צרפת

לאחר נפילת צרפת, בעקבות תבוסת הצבא הצרפתי ביוני 1940, חולקה המדינה לשניים, כאשר חלקה הצפוני נמצא תחת שליטה גרמנית מלאה ואילו בחלקה הדרומי הוקמה ממשלה צרפתית חדשה בראשות המרשל פטן, גיבור מלחמת העולם הראשונה, שנודעה כממשלת וישי (על שם מקום מושבה). זו חתמה על הסכם הפסקת אש עם גרמניה ושיתפה פעולה עם הגרמנים. רבים מן הצרפתים שחיו בחלק הצפוני, ברחו עתה לחלקו הדרומי ובהם גם יהודים רבים.
עד מהרה החלו להופיע ניצנים של התנגדות אזרחית לשלטון הגרמני, תחילה באופן ספוראדי ובמקומות שונים, שנעשו בעיקר כדי להטריד את האויב. בפריז נערכה הפגנת המרי הראשונה ב-11 נובמבר 1940 ע"י סטודנטים שהפגינו בשאנז אליזה ובכיכר האטואל שליד שער הנצחון. בין מאות המפגינים היו גם עשרות רבות של יהודים. נשמעו יותר ויותר קולות ובהם זה של הגנרל דה גול, שברח לבריטניה, שקראו להמשיך בלחימה. רבים ברחבי צרפת החלו במקביל בפעילות חשאית של איסוף מידע והפצתו, פעילות תעמולתית ואף פעולות מצומצמות של מאבק מזויין. היתה זו התעוררות אזרחית ספונטנית, שביטאה את התנגדותה למצב החדש במדינה בדרכים שונות ומגוונות, החל מהברחת אנשים (ובכלל זה טייסים בריטים) לספרד וכלה בהוצאת עתונות מחתרתית. 

