בלה יערי

נולדה ב־1922 בעיירה רוז'ישץ שבחבל ווהלין Rozhishche; Rozyszcze , פולין, למשפחה אדוקה, מרובת ילדים וענייה. אביה, חזן בית הכנסת, נפטר בהיותה בת חמש. היא למדה בבית ספר "תרבות", רכשה שליטה בעברית והצטרפה ל"דרור". הייתה נאת מראה ובעלת חזות ארית, שהתה בהכשרה מטעם "החלוץ" בבנדין.

כשנכנסו הגרמנים לעיר החליטו לעזוב את הקיבוץ ולעבור לווילנה, שהיתה תחת שלטון הסובייטים. הם הצליחו להגיע לפשמישל, אבל שם נאסרו ע"י שומרי הגבול היות ונחשדו כמרגלים. 3 שבועות שהו בבית הסוהר ואחר המשיכו בדרכם לווילנה. בווילנה שהו בקיבוץ בסובוץ'. היו שם מאות חברים והם עבדו בעבודות שונות וגרו בצפיפות רבה. אמה הגיעה לבקרה וניסתה להשפיע עליה לשוב הביתה, אך ויתרה כשהבינה שבתה נחושה בהחלטתה להשאר בווילנה מתוך מטרה לעלות ארצה. העליה לא נתגשמה במועדה בגלל מספר הסרטיפיקטים הזעום שעמד לרשותם ובשל התפקידים החשובים שהוטלו עליה.

ביוני 1941 הגיעו הגרמנים לווילנה ועלה הצורך לשמור על קשר עם המרכזים השונים של "החלוץ" בפולין, שהיתה כבר שנתיים תחת כיבוש. למטרה זו נבחרו בחורות עם תווי פנים אריים, והיא ביניהן. באותה עת עבדה  כאחות חדר ניתוח בביה"ח היהודי בגטו, פנתה לבחורה פולנייה בשם ברוניסלאבה לימאנובסקה, שעבדה אף היא בחדר בניתוח, ואמרה לה שברצונה להציל עצמה ושלשם כך נחוצה לה תעודת זהות פולנית. ברוניסלאבה הסכימה, ולאחר שהחליפה את התמונה בתעודה היתה ל"ברוניסלאבה לימאנובסקה". תחת פיקודו של מרדכי טננבוים, קישרה בין וילנה, גרודנה, ביאליסטוק ועיירות רבות במחוזותיהן.

באמצע 1941 הורה לה טננבוים לעבור להתגורר בגרודנה, כדי לארגן מקום מסתור עבור הפעילים הנעים בדרכים. היא מצאה עבודה במטה הגסטפו של גרודנה כעובדת ניקיון, מגישת תה ומתורגמנית. משולחנות המשרד היא הייתה גונבת ניירות ומטביעה בהם חותמות רשמיות, ששימשו להכנת תעודות מזויפות. במקביל לפעולתה כקשרית המחתרת בין הגטאות וילנה-גרודנו וביאליסטוק. דירתה, שמחוץ לגטו, שימשה מקום מעבר ומפגש לקשרים בדרכם מווילנה לוורשה ובחזרה.

באפריל 1942 יצאה ברכבת לוורשה, על מנת להתחקות אחר עקבותיה של לונקה קוזיברודזקה, חברתה לתנועה, שהיתה אף היא קשרית. היא נעצרה ע"י אנשי הגסטאפו ברכבת, סמוך למאלקין, ונשלחה לבית הסוהר שם. למחרת, מלווה בארבעה אנשי גסטאפו, נלקחה ברכבת למטה הגסטאפו בוורשה, שם נוכחה לדעת שאין הגרמנים חושדים בה כי היא יהודייה, אלא שהיא שייכת למחתרת הפולנית. היא נחקרה בעינויים (הוכתה בפניה, עד כדי שבירת שן ועברה הצלפות במקל גומי) אך לא מסרה אף שם של יהודי, אלא רק של גויים אריים וכתובות של בתים הרוסים בוורשה. משהתעלפה הופסקה החקירה והיא הועברה לבית הסוהר "פאביאק", שהיה במרכז הגטו היהודי בוורשה. שלושה שבועות ישבה בבידוד ולאחר מכן הועברה לתא גדול, שם פגשה את חברתה לונקה.

לאחר שבעה חודשים בבית הסוהר, הועברה יחד עם חברתה ורבים אחרים, במשלוח לילי בקרון משא, לבירקנאו, שם נחקק המספר 24458 על זרועה. אחרי תקופה בה עבדה בפינוי סלעים וכאחות לא מוסמכת בטיפול בחולי טיפוס (מחלה, שאף היא חלתה בה, אך החלימה מהר, ומחלה שלרוע המזל גבתה את חיי חברתה, לונקה) הציעה עצמה כמטפלת אחראית, אחות מוסמכת, למחלת הגרדת. דר' מנגלה האמין לה כי היא מוסמכת לטיפול במחלה זו והיא הועברה לעבוד בבלוק 10, בלוק הגרדת, שכונה גם "בלוק המוות", בשל הפצעים הקשים בעורן של החוסות בו. באמצע לילה אחד, הועברה בהפתעה לאושוויץ. בדיעבד נודע לה כי הגרמנים החליטו להשמיד את "בלוק המוות", וכי היא "הפולנייה" היחידה שהוצאה מן הבלוק, שחוסל ביום המחרת.

לאחר המלחמה, עלתה לארץ יחד עם קבוצתה בשנת 1946, באמצעות הסרטיפיקטים האחרונים שהיו ברשות הסוכנות. היא הגיעה לכפר הנוער אודים והתקבלה כמדריכה בקבוצת הבנות. נישאה לישראל יערי (זלשינסקי) אותו הכירה על אדמת איטליה, עת שירת כלוחם בפלוגת התובלה 178.

נפטרה בירושלים בינואר 2004, אם לשניים וסבתא לחמישה נכדים ונכדות.