וולטר איתן

נולד במינכן, גרמניה, ב-24 ביולי 1910, בשם ולטר אטינגהאוזן. בשנת 1918 היגר עם משפחתו לאנגליה, שם למד מדעי הרוח באוניברסיטת אוקספורד. בשנת 1936 הפך למרצה הצעיר ביותר בהיסטוריה של מוסד הלימודים, ולימד בלשנות גרמנית. במקביל היה לפעיל ציוני, הקים את אגודת הסטודנטים הציוניים באנגליה וסייע בהתנדבות למנהיגי הישוב וייצמן, בן גוריון ושרת, שהגיעו ללונדון.

בתקופת מלחמת העולם השנייה השתתף במאמץ לפיצוח ופענוח צופן האניגמה בבלצ'לי פארק (Bletchley Park). בזכות ידיעותיו המושלמות בשפה הגרמנית ומוצאו היהודי שניקה אותו מחשד של נאמנות לגרמניה. גויס יחד עם אחיו (ארנסט אטינגהאוזן) לעבודה בתור ראש משמרת מתרגמים בביתן של הצי, האחראי על הבנת הידיעה ועל הפצתה לגורמים הרלוונטיים במפקדת הצי. לאחר שנתיים התקדם ומונה למפקד היחידה שהייתה אחראית על פיענוח כל תשדורות הצי הגרמני והאיטלקי, כולל כמאה צוללות שאת שמות מפקדיהן הכיר בעל פה.

לימים כתב בזכרונות על אותה תקופה על הרגע הנורא שבו נתקל לראשונה בביטוי "הפתרון הסופי" בתשדורת גרמנית מיוון, ושעל אף שנתקל בו לראשונה הבינו מיד.

במרץ 1946 עלה לישראל, והשתקע בירושלים. המשימה הראשונה שהופקדה בידיו הייתה הקמת בית הספר לדיפלומטים, במסגרת המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. לאחר אירועי ה"שבת השחורה" ביוני 1946, הוטל עליו תפקיד דובר הסוכנות היהודית.

ב-1947, קיבל את האחריות לקבלת פניה של ועדת החקירה מטעם האו"ם, ועדת אונסקופ, אשר נשלחה במטרה לבחון פתרונות לשאלת החלוקה של ארץ ישראל לשתי מדינות; ואשר הציעה בסופו של דבר את תוכנית החלוקה. לאחר סיום עבודת הוועדה בארץ, נסע לארצות הברית, והיה חבר המשלחת היהודית בעצרת האו"ם שדנה בתוכנית החלוקה. הוא תכנן את מבנהו וארגונו של משרד החוץ של המדינה שבדרך; ובסוף ינואר 1948, הגיש את התכניות אשר שימשו בסיס ומסד להקמתו של משרד החוץ הישראלי.

במרץ 1948 נפצע קלות בראשו, כתוצאה מהתפוצצות מכונית תופת מחוץ לבנייני הסוכנות היהודית. היה למנכ"ל הראשון של משרד החוץ הישראלי, ושימש בתפקידו זה בין השנים 1948 - 1959, בתקופתו הותוו קווי המתאר של משרד החוץ, ועוצבה דמותה של הדיפלומטיה הישראלית.

ב-1949 עמד בראש משלחת ישראל לשיחות שביתת הנשק ברודוס, ולשיחות עם מדינות ערב בועידת לוזאן. בשנת 1960 יצא לשליחות דיפלומטית בצרפת, שם שימש כשגריר במשך עשור, עד לשנת 1970.עם שובו לארץ משליחותו הארוכה בצרפת, פרש משירותו במשרד החוץ. בשנת 1972, נבחר לתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, תפקיד שמילא בהתנדבות, עד שנת 1978. במקביל לעיסוקיו המדיניים, התמיד בעבודתו האקדמית, ותחת ידיו יצאו מספר ספרים. עסק רבות בכתיבה פובליציסטית בישראל ומחוצה לה, והיה בעל תוכנית שבועית ברדיו הישראלי.

נפטר בירושלים בשנת 2001, בגיל 91.

בשנת 2006 נקרא על שמו חדר הדרכה ממוחשב לצוערי משרד החוץ במבנה החדש בירושלים.