אט אט החלו לצוץ גופים מאורגנים כקומבה, ליברסיון (דרום) ופרנק טירר בדרום ו"קול הצפון", ליברסיון (צפון) ו"הגנת צרפת" בחלק הצפוני, שעסקו בין השאר בגיוס חברים נוספים ובמאמץ להרחבת שורותיהם. גם המפלגה הקומוניסטית החלה להגביר את פעילותה, בעיקר לאחר פלישת גרמניה לברית המועצות ביוני 1941 והיא היתה בשנים הראשונות של המלחמה הגוף המאורגן היחיד, שפעל בשני חלקי המדינה. הקימה יחידות שונות, בעיקר של מהגרים (MOI), כולל עפ”י מוצאן הלאומי ובכלל זה של יהודים, שאף הוציאו עיתון מחתרתי באידיש. באוגוסט 1940 הוקם בפריז ע"י יהודים קומוניסטים ארגון "סולידריות" Solidarite, שעסק בסיוע הדדי ובפעולות מחתרת והתנגדות. אחד הביטויים להתנגדות באה מעובדי הרכבות, ששלטו בפעילות מערכת חשובה זו ותרמו שיבושים ותקלות לא מעטות בתפקודה. כן הלך והתרחב שיתוף ארגוני עובדים בפעילות דומה בהנחיית סוכני ה-SOE, שהוחדרו לצרפת ופעלו להגביר פעילות זו וכך התפתחה ההתנגדות במערכת התעשייתית ובחבלות שהחלו להתבצע בה. ל"סולידריות" היה חלק חשוב בפעילות זו. קבוצות המחתרת הלכו וגדלו וגם הנשים תפסו מקום של כבוד בשורותיהן ועסקו בין השאר במשימות שונות של איסוף מידע, שליחויות בין איזורים שונים, בהן העבירו אמצעי לחימה, הודעות והוראות ועוד.
אוכלוסיית המהגרים בצרפת, שמנתה כ-6% מכלל האוכלוסיה התגייסו אף הם לארגוני המחתרת השונים ואף הקימו מחתרות "לאומיות" (כארגון (POWN הפולני, ספרדים-רפובליקנים וכן יהודים רבים, שנלחמו במלחמת האזרחים בספרד ואח"כ ברחו לצרפת ומילאו תפקידים בכירים במחתרת הצרפתית; קבוצת מנושיאן, שהוקמה ב-1942 ופעלה בעיקר בפריז. זו מנתה כ-60 איש מלאומים שונים ובכלל זה כעשרה יהודים. 23 מחברי הקבוצה נעצרו בנובמבר 1943 והוצאו להורג בפברואר 1944 ואחרים) ולקחו חלק פעיל וחשוב בלחימה נגד הגרמנים ובסיוע לשחרור צרפת מכיבושם. במרחב ליון-גרנובל הוקם במרץ 42 גדוד "קרמניול- חופש" "Carmagnole-Freedom", שביצע גם הוא פעולות רבות באיזור זה. 
הצרכים המבצעיים הביאו להגברת הקשרים עם בריטניה, הן עם ה-SOE הבריטי והן עם ארגונו של דה גול, "צרפת החפשית". אלה החלו לארגן עתה רשתות מבצעיות, שקיבלו סיוע כספי ולוגיסטי והחלו לבצע פעולות חבלה כנגד יעדים שונים, שהיו חשובים לפעילות הגרמנית. אנשי דה גול ביקשו לאחד את כל המאמצים והארגונים תחת הנהגתם ולאכוונם לקראת המערכה לשחרור צרפת בסיוע בעלות הברית. מאמצים אלה נשאו פרי ובתחילת 1943 הוקם הגוף שאיחד את התנועות הלא קומוניסטיות בדרום צרפת (MUR) ובהמשך את הועד הלאומי של ההתנגדות (CNR), שכלל גם את הקומוניסטים. עתה הכירו כל ארגוני ההתנגדות (Resistance) במנהיגותו של דה גול. 
