צנחני היישוב במלחמת העולם השנייה

         הצנחנים

"לא יכולתם להושיע אותנו. רק כוח עליון יכול היה להציל. מעצמה. אבל מדוע אחד לא הגיע? אחד!"  (אנטק צוקרמן, ממפקדי גטו ורשה, לחיים גורי)

    כאשר הגיעו לארץ הידיעות על ממדי ההשמדה של יהודי אירופה, גבר תיסכולו של הישוב, נוכח אזלת ידו להושיע. בהיעדר יכולת פעולה מבצעית עצמאית, חייבה כל יוזמה בנושא, את שיתוף הפעולה עם השלטונות הבריטיים. הצעת המוסדות הייתה, לשתף כוחות יהודיים, מתוך הישוב בארץ ישראל, לשליחות אל מעבר לקווי האויב הגרמני. לסייע לפעילות החשאית, שעסקה בהפעלת תנועות המחתרת באירופה וחילוץ שבויים של בעלות הברית ובאותה הזדמנות, לסייע ליהודים באירופה. בשלהי 1942, פנתה הסוכנות היהודית אל המפקדה הבריטית ואל המיניסטר-התושב במצרים וגיששה בדבר האפשרות להקים כוח קומנדו ארצישראלי, שיופעל מאחורי הקווים בבלקן, ויוכל גם לסייע ליהודים שם. הבריטיים בחנו הצעה זו, אך העדיפו רק מספר קטן של לוחמים, שישתלבו במשלחות הקישור שלהם אל הפרטיזנים בארצות הבלקן. כל עוד לא התנהלה לחימה בבלקן, ולא הוחזקו בו שבויים של בעלות הברית, ליחידה הבריטית שעסקה במילוט שבויים ובחילוצם משטח האויב, ה-  A Force, לא היו דרישות להצעות שכאלה.
   בינואר 1943 חתמו נציגי הסוכנות באיסטנבול, עם טוני סיימונדס, מפקד A Force הבריטי, על החדרת שליח יהודי-ארצישראלי לרומניה, שיפעל בהברחת טייסים שנמלטו, שבויים ויהודים.
   הפעלתה של תוכנית ההצנחה, החלה בשלב מאוחר של המלחמה ונתאפשרה רק כאשר הבריטים היו זקוקים לצנחנים, כדי להציל את צוותי אוויר שלהם, שנטשו את מטוסיהם וצנחו בשטחי אויב.
   הסיכוי לחדירה משמעותית יותר לאירופה הכבושה, הוביל לשיתוף פעולה עם "מנהלת המבצעים המיוחדים"(SOE - Special Operations Executive) שתמכה והסתייעה בתנועות הפרטיזנים ביוגוסלביה וביוון.    לאחר משא-ומתן עם ה-SOE, הוחל בגיוס. רוב המועמדים, יוצאי ארצות הכיבוש, התגייסו דרך ועדה מיוחדת שהוקמה בשיתוף הסוכנות היהודית, המוסד לעלייה ב' וארגון "ההגנה". מעטים גויסו במישרין בידי הבריטיים. המתנדבים נבחרו מקרב לוחמי הפלמ"ח, בדגש על אנשי "המחלקה הגרמנית" ו"המחלקה הבלקנית", חברי התנועה הקיבוצית וכן מתוך מתנדבי היישוב, ששירתו בצבא הבריטי.
   לתכנית התנדבו כ- 250 נשים וגברים, מתוכם נבחרו ואומנו – 110. הבריטים עמדו על כך שהמועמדים הארצישראלים, יתגייסו רשמית לצבא הבריטי. על רקע מחלוקת בשאלה זו, פרשו כמה מן המועמדים מן התוכנית. לאחר מיון נוסף, לפעילות המבצעית - אומנו והוכנו 37 צנחנים.
   ההכשרה כללה הכרה והפעלת אלחוט וצופנים, לימוד שיטות פעולה של קומנדו ומחתרת, הכרת צבאות האויב וכן קורס צניחה, שנערך בבסיס חיל האוויר הבריטי, ברמת דוד.
    במאי 1943 צנח ביוגוסלביה, הצנחן הארצישראלי הראשון, פרץ רוזנברג, שהיה מדריך אלחוט בסרבו-קרואטית, בבסיס ההדרכה של ה-SOE במצרים. בפעולה היה לאלחוטן של משלחת הבריגדיר מקלין – מפקד המשלחת הבריטית, במטהו של מנהיג הפרטיזנים היוגוסלביים - טיטו.
