מלחמת התשה כלל עולמית- גואדלקנל- סטלינגראד- צפון אפריקה

במחצית השנה אשר החלה באוגוסט 1942 ונמשכה עד סוף פברואר 1943 נערכו שלוש מהמערכות הארוכות והעקובות מדם של מלחמת העולם השנייה. הרוסים נלחמו לחיים ולמוות עם חרי-אפו של הצבא הגרמני במערכה יבשתית נוראה סביב לעיר הנושאת את שמו של מנהיגה סטאלין. הבריטים החלו מתקדמים בצפון-אפריקה, והפעם מערבה, בעקבות צבאו הנסוג של רומל לאחר ניצחונם במערכת אל-עלמין. ואילו האמריקאים שיגרו את כוחותיהם במקביל לשני עברי כדור הארץ; במקביל למערכה שוחקת באוקיינוס השקט כנגד הצבא היפני באיי שלמה Salomon Islands, אשר נחרטה לעד בהיסטוריה של הצבא וצי ארה"ב, בשם נורא ההוד 'גואדלקנל' ריכזו מאמץ עיקרי למבצע "לפיד" - הנחיתה בצפון-אפריקה במגמה לבצע תמרון לפיתה אסטרטגי ענקי, יחד עם הבריטים, כנגד הצבא הגרמני בצפון היבשת השחורה.

