תומאס טוביה בלאט

נולד באיזביצ'ה, פולין ב-15 באפריל 1927.

במהלך מלחמת העולם השנייה פולין חולקה בין גרמניה הנאצית לבין ברית המועצות. חלק מפולין הגרמנית סופח והשאר היה תחת "הממשל הכללי", אשר שירת כשמורה לעבודות כפייה ואחרי פלישת גרמניה לברית המועצות היה למרכז הרצח השיטתי של יהודי אירופה. חצי מכמות הנרצחים במחנות אלו היו יהודים פולנים.

באפריל 1942, גטו לובלין פונה ותושביו נורו או נשלחו למחנה המוות בלז'ץ, שם הומת רובם הגדול בגז. גטו אחר גטו הושמד ובאוקטובר רוב יהודי העיר איזביצ'ה נאספו והועמסו על רכבות ומשאיות לסוביבור. בסוף אפריל 1943 היהודים הנותרים נלקחו למחנה זה על משאיות והוא הוריו, ואחיו הקטן ביניהם. לימים אמר: "לא ידענו מה התרחש בסוביבור. היו שמועות כי אנשים נשרפים שם".

בעת שהגיע למחנה, אשר נראה באופן ערמומי, כשליו ונעים, נבחר עם עוד כ-40 גברים צעירים אחרים כ-ארבייטסיודן (יהודי עבודה) בעוד שהשאר נשלחו לתאי הגזים והומתו ב-Lager III. יותר מאוחר, שמע כי יהודים הולנדים אשר עבדו במחנה נורו מעט לפני שהגיעו, והצורך של הגרמנים בעובדים חדשים, העניק לו את ההזדמנות להמשיך לשרוד. בין שאר משימותיו, היה עליו לצחצח נעליים ומגפיים של איש ה-SS קארל פרנצל ולאחר מכן היה עליו לשרוף מסמכים שהביאו עמם הקורבנות למחנה. לעתים צווה עליו לגזוז את שיערותיהן של אסירות טרם נשלחו לתאי הגזים.

בקיץ 1943 קבוצה קטנה של ארבייטסיודן ממחנה בלז'ץ, הגיעה לסוביבור. הם הביאו עמם יין וג'ין הולנדי. בניגוד לשגרה הרגילה, הם לא נלקחו לתאי הגזים אלא נורו במקום על פלטפורמת האיסוף. הוא היה בין אלו שנאלצו לשרוף את מסמכיהם ובגדיהם, ושם מצא יומן שנכתב עד רגע ההגעה למחנה סוביבור, בו נכתבו השורות האחרונות, אותן נשא עימו כל שארית חייו: "אנו נוסעים ברכבת. הגרמנים אמרו שנעשו אותה העבודה שעשינו בבלז'ץ. אני מפחד. הם הורו לנו להביא יין, ג'ין ומוצרים נוספים. הרכבת עצרה. הגענו ליעדנו. שמעתי יריות. אני רואה כי הדברים אינם כשורה. לא ננוצח, לא ננוצח". 

מאוחר יותר, שמע כי הקורבנות היו האסירים האחרונים של בלז'ץ אשר אחרי שהמחנה נסגר, נאלצו לחפור בורות גדולים ולשרוף בהם אלפי גופות על מנת להעלים כל זכר לרצח המוני. על מנת למנוע מגע עם אסירי סוביבור, הנהלת המחנה החליטה להרוג את המשלוח מבלז'ץ ברגע שהגיע.

אסירי סוביבור נוספים מצאו גם הם פריטים כתובים בבגדי הקורבנות מבלז'ץ. אחד מהם נגמר כך " אנו בסוביבור כעת ואנו יודעים מה מחכה לנו. הבן כי אחרינו המוות יגיע אליך! נקום אותנו!".

אחרי שהשמועה התפשטה כי סוביבור עמד גם הוא לקראת סגירה, מועצה מחתרתית תכננה בריחה מאסיבית. בספטמבר 1943,עם הגעת משלוח של אסירים מקייב, התוכנית קרמה עור וגידים. בין האסירים מברית המועצות היו גם חיילי צבא אדום יהודים שנלקחו כשבויי מלחמה. אנשי המועצה המחתרתית, שחסרו ניסיון צבאי, הניחו תקוותיהם באנשי הצבא האדום.

אחד מחיילי הצבא האדום, ליטננט אלכסנדר פציירסקי, לקח פיקוד ובזמן קצר פיתח תכנית נועזת: יש להרוג כמה שיותר אנשי SS, ואז האסירים יברחו בהמוניהם. אסירים מעטים ידעו על התכנית והוא היה ביניהם.

שלושה שבועות לאחר שהגיעו שבויי הצבא האדום, ב-14 באוקטובר 1943- החלה המרידה. הוא היה בין 300 האסירים שביצעו את הבריחה ולקח חלק במאבק המזויין. הוא נמלט לכיוון מחנה Lager I שם האסירים ניסו לעבור מעל הגדר. כאשר ניסה לברוח, הגדר נפלה עליו. כשהוא שוכב על הקרקע הוא ראה כמה נמלטים מצאו את מותם בשדה מוקשים. הוא זחל מתחת לגדר ורץ כשהוא חוצה את גופות הנמלטים אל היער. בדרכו נורה אך עדיין הצליח להגיע אל היער ויותר מאוחר הצטרף לקבוצתו של פציירסקי, שגם הצליח לברוח. 

עם אחרים החליטו ללכת לאיזביצ'ה, בדרכם מצאו מחסה בחווה. אחרי כמה חודשים הם התגלו על ידי גרמנים ונורו. הוא היה הניצול היחיד, החוואי שהחביא אותם, ירה לו בלסת והוא העמיד פני מת. הוא ברח ומצא מחסה אצל נוצרי פולני.

הוא הצטרף לקבוצת פרטיזנים עמם לחם בגרמנים, עד שחרור פולין.

אחרי המלחמה למד עיתונאות בפולין ואף היה חבר במשטרה הסטליניסטית הפולנית.

הוא ביקר בישראל והיגר לארצות הברית ב-1959. שם גילה כי רבים, אפילו יהודים לא שמעו מעולם על סוביבור ועל המרד היהודי במחנה. הוא החל לאסוף מסמכים לגבי מחתרות יהודיות והרצה בארצות הברית ומחוצה לה על חוויותיו מן המלחמה ועל שהותו במחנה סוביבור. בשנת 1983 נפגש עם חייל ה-SS שהוציאו מתאי הגזים , קארל פרנצל.

הוא נפטר בסנטה ברברה, קליפורניה ב-31 באוקטובר 2015.