יפים פומין והמבצר שלא נכנע

יפים פומין והמבצר שלא נכנע
אל"מ (מיל) בני מיכלסון
 
רק שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה נתפרסמה ברבים פרשת עמידתו ונפילתו של מבצר ברסט-ליטובסק שעל הגבול הרוסי-פולני, אשר היה אחד המבצרים הרוסים הראשונים שהותקפו בפלישה הנאצית.
המבצר, שנבנה כמאה שנה קודם, על ידי הצאר ניקולאי הראשון, שימש בשנת 1941 מחנה מפקדה לצבא הסובייטי בביילורוסיה המערבית ושם נורו היריות הראשונות שבישרו את התחלת הפלישה הגרמנית לרוסיה, בשעות הלילה של 22 ביוני 1941.
במשך שנים לא ידעו ההיסטוריונים הסובייטיים דבר על נסיבות נפילתו של המבצר. ממקורות גרמניים נודע רק, כי אנשי המבצר לחמו במשך חודש ימים עד האדם האחרון, וכי איש לא נשאר בחיים אחרי הכיבוש.
באוגוסט 1944, אחרי שחרור העיר ברסט-ליטובסק, יצאה למקום וועדת חקירה מיוחדת של הצבא האדום, בראשות גנרל זינצ'נקו. המבצר נמצא הרוס כליל והחוקרים העלו רק שרידי גופות, תילי עצמות ושרידי נשק ותחמושת אכולי חלודה.
בשלב הבא נגבו עדויות מכל הקצינים והחיילים הגרמנים בשבי, ששרתו ביחידות אשר התקיפו את המבצר. כדי להשלים את התמונה התקשרה הועדה עם הנציגים של ארגוני החיילים של מערב-גרמניה וביקשו לגבות עדויות מוותיקי ההתקפה על המבצר.
בקיץ 1955, לאחר מותו של סטאלין, ובעקבות מינויו של חרושצ'וב לראשות המפלגה הקומוניסטית של ברה"מ, יצאה משלחת גדולה לשטח המבצר ההרוס, שהפך בינתיים גן-זיכרון לגיבורי הגנתו. בעזרת ציוד חדיש הוחל בבדיקה קפדנית של כל שעל מאדמת המבצר. אחרי חודשים של עמל גילו החוקרים בעומק של 50 מ', במקום שם היה כנראה בונקר המפקדה, את שרידי יומן המלחמה של המבצר. היו אלה "מגילות גנוזות", שפוענחו בעזרת קרני-רנטגן ואמצעים מדעיים חדישים אחרים.
בסוף אותה שנה, יותר מעשר שנים לאחר שהחלה פעולותיה, סיכמה וועדת החקירה את מסקנותיה אשר רוכזו ופורסמו ב"ספר הגנת ברסט-ליטובסק". הספר סווג כסודי עד שנת 1958, כאשר הוחלט (בכהונתו של חרושצ'וב) לפרסם את כל המסמכים הסודיים מימי המלחמה (באופן סלקטיבי).
אחד מגיבורי הגנת ברסט-ליטובסק היה קצין יהודי בשם יפים פומין, קומיסר רגימנטלי, (דרגה מקבילה לאלוף-משנה) שנטל על עצמו את הפיקוד על אחד מחלקי המבצר.. לאלוף-משנה פומין הוענק עיטור לנין 25 שנים אחרי מותו.


שעת האפס לפלישה הגרמנית לרוסיה נועדה ל- 04.15 לפנות בוקר, 22 ביוני 1941. זה היה יום א' בשבוע, יום חופשה בצבא הסובייטי. רוב המפקדים עזבו את המחנות לבלות את חופשתם עם משפחותיהם ובמבצר נשארו רק המפקדים והקצינים התורנים. הסכם הידידות בין רוסיה וגרמניה היה עוד בתוקפו. תחנת הרכבת שליד המבצר דמתה לקן נמלים: רכבות עמוסות נפט ותבואה הגיעו מרוסיה ונמסרו למשלחת-הקניות הגרמנית בעוד שרכבות עמוסות מוצרי-התעשייה מגרמניה נמסרו לידי המשלחת הרוסית. חיילים של שני הצדדים שמרו על הגשר הגדול מעל לנהר-הבוג.
בשעה 03.50 התחלפו המשמרות בתחנת הרכבת. מפקד המשמרת היוצאת מסר את התפקיד למחליפו ואמר: "עוד מעט תוכלו לנוח. צריכה להגיע עוד רכבת אחת בשעה 04.05, היא תביא חלקי חילוף לטרקטורים ואז, אין רכבות עד שעה 06.00 בבוקר".
בשעה 04.00 פילח את החשכה הזרקור של קטר-הרכבת שהופיעה על הגשר מהצד הגרמני של הגבול. "הגרמנים דייקנים למופת" העיר מפקד התחנה. היו אלו המילים האחרונות שלו. צרור של כדורי מקלע הפילו ארצה. דלתות קרונות-המשא של הרכבת הגרמנית נפתחו לרווחה וחיילים גרמניים חבושי קסדות ומזוינים בתת-מקלעים ורימונים, זנקו מתוכם והשתלטו על משמרות הגשר ועל תחנת הרכבת תוך דקות ספורות. בשעה 04.12 היה כבר הגשר הגדול מעל לנהר בוג בידי הגרמנים וטנקים זרמו על פניו אל הגדה הרוסית. יחידות הסער הגרמנית שביצעו את התקפת-הפתע השתייכו לדיוויזיה ה- 44 של חיל הרגלים הממונע.
