת גבולות (שוויץ, ספרד), נעשה בשותפות מלאה ותיאום מלא עם פעולותיהם של ארגונים אחרים (אוז"ע), אי-לכך מופיעים בדו"חות של אוז"ע שמות שלחברי "השישית" ולהיפך, ויתכן שהמדובר אולי באותה פעולה עצמה. מימון פעולות מהסוג הנ"ל היה משותף, כפי שנראה בהמשך. אי-לכך, הפרקים העוסקים בהברחת גבולות ובמימון ההצלה יהיו משותפים לכל הארגונים, ואילו פרק זה עוסק בפעולות הצלה אותן ביצעה "השישית".
72. ד"ר הירש, עדות, יולי 1974; וכן באחת מפגישותיי עם משפחה שהסתירה נערים כאלה, סיפרה אישה שהיתה אז ילדה בת שש שהיא תמיד חשבה את מרכז האזור לסוחר בנעלי-בד. שכל מה שזכור לה הוא שהיה מסתובב ומביא נעלי בד. מובן שאת האביזרים הללו חילקו גם לאיכרים ולבני משפחותיהם; והדבר מעיד, אולי על הצרכים הרבים של ארגון זה, כמו על ארגונים אחרים.
73. כל העובדים שסיפרו על כך, העידו כי רק לאחר המלחמה הינו את מידת הסיכון העצומה שלקחו על עצמם ושעלולים היו להביא על הנערים והנערות בגלל כינוסים מעין אלה.
74. בביקורי באזור טארן-גארון פגשתי עם משפחות איכרים וראשי עיריות מאותה תקופה ושמעתי את סיפוריהם. קשה להביא הכל במסגרת זו, אך רוחב-לבם של כפריים צרפתיים עניים אלה היה מרגש ביותר.
75. על הסתרת הנערים ומעצרו של ד"ר הירש ראה: ד"ר הירש, עדות, שם; וכן עדויות אנשי המקום: אובר-דה-מונבריסון, מ. שאמבר ואחרים.
76. בפרק האחרון מוזכרים גורמים שונים בצורה כמעט אנונימית. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהן בעדויות והן במסמכים השונים לא מוזכרים שמות מלאים. מדובר הן ביהודים והן בלא-יהודים, אשר רבים מביניהם פעלו בדבקות רבה למען הצלת הילדים.
77. אנרי בולאווקו, עדות, שם.
78. בולאווקו, שם; וכן, באשר ליתר הקבוצות, א. מיטלמן, עדות, שם.
79. ד"ר איתן גינת, עדות, COJC, שם.
80. שייקה בן-פורת, עדות, יולי 1974.
81. מתוך מברק הגסטאפו (ראה נספח בעמ' 130).
82. לכאורה, נראה כי הפעולה היתה מתואמת סביב מרכז, אך למעשה קשה להצביע על אדם מסוים שריכז את כל הנושא. האנשים לעיל, שהתמחו בנושא, הם גם שביצעו למעשה את הפעולות ואתם נוצר הקשר לא באופן מקרי, אך גם לא בצורה מתוכננת מראש. אחרי הכל הדברים היו עלולים להשתנות מרגע לרגע. אך ברור שאלה היוו כתובת עם היווצר הצורך בהעברת קבוצות. באשר לארגוני השמאל והקומוניסטים לא מצאתי כל חומר המעיד על פעולות הצלה על-ידי הברחת גבולות. אחת העדויות מזכירה קבוצה שהוערה על-ידי קומוניסטים, אך גם כאן לא ברור אם היתה זו קבוצה שנשלחה על-ידי ארגון זה, על-ידי אנשי אוז"ע, או "השישית".
83. הילדים היו זקוקים לפתרון זה בדחיפות. היו ילדים דתיים שקשה היה להסתיר את יהדותם, ועל כן לא ניתן היה להסתירם באזורים כפריים אפילו עם כיסוי.
84. ז'. סלון, עדות, אוגוסט 1974.
85. ז. לואנז'ה, עדות, שם; וכן ז'אן דפו (ראש עיריית אנמאס) , COJC , שם.
