כיצד ומתי הפכתי לפרטיזן


 
כיצד ומתי הפכתי לפרטיזן
ליטמן מור

 
לאחר "יום ויטנברג" ב-16 ביולי 1943 החליט מטה פ.פ.או. לאפשר לחברי המחתרת לצאת ליערות ולהצטרף לפרטיזנים. אני הייתי מעוניין לצאת מהגטו בהקדם האפשרי. הייתה לי גם האפשרות להתחבא אצל גוי אחד ושמו יאסיק - שומר מנסרה של משפחת אלפרוביץ על גדות הנהר ווילייה החוצה את וילנה. לעיתים מזומנות הייתי מוריד את הטלאי הצהוב ומבקר אצלו בבית. ספרתי לו שאני מתכונן לברוח מהגטו לפרטיזנים.
הוא אמר לי אני לא יכול לייעץ לך אבל אני מוכן לעזור לך. אני החלטתי בכל מקרה לברוח ולהצטרף לפרטיזנים.
אותו זמן היה כבר קשר עם הפולקובניק מארקוב סביב האגם נארוץ כ-200 ק"מ מווילנה.
מארקוב – ביאלורוסי, היה לפני המלחמה מורה  בעיירה סווינציאן באזור ווילייקה  במערב ביילורוסיה, אז פולין. אשתו הייתה בחורה יהודייה מווילנה.
עם פלישת גרמניה ביוני 1942 ברח לברית המועצות, עבר אימונים וצנח באזור שהיה מוכר לו, בסביבות אגם נארוץ במחוז מולודצ'נו. הוא הקים בריגאדה של פרטיזנים מלוחמים נוצרים שברחו מהשבי הגרמני לאחר מפלת סטלינגרד וצעירים תושבי הסביבה. צעירים יהודיים מהסביבה עד גלובוקי הצטרפו לבריגאדה שלו, תלמידיו היהודים שהיו בגטו  ברחו והקימו  גדוד בשם "נקמה".
מטה המחתרת תכנן לשלוח 3 קבוצות לאגם נארוץ, בכל קבוצה כ-25 בנים ובנות.
בקשתי לצאת עם הקבוצה הראשונה. התאריך נקבע ל-10 בספטמבר ב-10 בלילה.
אנו אמורים היינו לצאת מחוץ לגטו דרך שער צדדי, שם השמירה הייתה פחותה. למטה היו קשרים עם שוטרים שתולים במחתרת ובידי שמולקה קפלינסקי, מי שלימים הוביל את חברי פ.פ.או. דרך צינורות הביוב אל מחוץ לגטו, היה מפתח מזויף.
הגענו לשער אולם הסתבר שאותו לילה הייתה שמירה חזקה והמטה ביטל את היציאה. חזרתי מאוכזב לחדר - שהיה בית הדפוס המחתרתי. מצאתי את חברי לחדר אלכסנדר רינדזונסקי. אני הייתי מפקדו כראש החמישייה. גם הוא התרגש והתאכזב. אני כמובן הייתי נרגש מאוד. על מה חושבים במעמד זה? אמרתי לו, "סיניה אם תישאר בחיים אנא תמסור שלום לשתי אחיותיי שנמצאות בתל-אביב בארץ ישראל". (סיניה מזכיר זאת בספר שפרסם "חורבן וילנה").
היציאה נדחתה למחרת בערב ליל ראשון. קבלתי אקדח - נאגאן רוסי (תופי) עם כמה כדורים, לקחתי אוכל ליומיים, הסתרתי את הציוד מתחת למעיל, הסרתי את הטלאי הצהוב ויצאנו דרך השער הצדדי אל מחוץ לגטו זוגות-זוגות לכיוון בית הקברות היהודי זארעצ'ע. בת זוגתי, למיטב זיכרוני, הייתה בחורה ושמה חומה מ"השומר הצעיר". לא הכרתי אותה קודם, כי במחתרת הכרתי רק את חברי החמישייה שעמדתי בראשה ואת מפקד הפלוגה חיים לזר, וחברי הנוער הציוני שהצטרפו ל פ.פ.או.
היה זה ליל יום ראשון ומשום מה פחדתי מהשיכורים הנוצרים יותר מהגרמנים.
