רשתות ההתנגדות היהודיות בצרפת במלחמת העולם השנייה

רשתות ההתנגדות היהודיות בצרפת במלחמת העולם השנייה*

ד"ר צילה הרשקו

רשתות הרזיסטנס (ההתנגדות) היהודיות בצרפת במהלך מלחמת העולם השנייה פעלו בתקופה שבין כיבוש צרפת ביוני 1940 ועד השחרור של צרפת (יוני-ספטמבר 1944). כל אחת מהרשתות הוקמה כגוף נפרד ואוטונומי יחד עם זאת הן שיתפו פעולה ביניהן בפעילויות שונות ולעיתים קרובות חברים ברשת אחת פעלו גם במסגרת של רשת אחרת. הרשתות פעלו בתחומים מגוונים: הצלת אלפי ילדים ומבוגרים, הנפקת תעודות מזויפות, הברחת  שיירות יהודים לשוויץ ולספרד, הקמת קבוצות גרילה בערי צרפת וקבוצות מאקי (פרטיזנים) בדרום צרפת. ההצדקה להקמת קבוצות התנגדות יהודיות, שלא במסגרת הרזיסטנס הצרפתי הכללי, נבעה בראש וראשונה מהצורך לתת מענה לצרכים הקיומיים הדחופים של היהודים, שנרדפו על ידי משטר וישי ועל ידי הנאצים. רשתות אלה התאחדו לארגון גג בשם "הארגון היהודי למאבק"(Organisation Juive de Combat-OJC) . מאות מחברי הארגון השתתפו בקרבות לשחרור צרפת מידי הצורר הנאצי לאחר הפלישה לנורמנדיה. לאחר המלחמה הם הוכרו על ידי השלטונות הצרפתים כחברי ארגון לוחם בנאצים וקיבלו עיטורי מלחמה. תנועת ההתנגדות היהודית בצרפת שילמה מחיר יקר:  כמאתיים  חברים  נהרגו במהלך פעילותם המחתרתית. שמותיהם רשומים בקיר הזיכרון באודיטוריום של "יד ושם" הקרוי על שם תנועת ההתנגדות היהודית בצרפת ב"יד ושם" ואשר הוקם על ידי ארגון ותיקי תנועת ההתנגדות היהודית בצרפת.
להלן תיאור קצר של פעילות רשתות ההתנגדות  היהודית בצרפת: הא.ג'י., הצופים היהודים, תנועת הנוער הציוני, אוזה- קבוצת גארל, הרבנים של המחנות, ועד רחוב אמלו, קבוצת אנדרה, קבוצת מוסה עבאדי והקבוצה ההולנדית.

"הצבא היהודי"- הא.ג'י  Armee Juive-A.J      
הגרעין הראשוני של הא.ג'י. היה ארגון "היד החזקה",  שהוקם בטולוז מיד לאחר הכיבוש הגרמני של צרפת ביוני 1940. הארגון הוקם על ידי המשורר דוד קנוט ורעייתו אריאן (רג'ין) קנוט ועל ידי אברהם ואויג'ני פולונסקי. מטרת הארגון הייתה להלחם נגד הנאצים ולסייע לאחר המלחמה בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. בינואר 1942 הוקם ארגון  הא.ג'י. ובראשו עמדו אברהם פולונסקי,  לוסיין לובליין, לאונרד זופרנר, וג'ול ז'פרויקין.  הארגון הקים קבוצות גרילה , "קורפ פרנק" - ק.פ.  (Corps Franc), בערים כגון: טולוז, ליון, ניצה, גרנובל, פאריס. כמו כן הוקמו  קבוצות מאקי ב"הר השחור" בדרום צרפת,  מעבדות לתעודות מזויפות,  שרות מעבר לספרד, שרות העברת כספים משווייץ וחלוקתם לצרכי המחתרת השונים ועוד. תכנית הפעולה של הא.ג'י. התבססה על ההנחה, שכבר אז התבצעה השמדה של העם היהודי על ידי הגרמנים. בהתאם להנחה זו הציב הארגון את המטרה המיידית הדחופה להציל יהודים מפני הנאצים. במקביל אימץ הארגון את המטרה של המאבק הצבאי בנאצים. כתנועה של רזיסטנס צבאי, אימץ הא.ג'י. את המטרות הכלליות של הרזיסטנס הצרפתי: לתמוך במאבק של בעלות הברית, להכין את המחתרת למשימה של שחרור צרפת  ולבצע פעולות, שתידרשנה מהם על ידי בעלות הברית או על ידי המפקדה הצרפתית בלונדון. מייסדי הא.ג'י. הבינו, שיש צורך בשיתוף פעולה עם הרזיסטנס הצרפתי הכללי לצורך הגשמת המטרות של הבסת הגרמנים ולכן סוכם בתכנית הפעולה, שהא.ג'י. צריך להשתלב בבוא הזמן בתוך הרזיסטנס הצרפתי. 
בד בבד עם תכנית הפעולה המיידית גיבש הארגון תכנית פעולה לטווח רחוק עם תום המלחמה בנאצים. תכנית זו יצאה מתוך ההנחה, שהבעיה היהודית לא תמצא את פתרונה עם הבסת הנאצים וכי הפתרון הכולל  לבעיה היהודית הוא הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.
עם הקמתו הפנה הארגון את מאמציו לגיוס חברים. הגיוס נעשה, בדרך כלל, באמצעות אנשים, שהכירו זה את זה והמליצו על חבריהם כמועמדים למחתרת. הגיוס בשיטה של "חבר מביא חבר"  תרם לכך, שלא היו בגידות והלשנות בתוך הארגון כפי שקרה לעיתים ברזיסטנס הצרפתי. גורם נוסף, אשר תרם להעדר בגידות והלשנות, הוא שיטת המידור, לפיה הארגון היה מורכב מקבוצות קטנות ואנשים לא הכירו אלא את קבוצתם המצומצמת ואת מפקדם הישיר. כך הם לא יכלו להסגיר חברים רבים, אם נתפסו ועונו. בפועל חברי הא.ג'י., שנלכדו על ידי האויב, לא הסגירו את חבריהם למרות העינויים.
הקבלה לא.ג'י הייתה מלווה בשבועה ובטקס מרשים. המועמד לארגון הוצג לפני קצין בחדר חשוך, כשאור המנורה הופנה כלפי האדם הנשבע, בצורה שלא יכול היה לראות את הקצין המשביע. המפקד המגייס השביע את המגויס, כשידו הימנית מונחת על הדגל היהודי. המגויס חזר על המשפטים : "אני נשבע אמונים לא.ג'י. וצייתנות למפקדיו. לתחייה של עמי ולתקומת ארץ ישראל. החופש או המוות". 
פרט לתאים המחתרתיים הקטנים, הא.ג'י. הקים גם אגפים גדולים. כך, למשל, היה שרות ידיעות בפיקודו של לאונרד זופרנר, שרות מעבר לספרד בפיקודו של ג'ק רויטמן ושרות הדרכה צבאית בראשותו של ג'ק לאזארוס. 

