תרומת ניצולי השואה לפתוחה של מדינת ישראל
ליטמן מור (מורבצ'יק)
הפיתרון (הלא "סופי") של ניצולי השואה באירופה היא העלייה לארץ ישראל והקמת מדינת ישראל כביטוי להגדרה העצמית של עם ישראל בעולם.
לאחר השחרור מהפרטיזנים ומהעבודה עברתי לפולניה ועסקתי "בבריחה".
פעולות "הבריחה" התבטאו בריכוז של ניצולי שואה ב"קיבוצים" לשכנע אותם לקשור את גורלם עם ארץ ישראל למרות ההגבלות במתן סרטיפיקטים (אישורים לעלייה לפלסטינה), להעביר אותם באופן לא חוקי לגרמניה, רומניה, להתקדם לחופי הים התיכון בצרפת ובאיטליה ולהעפיל באופן בלתי חוקי לחופי הארץ, מול הצבא של בריטניה הגדולה שתחת מרותה ושלטונה הייתה אז ארץ ישראל.
בסתיו 1945 נפגשתי לראשונה עם משלחת של חיילי הבריגדה העברית במדי צבא. התרשמתי מחיילי הבריגדה והתרגשתי לראות את ה"מגן דוד" הכחול מתנוסס על שרוול החיילים מארץ ישראל. נזכרתי ב"מגן דוד" הצהוב שנאלצנו לענוד על הגב והחזה בגטו וילנה. בין חיילי הבריגדה פגשתי את מארה אנטין, שמוצאו מפינסק, חבר קיבוץ ניצנים, והוא מסר לי דרישת שלום מאחיותיי בארץ (לימים הוא נהרג בקרב עם המצרים במלחמת העצמאות).
לאחר שהקמתי כמה קיבוצים בפולניה העברתי את הקיבוץ מלודז' כ-120 צעירים וצעירות דרך הרי הקרפטים לפראג בצ'כיה ומשם ל-Leipheim (מחנה צבאי לשעבר) בבווריה בגרמניה באזור האמריקאי.
היציאה נקבעה לליל חג המולד, מתוך הנחה שמשמר הגבול חוגג ושותה. היה זה בעיצומו של החורף, המטרה הייתה לעבור ברגל, כאשר על גבנו תרמילי גב עם ציוד מינימאלי וחפצים הכרחיים. לפני כן קבלתי לידי ב-Waldenburg – עיר הגבול - תינוקת כבת שנתיים ללא הורים ומסרתי אותה לאחד הבחורים הצעירים כדי שיישא אותה עימו דרך ההר. להפתעתי ראיתי את התינוקת מונחת על השלג. כנראה שקשה היה לו לשאת את חפציו עם התינוקת. לקחתי את התינוקת ועברנו את הגבול בשלום. מסרתי אותה בפראג והיא הגיעה בוודאי לארץ, אולם לא הצלחתי לאתר אותה, למרות שרציתי מאוד לפגשה.
את רוב זמני הקדשתי לשכנע את הנוער לעלות לארץ. אמנם הייתי חבר מפלגת ה"איחוד" (תנועה ציונית ליברלית) אבל בהופעותיי בפני הנוער לא נכנסתי לוויכוחים פוליטיים. באותו זמן הייתה מפא"י המפלגה הדומיננטית בארץ. אני אמור הייתי להגן על ה"איחוד" בכל מחנות העקורים באזור האמריקני. יחד אתי היה חיים מיכאלי שמוצאו מלחבה. הוא ערק מהצבא הסובייטי עלה לארץ ועסק בחקלאות. לימים הזכיר לי זאת אברהם כהן מזכיר איגוד נכי המלחמה בנאצים בישראל ועסקן ציבורי ידוע. הוא הודה שאני שכנעתי אותו לעלות לארץ. באותו זמן ארצות הברית אפשרה לפליטים להגר אליה.
את מחנה העקורים ניהלה נציגות האו"ם לפליטים (U.N.R.R.A.) ואני נבחרתי להנהלת המחנה וכן למועצה הארצית של שארית הפליטה במינכן.
בדצמבר 1945 מינה טרומן, נשיא ארצות הברית, ועדה אנגלו-אמריקאית לחקור את המצב של היהודים הפליטים בגרמניה. ועדה זו בקרה בראשית 1946 במחנה העקורים שלנו ואני גם הוזמנתי על ידי שליח הסוכנות עמרם מלהבות הבשן, להעיד על מצב העקורים במחנה. העו"ד האמריקאי ברטליי קרם חבר הוועדה פירסם ספר על דיוני הוועדה וכן את העדויות של העקורים. Behind The Silken Curtain, הספר תורגם לעברית בשם "מאחורי פרגוד המשי" (הוצאת אחיאסף ,ירושלים תש"ז, אפריל 1947).
