פרשת הסגרתו של יצחק ויטנברג מפקד ה-פ.פ.או. לידי הגרמנים
גדעון רפאל בן-מיכאל
לגרמנים נודע על התארגנות המחתרת היהודית בגטו ב 2.9.5749- .
קיטל, הגביטסקומסיאר (קצין מחוז) לענייני יהודים, הגיע למקום מושבו של היודנראט ודרש את הסגרתו של איציק ויטנברג שהיה מפקד המחתרת. ויטנברג היה פעיל המפלגה הקומוניסטית של ליטא. לאחר כיבוש ווילנה על-ידי הגרמנים עמד בראש המחתרת הקומוניסטית היהודית ויזם את איחודה בינואר 1942 עם מחתרות נוספות, בעיקר ציוניות, למחתרת המאוחדת קראו: הארגון הפרטיזני המאוחד - פ.פ.או.
ויטנברג נבחר לעמוד בראש המחתרת וכבש לו מעמד סמכותי, בגלל ניסיונו המחתרתי ואישיותו שידעה לגשר בין פערים.
ב 15.7.1943- הזמין גנס את מטה הפ.פ.או. לפגישה בביתו, במטרה למסור להם דו"ח על מצבו של הגטו. לפגישה זומנו יצחק ויטנברג, חיינה בורובסקה, אבא קובנר וחבויניק.
מעת לעת נדחתה הפגישה ולבסוף התקיימה בחצות הלילה.
בעת קיום הפגישה, דסלר, ראש המשטרה היהודית אירגן כוח כדי לעצור את ויטנברג. הוא הגיע למקום הישיבה עם שוטריו בצירוף 2 ליטאים ממשטרת הביטחון ועצרו את ויטנברג.
חברי הפ.פ.או. שידעו מבעוד מועד את מזימתו של דסלר, ארבו להם כדי לשחרר את ויטנברג בעת מעצרו. לאחר מאבק קצר הצליחו לשחררו. ויטנברג עבר מיד למקום מסתור.
בינתיים, ויטנברג נתן הוראה לגייס את כל חברי המחתרת ובשלב ראשון שלח לוחמים לביתו של גנס על מנת להחזיר בשלום את חבריו לבתיהם.
אחד הלוחמים ששמו יוסף כאשר הוא חמוש באקדח וחבריו עם גרזנים בידיהם, רצו לעבר ביתו של גנס. הוא אומר: אם אסרו מפקדתנו – נחדור למעונו של גנס ונעמידו למשפט!".
מיד לאחר האירוע אוסף גנס את הבריגאדירים ואומר להם: "הגרמנים דורשים רק אדם אחד בלבד, את ויטנברג! אם יקבלוהו – יחזור הכול כפי שהיה. אם לאו – ישמידו את כולכם ואת הגטו שלנו! בעטיו של אדם אחד יגוועו ילדיכם ונשיכם! בגלל קומץ מטורפים, שגורל הגטו אינו נוגע להם כלל – נאבד כולנו. עזרו לנו להסגיר את ויטנברג, הצילו את ילדיכם ונשיכם!"
בחוצות הגטו נשמעה הקריאה ע"י היהודים "תפשו את ויטנברג!". המוני יהודים מתאספים סביב המשרד של היודנראט כדי להיכנס למשרד ולתפוס אותו ולהסגירו לגרמנים.
ה-פ.פ.או. נערך כדי למנוע הסתערות זו. הם ניסו להרגיע את ההמון כדי למנוע מלחמת אחים.
לוחמים מנסים לשכנע את ההמון להירגע, דודז'יק ווידוצ'אנסקי פונה להמון ואומרת להם:
"אל תתנו בהם אמון! הם מוליכים אתכם שולל! ויטנברג אינו אלא אמתלה...
אומרים הם לחסל אותנו משום שמפחדים מפנינו ומפני התנגדותנו ביום פורענות! אל תאמינו בכך שעם הסגרתו של ויטנברג הגטו יהיה שלו. ויטנברג אמור להגן על חייכם וכבודכם. הם, בהסגירם את ויטנברג, מצילים את עורם בלבד ולא אכפת להם שהגטו עומד על סף הכיליון. התשובה היא אחת: התגוננות מזוינת בפני האויב!"
חברתו סוניה גם היא מדברת ואומרת: "על מי אתם אומרים לאסור מלחמה? האם עלינו? וכי אתם מבינים משמעות מלחמה זו?"