בששת החודשים אשר בין אוגוסט 1942 לפברואר 1943, לחמו ארה"ב ובעלות בריתה באוקיינוס השקט, אוסטרליה וניו-זילנד, מערכה משולבת, אכזרית וקשה כנגד היפנים על השליטה באחד האיים המרכזיים באיי-שלמה - גואדלקנל (אי קטן שכל שטחו הסתכם באורך של 150 ק"מ וברוחב 40 ק"מ), אשר הווה שטח מפתח בזירה זו, ממנו ניתן היה לשלוט על נתיבי הספנות לאוסטרליה ולמערכה המתנהלת בגיניאה-החדשה. הייתה זו המתקפה הראשונה של ארה"ב בזירת האוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה. היה זה הימור רציני כיוון שיפן נהנתה עדיין מעליונות ימית לא מבוטלת באוקיינוס השקט. לאחר התמוטטות פיקוד ABDACOM (הפיקוד המשותף לארה"ב בריטניה, אוסטרליה והולנד) הצריך המצב ארגון מחדש של מערכת הפיקוד-והשליטה של בעלות הברית בלחימה כנגד היפנים. זירת הלחימה חולקה בין הצבא לצי ארה"ב כאשר פיקוד דרום-מזרח אסיה נוהל ע"י הצבא תחת פיקודו של הגנרל דגלס מקארתור (שזה עתה נמלט בעור שיניו מהפיליפינים) ובאחריותו אוסטרליה, גיניאה-החדשה, הפיליפינים ופורמוזה ואילו פיקוד האוקיינוס השקט ע"י הצי בפיקודו של אדמירל צ'סטר נימיץ (המנצח של מערכת מידווי) אשר קיבל אחריות על כל איי ומימי האוקיינוס השקט, בואכה איי הבית של יפן. ברור היה כי בשני פיקודים חדשים אלו יצטרכו הצבא והצי לשתף פעולה באופן הדוק בשל אופים הגיאוגרפי.
איי שלמה וגואדלקנל נפלו בגזרת פיקוד הצי. פיקוד האוקיינוס השקט של הצי חילק את שטח מבצעיו העצום למספר פיקודי-משנה כאשר לצורך הלחימה באיי שלמה והמרחב הסמוך הוקם הפיקוד-המרחבי דרום האוקיינוס השקת בפיקודו של תת-אדמירל ג'ורמלי אשר פיקד על כלל כוחות ארה"ב בים, באוויר וביבשה במערכה זו ובכלל זה כוחות דיביזיית הנחתים הלוחמת באי.
היפנים כבשו את האי טולאגי, צפונית לגואדלקנל מייד לאחר קרב ים-האלמוגים ומיקמו שם בסיס למטוסי-ים כמרכיב בתוכניתם להכיל ממזרח את המערכה בגיניאה-החדשה ולנתק את נתיבי הים לאוסטרליה. בהמשך לתפישה זו השתלטו גם על גואדלקנל והחלו בונים באי שדה-תעופה.
בנסיבות אלה נחתה באי דיביזיית הנחתים (מרינס) הראשונה ב 7 לאוגוסט 1942 (בעוצמה של 16,000 חייל) במגמה להשתלט על שדה תעופה אשר בנייתו כמעט הושלמה (ע"י היפנים) (אשר מנו בעת הזו 2,900 חיילים, בחלקם חיילי הנדסה-בינוי) בלונגה-פוינט וכן על מעגן באי הסמוך - טולאגי, בקצהו של מייצר ימי אשר יזכה במהרה לשם "מייצר קרקעית הברזל" (בשל הכמות הגדולה של ספינות שטבעו בו בימי המערכה). ההחפה הפתיעה את היפנים, אשר חשבו כי זוהי פשיטה בלבד, ועל כן התנהלה למישרין, כאשר תגובתם בדמות תקיפות נגד אוויריות עלו באבדות ולא היו יעילות.
אולם יומיים בלבד אחר כך כבר ספגו ציי בעלות הברית, ארה"ב ואוסטרליה את תבוסתן הימית הראשונה במערכה זו בקרבת האי סאבו. האדמירל היפני גוניצ'י מיקאווה, מפקד הצי ה- 8 היפני, יצא מייד אם היוודע לו דבר הנחיתה האמריקאית, בראש כוחותיו דרומה מרבאול (כ 1,000 ק"מ צפונה משם). הוא הגיע לאזור הלחימה בליל 9/8 לאוגוסט ובקרב לילי מנוהל היטב הטביע 4 סיירות של בעלות הברית וגרם נזק ניכר לסיירת נוספת ושתי משחתות. אולם הצלחה זו לא נוצלה על-ידו להטבעת ספינות התובלה אשר הנחיתו את הנחתים בגואדלקנל והיו כעת חסרות אונים מול הצי היפני. הוא נסוג עם עלות השחר מחשש להיחשף לתקיפת מטוסים מהנושאות האמריקאיות (שלא היו באזור אולם הוא לא ידע על כך) ועל כך ספג נזיפה ממפקד הצי ימאמוטו. בקרב זה בלבד ספגו בעלות הברית 1,790 הרוגים ו 709 פצועים (אל מול 57 ו 70 בהתאמה ליפנים אשר להם ניזוקה סיירת אחת בלבד).
הכוחות היפנים באי השתייכו לארמייה ה- 17 היפנית בפיקודו של לט. גנרל היראיוצ'י היאקוטאקה אשר החל במרוץ כנגד האמריקאים לתגבור הכוחות הלוחמים באי. מאבק עיקש התנהל סביב שדה התעופה בלונגה-פוינט אשר כונה שדה הנדרסון. על אף ההפצצות הנמשכות של היפנים על שדה התעופה, המשיך האחרון להיות מבצעי ולספק סיוע קרוב לכוחות הקרקע הלוחמים וכן הפך את מאמצי היפנים לתגבר את כוחותיהם באי לבעיתיים וקשים ביותר. הלחימה ביבשה הייתה קשה ובתנאי אקלים גרועים ביותר, שני הצדדים ניסו במהלך המערכה כולה להבטיח תגבורות והזרמת אפסניה לכוחותיהם. שיירות ספינות ההספקה היפניות המלוות בצי שלהם פעלו לרוב בלילה וזכו לכינוי "טוקיו אקספרס". האקלים הקשה (הטרופי) והמחלות גבו מהצדדים הלוחמים מחיר גבוה יותר משדה-הקרב. חיילי המרינס הגיעו לקצה גבול יכולתם לאחר שלושה חודשי לחימה בהם הצליחו לבסס ראש גשר ברוחב 10 ק"מ ובעומק 5 ק"מ בלבד מסביב לשדה התעופה ולהגן עליו בשיניים. וכך הדיביזיה הראשונה של המרינס, בפיקודו של מייג'ור גנרל אלכסנדר וונדרגריפט, עוצבת השדה האמריקאית הראשונה אשר פתחה במתקפה במלחמה עמדה מול כל ההתקפות היפניות לזרוק אותם חזרה לים. למזלם זלזלו היפנים בחיילי ארה"ב (לאחר הניסיון נגדם בקרבות קודמים) והתקפותיהם נוהלו לשיעורין ובכוחות בלתי-מספיקים עם כי בהתלהבות רבה. שגיאה חמורה זו של הפיקוד היפני אשר חטא באי ריכוז הכוח היא-היא, שאפשרה לנחתים להחזיק מעמד זמן כה רב. אולם כוחם תש ולבסוף נאלצו האמריקאים להחליף את חיילי המרינס בקורפוס של הצבא. הדיביזיה הראשונה של המרינס הוצאה למנוחה ולשיקום לאחר הסאגה אותה עברה באי. הכוח המחליף כלל בתחילה את דיביזיית 'אמריקל' (עוצבה מעורבת מיחידות שונות שהגיעו לאוסטרליה לאחר פרוץ המלחמה) בפיקודו של מייג'ור גנרל אלכסנדר פאטץ'.
עוד קודם לכן החליט הצי להחליף את מפקד המרחב (והמערכה) אשר המליץ מספר פעמים לוותר על הלחימה ולסגת מהאי, ועל מקומו של אדמירל ג'ורמלי שהואשם בהססנות, התמנה תת-אדמירל וויליאם הלסי שהיה ידוע כתוקפן יותר באופיו ומומחה ללחימה עם נושאות מטוסים ואוויריה ימית.
עוצמת צבא ארה"ב החלה גדלה בהדרגה עד לסדר-כוחות של קורפוס - הקורפוס ה- 14 (מפקדה חדשה שהוקמה בעת הלחימה ע"י פיקוד דרום-האוקיינוס השקט של הצבא בפיקוד מייג'ור גנרל הארמון) ואשר גנרל פאטץ' מונה למפקדו. הקורפוס כלל 2 דיביזיות צבא: ה'אמריקל' ודיביזיית המשמר-הלאומי ה- 25 ודיביזיית נחתים אחת - המרינס ה- 2 ובסה"כ הגיע כוח זה בשיאו ל 30,000 חיילים. עוצמה זו, בסיוע מקומי זעיר של מתיישבים בריטים ואוסטרלים אשר קיימו מערכת תצפיות בכל מרחב איי שלמה, הצליחה להחזיק מעמד ולדחוק בהדרגה את היחידות היפניות אשר בסה"כ (בכל ימי המערכה) הגיעו ל 29,000 חייל, רק בזכות עוצמת-אש עדיפה ועקשנות רבה.
בים, במהלך המערכה, התנהלו שני קרבות בין נושאות המטוסים היפניות לאמריקאיות כאשר האמריקאים סובלים אבדות רבות יותר. כמו כן התנהלה פעילות צוללות ואוויריה ימית רבה אשר נתנה לבעלות הברית יתרון מסוים. במייצרי "קרקעית הברזל" ובקרבתם התנהלו 5 קרבות ימיים ראויים לציון ומספר רב של היתקלויות בין הציים. כל אלה הדגימו עד כמה עדיף היה הצי היפני בלוחמת לילה (תותחנות בעיקר) ולוחמת טורפדו. יחד עם זאת תוצאות המערכה לא הוכרעו במשך 4 חודשים עד אשר ב- 8 לפברואר 1943 החליטו היפנים לוותר על גואדלקנל ולפנות את כוחותיהם מהאי באופן חשאי והצליחו לבצע זאת מתחת לאפם של האמריקאים ובלא שהאחרונים ירגישו בכך.
שני הצדדים סבלו אבדות כבדות במערכה, האמריקאים: אשר השקיעו במערכה כ- 60,000 חיילים איבדו 1,592 הרוגים, 4,183 פצועים ועוד כ 14,000 שפונו עקב מחלות טרופיות (מלריה, טיפוס, דיפטריה ועוד) הצי איבד עוד 5,492 הרוגים ו 405 פצועים. ליפנים היו 14,800 הרוגים ועוד 9,000 שנפטרו ממחלות טרופיות. מנהגם של היפנים לא להתמסר לשבי גרם לכמות ההרוגים הרבה בצידם, 1,000 השבויים שנפלו לבסוף לידי האמריקאים היו ברובם פצועים או מוכי הלם-קרב.
שני הצדדים סבלו אבדות כבדות בספינות ומטוסים ועל אף שבעלות הברית סבלו יותר, אבדותיהן הושלמו במהרה בעוד אלו היפניות היו ללא תחליף. צי ארה"ב למד לקחים חשובים מהמערכה בים וראה קושי רב בהתמודדות עם הצי הקיסרי היפני תחת פיקודו של אדמירל איסורוקו יממוטו אשר הנחיל לו כמה מהתבוסות הצורבות והמשפילות ביותר בתולדותיו, וכך חודשיים לאחר סיום המערכה, באפריל 1943, חיסלו האמריקאים את אדמירל יממוטו במבצע מממוקד נקודתי. מבחינה אסטרטגית מערכה זו ביססה את בלימת היפנים אשר החלה מספר חודשים קודם לכן, במערכת מידווי. הייתה זו נקודת תפנית במלחמה, מכאן ואילך עברו היפנים למגננה, תוך הגנה עיקשת על כל אי וכל עמדה, ארה"ב נצטרכה ללחימה קשה של עוד שנתיים וחצי ושתי פצצות אטום על מנת להכניע את יפן לבסוף בספטמבר 1945.