לפניי העידו שלושה עקורים על הבחינה הפוליטית, על חזון הציונות בן אלפיים שנה ועוד. בעמודים 104 ו-105 בספר "מאחורי פרגוד המשי" מצטט המחבר את עדותי. לא ידעתי אנגלית אבל הבינותי. דברתי עברית והשופט ריבקינד – יועץ הנשיא טרומן לענייני עקורים באירופה - תרגם מעברית לאנגלית את אשר אמרתי. מהשאלות שנשאלו חבריי על ידי חברי הוועדה הבינותי שלמעשה הם רוצים לדעת מדוע הנוער ששרד את השואה רוצה להגר לארץ ישראל ואינו מוכן להישאר במקום מגוריו לפני המלחמה, מדוע אין היהודים רוצים להתבולל או להגר לארצות אחרות במקום להגיע ארצה. אותו זמן אפשרו ואף דרשו מהפליטים לחזור למקום מגוריהם הקודמים. היו גם ארצות שפתחו את שעריהן לפליטים. אגב, לגבי אישית המכסה (Qota) בוטלה ויכולתי להגר לארצות הברית בעדיפות ראשונה.
סיפרתי לוועדה את קורות חיי ותוך כדי סיפורי הצלחתי להבהיר לחברי הוועדה שאפילו הייתי רוצה להתבולל לא הייתי יכול כי החברה הנוצרית לא רצתה לקבל אותי. סיפרתי להם שמילדותי למדתי הן בבית הספר העממי והן בבית ספר התיכון בין יהודים לבד, כי בגימנסיה הממשלתית לא קבלו אותי. סיפרתי על תקופת לימודי באוניברסיטה בווילנה, על "גטו הספסלים" הידוע לשמצה - החובה לשמוע את ההרצאות בשלושת הספסלים הראשונים של אולם ההרצאות - ועל המכות שקבלתי מהסטודנטים הנוצרים. גם בפרטיזנים הייתה אנטישמיות והנוצרים לא קבלו אותנו כשווים בין שווים.
בתום המלחמה חזרתי לעיר הולדתי. כל משפחתי נרצחה. ב-1939כשעזבתי אותה במטרה להגר מאירופה גרו בה שבעת אלפים יהודים. עתה נותרו שם שני ילדים שניצלו בנס. הוצאתי תמונה מעוכה מכיסי ששמרתי אותה כל השנים ואמרתי: "זאת התמונה של משפחתי לפני שעזבתי אותה". אבי נרצח על-ידי הנאצים כאויב היטלר. אחותי והילדים הקטנים נרצחו. אחי גויס למלחמה נפל בשבי ונרצח כיהודי. אחי הבכור ניספה במקום לא ידוע. אחי הצעיר בן 14 נורה במקום על המרפסת של הבית כאשר התנגד לאסור את אבא ולהוביל אותו לגיא ההריגה. את תכולת הבית בזזו המקומיים ומצאתי את הבית ריק לחלוטין.
הוצאתי עוד תמונה של בני כיתתי בבית הספר העממי. אלה שעלו לארץ לפני השואה חיים, היתר אינם עוד. חברי הוועדה בקשו את התמונה וספרו כמה נספו וכמה שרדו ואת היחס המספרי ביניהם. עשרה שעלו לארץ הם בחיים, שלושים ושלושה שנשארו אינם.
אני בן 28 ולא הרווחתי למחייתי מעבודתי ככימאי. את הבגדים שאני לובש ואת הנעליים קבלתי במתנה מאחיותיי בארץ מאונר"א ומהצלב האדום. יש לי קרובים טובים בארצות הברית שהיגרו אליה לפני מלחמת העולם הראשונה והם שלחו לי כסף למחיה.
סיימתי את עדותי באומרי שסיפור חיי הוא למעשה סיפור חייהם של כל היהודים בני גילי שהתמזל מזלם לשרוד מן התופת (ראה המאמר שלי "האנטישמיות ביער"). לבסוף הבעתי את רצוני לחיות קרוב עם שתי אחיותיי שעלו לארץ בשנות השלושים. אני נשארתי לבד. מאחיותיי קבלתי מכתב "תבוא אלינו".
