בואו נחזור לאותו רגע בעשרים וארבעה במאי 1940, כשהיינץ גודריאן, אחד ממפקדי הטנקים הנועזים ביותר בהיסטוריה, עומד על סף ניצחון יוצא דופן. אחרי לחימה קשה, הטנקים שלו חצו את נהר אה בצפון צרפת. עתה הם עוצרים בתשישותם, המנועים מגרגרים בעדנה בשמש, וגודריאן מתכונן למתקפה הסופית שלו על הבריטים.
הטרף שלו נמצא במרחק של לא יותר משלושים קילומטרים משם - 400 אלף חיילי חיל החלוץ של בריטניה: רועדים, פוחדים ומכינים את עצמם לחרפת הכניעה. כל שגודריאן צריך לעשות הוא לחמם את מנועי המייבאך, להמשיך עד דנקרק - והצבא הבריטי יוכרע. בבית, יכולתם של תושבי האי להתנגד תתפוגג. ואז הוא מקבל הודעה מברלין, החלטה שלימים יוקיע ויגדיר כאסון.
מסיבות שאינן ברורות לחלוטין, היטלר רוצה שהוא יעצור. ויחכה. וגודריאן מציית, מוטרף מרוב תסכול. למשך כמה ימים, מאחר שהפינוי איטי עד כאב, העורק הראשי של הבריטים חשוף בצורה מעוררת רחמים, ופועם תחת הסכין הנאצי.
על הרקע הנוראי הזה שוקל קבינט המלחמה הבריטי מה לעשות: לשאת ולתת או להילחם. עכשיו בואו נוציא את צ'רצ'יל מהמשוואה.
בואו נשלח לשם ידי מונטי פייטון ענקיות ונשלוף אותו מהחדר המלא בעשן. נניח שהוא כבר מת כשהיה איש צעיר, באחד מהמקרים הרבים שבהם יצא בעוז רוח וקרא תיגר על המוות. נניח שהמזל המופרך שלו נגמר שנים קודם לכן, ושהוא נדקר בחנית או נוקב ברובה זול או התרסק עם אחת ממכונות התעופה העשויות חבלים וקנבס שהטיס או נהרג בשוחות.
אנחנו מותירים את גורלה של בריטניה ושל העולם בידיהם של לורד הליפקס, צ'מברליין ונציגי מפלגות הלייבור והליברלים. האם הם היו חותמים על הסכם עם היטלר, כפי שהציע שר החוץ? התשובה היא כן, בסבירות גבוהה.
צ'מברליין כבר היה חלוש מבחינה גופנית, ובתוך חודשים ספורים הוא ימות מסרטן: הוא חדל להיות ראש ממשלה בעיקר משום שלא היה אפשר לדמיין אותו כמנהיג מלחמה. את עמדתו של הליפקס אנחנו יודעים: הוא רצה לשאת ולתת. לאחרים לא הייתה כל השפעה בפרלמנט או רוח קרב שיאפשרו להם להוביל את המדינה ולקרוא תיגר על היטלר ברגע של סכנה כה מבעיתה.
היה זה צ'רצ'יל - ורק צ'רצ'יל - שהפך את ההתנגדות לנאצים לשליחות הפוליטית שלו. הייתה תחושה שההתנגדות שלו להליפקס נבעה ממניעים אנוכיים. הוא נלחם על חייו הפוליטיים ועל אמינותו, ולו נכנע להליפקס היה מחוסל. היוקרה שלו, המוניטין שלו, הסיכויים שלו, האגו שלו - כל הדברים שחשובים לפוליטיקאי - גויסו להמשך הלחימה. לכן היו היסטוריונים שטעו לחשוב שהכול אצלו סבב סביבו, ולא סביב האינטרס של בריטניה.
בשנים האחרונות יש התפרצות מכוערת של תיאורי היסטוריונים רוויזיוניסטים הטוענים כי בריטניה הייתה בהחלט צריכה לעשות את מה שרבים כל כך - בכל שכבות האוכלוסייה - קיוו וייחלו לו: לשבת למשא ומתן עם גרמניה הנאצית. הטיעון הוא כי האימפריה הבריטית וגרמניה הנאצית היו מסוגלות לחיות בדו-קיום שלו. ואין כל ספק שהיטלר אמר דברים רבים כדי לעודד את התפיסה הזאת.
בשנות השלושים הוא שלח את ריבנטרופ כדי להתחנף קצת לממסד הבריטי, והצליח בכך. מספרים כי ב-1938 הכריז הליפקס בחוסר זהירות בפני שלישו של היטלר כי פסגת הקריירה שלו תהיה כשהפיהרר ייכנס ללונדון לצד המלך האנגלי ויתקבל בתשואות העם האנגלי.