ברגע בו נפתחה אש-המקלעים מהרכבת, התקיפו יחידות חיל-הרגלים של הדיוויזיה מס' 45 את המבצר עצמו, לאחר שעברו את הנהר בסירות גומי. במבצר נמצאו אותה שעה היחידות שלהלן: גדוד של משמר-הגבול, פלוגת-קשר, שני גדודי חה"נ, פלוגת הובלה ופלוגת המפקדה שכמעט כל חייליה היו נשים. בסך הכול היו במבצר כ- 3500 איש, מהם 300 חיילות וכ- 100 אזרחים - משפחות אנשי קבע. רוב הקצינים שמשפחותיהם גרו בעיר, לא נמצא אותה שעה במבצר ואילו החיילים ישנו שנת ישרים, פרט לקצין התורן ומחלקת-המשמר התורנית.
כששמע הקצין התורן את היריות והתפוצצויות הרימונים מצד הגשר, הפעיל את מנגנון האזעקה. אותו רגע פתחו השומרים באש רובים על סירות הגומי הגרמניות שהתקרבו לעבר המבצר.
ברם, בטרם הספיקו החיילים לקפוץ ממטותיהם, חדרו פלוגות הסער הגרמניות לשטח המבצר והשתלטו על הבניינים המרכזיים, ביניהם מועדון הקצינים, בנין המטה וחדר-האוכל שעמדו במרכז המחנה. גדוד גרמני שלם התבצר בבנין מועדון הקצינים ופתה באש מקלעים מחלונות הבניין לכל הכוונים, כדי לרתק את החיילים הרוסים המופתעים לצריפי-המגורים.
מטר פגזים ניתך מסוללות גרמניות שהוצבו בסתר בגדה השנייה של הנהר. פגז אחד התפוצץ בדירתו של מפקד המבצר, רב-סרן גברילוב. נדמה היה, כי המבצר אבוד.
לפתע נשמעו שאגות-הסתערות: "הורא !"... קבוצת חיילים של הגדוד ה- 4 התארגנה בפיקודו של קומיסר פומין, הקצין הבכיר ביותר בגזרה זו של המבצר. החיילים הרוסיים הסתערו על בנין-המועדון, חיסלו בקרב כידונים חלק מהגדוד הגרמני שהתבצר שם ופתחו באש מהמקלעים הגרמניים שנפלו לידם, אל עבר יחידות גרמניות אחרות בסביבה.
הגרמנים שהופתעו מהתקפת-הנגד העזה, נסוגו לחלק המערבי של המבצר, אך שם נתקלו במארב של חיילי הגדוד ה- 333, שירו עליהם מחלונות צריפי המגורים העולים באש.
בשעה 05.30 שוב היו חלקים נכבדים מהמבצר בידי הרוסים. בפיקודו של פומין הציבו חיילי גדוד משמר-הגבול ה- 9 מקלעים כבדים על חומותיו הדרומיות של המבצר ופתחו באש לעבר הגשר שעליו צעדו טורים ארוכים של רגלים גרמניים. כ- 500 מגנים שנותרו בחיים, ביניהם כ- 200 חיילות, התבצרו בין תילי החרבות, ההתקפות הגרמניות נמשכו לסירוגין עד הצהרים, ואז פסקו לחלוטין. מפקד הארמיה הגרמנית הרביעית, פלדמרשל פון-קלוגה, מפקד החזית הזאת, פקד לא לעצור את ההתקדמות בגלל ההתנגדות, אלא להמשיך להתקדם ולעקוף את המבצר הנצור.
ברם, היטלר התערב באופן אישי ושלח לקלוגה את הפקודה הבאה: "הכבוד והפרסטיז'ה של הצבא הגרמני אינם מאפשרים טקטיקה כזאת. אין מבצר בעולם המסוגל לעמוד מול הצבא הגרמני. עליך לכבוש את המבצר ברסט-ליטובסק תוך שבוע ימים,.. קלוגה ארגן כוח משימה לכיבוש המבצר שכלל שתי דיבזיות רגלים, ארבע טייסות מפציצי צלילה, שני גדודי מרגמות כבדות וחטיבת תותחים כבדים 208 מ"מ.
ב- 24 ביוני פתחו הגרמנים בהרעשת המבצר. באותו יום נערכו 146 תקיפות מטוסים על המבצר. אש התותחים והמרגמות לא פסקה גם בשעות הלילה. ההרעשה נמשכה 48 שעות. אחריה באה התקפת רגלים בסיוע להביורים, אך נהדפה בקרב כידונים. שוב החלה הרעשת המבצר וההתקפות נמשכו עד ה- 30 ביוני.