ההשתלטות הגרמנית על שטחי צרפת, שהיו תחת שלטון וישי בסוף 1942, הביאה לבריחת המוני פעילי התנגדות למקומות מחבוא באיזורים ההרריים והמיוערים ובכלל זה חיילים וקצינים שלחמו בצבא צרפת ולא קיבלו את הכניעה ולהקמת קבוצות פרטיזנים (ה"מאקי"), תהליך שקיבל חיזוק משמעותי ביותר לאחר התמרדות המוני פועלים כנגד כוונת הגרמנים להעבירם לגרמניה כעובדי כפיה. רבים מהם הצטרפו עתה לקבוצות ה"מאקי" ויצאו למאבק נרחב כנגד הגרמנים. קבוצות כאלה הוקמו גם על-ידי ארגוני ההתנגדות שצוינו לעיל. עתה התרחב גם הסיוע אותו קיבלו ארגונים אלה מן ה-SOE הבריטי ועוד יותר מן ה-OSS האמריקאי, שהחל גם הוא להיות פעיל בשטח. פעילויות הלחימה שניהלו קבוצות חמושות אלה, שכללו חבלות, מארבים ותקיפת יעדים שונים, יצרו מטרד רציני לפעילות הגרמנית ותרמו תרומה חשובה ביותר לכוחות בעלות הברית, שהתכוננו למבצעי הפלישה ליבשת.
לאחר הפלישות בנורמנדי ובדרום צרפת התגברה פעילות ארגוני המחתרת הצרפתית, בהנחיית בעלות הברית ותחת הנהגת "צבא צרפת החפשית" כנגד כוחות הצבא הגרמני, לשיבוש הגעת תגבורות מחד ונסיגת כוחותיהם מאידך ולפגיעה בתשתיות חיוניות להם. רבים הצטרפו בהמשך לגייסות הצרפתים, שהגיעו ליבשת במסגרת כוחות בעלות הברית, השתתפו בשחרור חלקים שונים של צרפת ואף המשיכו איתם לתוך גרמניה ונטלו חלק בהכנעתה. 
תרומת לוחמי המחתרת בצרפת היתה חשובה ביותר למערכה לשחרור צרפת ובמונחים צבאיים היתה שווה, לדברי הגנרל אייזנהואר, המפקד העליון של כוחות בעלות הברית באירופה, לחצי תריסר דיביזיות. 
יהודים רבים פעלו במסגרת המחתרות השונות שהוקמו, כולל במחתרות "הלאומיות" ופעלו בשטח בתחומים שונים ואף הקימו באופן יחודי גופי מחתרת יהודיים (ראו בהמשך). מאחר ולא היה זה צבא עם מערכת היררכית ברורה, כתוצאה מהתנאים שרר לא מעט חוסר סדר וסולם הפיקוד התקשה בהפעלת כוחותיו, רבים היו חברים במספר ארגוני מחתרת בעת אחת. יהודים הקימו את פרנק טירר, רבים פעלו בקומבה ואת ליברסיון דרום הקימו גם כן יהודים. בטולוז הקים ארגון הפרנק טירר את הבריגדה ה-35, שהיתה מורכבת בעיקר מפליטים בני לאומים שונים, בעיקר ספרדים, בהם פעלו גם יהודים. בין מקימי ליברסיון צפון היו גם יהודים רבים. הארגון האזרחי והצבאי היה רשת מחתרתית בעלת נטיה שמרנית מזו של התנועות המאוחדות בתנועת המרי העולמית. גם בארגון סולידריות הקומוניסטי פעלו יהודים רבים ואחת מיחידותיהם, יחידה מס' 2, הוקמה ע"י 3 יהודים והיתה מורכבת מלוחמים יהודים בלבד ופעלה מתחילת 1942 ועד מחצית 1943. מבין פעולותיה הבולטות היו התקפות על יחידות גרמניות באתרים שונים בפריז וחיסולו של הגאולייטר יוליוס פון ריטר, שהיה ממונה על גיוס עובדי הכפיה בצרפת למען מאמץ המלחמה הגרמני. לאחר שהגסטאפו עלה עליה ואסר חלק מאנשיה, ברחו השאר מפריז, חלקם לצפון צרפת וחלקם לדרומה והמשיכו בפעילות מחתרתית. כ-120 מלוחמי הארגון נהרגו בקרבות וכ-400 מאנשיה נשלחו למחנות המוות. רק מעטים מאלה ששירתו ביחידה זו שרדו בחיים. גדוד שהיה מורכב מיהודים ואיטלקים שחרר את איזור האלפים הימיים ואיזור פיימונט. 