סטלינגראד

הקרב על סטאלינגרד היה אחד הקרבות הבולטים ביותר במהלך מלחמת העולם השנייה, ואולי החשוב בקרבות שהביאו את המפנה במלחמה כולה. במהלכו הארמיה ה-6 של הוורמאכט (צבא גרמניה) ניסה לכבוש את העיר סטאלינגרד ובסופו של דבר הושמד על ידי הצבא האדום.


רקע

לאחר קרב ההגנה על מוסקבה, בחורף 1941, ומתקפת הנגד "המוסקבאית" בדצמבר 1941, מצאו עצמם הצבא הגרמני והצבא הרוסי בחזית קשיחה המשתרעת לאורך אלפי קילומטרים. שני המטות הכלליים, הסטאבקה הרוסית וה או.ק.וו. הגרמני, חיפשו את הדרכים לשבור את קוי האוייב, ולפרוץ במתקפת קיץ, שתבוא לכסות על אבידות השנה שחלפה.
מדיניות "אף שעל", שהכתיב היטלר למטכ"ל הגרמני עם תבוסות החורף קרוב לודאי הצילה למעשה את הצבא הגרמני, כי בנסיגה בתנאי חורף הסיכויים שלו לשרוד היו קטנים. היטלר אמנם צדק, אבל בכך מצא את עצמו במצב בו הוא מסוגל להכתיב לצבא כל תכנית העולה על רוחו ללא כל שמץ של התנגדות. מסע המלחמה המתוכנן על ידי הגנרלים היה אמור להיות מערכה מוגבלת, שנועדה לשמור ולבסס את הישגי קיץ 1941. היטלר, אשר טען כי הוא רואה צרכים כלכליים של ניהול המלחמה בכללותה, הכתיב תכנית שאפתנית, שעיקרה כיבוש העיר סטלינגרד, והאיזור שבין הנהרות דון ווולגה. כוונתו היתה להשתמש בעיר כציר לפניה צפונה עם הוולגה לניתוק קווי התחבורה של הצבאות המגינים על מוסקבה, ואולי אף פניה מזרחה לעבר הרי אורל. בה בעת אמור היה צבאו של הגנרל פון מאנשטיין לפנות מאגן הדון דרומה, לכבוש את הקווקז, לנתק את אספקת הדלק הסובייטית, ולהגיע לגבול פרס ותורכיה. כבר בשלב זה ברור היה כי יעדי התכנית מחייבים פיצול משמעותי בין הכח המסתער על הקווקז, ובין הכח שמטרתו לכבוש את סטלינגרד. עם זאת, סדר הגודל של הכוחות (וזאת על אף האבידות הנוראות במשך החורף שספג הצבא הגרמני) היה גדול אף מסדר הגודל של הכוחות שביצעו את מתקפת ברברוסה בקיץ 1941.
תכנית שאפתנית זו נעזרה בכשלונן של שורת מתקפות רוסיות באיזור קרים וחארקוב, בחודשים מאי ויוני 1942. מייד לאחר שהתקפות אלו הסתיימו בכשלון, פרצה התקפה בכוח של שלוש ארמיות את קווי הרוסים, בערבות הרחבות המובילות אל איזור סטלינגרד. תוך כמה שבועות עברו ארמיות הפנצ'ר מאות קילומטרים, כמעט ללא התנגדות, עד שהגיעו לעיקול הדון, ולאגן שבין הדון והוולגה. ב-23 לאוגוסט 1942 הגיעו חילות גרמנים אל נהר הוולגה מצפון לסטלינגרד. יומיים קודם לכן נכבש ההר הגבוה ביותר בקווקז אלברוס, וזאת כהקדמה לכיבוש שדות הנפט השופעים של מאיקופ. החזית הפעילה נמתחה על פני מאות קילומטרים מהקווקז בדרום ועד וורונז' בצפון, ובמרכזה - העיר סטלינגרד. כיבושה של עיר הזו היה מסלק את אחרוני הכוחות הרוסים ממערב לוולגה, וחותם את הגולל על תבוסה רוסית גרועה מזו שנחלה בשנת 1941.