   בשלהי ספטמבר 1943 צנחו ברומניה, לובה גוקובסקי ואריה פיכמן בשליחות A Force. צוות המטוס טעה בניווט והצניחם לתוך לב-עיר, במרחק רב מן המקום המיועד בו המתינו להם אנשי המחתרת החלוצית ברומניה. גוקובסקי נפצע והשניים נשבו על ידי הרומנים. פיכמן נשלח לחקירה בגרמניה, אך הוחזר לאחריה לכלא רומני.
   באותה העת, החל ה-SOE להחדיר ליוגוסלביה כמה מן הצנחנים שאורגנו במסגרתו, בעיקר כאלחוטנים במשלחות הקישור לפרטיזנים. קבוצות אלו הוקמו על פי העקרונות שנקבעו על ידי הבריטים, אשר לפיהם, היו מוכנים  לשלב בפעולותיהם מתנדבים ארצישראלים, יחידים, ובאופן לא רשמי - אף לאפשר להם לפעול בשליחות יהודית. בפברואר 1944, הועברה לבריטים התוכנית של מוסדות היישוב, בדבר החדרת יחידות קומנדו ארצישראליות גדולות יותר, במטרה לעורר ולארגן את יהודי הארצות הכבושות להתנגדות, ולמלטם אל שטחי הפרטיזנים ביוגוסלביה. נוכח המצב בבלקן - ההצעה נדחתה.
   לאחר כמה כישלונות צניחה ברומניה ובהונגריה, הוחלט להצניח את השליחים בשטחים שהוחזקו על-ידי הפרטיזנים ביוגוסלביה ולהסתייע בהם לחציית הגבולות. במרס 1944, הוצנחו ביגוסלביה:  חנה סנש, יואל פלגי, פרץ  גולדשטיין, יונה רוזן ואבא ברדיצ'ב, כבסיס יציאה להונגריה ולרומניה. על אבא ברידצ'ב, הוטל לחצות את הגבול לטרנסילבניה ברומניה ולארגן את קבלתם של הצנחנים דב ברגר וברוך קמינקר, אך הוא לא הצליח לחצות את הגבול. ב- 3 במאי 1944 הוצנחו ברומניה, אריה לופסקו ויצחק מקרסקו. צניחתם עברה בשלום, אך הם נתפסו ונעצרו כעבור יומיים בעת ביקורת שגרתית.
   בסוף חודש אפריל 1944 צנח דן לנר בגוריצה, סלובניה בקרבת הגבול האיטלקי. חבר לפרטיזנים והפעילם לאיסוף מודיעין, אותו העביר, יחד עם דרישותיהם לסיוע, למפקדה הבריטית. דן הכוון טייסים בריטים, למטרות הפצצה באזורו. בהמשך, חצה את הגבול לאוסטריה, בלוויית פרטיזנים, באזור וילאר וקלגנפורט, משם לדראובורג ולסביבות גרץ. עמם, עסק במעשי חבלה בקווי הרכבת. באחת הפעולות, נתפש ונלקח בשבי. למזלו, הצליח לברוח. באוקטובר 1944 לאחר מתקפה גרמנית באזורו, נסוג עם הפרטיזנים דרומה, לשטח יוגוסלביה ומשם הוא הועבר במטוס לבארי שבאיטליה.
ב- 15 במאי 1944 צנח אנצו סרני, בחלק הכבוש של איטליה, רחוק ממטרתו. ככל הידוע, נפל מיד לאחר נחיתתו, בידי יחידה גרמנית, נשלח למחנה דאכאו והומת בו. עם זאת, הידיעה על צנחן מארץ ישראל, עודדה את הרוחות והסעירה את הדמיון בקרב אסירי המחנה (דוד פור, "צנחני התקווה" משהב"ט 1995).
ב-4 יוני 1944, הצניחו הבריטים, ליד העיר אראד ברומניה, את שייקה דן- טרטכנברג ומנו בן-אפרים.