המחתרת היהודית

עם פרוץ המלחמה חיו בצרפת כ-360,000 יהודים, כמחציתם היו פליטים אשר ברחו מגרמניה ואוסטריה בשנות השלושים וללא אזרחות צרפתית. 
לאחר הכניעה של 1940 כ- 195,000 מהם נמצאו בשטח צרפת של וישי. 
עוד כ-400,000 יהודים חיו בצפון אפריקה הצרפתית (כ-200,000 במרוקו, כ-120,000 באלג'יריה וכ-75,000 בתוניסיה). 
רדיפת היהודים החלה כמעט מיד לאחר נפילת צרפת, הן בשטח הכבוש על-ידי הגרמנים והן בשטח שבשליטת ממשלת וישי. זו אף חוקקה את "חוק היהודים" באוקטובר 1940 והקימה במרץ 1941 את "המשרד לעניני יהודים" Commissariat General Aux Questions Juives - גוף מרכזי שנועד לרכז את פעילות החקיקה כנגד היהודים, לודא את מימושם ואף ניהל תעמולה אנטי יהודית. בהמשך הוקם גוף נוסף: האיחוד הכללי של יהודי צרפת France Union General Des Israelites de , שנועד להגביר את המעורבות והשליטה בחיי היהודים ובכך סייעו לגרמנים לממש את מדיניותם האנטי יהודית. 
רדיפת היהודים הלכה והתגברה ורבים הועברו למחנות עבודה, שם חיו בתנאים קשים ביותר וכשלושת אלפים מהם אף מתו בהם. הגרמנים החלו להתארגן לגירושם של יהודי צרפת ולהעברתם למחנות הריכוז, תהליך שהחל בקיץ 1942. יהודים רבים החליטו להסתתר בקרב האוכלוסיה הכפרית שברחבי צרפת, חלקם החליטו לברוח לשוויץ הנייטרלית. הארגונים היהודים החלו לפעול להצלת ילדים, בין השאר על-ידי מסירתם למשפחות נוצריות וסייעו ליהודים רבים להסתתר ולברוח לשוויץ ולספרד בסיוע מסמכים שזויפו עבורם. 
עם ההשתלטות הגרמנית על שטחי וישי, החמיר מצב היהודים גם בדרום צרפת ורבים ברחו במחצית הראשונה של 1943 לשטח שהיה בשליטת האיטלקים, שיחסם היה חיובי יותר.
פעילות ההצלה לבשה עד מהרה אופי חשאי-מחתרתי והשתתפו בה ארגונים לגיטימיים שהיו קיימים עוד מלפני המלחמה וכאלה שהוקמו במהלכה. אלה השתייכו לשתי קבוצות: בעלי נטייה ציונית ובעלי נטייה לקומוניזם. אחד מהם היו "הצופים היהודים", שהוקמו עוד לפני המלחמה ב-1923 ביוזמת רובר גמזון. לאחר נפילת צרפת נאסרה פעילותם בחלקה הצפוני בעוד שבדרום - היא היתה לגיטימית. מנהיגי הארגון החליטו לפעול להצלת ילדים ולשם כך הקימו קבוצות בכל ערי האיזור הדרום, הגדילו את מספר בתי הילדים ופתחו מרכזים חקלאיים ללימוד מקצועות יצרנים, בהן התקיים הווי יהודי- ציוני. בנובמבר 1941 החליטו להערך לפעילות חשאית במידה ויתעורר צורך בכך. החלו לסייע בהברחת יהודים, בעיקר צעירים וילדים, שהיו מיועדים להעצר. לאחר ההשתלטות על שטחי וישי עבר הארגון לפעילות מחתרתית ופעל תחת הכינוי "סיזיים" (Sixieme) ועסק בהברחת ילדים ומבוגרים לשוויץ בתעוד מזוייף. עם הקמת ארגון "הצבא היהודי" (ה-AJ) התקיימו קשרי עבודה ביניהם, בעיקר בתחום הצבאי ומאוחר יותר השתלבו אנשיו גם בקרבות לשחרור צרפת, אם במסגרת המאקי ואם במסגרת ההתקוממות בערים. 
במקביל פעלו גם תנועות נוער יהודיות של הפדרציה הציונית, שהוקמו על-ידי תנועות חלוציות שונות כגון "השומר הצעיר", "דרור", "גורדוניה" ו"החלוץ", אשר רבים מחבריהן היו סטודנטים. אלה עסקו תחילה בפעילויות שונות. בדצמבר 1941 הוחלט לאחדן לתנועה ארצית אחת- "תנועת הנוער הציונית"(MJS), שהוקמה בקונגרס של ראשי הארגון במונפלייה במאי 1942, לעבור לפעילות מחתרתית ולפעול בכל החזיתות- מהצלת יהודים ועד סיוע במאבק לשחרור צרפת. כן הוחלט להקצות כוחות ל"צבא היהודי". בראשית 1943 היו בו כאלפיים חברים. תרומתו העיקרית של הארגון היתה בהצלת אנשים וילדים, בין השאר על-ידי הנפקת תעוד מזוייף באיכות גבוהה ושעמד במבחן. רבים מהם השתלבו בלחימה לשחרור צרפת אם במסגרת המאקי ואם בקבוצות הגרילה בערים וחלקם אף המשיכו להלחם יחד עם בעלות הברית ואף הצטרפו לבריגדה.