מהלך הקרב

בסוף אוגוסט הגיעו כוחותיה הראשונים של הארמיה השישית אל פרברי העיר סטלינגרד. העיר עצמה סבלה מזה כמה ימים מהפצצת ענק של ה-לופטוואפה אשר הרגה חלק ניכר מן האוכלוסייה האזרחית, והביאה להרס של אחוז ניכר מן המבנים.
ברוב חלקי העיר שלטה הארמיה ה-62 של צבא בריה"מ בראשותו של צ'ויקוב. החלה מתקפה נואשת של הגרמנים, שנתקלה במגננה עיקשת של הרוסים. הקרב היה בין האכזריים שהתנהלו אי פעם, וכל בית הרוס, כל מפעל, כל מבנה, הפך ליעד מבוצר, שעליו נלחמו חיילי הצבא האדום כנגד כוחות עדיפים עד טיפת דמם האחרונה.
מתקפות ענק רבות נערכו בין אוגוסט 1942 ונובמבר 1942, וכל אחת מטרתה היתה להגיע אל הוולגה בנקודות רבות ככל האפשר, ולמנוע את המעבר של ציוד, אספקה ותגבורת אל כוחותיו של צ'ויקוב.
המתקפה הגרמנית אשר החלה באופן כה מזהיר, בתנועה מהירה של שריון, הפכה עתה לקרב פנים אל פנים על רחובות, ולעיתים על בתים בודדים, אשר שאב לתוכו את עתודות כח האדם והאספקה של ה-וורמאכט. היטלר ראה בקרב עניין אישי, וכיבוש העיר הנקראת על שמו של סטאלין הפך אצלו לאובססיה. מנגד סבלו כוחותיו של צ'ויקוב מאבידות כבדות, ובחודש נובמבר 1942 החזיקו הרוסים ברצועות צרות על גדות הוולגה, שרק לעיתים עלה רוחבן על 300 מטר. חשוב להדגיש, למרות שהאבדות בקרב הרוסים היו עצומות, אבדות הגרמנים היו קשות יותר.
ב-19 בנובמבר 1942, הסתבר כי עמידתו העיקשת של צ'ויקוב לא הייתה לשווא, אלא הייתה חלק ממלכודת מתוכננת אליה נפל הצבא הגרמני. במבצע "אוראנוס" פרצו כוחות רעננים אשר רוכזו בסתר בשבועות האחרונים על גדות הוולגה מצפון ומדרום לסטלינגרד, כאשר הם מנצלים את העובדה כי באגפי החזית לא הוחזקו יחידות העילית של הוורמאכט, אלא יחידות של המדינות הגרורות: רומנים, איטלקים והונגרים. תוך ימים ספורים התחברו הכוחות שפרצו מדרום עם הכוחות שפרצו מצפון, והודקה טבעת כיתור סביב הארמיה השישית הגרמנית הלכודה בסטלינגרד.
בשלב זה ניתן היה, בשילוב של פריצה משני צידי טבעת הכיתור, לחלץ את הארמיה השישית ולהציל את מרבית אנשיה וציודה. היטלר סירב בתוקף לתכנית זו. תחת לחץ כבד של הגנרלים שלו הסכים היטלר לניסיון פריצה מצד מערב בלבד. המשימה הוטלה על גנרל פון מנשטיין (Von Manstein). הוא קיבץ יחידות מחזיתות משניות, עתודות מטכ"ל זמינות וחלק מהארמיה המשוריינת הרביעית. לקבוצת הארמיות הזאת קראו "קבוצת ארמיות דון" והניסיון לסייע לארמיה הששית נכשל. הגנרל הגרמני הות (Hoth), מפקד הארמיה הרביעית, הגיע עד למרחק של 30 קילומטר מסטאלינגרד, אך כוחו לא עמד לו לפרוץ את המצור מבלי לקבל סיוע מן הנצורים עצמם. מפקדם הגנרל פון פאולוס (Von Paulus) ראה עצמו מחוייב לפקודתו של היטלר שלא לסגת מקו הוולגה ולא לשחרר את אחיזתו בעיר סטלינגרד ולכן לא שיתף פעולה עם הכח שנשלח לחלצו.
בדצמבר 1942 היו כמאתיים וחמישים אלף גרמנים לכודים בסטלינגרד. בינואר 1943 תנאי מזג האוויר, ועליונותו של חיל האוויר הסובייטי בגזרה, הפכו את רכבת האוויר של הלופטוואפה שהבטיח הרמן גרינג לבלתי אפשרית. חיל האוויר הגרמני איבד 488 מטוסי תובלה וכ-1000 אנשי צוות אוויר בנסיון הכושל לספק את צרכי הארמיה המכותרת במשך חודשי דצמבר וינואר.
לאחר שבועות של ייסורים, בקור וברעב, ותוך התקפות בלתי פוסקות של הכוחות הרעננים של הצבא האדום, עמדה על הפרק כניעתה של הארמיה השישית. היטלר אסר על הארמיה להכנע, ופקד עליה להילחם עד האיש האחרון, תוך שהוא ממנה את הגנרל פון פאולוס לפילדמרשל. זה לא עזר. ב-2 בפברואר 1943 נכנע פון פאולוס ליחידה סובייטית בפיקודו של קצין צעיר בדרגת לויטננט, אשר הגיע למרתף בית הכלבו "אוניברמג" ששימש לו כמפקדה.
מתוך הכח התוקף שמנה 285,000 חיילים בתחילת הכיתור בספטמבר 1942, 91,000 חיילים נשבו לרבות 24 גנרלים והפילדמרשל פאולוס בראשם. רק 5,000 מתוך השבויים זכו להגיע בחזרה לגרמניה עשר שנים לאחר מכן. לגרמנים היו כ-71,000 הרוגים בקרב ועשרות אלפים מתו ממחלות, רעב ומהקור הנורא. עמידות הצבא הרוסי בסטאלינגרד הפכה לסמל וסמנה את המפנה במלחמה. בהמשך החלה סדרה של ניצחונות של הרוסים שהצליחו לשחרר את כל השטחים הכבושים.

צפון אפריקה

לאחר שצ'רצ'יל שכנע את רוזוולט שהמקום המתאים ביותר לנחיתה מהים הוא צפון אפריקה, ניתנה ההוראה לביצוע ביולי 1942.
כוח המשימה המערבי הוליך 35,000 חיילים היישר מארצות הברית לקאזאבלנקה; כוח המשימה המרכזי הפליג עם 40,000 חיילים מבריטניה לאוראן וכוח המשימה המזרחי יצא אף הוא מבריטניה ותקף את אלג'יר. מפקד הפעולה היה לוטננט-גנרל דוויט איזנהאור.
הפלישה החלה ב- 8 בנובמבר 1942. כוחות גרמניים הוטסו במהירות לטוניסיה ואילו חלק רב מהכוח הימי הצרפתי טובע.
על אף מזג אוויר סוער, ובהצטרף כוח הארמיה ה- 8 מן הדרום והארמיה ה- 1 מהצפון הופעלו כוחות בנות-הברית נגד הכוחות המשוריינים של רומל בטוניס ועד ל- 12 במאי 1943 הביסו את התנגדותם של הגרמנים ולראשונה טוהרה אפריקה מחיילי כוחות ה"ציר".

השתתפות הלוחמים היהודים בלחימה בצפון אפריקה

במערכה בצפון אפריקה, לקחו חלק מספר צבאות:
צבא בריטניה - שכלל את הצבא ההודי הבריטי, צבא אוסטרליה, צבא ניו- זילנד, צבא דרום אפריקה, צבא צרפת החופשית, צבא פולין החופשית, צבא צ'כיה החופשית וצבא ארצות הברית בכל אחד מהם שירתו יהודים.
צבא אוסטרליה - נלחם בצפון אפריקה משנת 1939. ב-1942 לאחר מערכת אל עלמיין, לאחר ההתקפה היפנית על פרל הארבור והתקיפות האוויריות על אוסטרליה, 3 דיוויזיות אוסטרליות חזרו מצפון אפריקה, למולדתן - להגן מפני היפנים. בצבא האוסטרלי שרתו 3854 יהודים.
צבא ארה"ב - השתלב במלחמה החל מ-8 בנובמבר 1942, בנחיתה בצפון אפריקה, מבצע "לפיד"- כשמפקד כוח המשלוח היה הגנרל דיויד אייזנהוואר.
צבא דרום אפריקה - פעל במערכה בצפון אפריקה, עם שתי דיוויזיות. צבא זה היה צבא מתנדבים, בו 8366 יהודים, התנדבו, לחמו והשפיעו, שיעור גבוה מאוד של מתנדבים יחסית לאוכלוסייה ולצבא.
צבא צרפת החופשית - שהוקם אחרי תבוסת צרפת, השתתף במערכות בצפון אפריקה. הצבא השתתף בצפון אפריקה עם 2 חטיבות, הראשונה והשנייה, וכן עם שדרתו של הגנרל ז'ק פיליפ לקלרק, שתקפה את כוחות הציר, מדרום לצפון, מצ'אד לטריפולי, כבש אותה בסוף ינואר 1943 וחבר לארמייה השמינית בפברואר 1943. בצבא זה הייתה כמות היהודים, ללא שיעור, והשפיעה רבות. מבדיקת אותות ההצטיינות, אות ההצטיינות היוקרתי של קצינים שלחמו נקרא ORDRE DE LIBERASION ("מסדר השחרור"), אות זה חולק ל- 1038 איש, מאז ומעולם, מכל הצבאות, צרפתים ולא צרפתים, לפחות כ-70 קצינים יהודיים קיבלו את האות הזה, חלקם הגיע לרמה של גנרל ארבעה כוכבים בצבא הצרפתי ולתפקידים רבים אחרים.
צבא פולין החופשית - לחם במרחב עם חטיבה אחת - "הבריגאדה הקרפטית". אימון ההקמה שלה היה בלטרון והיא החליפה בלחימה את הכוחות האוסטרליים, בטוברוק הנצורה.
מבין הלוחמים שלחמו בצבאות הסדירים הללו, ראויים לציון: בריגדיר קיש מהצבא הבריטי, מיג'ור ג'נרל מוריס רוז מצבא ארצות הברית, מפקד כנף יוליוס כהן מצבא אוסטרליה, לוטנט קולונל ולדימיר פניאקוף ("פופסקי") מהצבא הבריטי, תת אדמירל אדוארד אלסברג מצי ארצות הברית, קומונדנט ויקטור מירקין מצבא צרפת החופשית, מיג'ר גנרל פאול קולן מצבא אוסטרליה, תת אדמירל כהאן מצרפת החופשית וז'וזה אבולקר מנהיג המחתרת הצרפתית באלג'יר.