מחבר הספר חבר הוועדה מסכם את עדותי: "שמענו סיפור אשר בטרגדיית היחיד שבו נסתמלה ונתקפלה כל הטרגדיה כולה של העם היהודי באירופה". ב-1951 הוא בקר בארץ לרגל עסקיו. נפגשתי אתו, הראיתי לו את תרגום ספרו לעברית, הוא התעניין במצבי ורשם לי הקדשה באנגלית. להלן התרגום בעברית: "למר מורבצ'יק שהצליח לשרוד מהזוועות והברוטאליות של אדם לאדם וחי עכשיו בארץ של תקווה ושלום".
עדותי פורסמה בעיתון ביידיש "פארווערט" בניו-יורק, ושמשה חומר לשאילתא של סידני סילברמן נציג המפלגה הליברלית בפרלמנט הבריטי. לימים המליצה הוועדה לתת 100,000 סרטיפיקטים למרות ה"ספר הלבן" ולאפשר לעקורים לעלות לארץ עוד בטרם הקמת המדינה (אני לא משתמש במילה שארית הפליטה ועל כך כתבתי מאמר לאחר שעליתי ב 1946 לארץ). ממבט אחורה אני מסווג את עדותי כמאבק נגד ממשלת המנדט הבריטי בדומה למאבק של ההגנה, אצ"ל ולח"י בתקופת בווין שר המושבות של בריטניה.
בנובמבר 1948 החליטה אסיפת האומות המאוחדות לאשר הקמת שתי מדינות. אחת ליהודים (שמנו אז כ-600,000 נפש) ושנייה לערבים. המדינה בשם "ישראל" הוקמה בהתאם לדרישה ל"הגדרה עצמית", אולם אין ספק שהמדינות שהצביעו בעד התחשבו בשואה שפקדה את העם היהודי בזמן מלחמת העולם השנייה. גם בימים אלה משלב ראש הממשלה בהודעותיו החשובות את קיום המדינה עם השואה.
העולים החדשים התנדבו להגנה, לפלמ"ח, לאצ"ל וללח"י ועם קום המדינה גויסו לצה"ל.
עליתי לארץ ב-23 באוגוסט 1946. התנדבתי להגנה, גויסתי לחטיבת אלכסנדרוני והשתתפתי בשמירה, בכיבוש יפו, במארב לכיבוש רמלה ושדה התעופה. אני שבזבזתי 6 שנים בשואה ובמלחמת העולם השנייה החלטתי לדבוק במקצוע שלי למרות שבאותו זמן לא הייתה עבודה לכימאים. ידעתי עברית, התאקלמתי מהר אבל בביקורי "במכון התקנים" יעצו לי להחליף את המקצוע. רבים עשו זאת והשתלבו בכל תחומי החיים. במאמץ גדול הצלחתי להתקבל לעבודה במשרה חלקית במעבדה לבדיקות מזון של המהנדס זלצבוך. ב-1948 עבדתי שנה כמהנדס מזון בבית חרושת לשמן בנחלת יצחק ועם קום המדינה התקבלתי במאי 1949 לעבודה במשרד המסחר והתעשייה ככימאי מזון.
השתלמתי בארצות הברית ובאירופה מטעם "ארגון הבריאות העולמי", למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים – תוך כדי עבודה – "בפקולטה לבריאות הציבור" וקבלתי תואר נוסף "מוסמך לבריאות הציבור" (המסמכים צורפו ב"סיפור האישי"). ארגנתי קורס הסבה לטכנולוגים, מהנדסים, ווטרינרים עולים מרוסיה (100 בערך), התמחיתי בפיקוח על המזון, בחקיקת המשנה של מוצרי מזון (הרכב חומרי היסוד, חומרים משמרים, צבעים, חומרי הדברה, סימון המוצרים, מוצרים דיאטטיים, חמרי המתקה, ויטמינים, תוספי תזונה ועוד). בזמנו "האשימו" אותי שאני עמדתי מאחורי ההחלטה להעביר את הפיקוח על המזון למשרד הבריאות, כי בחוות הדעת המקצועית שלי ציינתי שבזמן של שפע ותחרות הוגנת האספקט הדומיננטי בתזונה הוא האספקט הבריאותי מול האספקט הכלכלי. לאחר שהקמתי את התשתית ביססתי אותו בעזרת עובדים מסורים לרעיון (רשימת העובדים בכל הארץ מופיעה בחוברת) מול התנגדויות והסתייגויות של גורמים במשרדי ממשלה אחרים ומחוץ לממשלה. הארגון ושמו "שירות המזון הארצי" התפתח וקיים גם בימים אלה בניגוד לפסימיסטים שראו רק את חבלי הלידה הקשים. אני פוקד את השירות ואת עובדיו ומנהליו ערב ראש השנה להרמת כוסית (כפרטיזן לשעבר שותה כוסית וודקה אוריגינלית במחיר הקודם) ומשרה את האופטימיזם שצברתי במשך השנים הקשות על העובדים והעובדות לדורותיהם שתרמו ותורמים לשיפור המזון והתזונה בישראל. להם הקדשתי את החוברת.