ארגונים נוספים שפעלו להצלת יהודים כללו את "ארגון הסיוע לילדים" (ה- OSE), שהוקם בסט. פטרסבורג ב-1912 בידי קבוצת רופאים והעביר את מרכזו ב-1933 לפריז ולאחר הכיבוש עבר למונפלייה שבדרום. הארגון, שסייע בעיקר לפליטים ממזרח אירופה, הפעיל מעונות לילדים בפריז ועם תחילת המעצרים והגירושים בקיץ 1942 החל לפעול במטרה להציל את הילדים וזו התנהלה במחתרת ובחשאיות. 
הפעילות המחתרתית נקראה ע"ש אחד מיוזמיה "רשת גארל", במהלכה הצליחו להציל אלפי ילדים, בעיקר על-ידי העברתם לאיזור הדרום ואף לחו"ל. באיזור הדרום ארגן הארגון מרכזים רפואיים וחברתיים בערים המרכזיות. כן פעל הארגון לסייע לעצורי המחנות. לאחר המעצרים ההמוניים בקיץ 1942 החל הארגון לפעול באופן מחתרתי גם באיזור הדרום. 
ארגון נוסף- "שירות אנדרה" (Service Andre) הוקם במרסיי בסתיו 1942 כיוזמה של איש אחד, יהודי ממוצא רוסי, כמחתרת להצלת יהודים באיזור הדרומי. הרשת סיפקה תעוד מזוייף והכינה מקומות מחבוא והבריחה יהודים, בין השאר בסיוע אנשי כנסיה. הגרמנים עלו עליה בתחילת 1943 ופעולתה נפסקה זמנית וחודשה לאחר מספר חודשים. הארגון פעל גם בשיתוף פעולה עם ארגוני הצופים והנוער היהודי. הקים בהמשך יחידת מאקי, שפעלה בשיתוף פעולה עם "הצבא היהודי" ואף הקים מרכז להדרכה צבאית.
גוף נוסף שהיה פעיל בתחום זה היה "ועד הסיוע של רח' אמלו", שהוקם בפריז ב-15 יוני 1940 מיד עם כניסת הגרמנים לעיר, על-ידי קבוצת פעילים מהארגונים היהודים. מטרתו היתה לסייע ליהודים פליטים ונזקקים וכן למען עצורי המחנות. בספטמבר 1940 החל לפעול במתכונת מחתרתית ועסק גם בהסתרת ובהברחת אנשים וילדים. 
כך פעלה גם "הרשת של מוסא עבאד
י" (Moussa Abadi), שהוקמה ביוזמה של יהודי ממוצא סורי, שלימד בסמינר התאולוגי של הבישופות בניס. זו החלה לפעול לאחר ההשתלטות הגרמנית בספטמבר 1943 על החלק בדרום צרפת, שנכבש על-ידי האיטלקים ושאליו ברחו יהודים רבים. בסיוע הבישוף ניצלו יהודים רבים ובהם כ-500 ילדים. 
לאלה יש גם לצרף את רבני מחנות המעצר, שפעלו בעיקר בחלק הדרומי באופן לגיטימי ובאישור ממשלת וישי. בצד פעילותם החוקית פעלו הרבנים גם באופן מחתרתי להצלת יהודים וסייעו לשחרור אנשים מהמחנות. 
גורם נוסף שפעל בצרפת היתה "המחתרת ההולנדית", שהיתה מחתרת ציונית של אנשי "החלוץ", שפעלה תחילה בהולנד הכבושה. חלק מחבריה היו פליטים שהגיעו מגרמניה ואוסטריה. לאחר כיבוש הולנד הגיעו כ-100 מהם לצרפת וניסו בעזרת "הצבא היהודי" להבריח יהודים דרך צרפת לשוויץ ולספרד. בהמשך הצטרפו ליחידות המאקי. חלק מהפעילים בפריז נתפסו באפריל 1944 ונשלחו למוות במחנות בגרמניה. היתה זו קבוצה חריגה ונפרדת במחתרת היהודית בצרפת, שהתרכזה בעיקר במאמץ להצלת חבריה, כדי שיוכלו להצטרף לכוחות בעלות הברית. חלק מחבריה הצטרפו ללחימה לשחרור צרפת. 
למעלה משני שליש מיהודי צרפת ניצלו הודות לפעילויות ההצלה של המחתרת היהודית. 