התקדמנו בכיוון בית הקברות, שם חיכתה לנו המקשרת ויטקה קמפנר, לימים רעייתו של אבא קובנר. הנחישות לצאת מהגטו הייתה חזקה וזה נתן לי את האומץ להתגבר על הפחד להלך ברחובות העיר עם נשק. לא הייתה לי שום אשליה מה עלול לקרות לי אם ניחשף. אבל הדחף היה כל כך גדול שלא הרגשתי פחד.
בילדותי פחדתי להיכנס לבית קברות. בימים כתיקונם ספק אם הייתי מוכן לשכב בין המצבות בלילה. הפעם, הייתי שווה נפש והדחף להגיע ליער נתן לי את הכוח.
להלך ברחובות וילנה בלילה, לאחר שנתיים בגטו, היה בשבילי חיזיון נדיר. עדיין לא הרגשתי שיצאתי מעבדות לחירות, אבל הרגשתי הקלה.
איני יכול להסביר מניין  שאבתי את האופטימיות.
השעה הייתה כבר 2 בלילה עת כל חברי הקבוצה כ-25 בני נוער בנים ובנות התרכזנו בהדרכתה של ויטקה בבית הקברות. כולנו היינו צעירים, פרט לזוג רופא ורופאה –משפחת גורדון שיצאה איתנו מהגטו. הבריגאדיר מארקוב  דרש במפורש להביא לפרטיזנים רופאים שחסרונם הורגש.
המדריך של הקבוצה היה הצייר והפרטיזן אלכסנדר קצנלבוגן (לימים הפרטיזן  בוגן). התכנית הייתה לעשות את הדרך במשך 6-7 ימים, ליתר דיוק לילות. היינו למודי ניסיון וידענו שהדרך כרוכה בסכנה וככל שאנחנו קרובים יותר לעיר הסיכון יותר גדול. שכן האוכלוסייה הייתה באזור קתולית ועוינת לפרטיזנים הרוסים בכלל וליהודים בפרט. באותה עת שוטטו ביערות גם פרטיזנים פולנים אשר היו קשורים עם הממשלה הפולנית הגולה בלונדון. אלה היו שונאי ישראל מושבעים והיה מסוכן להיתקל בהם.
בספטמבר הלילות אינם ארוכים במיוחד. עד הבוקר נשארו לנו שעות  ספורות. היה עלינו להתקדם במהירות, לעבור את מסילת הרכבת שליד העיירה נובו-ווילייקה. היה שם גשר קטן עליו שמרה יחידה גרמנית. הזדחלנו ועברנו את פסי הרכבת והתמקמנו בחורשה קטנה בסמוך למסילה כ-6 עד 7 ק"מ מהעיר ושם נאלצנו להמתין עד רדת היום כדי להמשיך בדרכנו בחשיכה. שכבנו דוממים בסבך החורש. מפעם לפעם שמענו את קולות הרועים ששוטטו מטרים ספורים מאתנו ולמזלנו לא גילו אותנו. אחרת סופנו היה, ללא ספק, מוות. כשהסתלקו הרועים אכלנו מעט מהצידה שלקחנו מהגטו והסתכנו בחיפוש אחר מים. כשירד הלילה המשכנו לצעוד. הנשק בידנו היה דל: מכונת ירייה ידנית שהוצאנו מהגטו כשהיא מפורקת וארוזה בנרתיק של כינור ומספר אקדחים, אחד מהם האקדח שלי. רק כשהגענו לפרטיזנים הבנו שנשק כזה לא מאפשר לחימה בכלל.
בוגן מדריך הקבוצה לא היה מורה דרך מנוסה. אמנם הוא  עשה את הדרך כבר קודם בהדרכתם של הבחורים מסווינציאן אשר כבני עיירות הכירו את הסביבה שלא כמונו העירוניים.
בלילה השלישי התקדמנו ברגל כ-15 קילומטר ולפנות בוקר התחבאנו בחורש. היה זה יער צעיר של עצי אורן לא גבוהים אבל סבוכים. בשכיבה אי אפשר היה לזהות אותנו. שכבנו בתוך סבך הצמחייה בשקט מוחלט ואכלנו את שאריות המזון שלקחנו אתנו. האוכל נגמר ומים לא היו והמדריך שלנו הבין שטעינו בדרך.