כפי שראינו, היו אנשים במעמדות הגבוהים ובמעמד הביניים שהביעו רגשות אומללים כלפי ההיטלריזם - ביניהם גם המלך לשעבר אדוארד השמיני. ואפילו עכשיו, בימים קשים ב-1940, הצהיר היטלר לא פעם על הערצתו לאימפריה הבריטית, וחזר על עמדתו כי גרמניה אינה שואפת להשמיד את בריטניה - מאחר שזה רק ישרת שלטונות יריבים, כמו אמריקה, יפן ורוסיה.
אנחנו הבריטים היינו גם כן חלק מהגזע הארי, כך הבנו, אם כי אולי לא ניחנו בייחודם הגנטי של הטבטונים. בריטניה והאימפריה שלה הייתה יכולה לשרוד כשותפה זוטרה, נעטרה ביוקרה היסטורית אך רפוסה: האנגלים יהיו לנאצים כיוונים בזמנו לרומא.
רבים חשבו כי השפלה היא מחיר פעוט לשימור האימפריה ולמניעת טבח. לא רק שהעם רצה עסקה עם היטלר; רבים חשבו שזה בלתי-נמנע.
הצרפתים חשבו כך: אדמירל דרלן מהצי הצרפתי היה משוכנע שבריטניה תפסיד, וב-1940 הוא התכונן לאחד כוחות עם גרמניה.
כך חשבו גם אמריקנים רבים. השגריר באותה תקופה היה האמריקני האירי המרשים ג'ו קנדי: נכלולי, חזק, ואביו של מי שיהיה נשיא ארה"ב. הוא ביקש שוב ושוב להיפגש עם היטלר ושלח הודעות עגומות ובוטות לוושינגטון. "הדמוקרטיה באנגליה חוסלה", הוא הכריז לקראת סוף 1940, זמן קצר לפני שנקרא לשוב לארצו.
הוא טעה, כמובן, בדיוק כמו שהליפקס טעה וכמו שתומכי הפיוס טעו, וכמו שכל הרביזיוניסטים טועים כיום. אבל כדי להילחם בהבלים שלהם, אנחנו צריכים לנסות להבין מה היה קורה אם המשאלות שלהם היו מתגשמות.
אני תמיד קצת נלחץ מהיסטוריה חלופית, כי היא מוכיחה שהשתלשלות המאורעות הסיבתית לעולם אינה ברורה לחלוטין. מאורעות היסטוריים הם לא כדורי ביליארד, שבהם אחד בוודאות מפעיל את האחר, ואפילו כדורי ביליארד יכולים להטעות.
הוציאו רכיב אחד קטנטן מערימה של גורמים, ולעולם לא תדעו מה יקרה לשאר. אבל מכל ה"מה אם" של ההיסטוריה, זה הפופולרי ביותר. כמה מההיסטוריונים המעולים ביותר שלנו ניהלו את התרגיל המחשבתי הזה - ולמרבה התדהמה הם הגיעו לאותה מסקנה: אם ההתנגדות הבריטית הייתה נפסקת ב-1940, היו נוצרים התנאים לאסון בלתי-הפיך באירופה.
היטלר כמעט בוודאות היה מנצח. זאת אומרת, הוא היה יוצא למבצע ברברוסה - המתקפה על רוסיה - הרבה לפני יוני 1941. הוא לא היה צריך להתעסק עם הבריטים המעצבנים שהציקו לו בחופי הים התיכון ובמדבר בצפון אפריקה, והתחילו לארגן חיילים וכלי נשק.
הוא היה מסוגל להפנות את כל הזעם שלו לרוסיה - כפי שתמיד התכוון לעשות כשהסכים, בקריצה, להסכם הנאצי-סובייטי - והוא כמעט בוודאות היה מצליח, לפני שהמערכה הייתה הופכת לגיהינום קפוא.
בתנאים ההם, ההישגים של הוורמאכט היו מדהימים: הם כבשו מיליוני קילומטרים רבועים ומיליוני אנשים. הם כמעט כבשו את סטלינגרד והגיעו לתחנות ההיקפיות של המטרו של מוסקבה. תארו לעצמכם שהיו מגיעים למוסקבה, מפילים את השלטון הקומוניסטי ומכים בסטלין מכה ניצחת (הוא כבר סבל מהתמוטטות עצבים כשהטנקים הגרמניים הגיעו לחזית הרוסית).
ההיסטוריונים חזו כי במקרה כזה הייתה קריסה מהירה של העריצות הקומוניסטית - אולי בסיוע קורבנות הקולקטיביזציה ממעמד הביניים - וביסוס של שלטון בובות פרו-נאצי. ומה היה קורה אז?