הצבא היהודי AJ Armee Juive

הארגון המשמעותי והחשוב ביותר מבין ארגוני המחתרת וההתנגדות היהודים בצרפת היה "הצבא היהודי". הקמתו החלה כבר ביוני 1940. 
מטרותיו היו הצלת יהודים ומאבק בנאצים ואף מאבק להקמת מדינה יהודית בא"י. הוגי הרעיון היו דוד קנוט ואברהם פול פולונסקי ורעיותיהם . תחילה קמה תנועה שנקראה "היד החזקה" MF. בהמשך הצטרפו אליהם גם ארגונים ציונים אחרים כ"צופים היהודים". עם הקמתו, החל האירגון בפעילות לגייס תומכים ופעילים, בעיקר בטולוז. אחת מתחומי הפעילות המחתרתיים הראשונים היה סיוע לעצורי המחנות והצלתם. רעיון דומה התפתח בקרב חוגים סוציאליסטים, שאחד הפעילים הבולטים בהם היה לוסיין לובלין. החיבור בינו לבין פולונסקי הביא להקמתו של "הצבא היהודי" ע"י איחוד כל ההתארגנויות היהודיות שפעלו עד אז. עם הצטרפות ארגונים אחרים אליו, כ"צופים" ותנועת הנוער, שונה שמו ל”ארגון היהודי למאבק" ה- OJC. מחתרת זו כללה את רב הזרמים הפוליטים של יהדות צרפת להוציא הקומוניסטים . לצרפת הגיעו מהגרים ופליטים יהודים ממזרח אירופה עוד לפני המלחמה ובתחילתה , צרפת הדמוקרטית אפשרה כניסתם , רב היהודים הללו לא ידעו צרפתית ואלו שידעו התקשו להסתיר את מבטאם הלא צרפתי , על כל הסכנות בחיי היהודים בצרפת תחת הכיבוש הנאצי נוספה גם צרת השפה.
מפקדי הארגון התוו תכנית לפעולה בטווח המיידי, שתכליתה העיקרית היה מלחמה בנאצים, בדומה לפעילות המחתרת הצרפתית ותכנית פעולה ארוכת טווח, שתכליתה היה מציאת פתרון מדיני לבעיית העם היהודי והוא הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. 
יש גרסאות שונות לגבי כמות החברים בארגון, ממספר מאות (כ-700) לכאלפיים ב-1944. ב-1944 קיבל הארגון את מרות ההנהגה הציונית וב-9 באפריל הצטרף ל"הגנה" ופעל במסגרתה. 
הארגון היה בנוי ממפקדה ראשית שישבה בטולוז, שכונתה בירת הרזיסטאנס היהודי ומפקדות איזוריות, שפעלו בתחומים שונים, כגיוס, פעילות סוציאלית, הסתרת אנשים, הדרכה צבאית, השגת נשק וביצוע מבצעים. אלה קיימו קשר גם עם המחתרת הצרפתית במקומות פעילותם. הקבוצות שפעלו בכל אחד מהאיזורים היו קטנות ואוטונומיות וללא כל קשר האחת עם השניה מסיבות של מידור ובטחון. במפקדה הראשית פעלו גם אגפים שעסקו בנושאים מרכזיים שונים, כמודיעין, הדרכה וכד'. החברים שהיו בעלי דרגות בצבא הצרפתי התמנו לתפקידים בכירים בארגון.