אברהם פולונסקי	דוד קנוט	רג'יו אריאן קנוט	טוני גרין
איתן גינת - טוטו גיניבסקי	אורי אפנצלר	מוסא עבאדי	יהודית מרקוס ("ג'קלין")

 הפעילות הצבאית

הא.ג'י. הקים קבוצות מאקי באזור הטארן בדרום צרפת בסוף שנת 1943. עם הפלישה של בעלות הברית בנורמנדיה ביוני 1944 הפכה קבוצת המאקי של הא.ג'י.  לחלק מהמאקי הצרפתי הכללי של ה"הר השחור".  ב- 24 ביוני 1944, קיבל  ליוטננט לבלונד (Leblond) את הפיקוד על היחידות האלה. שמו האמיתי היה ריימונד לוי-סקל (Seckel), יהודי ממוצא אלזסי, שהשתתף בהקמת ה"צבא הסודי" הצרפתי ופיקד לפני כן על יחידת ה"צבא הסודי" של להבסטיד. לוי-סקל נתפס על ידי הגרמנים בעת משימה ונורה. פייר לב , לוחם הא.ג'י. מילא את מקומו.
במקביל, עם קבלת האות להתקוממות באוגוסט 1944, חברי קבוצות הגרילה בערים השתלבו בכוחות צרפת הפנימיים בעת הקרבות לשחרור הערים השונות. למרות האבידות, שספגו אנשי הק.פ. של הא.ג'י.  בטולוז ביולי 1944 (בין השאר אריאן-רג'ין קנוט נרצחה בעת מארב של הגסטאפו) הם הוכיחו את עצמם באוגוסט 1944 כאשר השתתפו בקרבות לשחרור טולוז. קבוצה של הא.ג'י. בראשות ראול לאונס, שחררה את העצורים היהודים במחנה קאפארלי. "ראול" , שהיה בד בבד קצין ב"צבא הסודי" של הרזיסטנס הצרפתי הכללי,  התמנה אז כמפקד המחנה ואנשיו הניפו  שם דגל כחול לבן. קבוצה אחרת בראשותו של אלברט  כהן הגיעה  לנציבות  לשאלות  יהודיות  בטולוז,  והחרימה את המסמכים שנמצאו שם. למעשה בכל אחד מהערים  בהם פעלו קבוצות הגרילה של הא.ג'י. הם השתלטו על  הנציבויות ועל מטה הגסטאפו כדי להחרים את התיקים המתעדים את פשעי וישי והנאצים.  
בליון היתה קבוצת ק.פ. של  הא.ג'י. שהיוותה מרכז קשר עם שוויץ, בעיקר לשם הברחת כספים ולחלוקתם לצורכי המחתרת. אנשי הק.פ. של ליון, בפיקודו של ארנסט למברט, פשטו על משרדי האוג'יף בעיר במאי 1944 והרסו תיקי מידע על יהודים כדי שלא ישרתו את הגרמנים. כדי להשלים את משימתם, הם הגיעו למקום פעם נוספת, הטמינו שם פצצה והשמידו את שאר התיקים תוך נקיטת אמצעי זהירות שלא לפגוע בעובדים במקום. ארנסט למברט נרצח על ידי הגרמנים  ב- 8 ביולי  1944. אשתו אן מארי לאמברט המשיכה בפעילות הברחת כספים משוויץ. את מקומו של למברט מילא מוריס האוזנר ורודולף פורט התמנה אז לאיש הכספים של הא.ג'י. הפעילות של הק.פ. בליון התנהלה מתוך חנות עיתונים ברחוב דה לה גילוטייר (Grand Rue de la Guillotiere) תחת מסווה של פעילות עסקית רגילה בדומה לחנות בטולוז.
קבוצת הק.פ. של הא.ג'י. בניצה מילאה משימות חשובות לאחר פלישת הגרמנים לאזור האיטלקי בספטמבר 1943 . למעשה , החל מנובמבר 1942 הגיעו לניצה אלפי יהודים, כיוון  שביקשו להיות תחת שלטונם הנוח יחסית של האיטלקים. אולם בספטמבר  1943, עם פלישת הגרמנים, הפך האזור למלכודת מוות עבורם. הגרמנים החלו בצייד שיטתי של יהודים, כשהם נעזרים באנשי המיליציה הצרפתית ובקבוצה של מלשינים, ברובם רוסים לבנים ופאשיסטים איטלקים, שאף קיבלו תשלום עבור כל יהודי שנלכד. דרך אחרת לצוד יהודים הייתה לתפוס אנשים ברחוב באקראי ולהפשיטם כדי לראות אם הם נימולים.  את ההוראה לחיסול המלשינים קיבלו אנשי הא.ג'י. מהמרכז בטולוז, אך הביצוע ופרטיו הופקדו בידי הקבוצה המקומית ומפקדיה הנרי ואיזידור פוהורילס ומוריס לוונברג (קאשו). במרץ 1944 קבוצת הק.פ. של ניצה החלה בהכנות להתנקשות במלשינים. הם איתרו את המלשינים ועקבו אחריהם כדי לצבור עליהם מידע. הם הצליחו להשיג אקדחים אחדים ותחמושת ממבריחי נשק ממארסיי. הנשק הועבר לניצה על ידי נשים, סוכנות קשר, כמו ריין רומן, בטי קנוט, אוולין גוטליב ונינה ג'פרויקין.  משימת העברת הנשק הוטלה על הנשים, חברות הארגון, כיוון שהן עוררו פחות חשד אצל הגרמנים. בנוסף לכך, הגברים היו בסכנה שיהדותם תיחשף בשל היותם נימולים. במאי 1944 הרזיסטנס המקומי סיפק לחברי המחתרת של הא.ג'י. חומר נפץ. מאפריל עד יוני 1944, הצעירים והצעירות היהודים חיסלו מלשינים, ששיתפו פעולה עם הגסטאפו.  בנוסף, הם פוצצו את מועדון הלילה ל'אקרין" וכן חנות  עתיקות, ששימשו מרכז של פעילות אנטי יהודית.    פעולותיו של הא.ג'י. בניצה הניבו תוצאות חיוביות. כנופיית המלשינים נעלמה מרחובות ניצה ומספר המאסרים של  היהודים פחת ב- 80 אחוז בתקופה של אפריל עד יולי  1944.
פרט לקבוצת הק.פ. של הא.ג'י. פעלו בניצה שתי קבוצות מחתרתיות יהודיות: ה"סיזיים", ו"תנועת הנוער הציוני". בשל המצב הקשה הן שיתפו פעולה, וקבלו חיזוק עם בואו של מוריס לוונברג ("קאשו"), שהפך באוקטובר 1943, לראש הקבוצה. ריימון היימן תפס את מקומו במרץ 1944, כאשר "קאשו" יצא לפריז כדי לעמוד בראש שרות תעודות מזויפות של התנועה לשחרור לאומי של הרזיסטנס הצרפתי הכללי. "קאשו" נתפס על ידי הגסטאפו במארב ביולי 1944 ונרצח. גם  ג'ק ווינטרוב ("ווינסטר"), נתפס על ידי הגרמנים עם סכום כסף של למעלה ממאה אלף פרנק ב- 25 בספטמבר 1943. וויינטרוב נחקר בעינויים על ידי מפקד הגסטאפו ברונר שביקש לקבל מידע על מפקדי הארגון והוצא להורג מבלי שוינטרוב חשף את חבריו  . לכידתו של ווינטרוב עוררה חששות כבדים בקרב חברי הקבוצה, אשר נקטו באמצעי זהירות כדי להזהיר חברים אחרים שלא יבואו לדירה ממנה יצא עת נעצר ברחוב. בנוסף הם הצליחו להעביר את הציוד מהמעבדה לזיוף תעודות כדי שלא ייפול בידי הגרמנים, מעשה אמיץ זה סיכן את חייהם, אך הציל את חייהם של האנשים שקיבלו תעודות מזויפות באמצעות המעבדה. חברי הק.פ. לא הסתפקו בכך וניסו לשחרר את ווינטרוב באמצעות תשלום שוחד לגרמני ששמר במצודה "הרמיטג'" אשר שימשה כבית סוהר בניצה.  יחד עם   ווינטרוב  נתפס  גם  ג'ק  מרבורג'ה (קוליברי),  אך  הוא  הצליח להשתחרר. לאחר הפלישה של בנות הברית לצרפת, חברי הק.פ. של ניצה השתלבו ביוני 1944 בכוחות צרפת הפנימיים תחת השם: "גרופ פראנק אקלייר".  
קבוצת הק.פ. של גרנובל היוותה מרכז להנפקת ניירות מזויפים, מרכז של מעבר לשוויץ ושל גיוס מתנדבים לספרד וכן מרכז של הדרכה צבאית ומדור לשידורים חשאיים. "טוטו" (איתן גינת- אוטו ג'ינייבסקי) מפקד תנועת הנוער הציוני היה גם מפקד הא.ג'י. בגרנובל.  בסתיו 1943 הוא נאלץ לברוח בבהילות כיוון שנחשף וג'ורג' שנק שהיה גם חבר בתנועת הנוער הציוני קיבל את הפיקוד. בגרנובל פעלו בין השאר רולנד  אפשטיין, אשר מיכאלי- אדו,  אשתו בלה, שלושת האחים רויטמן (ג'ק לאון ופול), ג'ו פוקס, דניס האוזר, נאדין ריבייר, פניה אבנסיק  וניקול בורנשטיין. בגרנובל היתה גם ג'ן לטצ'יבר, שכונתה "המלכה האם" כי ביתה היווה מרכז לחברי המחתרת. היא  שיתפה פעולה עם הא.ג'י., אם כי לא הצטרפה לשורותיו בשבועה. בשלב מסוים נאלצו רוב חברי הק.פ.   לעזוב את גרנובל, בשל התגברות המעצרים אך לטצ'יבר נשארה במקום עד תום המלחמה.
קבוצת הק.פ. של פאריס הוקמה בינואר 1944, כאשר נשלחו לשם חברים אחדים מהק.פ. של ניצה. בפאריס לא הייתה אז פעילות מאורגנת של הא.ג'י. קבוצת המחתרת הציונית שפעלה שם, בשיתוף פעולה עם הבונד, שנקראה קבוצת אמלו, על שם הרחוב בו שכן הפיקוד שלה, חוסלה על ידי הגרמנים ב- 1942. קבוצת הק.פ. בפאריס נוהלה על ידי טוני גרין וסגנו לוסיין רובל  והפגישות של חברי הקבוצה התקיימו בחדרו של טוני גרין,  בבולוואר סיינט מישל מספר 85.לק.פ. של פאריס נשלח גם ארנסט אורי אפנצלר בינואר 1944, לאחר ששוחרר מדרנסי. חברים נוספים בקבוצה זו היו סזאר שמאי, אנדריי עמר, פליקס דראטוה, יהודית מארקוס ("ג'קלין") ואלברט אקרברג, שעסק יחד עם פרדי מנחם וסאם קוגל בזיוף מסמכים. חבר נוסף בקבוצה היה קולונל לא יהודי בשם אלברט גארסיה, מומחה בג'ודו, שלחם בעבר בשורות הרפובליקאים הספרדים. לאחר מאסר 14 מחברי הקבוצה שנפלו ברשתו של סוכן כפול,  הובאו לפאריס מניצה חברים נוספים: רשל ונלי שייגם, דר' רוטמברג - רו, מארק לוי, שארלוט סורקין ואחרים. בדו"ח ללוסיין לובלין ב- 24 ביוני 1944 דיווח אפנצלר על הפעילות של הקבוצה. הוא סיפר על הוצאה להורג של מלשינים,  וכן דיווח על פיצוץ בית חרושת שייצר חלקים לטיל הגרמני 5V . 