הוחלט לברר את הדרך לנארוץ, לשורה היה מראה ארי וגם לי. שנינו היינו צעירים ובנויים היטב, למדנו ביחד בגימנסיה בווילנה וגם באוניברסיטה הפולנית בווילנה בשנות השלושים למאה ה-20. הוא בחר בי כנראה ובפיקודו עזבנו את הקבוצה כדי לחפש את הדרך לנארוץ. הלילה ירד ואנחנו שוטטנו במרחבי היער וכאשר ניסינו לחזור אל הקבוצה לא מצאנו את הדרך חזרה. המשכנו לשוטט בחשיכה. מרגע לרגע  הורעה הרגשתנו,לא הצלחנו למצוא את הקבוצה וידענו שהם חוששים ותוהים אם איבדנו את דרכנו, נאסרנו או נהרגנו.לפתע ראינו ממרחק אורה של מנורת נפט מהבהבת מחלונו של בית בודד. בלית ברירה נכנסנו לבית. אמנם היינו עדיין בקרבת העיר ובטווח הסכנה אבל לא הייתה לנו ברירה. ידענו שאנו חייבים למצוא את הקבוצה ולהתרחק במהירות האפשרית מווילנה. מאחר ומעולם לא הייתי פרטיזן ולא יריתי בנשק, לא ידעתי כיצד לנהוג. ידעתי שבעיתונות הגרמנית והפולנית מכנים את הפרטיזנים "בנדיטים". חשבתי שפרטיזן צריך ללכת עם אקדח שלוף וכך נהגתי.
בבית מצאנו זוג איכרים ותינוק שעמד על השולחן החזקתי את האקדח בידי ואיימתי בו על בני הבית. האישה נבהלה וכך גם התינוק שהתחיל לבכות. האישה בקשה על חייה, האיכר שתק אולי מרוב בהלה או בגלל שלשתוק היה פחות מסוכן מאשר לדבר. אשתו אמרה שהוא אילם. בכל מקרה היא הייתה הדוברת. אני הייתי מבוהל, ההכרות שלי עם האקדח הייתה מתקופת אימונים במחתרת בגטו,ידעתי לפרק את האקדח, לנקות אותו ולהרכיב אותו. בזה הסתיים כל ניסיוני הצבאי, מימי לא החזקתי אקדח שלוף ואיימתי בו על בן אדם והנה אני נמצא בסיטואציה דרמטית וקומית כאחד. אני מאיים באקדח על תינוק ועל אישה ואיכר אילם. בוגן הסביר לאישה שאנו מחפשים את חברנו ותיאר לה את המקום שבו השארנו את הקבוצה.
לקחנו אתנו את האישה וגם את האיכר האילם כביכול, שמא בכל זאת ירוץ להסגיר אותנו. לא אשכח את התינוק שנשאר לבד בבית מתייפח מרות.*
לימים הבינותי שהשתמשתי באקדח בצורה לא רציונאלית. אבל העובדה ששלפתי את האקדח הפכה אותי באותו מעמד ל"פרטיזן". זה שינה בצורה מהותית את הרגשתי. כל יחסי לגרמנים השתנה ברגע שהחזקתי בנשק. בגטו הרגשתי כחיה נרדפת, ובאותו לילה בסיטואציה הטרגי-קומית עם אישה מבוהלת, תינוק בוכה ואיכר אילם, הרגשתי לראשונה כאדם חופשי שנלחם על נפשו. הרגשתי שאני במלחמה, במלחמה לשרוד, במלחמה על החיים, במלחמה באויב, ובמלחמה כמו במלחמה "הקם להורגך השכם להורגו". התרגשתי וכאשר יצאנו מהבית בדרך לקבוצה אמרתי לבוגן: "עכשיו אם הגרמנים יהרגו אותי אדע למה". אמירה זו יצאה מפי לפני שהפכתי לפרטיזן בגדוד לוחם. לראשונה השתמשתי בנשק וזה כנראה משנה את האדם פסיכית. לימים כאשר הייתי לוחם בגדוד בקרב  ממש מול הגרמנים הנאצים נוכחתי שהם התייחסו לפרטיזנים בצורה שונה מאשר במלחמה נורמאלית, היחס שלהם לפרטיזנים היה באמת כפי שהתקשורת קראה לפרטיזנים – בנדיטים, שודדים ולא כלוחמים נגד הכובש הגרמני. לגבי חיילים יהודים היחס היה כמו לכל ישראל. אחי יוסל נפל בשבי כחייל ונרצח במקום לאחר הקרב. בניתוח קר, הסיכויים שלי לשרוד בסמוך לווילנה ובסביבה עוינת עם האקדח או בלעדיו היו קלושים, למעשה אפסיים. אבל ההבדל בהרגשתי היה שונה ואדיר. בגטו הייתי כמו עלה נידף והנה כאן אני נותן את ההוראות. אני אדון לעצמי. המהפך המהיר לאחר שלושה ימים מהגטו לאיזור עם אוויר צח עם נשק משפיע כנראה פסיכית על האדם.