בתחילת יולי צנחו דב ברגר וברוך קמינקר ברומניה. חנה סנש, יואל פלגי, פרץ  גולדשטיין ויונה רוזן שנועדו לחצות את הגבול להונגריה בעזרת הפרטיזנים היוגוסלבים, המתינו שלושה חודשים, עד שיצאו לדרכם. הפרטיזנים ביקשו לנצלם, לקבלת אספקה מוצנחת מהבריטים ולא מיהרו להעבירם את הגבול. בינתיים, נכבשה הונגריה על-ידי הצבא הגרמני והתנאים בה השתנו לחלוטין. שוב לא היה מדובר בחדירה לארץ גרורה, אלא לארץ כבושה. חנה סנש נלכדה לאחר מעבר הגבול, וכאזרחית הונגרית הובאה למשפט, נידונה למוות והוצאה להורג. יואל רוזן לא חצה את הגבול, לאחר שהתברר כי תמונתו ותוכניתו נפלו בידי שירותי הביטחון ההונגריים. יואל פלגי ופרץ גולדשטיין חצו את הגבול להונגריה ונעצרו לאחר בואם לבודפשט. פרץ גולדשטיין נשלח למחנה ריכוז והומת בו, ואילו יואל פלגי, הצליח להימלט ולהסתתר בבודפשט, עד שחרורה על-ידי הצבא האדום.    בקיץ 1944, כבש הצבא האדום את רומניה ובולגריה. הצנחנים שיצאו למשימות בארצות אלו, התחילו לחזור מהן לקהיר. 
  ב-15 בספטמבר 1944, צנחו רפי רייס, צבי בן-יעקב וחיים חרמש, במסגרת משלחות הקישור הבריטיות, אל הפרטיזנים הסלובקים, שהחזיקו במובלעת בנסקה-ביסטריצה בסלובקיה וממנה קיוו להשתמש כנקודת-מוצא, לניסיונות חדירה להונגריה ולרומניה. אליהם הצטרפה חביבה רייק שהגיעה ב-18 בספטמבר 1944 עם מטוס אמריקני שהונחת במקום, ומאוחר יותר הצטרף גם אבא ברדיצ'ב, אשר גם הגיע באותה דרך. הם סייעו לארגן את הפליטים היהודים שהתקבצו באזור והצליחו לסייע לטייסי בעלות הברית שנטשו את מטוסיהם מעל לשטח האויב, להגיע למקום מבפינציים. בהתקפה גרמנית על בסיסם בהרים – נתפסו, למעט חיים חרמש. חביבה רייק ורפי רייס נרצחו ב-20 בנובמבר 1944. אבא ברדיצ'ב צבי בן-יעקב הועברו למחנה מאוטהאוזן, שם נרצחו בסוף דצמבר 1944.
   מלבד קבוצת הצנחנים, שאורגנה באמצעות מערכת התיאום, של "השיתוף החשאי" עם הבריטים, היו מתנדבים ארצישראליים, שבצעו שליחויות מאחורי קווי האויב ובארצות הכיבוש - ביוזמתם. בלטו ביניהם: ד"ר ישראל מהרי"ק, רופא שצנח פעמים רבות ביוגוסלביה, לטפל בפרטיזנים של טיטו. בפעם האחרונה נפצע. על פעילותו זו קיבל בסוף המלחמה את עיטור טיטו.
קרל כהנא, הוצנח בראשית 1944, יחיד באלבניה, יצר קשר עם כוח אנגלי שנחת בחוף ואבד עמו הקשר והובילם לפרטיזנים, איתם נשאר להלחם בגרמנים שנסוגו מיוון.
יחיאל קספ, חיים רפאלי ובנימין גפנר, שהתנדבו באיטליה למשימות מאחורי הקווים וחילצו שבויים של בעלות הברית ויהודים מצפון איטליה הכבושה לדרום איטליה שבידי בעלות הברית. יחיאל קספ עוטר ב"עיטור השירות המצוין" נפל בקרב באיטליה ב-21.11.1943.
קפטן אדולף רבינוביץ, היה סטודנט ארצישראלי, שהתגייס בתחילת המלחמה בבריטניה, צנח שבע פעמים בצרפת ובפעם השביעית נלכד והוצא להורג.
   לפעולתם של הצנחנים היו מלכתחילה שני היבטים:
האחד היה קשור במאמץ המלחמתי הכללי, והאחר נגע לעזרה ליהודים, הצלתם והכשרתם הציונית.
שליחותם של הצנחנים הייתה פעולה קטנה יחסית, בתוך מכלול המבצעים המיוחדים של הבריטים בארצות הכבושות. המאמץ המדיני, המודיעיני והתכנוני שהושקע בה, היה מעל ומעבר להיקפה המבצעי. חשיבותם העיקרית של שליחות הצנחנים נשארה בסמליות הגדולה שבה.