סיפור ה"מסיליה"
ה"מסיליה" הייתה אנייה שהפליגה מצרפת למרוקו, עם כניעתה של צרפת. כאשר משטר וישי עלה לשלטון, התקיימה הצבעה בפרלמנט הצרפתי, 80 איש התנגדו לחוקה החדשה שצדדה בשיתוף פעולה עם הגרמנים. 27 מחברי הפרלמנט וסנאטור אחד, עלו על האנייה "מסיליה", בדרכם לצפון אפריקה, בכוונה של הקמת ממשלה גולה, שתמשיך משם בלחימה נגד הגרמנים.
על האנייה הזו היו שני אישים מפורסמים, ג'ורג' מנדל, יהודי שהיה שר הפנים, ופייר מנדס פרנס, שהיה חבר פרלמנט. כשהגיעו לרבאט שבמרוקו, הם נעצרו ע"י המשטרה הצרפתית, בהוראת הנשיא הנבחר של צרפת של וישי, שהתנגד למהלכם. הם נכלאו ונשלחו חזרה לצרפת. את ג'ורג' מנדל, שלטונות וישי רצחו בכלא ופייר מנדס פרנס הצליח לברוח, להתנדב לצבא צרפת החופשית, להלחם כטייס קרבי, עם גיחות רבות, במשך רוב מלחמת העולם השנייה, זכה לאותות הצטיינות רבים, לימים היה ראש ממשלת צרפת.
לפרשה זאת התקשר טייס אוסטרלי בשם יוליוס אלן כהן, (או לימים - ריצ'ארד קינגסמן), טייס של מטוס מסוג "סנדרלנד" - מטוס ימי, ששימש להובלת אישים בטווחים ארוכים מאוד, ויכול היה לנחות על רצועות ים.
כאשר ה"מסיליה" יצאה לדרכה, החליט צ'רצ'יל, שעלה זמן קצר לפני כן לשלטון, שהוא רוצה קשר עם הצרפתיים, המתכננים להקים את הממשלה הגולה בצפון אפריקה. הוא שלח משלחת למשא ומתן עימם, זאת כללה את שר ההסברה - דף קופר ואת המפקד לשעבר של חיל המשלוח הבריטי בצרפת - הלורד גורט (לימים הנציב העליון בארץ ישראל), שניהם הוטסו לראבאט שבמרוקו ע"י יוליוס כהן. לאחר שנחתו, יצאו השניים לשיחותיהם, ואז קיבל יוליוס כהן שדר, המודיעו, כי נוכח השליטה של אוהדי וישי במקום, יש סכנה ממשית לחיי האישים, ויש להחזירם. בעוד יוליוס כהן יצא אישית, לאתרם ולהשיבם למטוס הצבא והמשטרה הצרפתית, צרו על המטוס. במבצע הרפתקני (פרוט - בסיפורו שבאתר), חילץ את הלורד גורט ודף קופר, ותוך מרדף של משטרת רבאט, הביאם למטוס, התניעו ותוך שיוט בין הסירות הצרפתיות שהוצבו לחסום את דרכו, הצליח להמריא עם שני האישים. תוך כדי תמרוניו, אבד את אחד המצופים שלו, דבר שעלול היה למנוע את נחיתתו. באזור גיברלטר, הוא הודיע למפקד הצי שחסר לו אחד המצופים. זה ארגן סירה מרופדת בשמיכות על גגה, ששייטה במהירות המטוס ונעמדה מתחת לכנפו, בזמן נחיתתו. יוליוס נחת והציל את האישים. על הצלחתו במשימתו, הוא קיבל את "צלב הטיסה המצוינת" מהמלך ג'ורג' השישי.

עם הצבא האוסטרלי הגיע למזרח התיכון, פאול קולן שלימים הגיע לדרגת מייג'ור גנרל בצבא האוסטרלי. הוא התגייס ב 1927, בשנת 1939 היה מ"פ חי"ר בחטיבה 16, בדיוויזיה ה-6, שהייתה הדיוויזיה הראשונה שהגיעה לארץ ישראל. את אימון ההקמה ביצע בג'וליס. קולין היה מפקד פלוגת מפקדה בגדוד השני של חטיבה 16, (הפלוגה האחראית גם על הכוחות המסייעים, תפקיד המיועד למ"פ הבכיר, אחרי תפקיד מ"פ). כמ"פ מפקדה השתתף במבצע "מצפן", המבצע שהכריע את האיטלקים. מפקדו היה מפקד כוח המדבר המערבי - אוקונור, אשר תחת פיקודו הם הצליחו לאגף ולהביס את האיטלקים בצפון אפריקה, לתפוס בשבי קרוב ל 100,000 איטלקיים, עוד כ- 1500 תותחים, ולכבוש את כל קירנאיקה. האגדה מספרת שהוא נכנס לבראדייה, בלוב, לצלילי חמת החלילים של המנגינה מהסרט "הקוסם מארץ עוץ"... על פעילותו זאת, קיבל את עיטור מסדר השירות המצוין.
ב-21-22 לינואר 1941 עם סיום מבצע "מצפן", הוא השתתף בכיבוש טוברוק. אחר כך, בתפקיד סמג"ד נשלח עם יחידתו ליוון. משם, נסוגו לכרתים, וגם משם נאלץ לסגת, כשחלק גדול מכוחותיו נפל בשבי ונהרג.
משם, חזרו לארץ ישראל, להתארגנות מחדש, ושם הוא החליט לשנות את שמו מכהן לקולן, וזאת מחשש שאם יפול בשבי, לא יפול עם שם יהודי מובהק... הוא המשיך להילחם באינדונזיה כמפקד גדוד. ב - 1945 היה לקולונל, ב 1955 - מייג'ור גנרל.