הקשר בין המבצר ומפקדת הצבא הרוסי נותק עוד בהתקפה הראשונה כשפגעו פגזי הגרמנים בחדר האלחוט. במטה הכללי במוסקבה לא ידעו מאומה על גורל המבצר. בסוף יוני החליט המטה הרוסי לשלוח קבוצת סיירים עם מכשירי אלחוט בדרך האוויר אל המבצר הנצור. מטוס נוסעים קטן ובו ארבעה צנחנים המריא בלילה לעבר ברסט-ליטובסק. אולם, למודיעין הרוסי לא היה עוד ניסיון בהצנחת הסוכנים וכל הקבוצה נפלה לידי הגרמנים.
בראשון ביולי שלחו הגרמנים למבצר גדוד חיילי קומנדו לבושים מדי חיל רגלים סובייטי.
הגרמנים התקרבו מכיוון מזרח בשעות הלילה והרוסים חשבו, כי הגיעה התגבורת ונתנו להם להיכנס דרך השער המזרחי. כשהיו הגרמנים בפנים פתחו לפתע באש מתת-מקלעים על מגני החומה והשתלטו עליה, הרוסים לא התאוששו עוד. כעת הסתבר כי דחיסת כמות כה גדולה של חיילים לתוך המבצר ערב פרוץ המלחמה הייתה משגה חמור, המגנים נותרו ללא הספקה ותחמושת (אשר מרביתה הייתה בבונקרים מעברו השני של הנהר) ונאלצו להיכנע לאחר לחימת גבורה של מעט יותר משבוע ימים. למחרת הציבו הגרמנים רמקולים מסביב למבצר ושידרו ידיעות שבישרו כי תמה המלחמה ומוסקבה נכבשה.
במהלך הקרב באחד הלילות חג מטוס גרמני מעל למבצר וזרק כרוזים בשפה הרוסית, חתומים כביכול על ידי המטה הכללי הסובייטי, ובהם פקודת-כניעה למגני המבצר. כתשובה על כך לקחו הרוסים שבוי גרמני, הפשיטוהו ערום, ציירו על גבו קריקטורה של היטלר בצורת חזיר וכתבו בדיו על חזהו : "זוהי תשובתנו". לאחר מכן הכוהו ופקדו עליו לרוץ ערום לקווים הגרמניים.
אז נפתחה הפגזת המבצר בפגזי זרחן. באש זו נספו אנשי מטהו של אלוף-משנה פומין והוא עצמו נפצע. אזל גם מלאי התחמושת והמזון. בהתקפה הבאה השתלטו הגרמנים על החומות המערביות והצפוניות של המבצר ובכך נותקו המגינים מהנהר, שהיה מקור המים היחידי. פצועים רבים מתו מחוסר מים, ב- 7 ביולי כבשו הגרמנים את יתר חומות המבצר. למחרת שידר רדיו ברלין הודעה על כיבוש מבצר ברסט-ליטובסק.
עד 20 ביולי עדיין נמשך טיהור המבצר ואז נפל גם רס"ן גברילוב בשבי לאחר שנמצא מכורבל בקרעי שמיכות ומכוסה רגבי עפר באחד ממרתפי המבצר.
קומיסר פומין אשר נפל בשבי בתחילת יולי הוצא מיידית להורג ע"י הגרמנים ליד קיר המבצר לאחר שאחד החיילים מסר לגרמנים שהוא גם קומיסר וגם יהודי. חייל זה חוסל אחר כך בשבי ע"י חבריו בחנק בשל בגידתו. הפיקוד עבר לידי סרן שבלובסקי.
למעשה המגן האחרון של המבצר נתפס רק במרץ 1942, כתשעה חודשים לאחר פרוץ המלחמה.
הגנת מבצר ברסט-ליטובסק הפכה לסמל הגבורה של האדם הסובייטי, כנגד מתקפת הפתע הנאצית וחיסולו של הבוגד במחנה השבויים נכנס למורשת הצבא האדום כמופת לטיפול בבוגדים. על אף שהגרמנים איבדו כ- 10,000 איש (הרוגים, פצועים ונעדרים) בכיבוש המבצר ועד לטיהורו הסופי, אין לכחד כי דחיסת כמויות החיילים הגדולה למבצר ותפיסתם ע"י הגרמנים "עם המכנסיים למטה" ביום ראשון כשהקצינים בחופשה, התורנים בלבד במבצר, החיילים אינם ערוכים להגנה, התחמושת והמזון מעברו האחר של הנהר ובתוך המגנים כ- 100 אזרחים משפחות אנשי צבא הקבע, הייתה כתם שחור (אחד מני רבים) על הצבא האדום והמשטר הסובייטי. רק לאחר מותו של סטלין העזו לטפל בנושא ולהחזיר את גברילוב (ורבים אחרים) אשר היו בשבי הגרמני מהגולאג ורק ב- 1965 הוענקו עיטורי "מלחמת המולדת הגדולה" למגנים, לגברילוב עיטור "גיבור ברית המועצות" ולקומיסר פומין "עיטור לנין" – העיטור הגבוה ביותר של ברית המועצות המוענק על הישג הראוי לשמש אות ומופת לציבור כולו.