היטלר והימלר ושאר חברי הצוות השטני היו מסוגלים לצבוע את הקנבס העצום הזה - מהאוקיינוס האטלנטי ועד הרי האורל - בצבעי הבלהות השלטוניות שהם פנטזו. ללא בריטניה - איש לא היה עוצר אותם, איש לא היה מפריע להם, לאיש לא הייתה אפילו היכולת המוסרית להוקיע אותם.
באמריקה, הבדלנים היו מנצחים: אם בריטניה לא מתכוונת לסכן את חייהם של אנשיה, למה שהם יעשו זאת? בברלין, אלברט שפר היה ממשיך בתוכניות המופרעות שלו לכונן בירה עולמית חדשה ושמה גרמאניה. בליבה יהיה "היכל העם" - גרסת שחם מטורפת לפנתיאון של אגריפס. בניין שיהיה כה עצום שכיפת סנט פול של לונדון תוכל להיות כיסוי לאוקולוס שלו - לחור שבמרכז הכיפה. הוא היה אמור להכיל מאה אלף איש, והשירה והצעקות שיהיו בו ירקיעו שחקים וימטירו גשם בבניין עצמו, כשהנשיפות החמות יעלו, יתעבו ויתגשמו על ראשי ההמון הפשיסטי הנלהב.
על המבנה הסיוטי הזה יוצב עיט ענק, כך שכל הדבר הזה ייראה כמו קסדה פרוסית קוסמית בגובה 290 מטרים - גבוהה כמעט כמו מגדל השארד בסאותוורק. סביב המבנה יקרנו סמלי דומיננטיות עצומים אחרים: קשת גדולה כפליים משער הניצחון, תחנות רכבת ענקיות שרכבות דו-קומתיות יצאו מהן במהירות של 190 קמ"ש ויניידו מתיישבים גרמניים אל הים הכספי ואל הרי אורל ואל שאר חלקי מזרח אירופה שמהם גורש התת-אדם הסלאבי.
כל שטחי אירופה הרחבים, למעט שווייץ (אף שהייתה תוכנית סודית לפלוש גם אליה), היו במקרה כזה חלק מהרייך או מאחת מהמדינות הפשיסטיות האחרות הנלוות לו. כפי שהראו כותבי היסטוריה חלופית רבים, היו כל מיני תוכניות להפוך את השטח כולו לגרסה מרושעת של האיחוד האירופי.
בשנת 1942 כתבו שר הכלכלה של הרייך ונשיא הרייכבנק מסמך שקרא לכינון אוֹירוֹפֵּיישה וִירְטְשָאפְטְגֶזֶלְשָאפְט - שוק אירופי משותף. הם הציעו במסמך מטבע אחיד, בנק מרכזי, מדיניות חקלאית משותפת ורעיונות מוכרים אחרים. ריבנטרופ הציע תוכנית דומה, אך האמת היא שהיטלר התנגד לה בטענה שהיא לא מספיק אכזרית כלפי שאר האיחוד האירופי הנאצי.
באיחוד האירופי-נאצי בשליטת הגסטפו הזה, יהיו הרשויות רשאיות להמשיך בקידום אידיאולוגיית השנאה הגזענית שלהם. הנאצים החלו ברדיפות כבר בשנות השלושים, והרבה לפני שצ'רצ'יל עלה לשלטון - לפני ההחלטה להמשיך ולהילחם - הם כבר העבירו אוכלוסיות של יהודים ופולנים.
הם יצרו גטאות ליד ריכוזי מסילות רכבת כהקדמה ל"גירוש" - וכפי שהודה אייכמן לאחר מכן במשפטו, גירוש פירושו חיסול. בלי מי שיבלום אותם, או אפילו ימתח עליהם ביקורת, הנאצים היו ממשיכים במלאכתם ורוצחים את כל מי שהם לא אהבו - יהודים, צוענים, הומוסקסואלים, חולי נפש ונכים.
הם היו נותנים דרור לדמיון ומבצעים את הניסויים המחרידים, הלא-אנושיים והיהירים שלהם בבני אדם. כשווינסטון צ'רצ'יל דיבר בקיץ 1940 על כך שאירופה שוקעת "לתהום של ימי ביניים חדשים, אפלים מקודמיהם וממושכים מהם ומתוחזקים בידי מדע פרוורטי", הוא צדק לחלוטין.
זהו העולם החלופי הסביר ביותר לאותם ימים. אבל גם אם היטלר לא היה מצליח ברוסיה - גם אם סטלין היה מביס אותו - האם החיים היו טובים בהרבה?
