ילדי טהראן וצבא אנדרס

"ילדי טהראן" היו ילדים יהודיים מפולין, שברחו עם משפחותיהם, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, אל מזרח פולין, שנכבשה על ידי הצבא האדום, בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב. ב-22 ביוני 1941, עם פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות המשיכו מזרחה לתוככי הארץ, לסיביר והרפובליקות האסיאתיות.
בשנת 1942, עם הקמת הצבא הפולני על אדמת ברית המועצות, בפיקודו של גנרל ולדיסלב אנדרס, שקיבל את הכינוי "צבא אנדרס", נספחו אליו קצינים וחיילים פולניים, ששוחררו ממאסרם בגולאגים בסיביר וקזחסטן. לצבא זה נלוו אלפי פליטים פולניים בלתי לוחמים, נשים, זקנים וילדים, מזי רעב, עטויי סחבות, אשר מזונם ניתן להם, ממנות הקרב של החיילים. ביניהם היו אלפי יהודים,‏‏ שחיפשו דרך להשתחרר ממחנות הכפייה ולעזוב את ברית המועצות, גם במחיר האנטישמיות שהייתה תופעה גלויה לגמרי בצבא אנדרס.
אנדרס קומם את אנשיו והפך אותם לצבא מאורגן. אל מול תופעת האנטישמיות הוציא פקודה ובה קבע כי ליהודים זכויות וחובות בשירות הצבא, כלשאר אזרחי פולין. "בתוך הצבא יש להתייחס אליהם באותה כנות ולבביות ולהעניק להם אמון כמו לשאר החיילים". כדי להימנע מאי-הבנות, הוא הבהיר את הקווים המנחים בגיוס החיילים לשירות פעיל: קצינים, תת-קצינים מקצועיים, חיילים שהיו בשירות פעיל וכן מתנדבים שעברו הכשרה טרום-צבאית ויימצאו כשירים על-ידי ועדת הגיוס, יתקבלו לצבא מייד.
את האחרים יכוונו לרפובליקות הדרומיות של ברית-המועצות, שם יתנהל רישום של כוחות העתודה.
כל זאת, כדי להפריך את העלילה כאילו עושים ליהודים קשיים בעת קבלתם לצבא"... "על כל המפקדים הכפופים, אני פוקד להיאבק באופן מוחלט נגד כל הגילויים של אנטישמיות גזענית..."*
לאור חילוקי הדעות הפוליטיים, בעקבות הסכם בין סטלין, צ'רצ'יל והכוחות הפולניים, התאפשר ל-114,732 חיילים ופליטים אזרחי פולין, לעבור מברית המועצות לפרס, שהייתה תחת השפעה בריטית.
משפחותיהם של מאות מהחיילים היהודים הצטרפו לצבא במסעו. איתם היו מאות ילדים בלי הורים.
עם הגיע הצבא לאיראן, הקימה הסוכנות היהודית בטהראן, מחנה לילדים, בו ריכזה אותם והכינה את עלייתם לארץ ישראל. בפרס ובעיראק גיבש אנדרס ואימן את צבאו, הכינו לקראת משימותיו ולאחר מספר חודשים, יצא לכיוון המזרח התיכון, בדרכו לחזית האיטלקית ואיתם - הילדים.
1,230 נפשות, מהן 369 מבוגרים ו-861 ילדים (מהם - 719 בלי הורים, ו- 142, עם הורה אחד או שניים), הגיעו דרך הים מקראצ'י, דרך תעלת סואץ, למצרים, ומשם ב-18 בפברואר 1943, ברכבת, דרך רחובות וחדרה, לעתלית, מלווים בקבלות פנים חגיגיות ונרגשות.
לאחר ויכוחים סוערים בין ה"הסתדרות" וה"התיישבות העובדת" ובין הדתיים לזרמיהם, בשאלה היכן יתחנכו הילדים, הוסכם שהילדים עד גיל 14 יחולקו: 298 ילדים - למוסדות חינוך חילוני כללי, במושבים ובקיבוצים, 36 ילדים - למוסדות חינוך מסורתי, 288 ילדים - למוסדות ויישובים של "המזרחי", 38 ילדים - למוסדות של "אגודת ישראל", ולשאר, 200 במספר, בני 14 ומעלה, השאירו להחליט בעצמם, היכן יגדלו ויתחנכו.
בין "ילדי טהראן": האלופים במילואים - חיים ארז ואביגדור בן גל ("יאנוש"), הדסה למפל, אריה מנטקביץ, אלכס גלעדי. הרבנים - בן ציון רבינוביץ ופנחס שרייבר והסופר בן-ציון תומר.
חצי שנה מאוחר יותר, באוגוסט 1943, הגיעה קבוצה נוספת בת כ-120 ילדים דרך עיראק וירדן.
במהלך מסעו של "צבא אנדרס", 3,085 חיילים יהודים, ערקו ועלו לארץ ישראל כעולים בלתי חוקיים. כ-2,000 הצטרפו לצבא הבריטי, ובהמשך לבריגדה היהודית, והאחרים, למשטרת הישובים העבריים ולארגוני המחתרות בארץ. ביניהם היו מנחם בגין, שלימים היה מפקד האצ"ל וראש ממשלת ישראל, דוד עזריאלי, יעקב קפלן ויוחנן ברילנט.

