הרב אלכסנדר יהודה שפרן - ממנהיגי יהדות רומניה

הרב אלכסנדר יהודה שפרן - ממנהיגי יהדות רומניה

נולד בשנת 1910 בעיר בקאו, ברומניה כאחד מעשרת ילדיו של הרב הראשי של בקאו, בצלאל זאב שפרן, ושל פינקל, בת לבית ריינהארץ. את לימודיו התורניים עשה עם אביו במשך שנים רבות בבית ובבית המדרש. הגיע לדרגת בקיאות כזאת שיכול היה לעזור לאביו בכתיבת ספריו ובמתן תשובות לשאלות הרבות שהיו מגיעות לביתם מתלמידי חכמים מקצוות העולם.
למד גם במסלול חילוני-ממלכתי בבית הספר התיכון ע"ש פרדיננד הראשון בעירו והיה אחד מתלמידיו המצטיינים. אחרי בחינות הבגרות, למד בבית המדרש לרבנים בווינה ובמקביל, לפי הדרישות, פילוסופיה באוניברסיטת וינה.  בשנת 1933, הוסמך כדוקטור לפילוסופיה, והוסמך לרבנות. ירש את אביו בתפקיד הרב של בקאו. בשנת 1936 נשא אשה - קרובת משפחתו מצד אמו מן העיר יאשי, שרה ריינהארץ, בוגרת האוניברסיטה והאקדמיה לאמנות בעיר הולדתה. בבקאו השקיע מאמצים בחינוך הנוער. הרצה הרצאות רבות בערי רומניה, לקח חלק בכנסים שונים של הקהילות היהודיות ברומניה, ובקונגרסים הציונים העולמיים בציריך (1937) ובז'נבה (1939) כנציג תנועת המזרחי.
בהיותו בן 30, ב-4 בפברואר 1940 נבחר לרב הראשי של רומניה, הרב הצעיר ביותר בעולם. באותו זמן הייתה קהילת יהודי רומניה הרביעית בגודלה בעולם ומנתה כ- 800,000 נפש. כיהן ממרכזו בבית הכנסת "קורל" של בוקרשט. תפקיד הרב הראשי גרר באופן אוטומטי גם תואר של סנטור רומני, כנציג היהדות על ספסל כהני הדת, זאת על אף שהיה מתחת לגיל 40, והיה הכרח לקיים דיון ואישור מיוחד של בית המשפט העליון של רומניה לאשר זאת. לאחר מספר חודשים, עם שינוי השלטון, תואר זה נלקח ממנו. במקביל, שרת גם בבית הכנסת "מלבי"ם" בבוקרשט שהיה קרוב יותר לרוח היהדות האורתוקוסית המסורתית. בימי המשטר הפשיסטי-צבאי בשנים 1940–1944 נבחר באופן סמלי על ידי קהילת המתפללים בו ל"רב בית הכנסת".
במלחמת העולם השנייה הנהיג את יהדות רומניה, לצדו של ד"ר וילהלם פילדרמן, שהיה יושב ראש "איחוד יהודי רומניה". בשנת 1940 ממשלת יון גיגורטו (Gigurtu ) הנהיגה חקיקה גזענית אנטי-יהודית בהשראת חוקי נירנברג ובספטמבר אותה השנה הגיע לשלטון משטר "לאומני-לגיונרי" בברית עם גרמניה הנאצית. נוכח הצעדים הראשונים של המשטר החדש לכיוון רדיפת האוכלוסייה היהודית, גירושה וחיסולה האפשרי, גייס את כל כישורי השכנוע על מנת להתערב לטובת עמו. בשנת 1941 התערבותו אצל ניקודים מונטיאנו, הפטריארך של הכנסייה האורתודוקסית הרומנית, תרמה להחלטת המרשל אנטונסקו, הרודן של רומניה, לבטל את החלטתו לכפות ענידת הטלאי הצהוב על יהודי רומניה. זמן קצר לאחר מכן כשכל הארגונים היהודים הוצאו מחוץ לחוק, יחד עם מנהיגים יהודים אחרים הקימו מועצה במחתרת שהצליחה לפעול במשך הזמן גם בתוך מסגרות "המרכז היהודי"- הבובה שהקימו השלטונות. אחרי שנכח חסר אונים מול הטבח ביהודי יאשי, והגירושים והרציחות ההמוניות בקרב יהודי צפון -בוקובינה ובסרביה, השתמש במגעיו עם כמה דיפלומטים מערביים - במיוחד רנה דה ווק משווייץ ושליחו של האפיפיור בבוקרשט, אנדראה קאסולו, וכמו כן עם המלכה האם של רומניה, אלנה, ועם כמה מראשי הכנסייה המקומית, על מנת לשכנע את המרשל יון אנטונסקו לא להיכנע ללחצים הגרמניים לגירוש כל יהודי מדינתו. בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, המועצה היהודית ארגנה מאמצי סיוע ליהודים המגורשים ועזרה לניצולים מטרנסניסטריה בהחזרתם לשטח רומניה. כתוצאה ממאמצים אלה, 57% מהאוכלוסייה היהודית בת 800,000 נפש של רומניה רבתי, יכלה להישאר בחיים בתום המלחמה.
אחרי נפילת המשטר של אנטונסקו ברומניה חזר למלא תפקיד מוביל בהנהגת הקהילות היהודיות.
בדצמבר 1946 השתתף בקונגרס הציוני ה-22 בבזל ולאחר מכן ביקר בצרפת ובארצות הברית. נפגש עם המנהיגים הציונים ובראשם עם הרב אבא הלל סילבר ועם מנהיגי הג'וינט מהם ביקש סיוע הומניטרי לרומניה וליהודיה. המשך כהונתו ופעילותו היו לצנינים בעיני השלטון הקומוניסטי ומשום כך סולק מרומניה בסוף שנת 1947. הוא מונה כרב הראשי של העיר ז'נבה בשוויץ, שם גם הורה מחשבת ישראל באוניברסיטה. ביום 19 ביוני 1997 נבחר כחבר כבוד של האקדמיה הרומנית. פרסם יותר ממאתים ספרים, עבודות ומאמרים בתחומי מחשבת עם ישראל והיהדות. ​נפטר בשנת 2006 בז'נבה.