פרשת  הסוכן הכפול
ביולי 1944 נפלו אנשי הא.ג'י. בפאריס במלכודת של הגסטאפו שהביאה למאסרם של 14 מחבריהם. הפרשה החלה כאשר ראשי הא.ג'י. פולונסקי ולובלן הטילו על הנרי פוהורילס ליצור קשר עם שארל פורל, שהציג עצמו כאיש האינטליג'נס הבריטי, היכול לספק נשק לארגון. בפועל היה זה סוכן גרמני בשם קארל ראביין.  פורל/ראביין הצליח לרכוש את אמונם של מפקדי הא.ג'י. והם הגיעו להסכם, לפיו ה"אינטליג'נס" הבריטי יספק להם נשק והם ישולבו בצבא הבריטי בלגיון יהודי שיגויס בצרפת ויישלח לארץ ישראל, לאחר שחרור צרפת. הם הסכימו לשלוח שניים מנציגיהם ללונדון כדי לחתום על ההסכם. הוסכם, שלאחר הישמע הסיסמא ברדיו לונדון, שבה יאשרו שני השליחים את הגעתם ללונדון, יתייצבו שאר אנשי הא.ג'י. למפגש עם שליחי ה"אינטליג'נס הבריטי".  
שני נציגי הא.ג'י., רנה קפל וג'ק לאזארוס,  התייצבו לפגישה עם הסוכנים, שהיו אמורים להוביל אותם ב- 17 ביולי  1944 במטוס ללונדון, אולם הם נוכחו לדעת במהרה, שהייתה זו מלכודת שהוטמנה להם על ידי הגסטאפו ובמקום להגיע ללונדון הם הובאו למשרדי החקירות של הגסטאפו ברחוב דה לה פומפ בפאריס.  
למחרת נלכדו על ידי הגסטאפו עוד 6 חברי א.ג'י. נוספים בדירה בה התאספו כדי לשמוע את הסיסמא בשידורי הבי.בי.סי., המבשרת ששני החברים הגיעו בשלום ללונדון. למעשה, הם היו אמורים להתייצב במקום המפגש עם "סוכני האינטליג'נס" רק לאחר ששמעו את הסיסמא. להיטות זו לבצע את התכנית, מבלי שנקטו את אמצעי הזהירות הנדרשים, ומבלי שנשמעו להוראות מפקדיהם לפיהן עליהם לחכות קודם לסיסמא, גרמה לכך שגם הם נפלו לידי הגסטאפו. 
למרות העינויים במרתפי הגסטאפו ברחוב דה לה פומפ בפאריס שמרו האסירים על שתיקתם ולא גילו מאומה. הם נשלחו לדרנסי, אך כמעט כולם הצליחו להימלט, בקפצם מהרכבת, שהייתה אמורה להביא אותם לאושוויץ. הם העידו במשפט של ראביין (פורל), שנערך בהעדרו ב- 1952.