המשכתי עוד לעבוד במקצוע כ-20 שנים כיועץ מזון למפעלי ייצור ושיווק מזון בארצות הברית ובאירופה, ליבואני וליצרני מזון בארץ. ייצגתי את לשכת המסחר בוועדה המרכזית לתקינת מזון במכון התקנים למנוע תקינה הנוגדת את היבוא המתחרה. התקנים והתקנות במזון בארץ דומים עכשיו לחוקים של השוק האירופי ושל ה-F.D.A. האמריקאי. למעשה הייתי קשור עם מכון התקנים הישראלי במשך למעלה מ-50 שנה תחילה כנציג הממשלה ולאחר הפרישה כמומחה בנושא.
בשנת 2004 פרסמתי חוברת: "הפיקוח על המזון בישראל 1946 - 1983." מטרתה לתת תמונה תוך הדגשה של תקופת "הצנע" הנקראת "תקופת דוב יוסף" עד פרישתי לגמלאות ב-1983 כמנהל שירות המזון הארצי במשרד הבריאות. המשכתי עוד לעבוד במקצוע כ-20 שנים כיועץ מזון למפעלי ייצור ושיווק מזון בארצות הברית ובאירופה, ליבואני וליצרני מזון בארץ.
השתדלתי להבהיר שפיתוח המדינה הוא תנאי במלחמת הקיום שלה. בימינו האזרח רואה ודואג להווה.פוליטיקאים עוסקים כביכול בעתיד ולמעשה חוזרים לעבר להצדיק את קיומם. אוכלוסיית העולם גדלה מיום ליום, תמיד היה רעב וחוסר שוויון ואלה גרמו למלחמות ואובדן בנפש, יש אומרים שכתוצאה מזה מתאזנת האוכלוסייה. חובה עלינו, ובמיוחד עלינו שעברנו בעבר מה שעברנו, למנוע ולשנות את הקונצפציה הזו.
ההבדלים שחלו בתחום עבודתי במשך ארבעה עשורים:
ממצב שבארץ היה מחסור במזון וחשש לתת תזונה, למצב של עודף מזון ופחים מלאים עם שאריות מזון.
ממצב שבנמל עמדה אונייה עם שקי קמח ולא היה כסף - במטבע חוץ – לשחרר את המזון הדרוש לצרכן, למצב שהיצוא של מוצרי מזון לארצות בעולם לרבות ארצות הברית תורם לתעסוקה ולהעשיר את בנק ישראל בדולרים.
ממצב שאדם אוכל בכדי לחיות למצב שאדם לא חי בכדי לאכול.
ממצב שהצרכן מישש בידיים "מה מקבלים" ומסתכל על המאזניים כמה מקבלים למצב שהצרכן קונה את המזון בשירות עצמי, בטלפון וכבר באינטרנט.
ממצב שהצרכן נסע להבראה לקיבוץ, שקל את עצמו עם בואו, נשקל עם צאתו ושמח שקבל במשקל. היום להיפך.
ממצב שהשלטון היה אחראי לכל מוצר מבחינה בריאותית בטיחותית וכלכלית למצב שהשלטון חייב להעביר את האחריות על היצרן, המאחסן, הספק, המוביל והמשווק.
ממצב שהמזון היה הגלגל החמישי של המשרדים למצב שהשרים וחברי כנסת מתעניינים בנושא לאור המודעות של הצרכנים.
ממצב של לית דין ולית דיין למצב של עודף דינים מיותרים (בגלל החוקים לשעת חירום) וביורוקרטיה מיותרת. גם זה יעבור.
המזון - צורתו, איכותו ובטיחותו הפך למרכיב של אורח החיים, הבילוי בשעות הפנאי, מניעת מחלות, הרפואה המונעת, תוחלת החיים ואריכות ימים, עושר ואושר. כמו מים לשתיה ואויר לנשימה.
נגעתי קצת בתחום שעסקתי. רבים וטובים ממני עסקו בעבר, עוסקים בהווה ויעסקו בעתיד בתחומים יותר חשובים, ידועים ולא ידועים שהשתיקה יפה להם וכפי שנאמר :
"לתפארת מדינת ישראל".
תל אביב, יולי 2013, מנחם אב התשע"ג