בסופו של דבר "מעז יצא מתוק". לפני שעזבנו את בית האיכר הצטיידנו, כפי שנהגו הפרטיזנים ביערות, באוכל ובחלב עבור הקבוצה כולה והלכנו בעקבות האיכר והאישה עד שמצאנו את קבוצתנו האבודה. קשה לתאר את שמחת הקבוצה לאחר שחזרנו. החברים שתו חלב לאחר שעברו ימים בצימאון. מירה ברנשטיין, חברת הקבוצה (היא נהרגה לאחר חודש בקבוצת גלזמן בדרך מנארוץ מערבה ליערות איביה), שאלה אותי אם האיכר נתן לנו את האוכל מרצונו הטוב. לא עניתי. אבל הרהרתי, מירה הייתה שוטרת במשטרה הכלכלית בגטו, שתולה מהמחתרת. המשטרה הכלכלית בגטו הייתה מחרימה כסף ובמיוחד מטבע זר מטעם היודנראט לצרכי ציבור. מכל מקום מצפוני היה נקי על ההחרמה שבצענו.**
 
*החזרה הביתה (מתוך הפרקים  טו ו טז  של האוטוביוגרפיה "המלחמה על החיים").
יצאתי מהבית באוקטובר 1939 וחמש שנים לאחר מכן באוקטובר 1944 אני חוזר לראות מה קרה למשפחה. המלחמה טרם הסתיימה אבל רק עכשיו התקדם הצבא האדום לאזור. אני השתחררתי מהפרטיזנים באוגוסט 1944. הדאגה והגעגועים לבית אבא ואימא לא נתנו לי מנוח כל השנים. לדאבוני לא ציפיתי שמזל המשפחה שלי תהייה שונה ממה שקרה לכל היהודים שם דרך המגף הגרמני. אבל ברגע שהאזור שוחרר לקחתי חופש ואישור מהעבודה שלי בווילייקה, נסעתי לווילנה בכוונה להגיע לעיר הולדתי דוד-הורודוק מרחק 200 ק"מ' מעיר המחוז פינסק.
הסתבר לי שאין תחבורה מצפון לדרום. לא הייתה תחבורה ציבורית בכלל אבל היו רכבות משא ממערב למזרח. הסובייטים שהגיעו לגרמניה פירקו את כל מה שניתן היה לפרק והעבירו אותו לברית המועצות. מווילנה דרומה יצאו רכבות משא בצורה לא מסודרת טעונות פחם שכרו בגליציה אל לנינגרד.
עליתי לרכבת המשא טעונת פחם, התמקמתי בקרון – ללא ידיעה של מובילי הרכבת - והתקדמתי דרומה מבלי לדעת מה ילד יום. בפרטיזנים היינו אומרים כל עץ בחורשה זה המבצר שלי ועכשיו כפרטיזן לשעבר לבוש בבגדי הפרטיזנים שהיו לי. כל מקום היה "הבית" שלי. בברנוביץ החלפתי רכבת והגעתי לתחנת רכבת – לוניניץ, משם עליתי על רכבת משא שיוצאת מזרחה לברית המועצות. לפני המלחמה כאשר נסעתי מווילנה הביתה הייתי יורד בתחנה הקרויה לחבה ומשם בעגלה רתומה לסוס מרחק 23 ק"מ לעיר הולדתי –הביתה. הפעם כשהגענו לתחנת לחבה נוכחתי לתדהמתי שהרכבת לא עוצרת וממשיכה מזרחה. בשום אופן לא רציתי להגיע לגבול הרוסי וירדתי בתחנה הראשונה שהרכבת עצרה. החלטתי לחזור ברכבת המשא הריקה שתיסע מערבה ואכן חזרתי לתחנת לוניניץ כי הרכבת שוב לא עצרה בלחבה. הייתי נחוש בדעתי בכל זאת להגיע הביתה ויהי מה. זכרתי שהרכבות מאטות בדרך כלל גם אם הן לא עוצרות.בתחנה. עליתי שוב על הרכבת הראשונה שיצאה מזרחה וכשהגיעה הרכבת ללחבה קפצתי ממנה. את הניסיון רכשתי בפרטיזנים כאשר הנחנו מטעני חבלה תחת פסי הרכבת. הערב כבר התחיל לרדת. בזמנים כתיקונם חיכה לי בתחנה בעל עגלה. הפעם התחנה ריקה מאדם הרגשתי כאילו אני בא מכוכב אחר... התקדמתי לבד כ-3 ק"מ לעיירה. מה זה ללכת 3 ק"מ בלי מטען ? בפרטיזנים היינו צועדים כ 20 ק"מ בלילה אחד.
