דב הררי

נולד לצפורה ומאיר ברגר, ב-1.1.1917 (ז' בטבת תרע"ז) בעיר בראמצ'ה בבסרביה. אוירת הבית היתה רוויה תרבות עברית ואהבת ציון. בגיל ארבע נתיתם מאביו ומאז היה עול הפרנסה על כתפי האם, רופאת שיניים לפי מקצועה. בגיל עשר עבר לאקרמן, שם התגורר בבית-דודו, למד בגמנסיה "תרבות" עמד בבחינות הממשלתיות וקיבל סטיפנדיה. במאי 1932, עלה לארץ יחד עם אמו ואחותו. בשנת 1934 הצטרף ל"הגנה" ול"הבחרות הסוציאליסטית" - המשמרת הצעירה של מפלגת פועלי ארץ-ישראל ובראשית 1940 היה למזכיר הארצי של "הבחרות".

במאי 1941 התנדב לצבא הבריטי, ושירת  בחיל התותחנים בחיפה. בסוף 1942, כשהגיעו בשורות הזוועה הראשונות מן הגולה, החליט להתנדב לפעילות באירופה, הוא עבר אימוני צניחה בארץ ובמאי 1944 עבר קורס מיוחד בקהיר. עם חבריו הצנחנים יצא לאירופה, ופעל בשליחות מיוחדת גם ברומניה. 

בתום המלחמה כשחזרו הצנחנים לבתיהם, הורשה לו להישאר כמתורגמן וכאלחוטאי במפקדה הבריטית אשר מתפקידה היה לפקח על ביצוע הסכם שביתת הנשק. את זמנו החפשי, הקדיש בסתר לענייני עליה, הקמת התנועה הציונית, "החלוץ" וכיוצא באלה ללא הגבלת עצמו במסגרת-תנועתו. בין שאר פעולותיו שם הוציא עשרות ספרים וחוברות-הסברה בשפה הרומנית על תולדות-הציונות, תנועת-הפועלים בארץ, ההתישבות, המאבק הפוליטי ועוד.

ביוני 1946 חזר הביתה לחבריו ולתנועתו. נשא אשה והקים את ביתו בקיבוץ בית-אורן. בפרוץ מלחמת-הקוממיות גויס לצה"ל ועסק בענייני-תרבות בניגוד לרצונו להימצא ביחידה קרבית. הצטרף לצבא-הקבע, הגיע לדרגת סגן-אלוף ובשנת 1952. ייסד את בית-הספר הגבוה למדעי-המדינה בירושלים ועמד בראשו.

​ב-29.7.1954  (כ"ח בתמוז תשי"ד) במהלך עצרת שנערכה לזכר צנחני-ההצלה שפעלו בשליחות באירופה, בימי מלחמת-העולם השניה, בקיבוץ-מעגן, התרסק אוירון שהנמיך טוס ופגע במשתתפים והוא נהרג. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים. הניח אשה ובן; בתו נולדה כארבעה חדשים אחרי נפלו.