זכרונות השבי במרבורג
אריה מנדלברג
למה רגשה נפשי למעשה של גרמני?
כשיבוא פעם היסטוריון עברי לכתוב את דברי ימי השבויים הארץ ישראליים בגרמניה במלחמת העולם השנייה, בודאי לא יפסח על התקופה הקצרה 3.7.41-29.7.41 שחלק מהשבויים הארץ ישראליים (כ-450 איש בערך) סבלו בסטלג מרבורג, עיר יגוסלבית הסמוכה לגבול אוסטריה.
צמרמורת תוקפת אותי בזכרי את הימים ההם. מרבורג זהו המקום היחיד, במשך ארבע שנות שביינו, אשר סבלנו אך ורק כי היינו יהודים.
שבויים ירוקים היינו עדין. סך הכל כחודשיים עברו מאז שהודיעו לנו, על שפת ימה של קלמטה, ששבויים אנו. ידוע שכל ההתחלות הן קשות ופי כמה קשה התחלה אשר היא למורת רוחו של המנוהל. במרבורג, אז, אלפי שבויים אנגלים שגרו בבתים יפים ומסודרים עם כל הנוחיות. לנו לא נתנה האפשרות לגור בבתים כאלה. לא נחה דעתם של הקצינים הגרמנים עד שאכסנו אותנו במחסן רכבת ישן בלי תנאים מינימאליים למגורי בני אדם. הגרמנים כינו את המגורים שלנו "דאס יודישה גטו" "הגטו היהודי". דובר שם כי הוכן עבורנו הטלאי הצהוב "מגן דוד".
באחד החיפושים הראשונים, שהיה מסודר בקפדנות בזויה, עמדנו שעות בתור, ערומים, עם החפצים האישיים בידיים עד שהגענו לשולחן הרישום. שם נלקחו מאתנו כל המכתבים והכתבים ומאחדים גם תמונות משפחתיות. מהחברים החרדים הם לקחו את התפילין וזרקו אותם לערימת האשפה. הם זלזלו בנו באופן גס מאוד וערכו חיפוש במקומות מוצנעים אשר לא עלה בדעתו של מישהו להחביא בהם משהו. תחבושות הורדו מפצעים ובלעג הוסיפו "ביי אויך פארפלוכטעס פולק איזט אלעס מעגליך" "אצלכם, עם ארור, הכל אפשרי". כאילו יהודי מסוגל להחביא תותח בפצע גופו.
את השמיכה האחת והיחידה שהייתה אתנו לקחו. רק מעיל גדול נשאר לכסות לילה. רק חצי שנה עברה מאז שהיינו בסאלים, נמל בגבול מצרים לוב, שם מסרנו שמיכה אחת עבור השבויים האיטלקיים.
לאוכל הזעום היינו כבר רגילים. אך למכות ולנזיפות, על סמך זה שאנו יהודים, קשה היה לנו להתרגל.
שלוש קבוצות של שמירה הופקדו עלינו. הן התחלפו כל יומיים. קבוצה אחת עם אונטראופיציר בראש הייתה תמיד מחומשת במקלות גומי. תענוג היה להם להתעלל בנו. כתות רובים, מקלות גומי ובעיטות ספגנו בכל הזדמנות. פעם לא מצאה חן בעיניהם השכיבה שלנו ופעם אחרת, כשעמדו שלושה או ארבעה חברים יחד היה זה אצלם כעין מזימה סודית. והתוצאות היו מכות.
לשיא ההתעללות וההשפלה הגיעו בזמן חלוקת האוכל. הם הדגישו כי את לחמם אנו אוכלים. בזמן חלוקת האוכל עמדנו בחמישיות וכרגיל במצב שכזה כשהקיבה ריקה מתחילים להצטופף, כי כל אחד רוצה להגיע מה שיותר מהר לדוד. ואז השומרים ניצלו את ההזדמנות והצליפו בראשנו. ואם התקדמנו לאט ועמדנו בשקט שוב הצליפו וגדפו "אתם חזירים עצלים" וכו' וכו'.
בבוקר קבלנו קפה שעורים שחור. את הקפה הצטרכנו ללכת לקבל במחנה האנגלים. במשך דקות ספורות היינו צריכים להסתדר על הכביש מחוץ למחנה ומה גדולה הייתה שמחתם של השומרים הללו כאשר לא כולם הספיקו להסתדר. אז הם סגרו את שער המחנה באומרם "צו שפיט ליבער" "מאוחר חביבי" (איפכא מסתברא). הקפה לא היה ממותק וטעמו לא היה טעים ביותר, בכל זאת חיכינו לו בכיליון עיניים. מה מאושר היה זה שמזלו שחק לו להיות מהאחרונים כי אז הוא קבל יחד עם הקפה גם את גרעיני השעורה הקלויים.
על חיינו במרבורג יש הרבה לספר ובטוחני שההיסטוריון לא ישכח להדגיש את הופעתנו האמיצה והגאה בתור א"י, על עונג שבתות הראשונים בשבי הגרמני ועל שירתנו בציבור לעיני כולם. אבל אני אסתפק במסירת מקרה אחד שנשאר חרות על לוח לבי.
היה זה בבוקר אחד כשהלכנו לקבל את הקפה. עמדנו כרגיל בשורה ארוכה לאורך הכביש ליד גדר המחנה האנגלי. והנה מתקרבות שתי בחורות ובידי האחת חבילה. כפי המשוער היה בה לחם וסיגריות. הן נגשו סמוך אלינו ורצו למסור אותה לנו. השומר בראותו זאת קפץ ממקומו ובצווחה פראית פנה לבחורות "מה אתן עושות? הרי הם יהודים !!!" הוציא את החבילה מיד הבחורה וזרק אותה לעבר השני של הגדר שם עמדו השבויים האנגלים. ראיתי דמעות בעיני הבחורות.
אין אונים ומסומר נשארתי במקומי ומעיני זלגו דמעות. לא על אובדן החבילה הצטערתי. לא!! בין כה וכה החבילה לא הייתה מגיעה לידי. לא לי רצו למסור אותה. אך בכיתי... לבי כאב. כל אותו הבוקר כאב ליבי. באותו רגע לאפס נחשבו לי כל הצרות והמכות שעברו עלי לעומת הזלזול הגס הזה. העלבון שפגעו ברגשותיי הלאומיים אשר עליהם גאוותי כל ימי חיי.
ימי מרבורג יישארו רשומים אצלי כעל לוח פלדה ואף פעם לא ימחו מזיכרוני.
כעבור שנים, סמוך לשחרורנו על ידי האמריקאים, בבהלת הנסיגות מהחזית המזרחית המתקדמת, הוצאנו בחשאי ממשרדי השומרים את כרטיסי השבוי שלנו. מפורטים בהם פרטים אישיים ומקום עבודתו של כל שבוי. בטור השתייכות מדינית נרשם PALISTINA JUDE יהודי פלשתיני מוקף בצבע ירוק. בראש הכרטיס חותמת באדום JUDE ומסביבה הדגשה בעיגול. בימים ההם המילה "יודה" הייתה מילת גנאי השפלה ביתר. בהמשך שנות השבי הגענו, בתנאים מסוימים, למעמד שבעד כינוי "יודה" ערכנו שביתת רעב והרשות המקומית או הפיקוד הגבוה יותר היו מחליפים את השומר הלועג לנו. ציוני גנאי אלו בכרטיס השבוי , כנראה, נרשמו במרבורג.