שחרור פריז
למרות שקבוצת הק.פ. של פאריס חוסלה, כמעט כליל, היא הצליחה להתארגן כיחידה לוחמת, לאחר שנשלחה לפאריס תגבורת של חברי הא.ג'י. מניצה, מליון ומטולוז. הקבוצה, שמנתה כ- 90 חברים, יחד עם אנשי ה"סיזיים", של ה"צופים היהודים", השתתפה לצד קבוצת "אלרט" הצרפתית של קפיטן שרקו נוויל בקרבות לשחרור פאריס. חלק מהחברים אף השתתף במצעד הניצחון של כוחות דה גול ב- 26 באוגוסט 1944.  
בינתיים נודע ללוסיין רובל על ההסכם, שהושג עם הגרמנים ב- 17 באוגוסט 1944, לפיו הקונסול  השוודי, ראול נורדלינג, יקבל את הפיקוד על כל בתי הסוהר והעצורים הפוליטיים בעזרת הצלב האדום. רובל הצליח לשכנע את הקולונל רול טאנג'י, מפקד כוחות צרפת הפנימיים באיל דה פראנס, שחברי הא.ג'י. הם אלה שצריכים לשחרר את העצורים היהודים בדראנסי. ואמנם, כשהגיעו איזידור פוהורילס, מארק לוי, לוסיין רובל, טוני גרין, אלברט אקרברג ויוסף לינוויל לדראנסי כמשחררים, הייתה לדבר זה משמעות סמלית רבה.
ב- 18 באוגוסט  1944 קיבלו חברי קבוצת הק.פ. של פאריס  פקודה מהקולונל רול להשתלט על משרדי האוג'יף של פאריס ברחוב טהרן 19. במסגרת פעולה זו השתלטו חברי הק.פ. על הקופה של האוג'יף, בסך של  5 מיליון פראנק. אלברט אקרברג,  הסביר שהם שמרו את הכסף לעצמם כדי לממן את פעולות השיקום בהמשך.