הפעילויות המחתרתיות של ה-AJ/OJC כללו:

א. זיוף מסמכים- החלה בשל כורח הנסיבות והצורך להתגונן בפני גזרות הגרמנים ומשטר וישי ונועד לתת פתרון לאנשים שהוברחו ממחנות ולחסרי נתינות צרפתית. מעבדות לזיוף הוקמו במקומות שונים וע"י ארגונים שונים. התנהל גם שיתוף פעולה בתחום זה עם ארגוני המחתרת הצרפתית. פעילות זו היתה כלי חשוב ביותר בפעילות להצלת יהודים והיוותה בסיס לכל הפעילות המחתרתית היהודית בצרפת ובכלל זה הסתרת אנשים וילדים והברחתם וכן לצרכי הפעילות הכספית והצבאית. 

ב. לחימה - היחידות הלוחמות החופשיות של ה-AJ הכוחות החפשיים Corps Franc, שהוקמו בערים בעיקר בדרום צרפת. להם היה שירות זיוף מסמכים ושירות ידיעות. נאסף מידע על מלשינים ומשתפי פעולה ואף בוצעו התנקשויות בחייהם (בניס לדוגמא). הכוחות עסקו בעיקר בהצלה, אך לאחר נחיתת כוחות בעלות הברית על אדמת צרפת (בנורמנדי ובדרום צרפת) השתתפו גם במערכה לשחרור צרפת בערים השונות בהן פעלו. כך היה בשחרור העיר טולוז באוגוסט 1944, ובניס וכן בקרבות לשחרור פריז, גם כן באוגוסט 1944. 

ג. הברחת אנשים- לספרד, לאיטליה ולשוויץ. ההברחה דרך שוויץ נועדה בעיקר להציל ילדים. המבצע נמשך עד תפיסתה של קבוצה בסוף מאי 1944.
הנתיב הספרדי נבחר בשל הקשיים שהיו בנתיב השוויצרי, שם היו אנשי ה-AJ מוגבלים ביכולת פעולתם על-ידי שלטונות שווצריה הנטרלית, ולעיתים אף גורשו חזרה לצרפת.
מתחילת 1943 החל ה-AJ לארגן שירות מעבר לספרד, לא רק למטרות הצלה כמו במקרה של שוויץ, אלא במיוחד לצעירים שרצו להגיע לצפון אפריקה ולא"י כדי להתגייס לצבאות בעלות הברית. 
המעבר לספרד היה כרוך בקשיים רבים, הן טבעיים - הרי הפירנאים ותנאי מזג האויר השוררים בהם, והן מבצעיים שנבעו מהכרזת הגרמנים על האיזור הקרוב לגבול עם ספרד כאסור למעבר, דבר שחייב לעבור אותו בחשאי ובסיוע מבריחים, להם היה צורך לשלם סכומי כסף גדולים עבור כך ובנוסף לכל לא היה ברור בתחילה מה יהיה יחסה של הממשלה הספרדית לכל הענין ובמיוחד אם לא יסגירו את המוברחים חזרה לידי הגרמנים. 
בספרד גם לא היתה כל תשתית שתוכל לסייע לאנשים לאחר שעברו את הגבול ולא נמצאו בה כל מוסדות יהודים שיכלו לסייע בכך. 
באוקטובר 1943 הוקם ארגון יעודי לנושא- שירות לפינוי ואיסוף מחדש SER. 
באביב 1944 הוקם הארגון לפינוי ילדים לא"י SERA בטולוז, שהבריח ילדים דרך ספרד. 
80 איש מ"הקבוצה ההולנדית" מארגון החלוץ, הוברחו לספרד. 