86. ניקול סלון-וייל, מכתבים אחרונים, אצל אנדרה סלומון; אני לאטור, שם, עמ' 150.
87. אני לאטור, שם. עמ' 160.
88. עד ינואר 1944, אסרו השלטונות האמריקניים לשלוח כספים לאירופה, בטענה שהכסף משרת את מאמץ המלחמה הגרמני, זו היתה גישת ה"סטייט-דפארטמנט" בראשותו של קורדל הול.
89. יוסף אריאל, "התגוננות וההתנגדות היהודית בצרפת בתקופת מלחמת-העולם השנייה". "יד-ושם", ו', תשכ"ז, עמ' 191 – 215.
90. יוסף וייל לאנדרה סלומון, מכתב מז'נבה 16.7.43, נמצא אצל אנדרה סלומון.
91. יוסף וייל, שם.
92. ראה נספחים 3 – 5 המצויים בארכיון "מורשה".
93. שם, שם.
94. מכתב לסאלי מאייר מ-7.6.43, מצוי אצל פרופ' באואר, לדעתי אין כאן חשש לחוסר אמון מצד סאלי מאייר; אלא שאדם זה, על אף שלא קפץ ידו, לא פיזר כספים מתוך רגשנות יתרה. הוא רצה שיבואו לידי שימוש יעיל וחיוני.
95. אני לאטור, שם. עמ' 169 – 175; עדות רייסקי, אוגוסט 1974; וכן עדות ד"ר שרתוק, 24.10.74.
96. קריאת עזרה, ללא ציון תאריך – כנראה. כרוז שהופץ במחתרת. נתפרסם בקובץ עיתונות ה"התנגדות", הוצאת UJRE , פאריס 1950.
97. "פראטרניטה", עיתון ה-MNCR , באזור הבלתי-כבוש ממאי 1943.
98. ראה: דוד דיאמנט, היהודים כתנועת ההתנגדות הצרפתית, הוצאת פאוויליון, פאריס 1971 (צרפתית); עדות בולאווקו, שם; וכן קובץ עיתונות ה"התנגדות".
99. שם, שם, שם. ספרות המחתרת הקומוניסטית מעלה אותו על נס לאור העמדה שנקט מול האוז'יף ובכל יתר פעולותיו.\
100.                     מתוך עיתון המחתרת MOI      15.2.43 .
101.                     Notre Voix ("הקול שלנו") , 15.4.43 . יש לשאר שדרך ארגונו של דוד רפפורט הגיעו סכומי כסף לידי הארגונים השמאליים, שכן הוא היה בקשר עמם ומאידך היה בקשר הדוק עם ד"ר מינק ובסקי, איש אוז"ע, אשר פעולתו, בדומה ליתר פעולות אוז"ע, סומנה על-ידי הג'וינט.
102.                     עדותו של ד"ר שרתוק, שם.
103.               מתוך "זיכרונות" הכתובים בידי טשקה קורמן (ברשבסקי,). דברים אלה סופרו בכינוס עולמי של יוצאי לובלין שהתקיים ב-5.5.73 בתל-אביב. כפי שמסתבר מתוך ה"זיכרונות", היתה טשקה עצמה אחת ממארגנות הפעולה. היא ובעלה היו מראשי הMNCR בצפון, עד שבעלה נתפס ונשלח לאושוויץ , שרד וחזר אחרי השחרור.
104.               UJRE ("ארגון יהודי להתנגדות ולעזרה הדדית") – ארגון קומוניסטי יהודי, נוסד בדרום ב-1943, ושימש כארגון התנגדות ועזרה סוציאלית בדרום צרפת ובצפונה. המשיך להתקיים גם אחרי המלחמה.
105.               OPEJ – ארגון יהודי לעזרה לילדים, מקביל לארגון אוז"ע.
106.               "למען בית-ילדים יהודים" Droit et Liberte  , נובמבר 1944.

* מתוך חוברת "ילקוט מורשת", כתב-עת לתיעוד ועיון,  חוברת ל"ו  כסלו תשמ"ד, דצמבר 1983