ה"צופים היהודים":  Les Eclaireurs Israelites  EI  
ארגון "הצופים היהודים" הוקם עוד לפני המלחמה ב- 1923 ביוזמתו של רוברט גמזון (קסטור), שגם עמד  בראשו בתקופת המלחמה.  הארגון הקים חוות חקלאיות בדרום צרפת, שהמפורסמות בהן היו מואסק (Moisac), לוטרק (Lautrec) וטאלויה (Taluyers). מטרתן של החוות הייתה   לתת לצעירים הכשרה מקצועית תוך הדגשת הערכים ההומאניים והרוחניים של היהדות. בין הדמויות המרכזיות של התנועה יש לציין את רוברט  גמזון, פרדריק (שמעון) המל, איזאק פוגאטץ' לאו כהן,  סמי קליין ושאטה ובולי סימון. ה"צופים היהודיים" הוכרו על ידי משטר וישי כארגון לגיטימי המשרת את המטרות המוצהרות של וישי ובעיקר את אידיאל "השיבה אל הקרקע" ואף נתמכו כספית על ידי המשטר. התנועה פעלה תחת המסוה של הלגיטימיות בנצלה את הסיוע הכספי של  אוז'יף ("יודנראט" של יהודי צרפת) כדי להציל יהודים בפעילות חשאית.
החל מהכיבוש של האזור הדרומי על ידי הגרמנים בנובמבר 1942 הארגון עבר לפעילות מחתרתית מלאה תחת הכינוי ה"סיזיים" בהנהגת מרק הגנו, שנתפס על-ידי הנאצים בגרנובל בפברואר  1944 והוצא להורג. חברי "הצופים היהודים" עסקו בהברחת ילדים ומבוגרים לשוויץ, בהחבאת ילדים ומבוגרים ובהספקת  תעודות מזויפות.  קבוצת המאקי הראשונה של הצופים הוקמה בנובמבר 1943 בלה מאלקייר (La Malquiere), חווה נידחת בהרים של לאקון ממזרח לואברה (Vabre). החווה שכנה באזור הררי ונוח לפעילות של המאקי. מפקדי המאקי היו קפיטן רוברט גמזון, ליוטננט ג'ילברט בלוך (Gilbert Bloch) וסגני הליוטננט, רוג'ר כאהן (Roger Cahen) ואדריין גיינסבורגר (Adrien Gainsburger) . 
פרט לקבוצה זו התארגנו, החל מאפריל 1944, קבוצות נוספות בלה פאראס (La Farasse), בלארוק (Laroque), ובלאקאדו (Lacado). התארגנותן של קבוצות המאקי הנוספות נבעה מההחלטה של ה"צופים היהודיים" לסגור את כל החוות שלהם באפריל ובמאי 1944 כדי למנוע את נפילת החברים בידי הגרמנים. חניכיהן של החוות נתבקשו לבחור בין 4 אפשרויות: להשתלב ב"סיזיים" (המחתרת של ה"צופים היהודים" שפעלה כזכור גם בערים מרכזיות בשיתוף פעולה עם תנועת הנוער הציוני והא.ג'י.), לעבור לארץ ישראל דרך ספרד באמצעות שרות המעבר של הא.ג'י, להשתלב במאקי של הצופים בטארן או להשתלב במאקי הצרפתי הכללי. 
עד יוני  1944 היו בלאקון כ- 120 אנשי מאקי של ה"צופים היהודים". הם הגיעו  להסכם עם המאקי של הטארן, והפכו להיות יחידה בתוך קבוצות מאקי אלה תחת פיקודו של סגונזאק (Dunoyer de Segonzac), שהיה מפקד המאקי של אזור הטארן. סגונזאק  שיבח בספרו את חברי המאקי היהודים והעיד עליהם, שהם היו משכילים וממושמעים. אנשי המאקי של ה"צופים היהודיים" קיימו קשרים הדוקים עם בני המקום, ולעיתים קרובות אף שימשו ככוח עבודה לאיכרים שבסביבה, כיוון שהיו מאומנים בעבודות חקלאיות. 
המאקי של "הצופים היהודים"  לא השתתפו בהתחלה בהתקפות על הגרמנים הנסוגים. המפקד סגונזאק הסביר זאת, בכך שרצה לחסוך להם אבדות נוספות מעבר לאלו שנגרמו להם על ידי הנאצים בשל היותם יהודים. תפקידה העיקרי של הקבוצה היה לאסוף את חבילות התחמושת , הציוד והמזון המוצנחות באתרי ההצנחה לשימוש הכוחות המקומיים. מ- 25 ביוני עד 8 באוגוסט  1944 הם השתתפו ב- 7 מבצעי איסוף ציוד באתר ההצנחה שנקרא וירגול.
בלילה שבין ה- 7 ל- 8 באוגוסט 1944, עם תום מבצע הצנחה, הגרמנים התקיפו את המקום ואחר כך את המחנות עצמם. 7 אנשים נהרגו, ביניהם ליוטננט ג'ילברט בלוך ושני אנשים נפצעו. התעוררה אז השאלה כיצד הצליחו הגרמנים להגיע למקום. היה חשד שהם נעזרו בהנס, עריק גרמני ששימש כנהג, אשר נעלם זמן קצר לפני ההתקפה, והופיע מאוחר יותר שוב.  גמזון קיבל הוראה להוציאו להורג אולם גמזון לא ציית להוראה מחמת הספק. מאוחר יותר התברר, שהגרמנים קיבלו את המידע מנערים תושבי האזור, שנעצרו לחקירה על ידי הגרמנים באותו יום, דבר שהעיד על חוסר הזהירות שבבחירת אותו אתר שוב ושוב. 
ב-17  באוגוסט 1944, יומיים לאחר נחיתת גנראל דה לאטרה בחופי פרובנס, סגונזאק כינס את כל אנשי המאקי שבפיקודו על יד מאזאמה על מנת להיערך למתקפה על הגרמנים. ב- 19 באוגוסט נערכו הגרמנים לנסיגה והטעינו ציוד רב ברכבת. סגונזאק הציב את אנשיו בדרך שבין מאזאמה לקאסטרה כ- 2 ק"מ מזרחית ללה ברוגייר. אנשי קבוצת מרק האגנו של "הצופים היהודים" השתתפו במארב זה. הם הניחו מטען חבלה על פסי הרכבת  והשתתפו בירי על הכוח הגרמני. בתום המבצע נפלו בידי המאקי כ- 60 שבויים גרמנים, ואנשי הקבוצה היהודית שאבו סיפוק וגאווה בהופיעם כיהודים בפני הגרמנים שנשבו. קבוצת המאקי של "הצופים היהודים" השתתפה גם במבצע, שבסופו נכנעו  3500 חיילי חיל המצב הגרמני של קאסטרה.    
לאחר שחרור הטארן, המשיכה קבוצת מארק האגנו במלחמה לשחרור צרפת כחלק מקבוצת הלוחמים החופשיים  ק.פ. באיארד (Bayard), שהוקמה על  ידי  דה  סגונזאק.  הם  השתתפו בשחרור נוור (Nevers), והצטרפו באוטון לארמיה השנייה של דה- לאטרה כחלק מהצבא הסדיר.   
פרט להשתייכותם ל"צבא הסודי" הצרפתי היה למאקי של "הצופים היהודים" הסכם עם הא.ג'י., שנחתם ב- 1  ביוני 1944, אם כי הונהג בפועל כבר מספר חודשים לפני כן. ההסכם, שנחתם בין לובלין וגמזון, קבע, בין השאר, שהזרוע הצבאית של ה"צופים היהודים" תהיה קשורה לא.ג'י. ושקשר זה יהיה מלווה בהצטרפות אישית .  "הצופים היהודים" קיבלו מהא.ג'י. כספים והא.ג'י. דרש בתמורה דיווח מפורט על המתרחש במאקי של הצופים.