בינתיים קיטל טילפן מספר פעמים ליודנראט ודרש את הסגרתו של ויטנברג לגסטאפו כאשר הוא חי.
דסלר מפרסם ידיעה זו בגטו ומודיע, שהגרמנים הודיעו לו שאם לא יוסגר ויטנברג – ייכנסו הגרמנים לגטו.
ה-פ.פ.או. נסער מאד. הם חשים שיהודי הגטו שונאים אותם, רואים בהם אויבים. כל עיני הגטו מופנות למחתרת. הם מצפים שיקבלו החלטה לטובת הציבור היהודי ויסגירו את ויטנברג.
המחתרת עמדה מפני דילמה נוראית. דסלר מודיע, שאם עד 6 בערב לא יוסגר ויטנברג הגרמנים יכנסו לגטו.
מפקדת ה-פ.פ.או מחליטה להיפגש עם ויטנברג במקום מחבואו ולהחליט יחד עמו, מה לעשות?
הוא מודיע לחבריו: "אני אמות בידי עצמי, הגטו ישקוט, הגרמנים יקבלו את ויטנברג – אך מת. למסור את עצמי לידי הגסטאפו? להקל על נצחונו של הבוגד דסלר? לא, לעולם, לא!".
הגרמנים דורשים את ויטנברג חי. לבסוף, החליט ויטנברג למסור את עצמו חי לגרמנים. הוא ממנה את אבא קובנר כמפקד ה-פ.פ.או. במקומו.
בגטו נודע שויטנברג החליט להסגיר עצמו. הוא הולך למות מרצונו. לפתע דעת הקהל השתנתה וראתה בויטנברג גיבור המקריב את נפשו. ב 16 ביולי בשעות הערב הוא מסגיר את עצמו לידי אנשי משטרת הביטחון ונלקח מיד לתחנת המשטרה. למחרת בבוקר נמצא מת בתאו.
כיצד מת? קיימות שתי גרסאות: האחת, שנרצח ע"י הגרמנים בהיותו בכלא, והשנייה, שגנס ודסלר ציידו אותו ברעל ציאנקאלי ובאמצעות הרעל שנמסר לו הוא התאבד. מדוע? ויטנברג חשש שהגרמנים יענו אותו קשות ותוך כדי עינויים לא יעמוד בחקירה וימסור שמותיהם של חבריו במחתרת.
למרות מעצרו, ויטנברג לא מסר שום מידע לגרמנים גם לפני התאבדותו. הוכח שאיש מהמחתרת לא נעצר לאחר התאבדותו.
בעדותו, במשפט אייכמן, סיפר אבא קובנר על השתלשלות פרשת ויטנברג. להלן עדותו:
"המפקד הראשון של הארגון הלוחם שלנו היה אדם מופלא בשם יצחק'ל, איציק ויטנברג. המטה היה מורכב מאיציק ויטנברג - הכינוי שלו 'ליאון', יוסף גלזמן - הכינוי שלו 'אברהם', אברשה חבויניק, ניסן רזניק ואנכי. התחלקנו בתפקידים. ויטנברג נבחר על ידינו להיות המפקד, ואנחנו בתפקידים שונים במטה. בקשנו מה שמבקשת כל מחתרת - למצוא עזרה. לא הייתה לנו כמעט עזרה כזאת. אנחנו, בקשרינו אנו, בעידוד שלנו, הקימונו את המחתרת הלא- יהודית. בראשה עמד אחד ויטס, אדם פעיל במפלגה הקומוניסטית מלפני המלחמה.
ב 8- ביולי 1943 נתפס ויטס על ידי הגסטאפו. הוא איבד את עצמו לדעת בתא העינויים.
ב 15- ביולי הגיעה אלינו שמועה לא בדוקה, שהמקשר בינו לבין מורדי הגטו, ובעיקר לבין ויטנברג - כי רק אותו הכירו בעיר אישית, אחד קוזלובסקי, שגם הוא נתפס. בליל 15 ביולי קרא גנס מפקד המשטרה היהודי בגטו, שלח את נציגו וביקש לבוא אליו להתייעצות. ביקש לבוא באופן דחוף, את איציק ויטנברג, אברשה חבויניק, חיינה בורובסקה ואני.
הודיעו לנו, שהפגישה צריכה להיות בשעה מסוימת, אחרי כן דחו ואמרו שהפגישה צריכה להיות בשעה עשר בערב. הגענו למשרדו של מפקד המשטרה. הוא שוחח בתחילה על העבודה. הרגשנו שמשהו עומד להתרחש.