לוטנט קולונל ולדימיר פניאקוף ("פופסקי") - מהצבא הבריטי, היה מפקד של יחידה למבצעים מיוחדים במדבר המערבי בשםPopski's Private Army - PPA בן להורים יוצאי פולין שנולד בבלגיה, והיה לו מפעל במצריים. הוא הכיר היטב את המדבר המערבי ועם פרוץ המלחמה הוא הקים יחידה שתוכל לפעול מעבר לקווי הגרמנים וזאת באמצעות הקשר שלו עם הבדואים של אזור קירנאיקה. הוא זה שהשפיע גם על הקמת ה- SAS (שירות האוויר המיוחד) - הקומנדו הבריטי שלחם באותו אזור. פופסקי הוביל את יחידתו להרבה מבצעים מוצלחים של משימות מודיעין בעומק השטח הגרמני - איטלקי, והעביר מידע שלא יסולא בפז, על ההיערכות האוייב. פופסקי היה לאגדה. וזכה להיות בעל השפעה גדולה.

במסגרת הקז"מ SIG (special INTEROGATION group) היחידה למבצעים מיוחדים, היחידה הנועזת ביותר שפעלה בצפון אפריקה. לוחמיה פעלו מעבר לקווי הגרמנים, כשהם לבושים כגרמנים, מדברים גרמנית ומתנהגים כאנשי "קורפוס אפריקה". היחידה מנתה 35 לוחמים והייתה חלק מ-D Squadron ברגימנט השרות המיוחד. היא הוקמה במרץ 1942, בהנחיית מחלקת המחקר המודיעין, במשרד המלחמה שבלונדון, ע"י קפטן הרברט ססיל באק (Herbert Cecil A. Buck). מירב לוחמיה היו מבין לוחמי הקומנדו היהודיים של קבוצת הקומנדו מספר 51, שחזרו מפעילות באריתריאה ושהו במחנות בג'ניפה שליד תעלת סואץ, ובורג' אל ערב שליד אלכסנדריה. חלק מהלוחמים גויס ישירות מהפלמ"ח, ההגנה והאצ"ל. מגויסים יהודים נוספים הגיעו מהכוחות הצ'כים החופשיים, מלגיון הזרים הצרפתי ומכוחות צרפתיים אחרים. המכנה המשותף היה שליטה בגרמנית ברמה של שפת אם, והועדפו מי ששרתו בצבא הגרמני או האוסטרי בזמנו, כמו קארל כהנא (לימים, ממייסדי הצנחנים בצה"ל).
בין המגויסים היו ישראל כרמי (הגיע מהפלמ"ח), דב כהן (הגיע מהאצ"ל. לכשהשתחרר, זכה לכינוי "שמשון", היה מפקד הפריצה לכלא עכו ב-1947 בה נהרג). ברנרד לבנטל, אריה שי, ואחרים. הם נהגו להקים מחסומים בעורף הגרמני, תשאלו את מי שהגיע אליהם וזכו למידע רב. היחידה בצעה פשיטות על שדות התעופה מרטובה ודארנה במהלך 1942, על מנת להשמיד מטוסים גרמניים. בפעולתם בטוברוק, המבצע נכשל, אך רובם הצליחו להימלט. היחידה התפרקה, אך לוחמיה המשיכו את המלחמה.

ב-8 בנובמבר 1942, הוצא אל הפועל "מבצע לפיד" - נחיתת כוחות בריטיים ואמריקניים באלג'יריה ובמרוקו, תחת פיקודו של הגנרל האמריקני דווייט אייזנהאואר - המבצע שהכריע את גורל צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה. הנחיתה של בעלות הברית באלג'יר התבצעה בשלושה חופים, שניים ממערב לאלג'יר ואחד ממזרח לאלג'יר, ומבצע מיוחד - "מבצע טרמינל", שמטרתו הייתה להשתלט על המתקנים של נמל אלג'יר כדי להשתמש בו לנחיתת בעלות הברית בצורה מסיבית.

ז'וזה אבולקר, היה מפקד הכוחות של המחתרת שתפסה את אלג'יר בליל הנחיתה בשמיני בנובמבר. ערב המלחמה הוא היה סטודנט לרפואה ועם הקמת המשטר של וישי, הפך למנהיג המחתרת האלג'ירית, שתמכה בצרפת החופשית בתוך העיר אלג'יר.
בראש של כ-400 איש, מהם כ- 315 יהודים, במבצע מתוכנן היטב, הם השתלטו על כל המתקנים החיוניים בעיר אלג'יר, כמו המשטרה, מכבי האש, הרדיו ועוד. פעולת המחתרת מנעה נפגעים רבים מקרב כוחות בעלות הברית, שהרחיבו את אחיזתם והשתלטו על אלג'יריה.

בריגדיר קיש. בין ה- 23 באוקטובר ל-4 בנובמבר 1942. התקיימה המערכה החשובה ביותר במדבר המערבי - מערכת אל עלמיין, שהייתה לנקודת המפנה בלחימה בצפון אפריקה. אחת מדמויות המפתח החשובות ביותר היה בריגדיר קיש. מתחילת השירות הצבאי שלו, במלחמת העולם הראשונה, היה מ"פ הנדסה בקורפוס ההודי, בצרפת ובעיראק. במהלך המלחמה הוא נפצע 3 פעמים, לאחר תקופת החלמה ארוכה, נשלח לאגף המודיעין של אגף המלחמה, שם שימש ראש ענף המזרח הרחוק ואח"כ ראש ענף מחקר מודיעין רוסיה. ב"שיחות ורסאי" ובכל שיחות השלום שלאחר מלחמת העולם הראשונה, השתתף והיה דמות משפיעה במשלחת הבריטי. ב- 1922, הוא השתחרר מהצבא, ועלה לארץ ישראל. בין השנים 1923 ל-1931, היה יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית והמחלקה המדינית של ההנהלה הציונית בארץ ישראל. ב - 1939 עם פרוץ המלחמה, חזר למדים ומונה להיות מפקד ההנדסה במחוז אלכסנדרייה. ב- 1940 היה קצין בינוי הנדסה ראשי של כל המתקנים של בעלות הברית בקהיר. ב - 27 לפברואר 1941 התמנה לקצין הנדסה ראשי של כוח המדבר המערבי, מדצמבר 1941, כשכוח המדבר הפך להיות הארמיה השמינית , היה לקצין הנדסה ראשי של הארמיה השמינית.
ממשימותיו של קצין הנדסה ראשי של הארמיה השמינית היו:
א. מים - לארמיה שסדר הכוחות שלה כ- 220,000 איש, ונמצאת בתנועה במדבר.
ב. הסוואה, כהונאה. במרחב מדברי חשוף חייבים להסוות את הכוחות ולהונות את הגרמנים.
ג. הנחת מוקשים ופריצת השד"מים. במערכת אל עלמיין, פיקד הבריגדיר קיש כקצין הנדסה ראשי של הארמיה, על 52 פלוגות הנדסה ועוד 20 יחידות הנדסה. המשימה - לפרוץ את "גני השטן" - המכשול הגרמני, שהיה בעומק של חמישה עד שמונה ק"מ. קיש היה המפקד מאחורי פיתוח השיטות לפריצת המכשול, אמון הלוחמים, ציודם והובלתם לביצוע משימתם. הוא נהרג בואדי אל קריב ב-1943 - מערך ההגנה הגרמני האחרון בטוניסיה, רגע לפני הכרעת המלחמה בצפון אפריקה.
ויקטור מירקין, שהיה מנכ"ל פיק"א בארץ ישראל וקצין מילואים בצבא צרפת. עם פרוץ המלחמה הוא התגייס לצבא צרפת. שרת בהתחלה בסוריה, כקמב"ץ של מחוז הפרת. כאשר צרפת נכנעה וכוחות וישי עלו לשלטון, הוא שוחרר, חזר לארץ והתגייס לצבא צרפת החופשית. היה מ"מ בכיבוש טוברוק, בפברואר 1942 הועלה לדרגת סרן, בתפקיד סמ"פ, ומאוקטובר 1942, היה קצין אג"מ של חטיבה מס' 2. במערכה על טוניסיה הוא תרם לשבירת הכוחות האיטלקיים במערכה. נהרג בצרפת, בנובמבר 1944, מכדור של צלף גרמני.
(פרוט - בסיפורו שבאתר).