הגעתי למרכז העיר, כבר היה לילה. איפה לנים? לאחר השחרור מהפרטיזנים קבלתי שחרור משקי ככימאי וישנתי תחילה על שולחן העבודה במצוות המנהל. למזלי פה מצאתי משפחה יהודית שהזמינה אותי מיד ללון בביתה על הרצפה (מלון מסוג הגבוה ביותר) .
באותו זמן יהודי ניצול שואה כשבא למקום כל שהוא היה שואל איפה פה בית כנסת או איפה גר פה יהודי? אם התשובה חיובית זה מקום המגורים הזמני החדש שלו. סיפרתי להם מה התכנית שלי. לנסוע, ללכת לעיירה שלי לחפש את המשפחה. הם ענו לי אף אחד לא ניצל בדוד-הורודוק, אין תחבורה, הדרך מסוכנת, בעיירה אין אף יהודי אחד, כולם הושמדו על ידי הגרמנים ועוזריהם הנוצרים אנשי המקום. היו כבר פה כמה בני עיירתי, הם לא המשיכו בדרכם וחזרו על עקבותיהם.
יהודי המקום המשיכו לשכנע אותי לוותר על התכנית שלי וכי ישנה סכנה מוחשית לחיי בדרך להורודוק. מסתבר שהגרמנים בעת נסיגתם הרסו את הדרך והניחו מוקשים לאורכה. לפני כן הם כרתו עצים לאורכם, הקימו סוללה והניחו את העצים מעין פסי רכבת וכך אפשרו למכוניות לנסוע. גם את הגשר על נהר הפריפט שבנו הרסו ועכשיו אפשר היה לעבור את הנהר רק באמצעות דוברות, אם בכלל. עוד אמרו שהסביבה מלאה פרטיזנים אוקראינים לאומנים – בנדרובצים שלחמו נגד הגרמנים וגם נגד הסובייטים. ואשר ליהודים כולם רוצים להרוג אותם.
לא נתתי להם תשובה. התלבטתי כל הלילה, קמתי למחרת בבוקר מוקדם ולאחר ארוחת הבוקר החלטתי להמשיך בדרכי ויצאתי לדרך. בדרכי פגשתי בחור רוסי שנשא עליו טומיגן (רובה אוטומטי) והיה בדרכו לאחד הכפרים הסמוכים לדוד-הורודוק –ווילמיטש. הוא היה פרטיזן ועכשיו נשלח להיות  שם מורה להתעמלות.. בחברתו ובחברת הטומיגן הרגשתי קצת יותר בטוח. אחרי כמה שעות הליכה הגענו לנהר הפריפט, עברנו את הנהר במעבורת. המוקשים בדרך היו כנראה מיועדים נגד כלי תחבורה, אנו עברנו ולמזלנו הם לא התפוצצו. קווי הטלפון היו מנותקים. חשמל לא היה בסביבה. בדרך עברנו ליד כפר קטן –חורסק- כ- 2 ק"מ מהעיר גויה אחת  מבוגרת יצאה למרפסת של הבית שלה וכשהסתכלה עליי הצטלבה וצעקה ברוסית "הרי זה הבן של מורבצ'יק". אינני מבין כיצד היא זיהתה אותי, אולי בגלל שהייתי דומה לאימא שלי או שזכרה אותי מחנות הבדים שם עבדתי בזמן החופשות מהלימודים.