נתן אלתרמן
ילדי טהרן
(חמש עשרה שנה מעת הגיעם ארצה)

גם אחר שירבו הם שנים ויזקינו,
גם אחר שהזמן ישנה תארם
ויעטרם קרחות וזקנים שילבינו,
יקראו הם עדין ילדי טהרן...

את כינוי-הילדות יגררו עד שיבה הם
כצליל זר ומוזר. אך שמים עדים
כי אי אז, בתקופת ילדותם, שבעתים
היה זר עימהם הכינוי ילדים.

כי באיש הזקן לפעמים שוכן ילד.
אך ילדי טהרן - זה כינוי שצופן
זכר עת אכזרית ורודפה וחובלת
בה הילד נלחם על חייו כזקן.

מתרחקת העת ושוקעת שקוע,
אך פתאום מבקיעות מתוכה בענן
מלחמות הייאוש והעול והכוח
של ילדי התקופה של זקני טהרן...

כן, מלחמת זקני טהרן בני העשר,
ומלחמת זקני קזכסטן בני השש,
כל זקני הקרבות בין סיביר ופולסיה,
הזקנים הקטנים רדופי האש.

מתוך שם, מתוך צליל, מתוך זמר שכוח,
זה בוקע פתאום ומוסך בלא יודעים
אל תוך כלי הברזל והניר והרוח
של תחיית היהודים את דמעת הילדים.

אל תוך כלי הברזל והניר והרוח,
אל פלד אשר לצבא, אל הכתב,
זה נמסך כמו תוכן חשוב... זה שלוח
כמו ברק משמעות ממעבר לסף.

זה עובר כתשובה חרישית, כסוד לחש,
את שיחם של רוקמי מחשבה עדינה
המרבים כה לתהות מה יתרון ומה שחר,
מבחינת ערכי נצח, לכלי המדינה...

זה סותר כתשובה חרישית ונשכחת
את הסקפסיס הדק היודע-כמו
כי חומה ומגן מנדודים ומפחד
הם רק כלי אשר אין הוא תכלית לעצמו.

הם רק כלי אם הוגה-הדעות לא ימציא לו
את תשובת-ההסבר הסופית "לשם מה"...
הם רק כלי מסוכן שעתיד הוא אפילו
לדלדל ולרושש את נשמת האומה...

זה עובר כתשובה חרישית-ונשלחת
בשאלות הספק הצודקות בהחלט...
זה עובר כתשובה של לילות ערבות שלג
ושל דרך קרבות בלי עוזר ובאין עד...

זה עובר כמו קרב על פת לחם ודוחן,
זה עובר כמו זכר בדידות ואימה,
זה נותן, כאמור, בכלים מקצת תוכן
ומזכיר במקצת מה יתרון ולשם מה...

זה נשקף משנים רחוקות שנושנו
בדמות ילד נודד. ואומר המגיד:
מילדי טהרן הוא... חיל וסרן הוא...
לבדו הוא עורך מלחמה עולמית.

כך אומר המגיד... ופני ארץ נושבת
וחומה ומגן ופשוט קורת-גג
אז נראים כתכלית נעלה ונשגבת
וכעיקר אשר לא יאומן כי הושג.