מתוך תחושה פנימית של חברינו הלוחמים הועמדו משמרות סביב הבניין וברחובות.
אחרי כמה דקות של שיחה שלא פירשה דבר, נפתחה דלת צדדית מהמשרד של גנס והופיעו בדלת אנשי ס"ס עם תת-מקלעים דרוכים נגדנו. ציוו עלינו לקום ושאלו: 'מי פה ויטנברג?' איש לא ענה. אז גנס הצביע על ויטנברג ואמר: "זהו ויטנברג". הם כבלו אותו בשרשרות, הוציאו אותו בתת-מקלעים.
מוכי תדהמה אמרנו לגנס: 'בוגד שפל, עוד נתראה!' אז אמר לנו: 'אינני אשם.
איש שלכם נתפס על ידי הגסטאפו. מסר את שמו של ויטנברג. ואני חייב למסור אותו. אחרת ישלמו אחרים בחייהם עבורו'.
יצאנו. והוא הובל על ידי הגסטאפו אל שער הגטו. זה לא היה רחוק, מרחק פחות מכמה מאות מטרים. התצפיות שהעמידו לוחמינו בדרך, ראו מה קרה.
הזעיקו מיד לוחמים, הם התנפלו על אנשי הגסטאפו, היו יריות, והם נמלטו על נפשם מעבר לגטו.
ויטנברג נשאר בידינו. קשה היה לשחרר אותו מאזיקיו. שחררנו אותו, אך מיד נגול דבר שאיש לא יכול היה לשער, הגרמנים לא נכנסו לגטו, אבל הודיעו לגנס, שאם עד שלוש לפנות בוקר לא יובא ויטנברג לידיהם, הם משמידים את הגטו.
גנס כינס מיד את הגטו, הזעיק את הבריגאדירים, את המשטרה, ואחרי כן ערך אסיפה המונית. הסביר ליהודים שבגלל אחד, ויטנברג עלול הגטו להישמד.
הגטו נסער. תחילה לא האמינו. עברה שעה שלוש, וארכה ניתנה עד שעה שש.
מה שהתחולל בגטו, כל תיאור לא ימצה אותו. נכתבו על כך הרבה ספרים, או יותר נכון גם ספרים ממש וגם הרבה בתוך ספרים. מן היחידים, שיכול היה להגיד על זה משהו אוטנטי ביותר - הוא לא כתב את זאת.
ויטנברג היה בידינו. שחררנו אותו. כאשר ראינו מה מתחולל, מיד הדפסנו כרוז אל היהודים. אני חיברתי אותו ואני יודע שכתבתי לא אמת - זאת אומרת, ידעתי.
לא היה שום סימן שצריכה להיות אקציה בגטו. הייתה תקופה של סטביליזציה בגטו. כתבתי שהחליטו להשמיד את הגטו, שזאת היא תואנה. 'יהודים, צאו לרחובות, אנו נלחם, נתגונן...' הבאתי את הכרוז לפני ויטנברג. הוא ציווה לגייס את הארגון. גייסנו את הארגון. ואז יצאו לרחוב - היהודים. לא היו בגטו גרמנים. גנס גייס את כל מי שיכול היה לגייס - אינטליגנציה, אנשים פשוטים, שוטרים, שקיבלו נשק נגדנו. הלכו אלינו משלחות של אנשי ציבור, ביקשו רחמים, אמרו שאי אפשר לסכן את הגטו בגלל אדם אחד, ביקשו משא-ומתן, דחינו כל משא ומתן. ואז באה הסתערות-זעם של מי שעתידים היו להיות הנרצחים נגדנו. מי שרצו להיות הלוחמים - בגרזן, במקלות, באבנים, גם בנשק - בנשק שקיבלו מהגרמנים נגדנו. עמדנו מול אחים. הסברנו להם. נתנו פקודה ללוחמים לא להשתמש בנשק, אפילו לא בנשק קר. אנשינו תלשו את שערותיהם, זבו דם ברחובות כשהסבירו, כשרצו לקרוע את האשליה מהם, אם כי התברר לימים שקוזלובסקי מסר את שמו של ויטנברג. לא יכולנו לקבל שיכול ארגון להסגיר
את מפקדו.