"תנועת הנוער הציוני"- המ.ג'י.ס.
בצרפת שלפני המלחמה הייתה קיימת פדרציה של ארגוני נוער ציוניים, שמטרתה הייתה להפיץ את הרעיון הציוני בקרב הנוער היהודי של צרפת, אך כל קבוצה בתוך הארגון הזה שמרה על האוטונומיה שלה. אחרי הכיבוש הגרמני ביוני 1940, החלה פעילות ציונית ספוראדית ומקומית, בעיקר בהקניית חינוך ציוני לבני הנוער. הוקמו אז חוגים ללימודים בפאריס, טולוז, לימוג', פריגו ומונטפליה, אולם לא נעשה כל ניסיון לאחד את הזרמים השונים של הנוער הציוני בשל הפיזור הגיאוגראפי, קשיי הקשר והשסעים האידיאולוגיים.
פעילות ציונית נוספת התבטאה בהקמת שתי חווות חקלאיות בהנהלת סמואל (מוליק) שיינר על ידי צעירים ציונים, שהשתייכו לתנועות חלוציות כגון: השומר הצעיר, דרור, גורדוניה והחלוץ. חווה אחת הוקמה בבלמונט על יד לימוג' והשניה בגרנד באזור טולוז. הקק"ל וקרן היסוד לקחו על עצמן את ההוצאות הכספיות והאחריות האדמיניסטרטיבית, הכרוכות בקיום החוות.
במאי 1942, התקיים במונפליה הקונגרס הראשון של תנועות הנוער הציוניות בתקופת המלחמה ביוזמת ג'וזף פישר, סימון לוויט ואוטו ג'יינבסקי- טוטו (ד"ר איתן גינת). בקונגרס השתתפו כ- 25 נציגים של חוגים מקומיים, בתי ילדים והכשרות ונציגים של תנועות שהיו קיימות לפני המלחמה, אשר כולם הגיעו מהאזור הדרומי ה"חופשי".  בקונגרס הוחלט על הקמת תנועת נוער ציוני, מ.ג'י.ס., Mouvement de Jeunesse Sioniste, האמורה לאחד את כל הצעירים הציונים בצרפת ללא כל הבדל מפלגתי, ללא הבדל של דעות פוליטיות ודתיות ותוך הדגשת הגורמים המאחדים: ארץ ישראל, חלוציות, והעבודה המעשית. נבחר גוף של 5 חברים, שמשימתו הייתה להרחיב את הקבוצות המקומיות, לחזק את העבודה החינוכית ולהקים בית ספר להכשרת מדריכים שיפעל בתקופת החופשה. הוחלט גם להתארגן כתנועה חשאית ולא  כתנועה רשמית כחלק מהאוג'יף, כלומר שלא להירשם כחוק כיהודים אצל הרשויות. החלטה עקרונית נוספת הייתה להתמקד בפעולות הצלה ולא בפעילות צבאית. גינת הדגיש בעדותו את נקודת המבט שהניעה אותם בהחלטתם זו. הוא הסביר, שהם יכלו להציל את עצמם על ידי הליכה למאקי או על ידי מעבר לשוויץ או לספרד. אך הם הבינו, לדבריו, שאם הנוער יימלט למאקי , הקהילה היהודית, שתישאר ללא הצעירים, תהיה  אבודה. לפי גינת, בזכות החלטתם להתמקד בפעולות הצלה ניצל אחוז גבוה של יהודי צרפת. עם זאת הם גם הבינו, שהם אינם יכולים להסתפק בפעולות הצלה בלבד וכי אחרי המלחמה עלולים להציג להם את השאלה: "איפה הייתם"?. לכן הם החליטו, בהמשך, להפריש אחוז מסוים של חבריהם לקבוצות המאקי. פישר וג'פרויקין, שהיו חברים בהנהגות של שני הארגונים, היו האישים העיקריים, שדחפו לשיתוף פעולה בין הא.ג'י. לבין "תנועת הנוער הציוני".  
ההחלטה יצרה חלוקת עבודה עקרונית שהתקיימה בין "תנועת הנוער הציוני"  והא.גי'. כך "תנועת הנוער הציוני" התמקדה בפעילות ההצלה ואילו הא.ג'י. התמקד בפעילות בעלת אופי צבאי. עם זאת יש להדגיש, שחלוקת התפקידים לא הייתה נוקשה בעיקר מפני שרבים מחברי "תנועת הנוער הציוני"  היו גם חברי הא.ג'י. ומפני שגם הא.ג'י.  עסק בפעילות הצלה. הא.ג'י. מבחינתו היה מעוניין במאגר כוח האדם של "תנועת  הנוער הציוני". בנוסף הארגון קיבל גישה למקורות הכספיים של ההסתדרות הציונית.
פעילות ההצלה של תנועת הנוער הציוני הוכיחה את חיוניותה זמן לא רב לאחר הקמת התנועה. בעת המעצרים ההמוניים באזור הדרומי באוגוסט 1942, הקימה תנועת הנוער הציוני את ה"שרות הסוציאלי של הצעירים", שעסק, בעיקר, בהברחת ילדים מהמחנות ובהסתרתם. הארגון הוקם בשיתוף פעולה עם ה"סיזיים", הארגון המחתרתי של "הצופים היהודים". בינואר 1943, "תנועת הנוער הציוני"  הקימה רשת לעזרה, החבאה ותעודות מזויפות, בשם "חינוך גופני". נציגיהם הסתובבו במקומות שונים כגון פאריס, גרנובל, טולוז, לימוג', ניצה ומארסיי,  איתרו צעירים שהיו זקוקים למחבוא ושיכנו אותם בחוות חקלאיות  בנוסף, הם יצרו קשרים עם עובדי עיריות וראשי מועצות מקומיות כדי שישתפו עימם פעולה לצורך זיוף מסמכים, תוך נטילת סיכון אישי רב. הם עסקו גם בפעילות חינוכית במסגרתה הם ערכו בסתר חוברות, קורסים להיסטוריה יהודית וקורסים בציונות. כמו כן הם הקימו ספריה ניידת. "תנועת הנוער הציוני" התמחתה בהנפקת תעודות מזויפות משוכללות וחלוקתן. כמו כן חבריה השתתפו בפעילות המסוכנת של הברחת שיירות ילדים לשוויץ. מילה רסין ומאריאן קון נתפסו במהלך פעילות.
"תנועת הנוער הציוני" קיימה גם שיתוף פעולה הדוק עם ה"צופים היהודים". כבר בסוף 1942 החליטו שני הארגונים לשתף פעולה ביניהם תחת פיקוחה של ועדת פיקוח משותפת. הם עשו זאת ביוזמת פישר וג'פרויקין ובעידודם של אישים ציונים בקרב ה"צופים היהודים" ובעיקר מנהיגם רוברט גמזון (קסטור). 

ארגון האוזה- רשת גארל 
ארגון אוזה  OSE (Oeuvre de Secours Aux Enfants) נוסד כבר ב- 1912 בסנט פטרסבורג בידי קבוצת רופאים והעביר את מטהו לפריז ב- 1933. הארגון התמחה בשירותי סעד לילדים ובסיוע רפואי. בתקופת המלחמה הארגון הוציא ילדים ממחנות המעצר, שיכן אותם במעונות שלו ודאג לבריאותם ולהשכלתם. בספטמבר 1943 הוקמה רשת גארל על ידי ג'ורג' גארל וד"ר ג'וזף וייל מנהל אוזה באזור הדרומי ומטרתה הייתה להציל ילדים שאי אפשר היה להבטיח את שלומם בבתי אוזה.  גארל נעזר בסיוע של הארכיבישוף סאלייג' מטולוז.
רשת גארל הפכה לארגון גדול ומקיף שהתמחה בהצלת ילדים. העברת הילדים למקומות המחבוא הופקדה בידי קבוצה של מלוות  ובנוסף עובדות סוציאליות ביקרו באופן סדיר את החניכים והבטיחו את התשלום לאנשים והמוסדות המחביאים. גארל פעל בשיטת מידור: העובדות הסוציאליות הכירו רק את הממונה הישיר. אנדרה סלומון, האחראית על העובדות הסוציאליות, הייתה המקשרת בין פעולות אוזה החוקי לבין הגוף שעסק בהצלה החשאית שנוהל על ידי  גארל. הרשת הפעילה  גם שירות הנפקת תעודות מזוייפות בלימוג' ובגרנובל.
גארל הקפיד על  כללי ביטחון חמורים של קשר עם העולם החיצוני. הכתובת של הילדים הוסתרה גם מההורים כדי לשמור על ביטחונם של הילדים. בידי הרשת היו רשימות סודיות של הילדים כדי שניתן יהיה לאתר אותם לאחר המלחמה והן הופקדו אצל כמרים שלא החזיקו בעצמם בילדים.   רשימה נוספת הכוללת 1600 שמות ילדים הוברחה והופקדה בשוויץ על ידי אוזה בוועדה בינלאומית של הצלב האדום. לאחר המלחמה סייע הארגון בשיקומם של הילדים ניצולי הנאצים.