בשעות הצהריים נכנסתי לרחוב הראשי של העיירה. התקדמתי לעבר הבית שלנו. הבית עמד על תילו. נכנסתי. הוא היה ריק מאדם וריק מרהיטים וחפצים. עברתי בחדרים הריקים ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הייתה בבית עליית גג והסולם שהוביל אליה עדיין עמד במקומו. התחלתי לעלות בסולם. באמצע ויתרתי וירדתי לא יכולתי להמשיך. אחז בי פחד מוזר, בחצר היה גם מרתף אבל פחדתי לרדת אליו. ראיתי שחיטטו בכל מיני מקומות, חיפשו בוודאי כסף או חפצי ערך. ידעתי שבבית היו מטבעות זהב שנחסכו והוסתרו ליום סגריר. הייתה לנו ספרייה גדולה עם ספרי קודש וביניהם התנ"ך בתרגומו של מנדלסון לגרמנית באותיות עבריות ובכריכת עור (לימים חיפשתי ומצאתי הוצאה כזו בספרייה של אוניברסיטת תל אביב). שום זכר לא נשאר מהספרים פרט לכמה דפים ממחזור תפילות שהיו מוטלים קרועים  בבית ובחצר. לראשונה מאז עזבתי את הבית, הרגשתי את האסון באופן  מוחשי. במשך חמש שנים עברתי תלאות והתנסיתי במצבים שקשה להעלות על הדעת, אבל הייתי לבד בלי המשפחה. זו הפעם הראשונה שעמדתי מול מציאות מרה, נוראה כל כך שאיני יכול לבטא במילים. אני למעשה, לא עברתי את השואה לא בגטו, לא בפרטיזנים. אני עברתי את השואה עכשיו כשהגעתי לביתי ולעיירתי.
מטרת בואי הייתה לברר מה קרה למשפחתי, אולי מי שהוא ניצל. היו לנו ידידים בעיירה. הכרתי את הדיאקון – מעין עוזר לכומר של העיר. אף אחד לא גילה דבר. לימים חקרתי ודרשתי, בקרתי עוד פעם בעיירה תוך סיכון נפשות. באוטוביוגרפיה שלי הרחבתי קצת את היריעה אבל בכתבה זו אני חוזר למצב שהייתי ב-1943 בדרך מהגטו לפרטיזנים.
הלילה ישנתי על הרצפה באחד הבתים הריקים ולצידי פרטיזן יהודי לשעבר עם רובה אוטומטי על ידו. למחרת התגברתי קצת והלכתי לחקור את השכנים הגויים שגרו מרחק בתים אחדים על ידנו. 
הגעתי לבית של השכן פאבוק. הבית היה נמוך, הצצתי בחלון והנה אני רואה את הרהיטים שלנו שעמדו בסלון בביתנו. כשהייתי ילד סיפרו לי ההורים שהכיסאות והשולחן יוצרו בווינה אינני יודע איך הם הגיעו מווינה לעיירה נידחת בפולין. דפקתי בחלון, אף אחד לא ענה לי. רק אחר כך הסתבר לי שבעלת הבית ברחה לחצר האחורית והתחבאה מפני.   למראה הרהיטים, השריד היחידי שהזכיר לי את משפחתי  פתחתי את החלון בכוח ונכנסתי הביתה דרך החלון. פתאום אני רואה תינוק עומד בעריסה ובוכה מרות. נזכרתי בתינוק הבוכה שפגשתי בבית האיכרים כאשר יצאנו מווילנה עם בוגן לפרטיזנים ואיך איימתי באקדח טעון על האיכר והתינוק. הסתכלתי על הרהיטים והנה אני רואה שידה ליד הקיר. הכרתי וזכרתי  אותה, אינסטיקטיבית פתחתי אותה, ואז התגלו לנגד עיניי הבגדים מהבית ורשת השיער השחורה של אחי יוסל שהשתמש בה לאחר שטיפת הראש וההסתרקות. אינני יודע מה קרה לי אחר כך. אני לא חושב ששברתי מה שהוא. עזבתי את הבית והתחלתי לשוטט ברחובות. כל אחד שפגשתי נראה היה בעיני רוצח, ורוצח פוטנציאלי של משפחתי.