התחיל משא-ומתן. אמרנו שויטנברג ברח מהגטו. יושבת כאן באולם אישה צעירה אשר היא העבירה אותו מסמטה לסמטה בגטו. לא רצינו גם אנחנו, חבריו במפקדה, לדעת איפה הוא. עמדנו לפני הברירה: לפתוח באש נגד הקרבנות העתידים. כל מה שבנינו במשך שנים, כל מה שהתכוננו אליו, הולך ומתמוטט משום שקרה כך ומשום שאפשר להביא לידי טירוף-דעת כזה את הקרבנות למען עוד שעה של חיים. כמה זה אנושי. אבל כמה זה נורא.
לפנות בוקר הגענו אל מחבואו של ויטנברג. אנחנו, אנשי המפקדה, חבריו. היינו אילמים. הוא הביט בנו. עוד נעשה ניסיון ומישהו הודיע לגנס שמישהו אחר ימסור את עצמו בתור ויטנברג. מישהו התנדב. גנס דחה זאת, אמר שזה לא יעמוד במבחן של קוזלובסקי, אבל הוא מבטיח שאם הוא יעמוד בכך הוא יעשה הכל לשחרר אותו מהגסטאפו.
אבל כשצר עלינו כל הגטו סביב המפקדה עלינו לעלית-הגג. האקדח היה מונח על השולחן. רגע הוא רצה לאבד עצמו לדעת. הוא לא איבד עצמו לדעת, הוא שאל אותנו: "אתם רוצים שאמסור את עצמי?" לא השיבונו. אז אמרתי לו אני:
"ראה, ברחוב עומדים יהודים, בהם נצטרך להילחם כדי להגיע אל האויב. אולי ההם יעמדו ויצחקו. זהו המצב. תן פקודה ונלחם. אתה מוכן לזה?" לא, הוא לא היה מוכן לזה. היה אדם גדול. מסר לי את האקדח, מינה אותי למפקד. יצא לרחוב. כולנו עמדנו בחגורותינו, באקדחים האומללים, הלוחמים בצד, ההמונים סביבנו. ברחוב המרוקן הוא הלך לשער הגטו להתמסר
לידי הגסטאפו.
היועץ המשפטי: יותר לא ראית אותו?
ת. כן. ניסינו להגניב לו ציאנקלי. לא הספקנו. משהו מוזר קרה בינתיים. הוא עונה. הוא מת. ההיסטוריונים ישפטו אותנו לגנאי או לזכות. אם רשאי אני את דעתי אני להגיד, היום עוד יותר מאשר אז, אני סבור, שאז מותו של ויטנברג, היה על דעת המפקדה ועל דעתי מסרנו אותו לגסטאפו, היה אחד משיאי המרד הגדולים ביותר, אחד ממעשי הגבורה הגדולים ביותר של מחתרת יהודית לוחמת בגטו, כי שום לחימה אינה שווה לה. כי בינינו ובין האויב יהיה עוד משהו.
בראיון שנתן אבא קובנר ארבעים שנה אחרי, אמר:
"ממבט רטרוספקטיבי, כצעיר במדי פרטיזן ועם נשק ביד, חשבתי כי היינו צריכים להתגרות בגורל ולהבריח את ויטנברג מחוץ לגטו - יהיה אשר יהיה. אך אם תשאל את אבא קובנר המבוגר, במדינת ישראל ב 1984 , מה הוא חושב עתה בעניין זה - אינני מתבייש להגיד: היה זה אחד משיאי הגבורה של המחתרת היהודית, שכך נהגה ולא התגרתה בסיטואציה של מלחמת דמים בין יהודים ליהודים בתוך הגטו
נשאלת השאלה: האם המחתרת היהודית פ.פ.או. עמדה באתגרים שהציבה לעצמה?
עם תחילת הקמתה, ביצעה המחתרת מספר פעולות כנגד הגרמנים. אבל האתגר העיקרי לא בוצע והוא מרד היהודים בגטו. לדברי חברי המחתרת המרד לא בוצע, מכיוון שהציבור היהודי לא נענה לקריאתם למרוד כנגד הגרמנים.
אנשי המחתרת הגיעו גם למסקנה שהמרד בתוך הגטו יגרום לתבוסתם בגלל הכוח הגרמני הגדול הנמצא באזור ווילנה ואין סיכוי להצלתם של יהודי הגטו.
הסיכוי היחידי להישרדותם היה לצאת ליערות ולהצטרף לפרטיזנים. החבירה עם הפרטיזנים איפשרה להם להילחם בגרמנים.