הגנרל מוריס רוז, הוביל בפועל לכניעה הסופית של קורפוס אפריקה בטוניסיה. בפברואר- מרץ 1943, במעבר קסרין בטוניסיה, בעקבות מהלך מבריק של רומל, סבלה הדיוויזיה האמריקאית הראשונה. מאלפי הרוגים, שבויים ונעדרים ולמעשה נוטרלה מהקרב, דבר שזעזע את כל הפיקוד האמריקאי. באותה עת, הוא היה ראש מטה של הדיביזיה מס' 2 ונשלח ביחד עם מפקדו לבדוק מה קרה. המשך הלחימה שאב אותו לדיביזיה 1 והוא הפך להיות ראש המטה של דיביזיה 1 בהתקפה האחרונה על טוניס, בה לקח בשבי עשרות אלפים שבויים מקורפוס אפריקה. על כך קיבל את כוכב הכסף. לאחר הלחימה בצפון אפריקה, הוא מונה להיות מפקד צוות קרב והועבר לסיציליה, לימים הגיע לדרגת מייג'ור ג'נרל, מפקד דיביזיית השריון השלישית ("חוד החנית") במערב אירופה.

אדמירל אלסברג היה קצין ההצלה הראשי של הצי האמריקאי. הוא זה שהצליח להוציא את כל הספינות הטבועות בנמל אלג'יר ולפתוח את הנמל, להיות נמל אספקה עיקרי של כל הזירה.

האדמירל כאהן , היה מס' 2 בצי של צרפת החופשית.
לפני המלחמה היה קצין הנדסה ימית. לאחר המלחמה הוא הפך להיות אדמירל ונשיא התעשיות הביטחוניות הצרפתיות והקהילה היהודית בצרפת.