הרבנים (אומונייה) של המחנות
פעילות חשובה של הצלת  יהודים בצרפת התבצעה על ידי רבנים של מחנות המעצר, שפעלו בעיקר באזור הדרומי ביוזמת רנה קפל (חבר הא.ג'י. וקצין בצבא הצרפתי), הנרי שילי ורנה הירשלר. ראשית הפעילות  התבצעה באישורם של שלטונות וישי שהסכימו למינויו של הרב הירשלר כרב ראשי של המחנות כדי שיספק לעצורים שירותי דת. רבני המחנות נקטו גם בפעילות מחתרתית כמו הברחת אנשים ממחנות המעצר וציודם בתעודות מזויפות. באזור הצפוני לא  היה שרות של רבני מחנות. הרב אלי בלוק ממץ מילא את התפקיד ביוזמתו עד שנעצר על ידי הנאצים ונשלח למחנה ההשמדה יחד עם כל בני משפחתו .

"ועדת  רחוב אמלו"
"ועדת רחוב אמלו" הוקמה ב- 15 ביוני 1940 מיד עם כניסת הגרמנים לפאריס  בדירתו של ליאו גלזר  Léo Glaeser , על ידי קבוצה של פעילים מהפדרציה של הארגונים היהודיים. הם בחרו בדוד רפופורט כמזכיר כללי והקימו מרכז רפואי סוציאלי  וקנטינות עממיות. במסגרת הוועדה פעלו גם צעירים סוציאליסטים חברי ה"שומר הצעיר" בראשות הנרי בולבקו. לוועדה היה מעמד רשמי אך הנהגתה החליטה שלא לפעול תחת פיקוח או פקודות הגרמנים. הוועדה עסקה בסיוע לעצורים במחנות המעצר, בהברחת אנשים מהמחנות ובציודם בתעודות מזויפות. רוב חברי הוועדה נעצרו על ידי הנאצים ונשלחו למחנות ההשמדה.

"שרות אנדריי"
"שרות אנדריי" הוקם בסתיו 1942 במרסיי על ידי ג'וזף באס הידוע בשמו "מסיה אנדרה". הרשת התרכזה בהצלה ובהחבאה של יהודים ובעיקר של ילדים בדרום צרפת. הרשת הקימה גם קבוצת מאקי בשמבון סור ליניון Chambon sur Lignon שחבריה השתתפו בקרבות לשחרור צרפת.
גוזף באס, "מסיה אנדרה" , יהודי ממוצא רוסי, ניהל לפני המלחמה משרד של פטנטים תעשייתיים  בפריז. הוא הצליח לחמוק  ממחנה המעצר ורנה Vernet, הגיע למרסיי והקים שם את הרשת להצלת יהודים. הרשת ניסתה להציע פתרון כולל, מתאים למשפחות שלמות. רבים מהפליטים הובאו תחילה לאזור האיטלקי ואחר כך הוברחו אל מחוץ לצרפת בעיקר לשוויץ או לספרד. במרסיי הוא נעזר באב מארי בנוא. בהמשך הוא יצר קשר עם הכומר טרוקמה משמבון סור ליניון שבמישור סוונול שבהוט לואר, והבריח יהודים לאזור הפרוטסטנטי.  ג'וזף באס  הרחיב את רשת ההצלה שלו גם לאקס און פרובנס, לאביניון, לאורנג', לנים, לניצה, ולקאן. ג'וזף באס מימן בתחילה את פעילות ההצלה שלו בכספים שקיבל ממשרדו בפריז ובהמשך קיבל הקצבות מהג'וינט באמצעות מוריס ברנר.
לאחר המעצרים ההמונים שאירעו באזור הנמל הישן של מרסיי בסוף ינואר 1943 , "מסייה אנדרה" נשאר במקום יחד עם דניס סיקיירסקי ( "קוליברי")   והמשיך בפעולות ההצלה, כשהם מקבלים סיוע של הכומר להמייר Lemaire. בעקבות הלשנה ג'וזף באס ודניס סיקיירסקי נאלצו להימלט ממרסיי אך הכומר להמייר, שסייע בידם וסרב להימלט, נתפס ונשלח למטהאוזן ולדכאו. 
בסוף חורף 1944 הקים "מסיה אנדריי" בשמבון סור ליניון קבוצת מאקי שהשתתפה בקרבות לשחרור צרפת. אזור זה התאים לפעילות אנשי המאקי היהודים בשל אוכלוסייתו הפרוטסטנטית האוהדת. 
קבוצת המאקי של שמבון סור ליניון  הגיעה להסכם שיתוף פעולה עם הא.ג'י.  כנראה, בהתאם לדפוסי שיתוף הפעולה עם המאקי של "הצופים היהודים". ארגון הא.ג'י. דאג לציודה, חימושה ואימונה של הקבוצה, ואנשיה  נשבעו אמונים לא.ג'י. קבוצת המאקי של שמבון סור ליניון היוותה גם מקום מסתור לחברי הא.ג'י. אשר נאלצו להימלט ממקומות פעילותם המחתרתית.  כך, מוריס האוזנר קיבל פקודה לעבור למאקי שם לאחר שהיה מעורב, כזכור, בתקרית בה נתפס ארנסט למברט בליון.  
חברי קבוצת המאקי של שמבון סור ליניון לא היו כפופים אך ורק לארגון הא.ג'י. אלא היו גם תחת מרותם של כוחות צרפת הפנימיים. בשל כך הם לחמו תחת פיקודם של כוחות צרפת הפנימיים, אשר הקדימו את כוחותיו של דה לאטרה ושחררו בעצמם את האזור של הוט לואר. חברי המאקי של שמבון סור ליניון לקחו חלק בהתקפות על הגרמנים הנסוגים ואחרי כן, ב- 25 עד ה- 30 באוגוסט 1944, הם עברו לליון והשתתפו בקרבות לשחרור העיר. נציין שקבוצת המאקי של הא.ג'י. באזור  סוונול לא סבלה אבדות במהלך הקרבות.
לאחר שחרור צרפת גרעין של המאקי של שמבון סור ליניון הגיע לארץ והקים את הקיבוץ נווה אילן. חבריו השתתפו בקרבות מלחמת השחרור.