כאשר אני משחזר את האירועים  של אותם הימים אינני מבין איך פעלתי כפי שפעלתי. אני בדרך כלל שוקל דברים בראש צלול עשיתי הכול בניגוד להיגיון. כל מה שעשיתי באותם ימים מספר היה מנוגד להיגיון. הרגשות השתלטו עלי המצפון העיק עליי שעזבתי את הבית בעת מצוקה. לימים כשעליתי לארץ אחותי אמרה שלא פעלתי כהלכה. לדעתה מה שהיה היה ועכשיו הכול מתחיל מחדש. אני משתדל לשכוח אירועם קשים אבל הבכי של שני התינוקות ואני במצב אלים חוזר אליי בחלומות.
 
** השאלה של מירה ברנשטיין שלא נענתה על ידי הטרידה אותי לפני שברחנו מהגטו. לקחנו אתנו אוכל ליומיים. ומה הלאה? לפי החוק הלא כתוב של מפקד הבריגאדה השטח התחלק לשלושה חלקים. שטח בשליטת הגרמנים ביום ובלילה. שטח שני היה בשליטת הגרמנים ביום ושטח הפקר בלילה. שטח שלישי היה בשליטת הפרטיזנים גם ביום וגם בלילה. בדרך כלל עם התרחבות של הפרטיזנים השטח הראשון היה הופך לשטח השני והשטח השני עם הזמן ותלוי במצב הטופוגראפי לשטח הראשון. מותר היה באזור שבשליטת הפרטיזנים להיכנס לבית של האיכר ולאכול לפי בקשתו במקום.בשטח השני שהיה מסוכן מותר היה  ברוסית- zagotowka לקחת, לא להחרים, אלא כביכול מיסים. היינו פונים לראש הכפר, המפקד אומר לו "אנו צריכים תפוחי אדמה, בשר, לחם וכיוצא בזה". השטח השני היה מחולק לפי אזורים לכל בריגאדה שטח כולל שהתחלק לפי סקטורים - הגדודים השונים. מאחר והשטח השני היה רחוק מהבסיסים ביער. הכפר היה מספק את העגלות הרתומות לסוסים, אנו היינו מעמיסים על כל עגלה חזיר שירינו קודם בראשו שלא יצרח ויזעיק את הגרמנים או את עוזריהם - משתפי הפעולה. לכל עגלה היינו קושרים פרה, על העגלה היינו מעמיסים שקי תפוחי אדמה, שקי קמח, בגדים ועוד.
כל זאת בלילה. עם גמר המשימה היינו חוזרים לבסיסים ביער. כשהפציע הבוקר היינו מגיעים לשטח הראשון, משחררים את האיכרים עם העגלות והסוסים, נחים קצת ואוכלים ארוחת בוקר, על שולחנות ערוכים עם וודקה – סמוגון שהיינו לוקחים אצל האיכרים - תוצרת עצמית תמורת חלקי בשר של הפרות שהיינו שוחטים בהזדמנות חגיגית זו. יצוין שהאיברים הפנימיים של בעל החי היה מיועד למפקדים.
מבחינה ביטחונית הסיכון היה האם האיכרים היו אורתודוקסים או קתולים. הקתולים  תמכו יותר בפולנים ואילו הפרבוסלבים תמכו יותר ברוסים. בדרך כלל הם התיישבו בכפרים נפרדים ולפעמים באותו כפר אבל בצדדים נפרדים. בכל בית היו האיקונות הספציפיות לכל דת. אני כבר התמחיתי גם באיקונות. הסיכון היה עניין של חיים או מוות.
האזור בו נמצאנו היה תמיד במחלוקת בין רוסיה לפולין. ההתעניינות שלי הייתה לא רק מסקרנות, הייתה גם שאלה של ביטחון כלפי כל אוחז בנשק.
אני ניסיתי לתהות לאיזה צד נוטה האוכלוסייה. אני שדברתי רוסית, פולנית, גרמנית וקצת ליטאית ניסיתי לדובב פעם איכר לצד מי הוא כאשר לקחתי ממנו מזון או חלקי לבוש, דבר שהיה לגיטימי לפי חוקי הפרטיזנים הייתה התשובה האופיינית הייתה "אני נותן הכול לרובה שלך לא לך". זאת הייתה מעין פוליסת ביטוח כלפי כל אוחז בנשק.
לימים וגם בזמן כתיבת מאמר זה כאשר מדברים פוליטיקה אני נזכר בדברי האיכר ממנו למדתי והשכלתי שמי שבידו נשק הוא הקובע.