היחידות היהודיות של היישוב, שהשתתפו בלחימה צפון אפריקה

שלמה שמיר - מפקד מתנדבי הישוב, מטעם הנהגת הישוב.
לצבא הבריטי, התגייסו כ - 30 אלף איש מהם:
כ-4500 איש, שרתו בחיל התובלה - במספר פלוגות.
כ- 4000 איש - בחיל ההנדסה.
כ - 5300 איש בחיל הרגלים (Buffs -(Royal East Kent Regiment ב- 15 פלוגות, אשר הפכו ב-1942 לשלושה גדודי הרג'ימנט הארץ ישראלי, הבסיס להקמת "הבריגדה היהודית", או בשמה המלא "החטיבה היהודית הלוחמת" (החי"ל) ב-1944.
כ- 3200 איש שרתו בחיל "החפרים" (Auxiliary Pioneers) והיו ליחידות הראשונות שגוייסו ממתנדבי הישוב, עסקו בעבודות ביצורים, במשימות אבטחה ואף סוורות. מירב שרותם היה במדבר המערבי, משם יצאו רובם, במרס 1941 ליוון. יחידותיהם פורקו באפריל 1942 והלוחמים הועברו ליחידות אחרות.
כ- 4350 מבנות הישוב התנדבו לצבא הבריטי. רובן היו מרוכזות בקהיר ובאלכסנדרייה וחלקן שרתו במחנות תל כביר וקססין - בדרך מהתעלה לקהיר.
כ- 900 איש ביחידות התותחנים - תותחים אנטי אוויריים ותותחים כבדים.
כ- 1200 איש בחימוש,
כ- 800 איש ביחידות חימוש.
בחיל האויר הבריטי היו כ-1800 איש.
בצי שרתו כ- 1100 איש, רובם במרחב אלכסנדריה (ספינקס - HMS Sphinx, פרומתאוס - HMS Promethe, קנופוס - HMS Canopus, ס.ס.מ.ד - HMS S.S.M.D, מוסקיטו - HMS Mosquito) ותעלת סואץ (פורט סעיד, איסמעיליה, פורט פואד, פורט תאופיק ועדביה).
כ- 600 איש שרתו ביחידות נמל.
אנשים שרתו ביחידות קשר, מתרגמים, רפואה, הסוואה ויחידות יוצאות דופן כמו יחידות הקומנדו ויחידה של LONG RANGE DESERT GROUP.
רוב הצבא היה במצריים, שם היה המרכז הצבאי הבריטי הגדול במזרח התיכון, צומת התקשורת והתחבורה של האימפריה הבריטית. ממנה יצאו הפעילויות למזרח התיכון ולהדיפת כוחות הציר. עם ההתקדמות מערבה, לאורך המדבר המערבי, שמשו הנמלים ושדות התעופה של צפון אפריקה, כבסיסים לתקיפות ולפלישה לאירופה, מדרום.
פלוגת חפרים 602 - שרתה במרסה מטרוך, מיוני 1940 ומפברואר 1941- בטוברוק, עד מרס 1941, עת צורפה לחיל המשלוח הבריטי שיצא ליוון.
פלוגת חפרים 605 שרתה בסולום ולאחר מכן בטוברוק, מנובמבר 1940 עד מרס 1941. פלוגת חפרים 606 שרתה במרסה מטרוך שבמדבר המערבי מנובמבר 1940 עד מרס 1941.
פלוגת חפרים 603 שרתה בסולום ולאחר מכן בטוברוק, מדצמבר 1940 עד מרס 1941.
פלוגת חפרים 608 שרתה בטוברוק מינואר 1941עד מרס 1941.
פלוגת חפרים 601 - שרתה בסולום ולאחר מכן בטוברוק, מפברואר 1941 עד אפריל 1942.
פלוגת חפרים 609 שרתה במדבר המערבי כשנה, מפברואר 1941 עד לפרוקה ב-1942.
לוחמי קומנדו המזרח התיכון 51, נטלו חלק במתקפה הבריטית הראשונה במדבר המערבי, כאשר חדרו למערך האיטלקי בבארדיה, שבגבול מצרים - לוב, בסוף 1940 עוד לפני שנכבש על ידי הדיביזיה האוסטרלית השישית.
גדוד חיל הרגלים הראשון של הרג'ימנט הארצישראלי אשר הורכב מהפלוגות: 10 ,14 ,162 ו- 20. הועבר בפברואר 1944 לאזור תעלת סואץ, מצרים ונשאר שם עד להקמת הבריגדה היהודית, במחנה אל בורג', באוקטובר 1944 כשהוא ממלא תפקידי שמירה במחנות.
הגדוד השני הוקם בסוף ספטמבר 1942 והורכב מן הפלוגות,6 ,8 ,124 ו- 18. יצא ללוב ב- 6 ביולי 1943 ולאחר תקופה החל באימונים כגדוד חי"ר במחנה אל אביאר. את צפון אפריקה עזב עם שאר יחידות הבריגדה, בנובמבר 1944. הגדוד השלישי ב-20 בספטמבר 1944 הועבר למצרים לשטח הכינוס של הבריגדה בבורג' אל ערב, ממערב לאלכסנדריה. בנובמבר 1944 הפליג יחד עם הבריגאדה לטרנטו שבאיטליה.
פלוגת הנדסה 738 הועברה למצרים, באפריל 1941, והועסקה בבניית מחנות צבאיים. בראשית יוני 1941 היא נשלחה לאל-עלמיין, כדי להקים קו ביצורים עורפי. הקו הפך לקו העצירה ובמערכת אל-עלמיין בקיץ 1942 הופעלה הפלוגה כפלוגת הנדסת שדה ופינתה שדות מוקשים. בתוך שלושה שבועות פינתה הפלוגה שדה בן 30 אלף מוקשים בלי שום נפגע.
היחידה לסילוק פצצות - יצאה בדצמבר 1940 לאלכסנדריה כאשר היא מונה כ- 35 - 30 איש. היחידה פעלה בעיקר באזור אלכסנדריה ותעלת סואץ.
פלוגת עובדי הנמלים 1039 - הפעילה נמלים בציר ההתקדמות של כוחות המחנה השמיני - טוברוק ובנגאזי במדבר המערבי. החל ממאי 1943, הועסקה בפריקת ספינות בנמלי תעלת סואץ-פורט סעיד ופורט סואץ וכן בנמלי אלכסנדריה טריפולי ובנגאזי. מנתה כ- 440 איש, בראשית 1944 זכתה היחידה בפיקוד עברי - סניה סירקין.
פלוגת הנדסה 743 עסקה בהקמת קו הביצורים של תוכנית "המבצר האחרון ארץ-ישראל", ועם התרחקות החזית מן הארץ, היא נשלחה בינואר 1943 לטוברוק, כדי לשקם את הריסות הנמל ומיתקנים חיוניים אחרים בעיירה המדברית כגון בבניית בית חולים צבאי.
פלוגת הנדסה 544, שהורכבה מחשמלאים ומכונאים הייתה אחראית על התחזוקה של המחנות הבריטים באזור הדלתא, הפעילה את מערכת אספקת המים לאורך מאות קילומטרים של ציר התנועה במדבר המערבי. טפלה בתחזוקת מערכת אספקת החשמל והמים במחוז קירנייקה.
פלוגת הנדסה 745 (פלוגת "סולל בונה") בפיקודו של מייג'ור חיימוביץ', ממנהלי החברה, החלה את שירותה במצרים ב- 1942, ובקיץ 1943 הועברה מאזור תעלת סואץ למדבר המערבי. אנשיה עסקו בהקמת מחנות, שיקום גשרים, בניית שדות תעופה והתקנת קווי מים, מטוברוק ועד טריפולי. בשלהי 1943 הוחזרה הפלוגה מטריפולי למצרים ולקראת יציאתה לאיטליה התאמנה במשימות הנדסה קרבית.
פלוגת הסוואה 1 בנתה דמאים שנועדו להטעות את האויב לקראת פתיחת המתקפה באל-עלמיין ולאחר כיבוש לוב, עסקה בפעולות הסוואה.
פלוגת מובילי המים 405 - הוקמה במצרים בשנת 1942 ובנובמבר, לאחר מתקפת בעלות הברית באל- עלמיין, הועברה ללוב. אנשי הפלוגה הבריחו לארץ נשק ממצבורי השלל באזור שירותם במדבר המערבי, בתוך מכלי המים של רכביהם. לאחר המלחמה, בתקופת היותה במצרים, סייעו חיילי הפלוגה, לפעולות המוסד לעלייה ב' במצרים, ומילאו תפקיד מרכזי במבצע הברחתם לארץ של עשרות עולים חניכי תנועות הנוער החלוציות ערב פסח תש"ו (אפריל 1946) במסווה של חיילים היוצאים לחופשת החג.
פלוגה 462 - ביוני 1942, הובילה דיביזיה אוסטרלית מסוריה, כתגבורת למערך של המחנה השמיני והשתתפה עמה בקרבות הבלימה נגד רומל בסוף יוני ובתחילת יולי 1942.בדרכם, הופצצו מן האוויר וספגו שלושה הרוגים וחמישה עשר פצועים. הפלוגה ופעלה במדבר המערבי במשך כל תקופת הקרבות באל-עלמיין והשתתפה ברדיפה ללוב. אנשיה היו מוותיקי המתנדבים, והתקופה בה שירתו בחזית אל-עלמיין עשתה אותם למקור גאווה ומופת ליחידות הובלה אחרות. פלוגה 462 היתה הפלוגה העברית הראשונה ששלחה למלטה במסגרת ההכנות לנחיתה בסיציליה, על סיפון האונייה 'ארינפורה', במסגרת שיירה בת 27 ספינות.
בשבת, ה- 1 במאי 1943, הותקפה השיירה מן האוויר על ידי 12 מטוסים גרמנים. ה'ארינפורה' נפגעה ושקעה במהירות תוך ארבע דקות. התקפת האוויר נמשכה, והמטוסים הגרמניים ירו במקלעים על הניצולים במים סביב אונייה. 148 מחיילי הפלוגה נספו באסון.
פלוגת הובלה 179 בשנת 1942 שירתה הפלוגה במצרים ובמדבר המערבי. הובילה תגבורות לחזית אל-עלמיין והשתתפה ברדיפה אחרי רומל, עד טריפולי.
הלוחמים הארצישראליים, עם התג "פלסטיין" עם "המגן דוד" על משאיותיהם, גרמו לרוממות רוח ולגאווה, בקרב היהדות המקומית. הופעתם העצימה את הרצון לעלייה לארץ להגיע לארץ ישראל, ועודדה את ההעפלה. החיילים הארצישראליים, השתלבו בחינוך העברי, הם דאגו לספרים מארץ ישראל, ולימדו עמם, בבתי הספר העבריים בלוב**.

*על בסיס הרצאות הרצאותיהם של אל"מ (מיל') בני מיכלסון, האלוף שלמה שמיר ביום העיון בנושא **להרחבה, ראה תימלול יום העיון.