רשת מוסה עבאדי
הרשת של מוסה עבאדי החלה לפעול על רקע הרדיפות של הגרמנים לאחר כיבושו של האזור האיטלקי בספטמבר 1943. אזור זה הפך למלכודת מות לאלפי יהודים שהגיעו אליו בתקופת הכיבוש האיטלקי כדי למצוא מקלט מהרדיפות הנאציות ונחשפו עתה לציד האדם האכזרי ביותר שהתנהל על ידי הנאצים בפיקוחו של  אלואיז ברונר.
מוסה עבאדי היה איש תיאטרון יהודי ממוצא סורי, שהוזמן  על ידי  הבישוף של ניצה מונסניור רמון ללמד היגוי את תלמידי הסמינר התיאולוגי. הבישוף סייע לו בהצלת יהודים על ידי כך שצייד אותו בתעודה המאשרת שהוא ממלא תפקיד של מפקח על החינוך הקתולי של הבישופות וכך יכול היה לסייר במחוז ולפעול להצלת יהודים.
עבאדי יצר קשר עם גארל  אשר העדיף שלא לספח את הרשת החדשה אך סייע לו בעצות ובקשרים.  עבאדי כמו גארל החל בחיפוש מוסדות נוצריים וחילוניים זרים. הוא גייס עובדים סוציאליים, והחל בהנפקת תעודות מזויפות באמצעות מעבדה לתעודות מזויפות שפעלה במקום עבודתו בהסכמת הצוות של הבישופות. עבאדי  קיבל עזרה כספית מהג'וינט באמצעות מוריס ברנר אותו הכיר לפני כן.  הוא טיפל ודאג להצלתם של 500 ילדים מבלי שהרשת שלו ספגה אבדות.

"הקבוצה ההולנדית "
"הקבוצה  ההולנדית" הייתה  מחתרת ציונית שפעלה בהולנד,  חלק מאנשיה היו חברי ה"חלוץ",  וביניהם היו גם פליטים רבים, שהגיעו להולנד מגרמניה ומאוסטריה. בהמשך חברי הקבוצה  הגיעו לצרפת הכבושה ושיתפו פעולה עם אנשי הרזיסטנס היהודי בצרפת.  בראש הקבוצה עמד יואכים סימון- "שושו", שהצליח לברוח מדכאו להולנד  והחל לארגן פעולות הצלה של יהודים. הוא הצליח להשיג את שיתוף הפעולה של יופ ווסטרוויל,  (Joop Westerweel) , פרופסור הולנדי לא יהודי, שעמד בראש מחתרת הולנדית ושנתפס  על ידי הגרמנים במרץ 1944. 
יואכים סימון ביקש לארגן תכנית של הצלה באמצעות העברת יהודים לשוויץ ולשם כך אף נפגש בליון בסתיו 1942 עם המנהיג הציוני הסוציאליסטי מארק יארבלום, אולם התכנית לא יצאה לפועל. הוא ניסה ליזום פעולות הצלה דרך הגבול הספרדי, ואף נפגש עם "טוטו" – גינת בדצמבר 1942, שהפנה אותו לא.ג'י. בטולוז.  סימון נתפס על ידי הגרמנים באחד ממסעותיו בינואר 1943 והתאבד בבית הסוהר של ברדה (Breda), כנראה, בשל החשש שלא יעמוד בעינויים ויגלה את סודם של חבריו.  אשתו של שושו, סופי סימון, עדינה כוכבא,    Goevordan)  Van) המשיכה ביוזמה ונסעה להיפגש עם מארק יארבלום, שהוברח בינתיים לשוויץ על ידי בטי קנוט חברת הא.ג'י., כיוון שחייו היו בסכנה.  מארק יארבלום עזר לה ולחברי הקבוצה ההולנדית ליצור קשר עם אנשי הא.ג'י. בטולוז. את הקשר עם חברי הא.ג'י. המשיך קורט רלינג'ר- "נאנו", חבר נוסף של ה"קבוצה ההולנדית".
הצעירים של ה"קבוצה ההולנדית" הועברו באמצעות תעודות מזויפות למחנה עבודה של טודט בלה מנש ולבסיס צוללות בעיר לה רושל בצרפת. (טודט היה ארגון העבודה הכפויה שהקימו הגרמנים בארצות הכיבוש כולל בצרפת). בבסיס בלה רושל הם הצליחו להשיג אישורי מעבר מזויפים, שאפשרו להם להגיע עד הגבול הספרדי. בעזרת התעודות המזויפות הם הצליחו להעביר לצרפת כמאה מחברי הקבוצה ומאוחר יותר גם החלו לספק תעודות לחברי השיירות של הא.ג'י. לספרד. חברי ה"קבוצה ההולנדית" נשלחו על ידי הא.ג'י. למאקי של ביק בדרום צרפת בסוף 1943 ראשית 1944 כדי שיוכלו להצטרף לבעלות הברית באמצעות שרות המעבר של הא.ג'י. לספרד. מוריס האוזנר (ג'ורדן), נשלח על ידי הפיקוד של הא.ג'י. לפקד על  הקבוצה ההולנדית במאקי של ביק.
בין חברי הקבוצה היה גם יוסף לינוויל "אד", שהגיע לפאריס בתעודות מזויפות של איש גסטאפו והצטרף לפעילותה של הקבוצה ההולנדית בפאריס. לפאריס הגיעו  גם מקס ווינדמולר- קור, אלפרד פרנקל- ציפי, פאולה קאופמן (שהוחדרה כפקידה למטה הס.ד. הגרמני בפריז), לולי אקהרד (יעל בורשטיין)  ומטה לנדה  (שולמית רויטלר). את התעודות והחותמות המזויפות הכין פרנץ חריצן (Gerritsen Frans), אמן עץ הולנדי שהכין גם מזוודות כפולות, כלים וצעצועים עם תחתיות כפולה להסתרת מסמכים וכסף. רבים מחברי הקבוצה נתפסו על ידי הנאצים באפריל  וביולי 1944.

המאבק על הקמת המדינה
עם תום המלחמה רבים מוותיקי הרזיסטנס היהודי בצרפת  נרתמו למאבק להקמת מדינת ישראל. חבריו השתלבו ב"הגנה" ותרמו ליצירת התשתית לעבודת השליחים הארץ ישראליים בצרפת: במערכות העלייה הבלתי חוקית, ברכש נשק, בפעילות האלחוט, ביצירת קשרים עם הממשל הצרפתי ובמחנות הגיוס וההכשרה הצבאית. חברים רבים עלו לארץ ישראל והשתתפו בקרבות מלחמת העצמאות.  

המאמר מבוסס על הספר: ד"ר צילה הרשקו,  ההולכים בחושך יראו אור, הרזיסטנס היהודי בצרפת, שואה ותקומה.

רשימה ביבליוגרפית
בר חן יהודית, ליאו, 1991.
המל , שמעון: אשר עשה לך עמלק, 1989.
הרשקו, צילה: ההולכים בחושך יראו אור: הרזיסטנס היהודי בצרפת, שואה ותקומה: 1949-1940 , 2003.
כוכבא, עדינה, פינטוק, רינה (עורכות): המחתרת החלוצית בהולנד הכבושה, תשכ"ד.
לב ציון, אליזר, חורבן ותקומה, 2004
לזר, לוסיין: המחתרת היהודית בצרפת, 1944-1940, 2012.
ממט רזיאל: באו מתוך הערפל, 1994
עוזרד רות, נערה ושמה רנה, 2006.
פוזננסקי רינה, להיות יהודי בצרפת, 1999.
קפל שמואל רנה, מאבק יהודי בצרפת הכבושה, תשמ"א