המאקי

ה"צבא היהודי" ה-AJ, הקים גם קבוצות של לוחמי מאקי, שפעלו מחוץ לערים הגדולות, שפעלו בעיקר באיזורים ההרריים שבדרום צרפת. הן שמשו בסיסים לאימונים צבאיים, תחנות מעבר לספרד ומסתור ללוחמים שהגסטאפו חיפש אחריהם. היחידות כונו בכינויים שונים, כגון "פלוגת טרומפלדור" ואחרים. 
קבוצת קומנדו חשובה היתה קבוצת ניס, בה התרכזו יהודים רבים והיא סייעה בהסתרתם ובהצלתם. 
בפריז פעלה קבוצת "אלרט" (אזעקה), שביצעה פעולות חבלה רבות באיזור וגילתה פעילות רבה בהתקוממות בפריז, ערב שחרורה. כתוצאה מבגידה נתפסו כ-20 מאנשיה על-ידי הגרמנים. 
בטולוז, בה נמצא מרכז ה-AJ, אורגן כח קומנדו, שהשתלט על בנין הגסטאפו בקרב לשחרור העיר. 
הקומנדו במרסיי היה פעיל מאד בפרט בפעולות חבלה. 
בליון ובגרנובל פעלו יחידות שהיוו חולית קשר עם שוויץ וספרד ודרכן עם ההנהגה הציונית. 
קומנדו "ברוקס" פעלה בקרבת הגבול עם ספרד והיתה אחראית לאבטח את הדרך לספרד. קבוצה פעלה בלימוז'. 
יחידה שכונתה "ההר השחור" פעלה בשיתוף פעולה עם נציג בריטי, ריצ'ארדסון. 
יחידת הקומנדו של הצופים בפיקוד גמזון, נקראה אחר כך על-שם סגן ז'ילבר בלוך שפעל איתה ונהרג באחד הקרבות. באחד המבצעים לכדה רכבת משוריינת גרמנית והכריחה את נוסעיה להכנע. 
יחידת מאקי אחרת של הצופים שהוקמה ב-1944 נקראה ע"ש מארק האגנו שנרצח על-ידי הגרמנים. 
עם נחיתת בעלות הברית בדרום צרפת השתתפו אנשי המאקי גם הם בקרבות השחרור ותפסו גם שבויים גרמנים רבים. 
ארגון "אנדרה" הקים יחידת מאקי משלו, שפעלה באיזור הלואר העליון. 
סך הכל מנו כל הקבוצות מספר מאות אנשים. הן עסקו גם בחיסול מלשינים ומשתפי פעולה עם הגרמנים בטולוז, פריז, ליון וניס. 
חלק מאנשי "הצבא היהודי" היו מסונפים לצבא החשאי של המחתרת הצרפתית, אשר סיפק להם נשק רב. במקומות שונים פעלו אלה במסגרת יחידות המאקי הצרפתיות ואף הסתייעו על ידן. עסקו בין השאר במשימות איסוף הציוד שהוצנח אליהן על-ידי בעלות הברית. 
לאחר שחרור צרפת השתלבו רבים מחברי המחתרת בצבאות בעלות הברית והמשיכו איתם לתוך גרמניה ונלחמו עד כניעתה.
רוב הארגונים שקמו כגון שירות אנדרה, גארל, MJS ומוסא עבאדי התפזרו ופורקו.
ה-AJ וה-OJC המשיכו בפעילות סיוע לשיקום הקהילה היהודית. מנהיגיהם ראו בסיום המלחמה רק שלב אחד בהגשמת מטרות הארגון ועתה רצו להגיע לפתרון שישיג עצמאות לאומית ליהודים והגנה על בטחונם וזכויותיהם של יהודי הגולה.

שבועת "הצבא היהודי":
בהנחת יד ימיני על הדגל הכחול לבן,
אני נשבע אמונים לצבא היהודי וציות למנהיגיו.
בתקווה כי העם שלי ישוב ויחיה, וארץ ישראל תכונן.
חירות או מוות.

Mise en place ma main droite sur le drapeau bleu et blanc
Je jure fidélité à l'Armée juive
Et l'obéissance à ses dirigeants
Que mon peuple vivre à nouveau

Placing my right hand on the blue and white flag
I swear fidelity to the Jewish Army
And obedience to its leaders.
May my people live again
May Eretz-Israel be reborn
Liberty or death