במצב כזה היינו מוצאים את אירופה מחולקת בין שתי צורות של טוטליטריות: בצידה האחד, עולם הנתון לטרור הקג"ב או השטאזי; צידה האחר היה נתון לשליטת הגסטאפו. מכאן ומכאן אוכלוסייה החיה בפחד מפני דפיקה בדלת באישון לילה, מאסר שרירותי ומחנות, ובלי כל דרך למחות.
מתוך כמאתיים מדינות שיש כיום בעולם, מאה ועשרים הן דמוקרטיות במובן כזה או אחר - לבוחרים בהן יש זכות להשפיע על גורלם. רוב העולם משלם לכל הפחות מס שפתיים לרעיון שדמוקרטיה היא, כפי שצ'רצ'יל הגדיר זאת פעם, שיטת הממשל הגרועה בעולם חוץ מכל שאר השיטות. אבל אילו היטלר וסטלין היו מנצחים - או אילו אחד מהם היה מנצח - האם מישהו יכול להאמין שהדמוקרטיה באמת הייתה עומדת על כנה היום?
המאמינים כי אפשר לייחס צדק והגינות למהלך ההיסטוריה, היו נאלצים להתמודד עם לקח עגום: האלים האירו פנים לעריצות, והעריצות היא לפיכך מה שהמין העלוב שלנו ראוי לו.
אנחנו בבריטניה היינו מקבלים את פשיטת הרגל המוסרית זאת - וקל למדי לדמיין איך הליפקס (או לויד ג'ורג' או מי שלא יהיה) היה משכנע את ציבור הבוחרים שזה השלום שהם ייחלו לו; וכמובן, הם היו מרמים את עצמם.
נראה לכם שבפחדנות הזאת בריטניה הייתה יכולה לקנות מהנאצים שלום? כפי שציין צ'רצ'יל בפני קבינט המלחמה, כל עסקה שחותמים עם היטלר משמעה פירוק הצי מנשקו והחלשה קטלנית של יכולתה ארוכת השנים של בריטניה להגן על עצמה או להשיב מלחמה.
ולב העניין, ליבו הוודאִי: לא הייתה כל עסקה עם היטלר שהיה אפשר לסמוך עליה באופן מוחלט. התברר כי צ'רצ'יל צדק לחלוטין באזהרותיו השמיע מאז ראשית שנות השלושים, כשנסע לגרמניה וראה את מצעדי הצעירים הנאצים מצועפי העיניים. הוא תיאר את הרוע הרוחני שרבים אחרים בחרו לא לראות, את הנקמנות והתוקפנות שביסוד השלטון הנאצי, באינספור נאומים ומאמרים בעיתונות. עכשיו כולם מבינים כמה הוא צדק, בנוגע לאזור הריין, בנוגע לצ'כוסלובקיה, בנוגע לפולין ובנוגע לצורך הנואש של בריטניה להתחמש עוד.
רבים מההיסטוריונים החלופיים ציינו כי הנאצים התקדמו הרבה יותר מאויביהם בפיתוח כמה מכלי הנשק הקטלניים ביותר של המאה העשרים ואחת: היו להם מטוסי הסילון הראשונים, היו להם הטילים הרקטיים הראשונים. תארו לעצמכם שאותם מדענים גרמנים, בלהיטותם לנצח את הרוסים, היו מספיקים גם לייצר את הנשק הגרעיני הראשון.
תארו לעצמכם את גורלה של בריטניה - אתם המתפתים להאמין לטיעון של הרוויזיוניסטים, אתם התוהים בסתר ליבכם שמא היה נבון יותר לחתום על הסכם. בריטניה הייתה נותרת לבדה מול יבשת עוינת המאוחדת תחת שלטון טוטליטרי מפלצתי, וטילים אטומיים על כני שיגור V2 באתר הטילים הנאצי בפנמינדה. זה היה שעבוד חדש, או גרוע מזה.
היטלר אמר לגודריאן לעצור את הטנקים שלו בנהר אה לא מפני שאהד אנגלים בסתר לבו. לא תחושת אחווה עם אחיו לגזע הארי גרמה לו לעצור לאחר הצלחת הקרבות הקודמים. רוב ההיסטוריונים הרציניים מסכימים עם גודריאן: הפיהרר פשוט טעה. הוא היה המום ממהירות הכיבושים שלו, וחשש ממתקפת נגד.
האמת היא שהוא ראה בבריטניה לא שותף פוטנציאלי אלא אויב, ואף שלעיתים מלמל כמה מילות חיבה כלפי האימפריה הבריטית, הוא גם קרא לחיסול מוחלט של כוחותיה. הוא ביטל את תוכנית הפלישה הנרחבת שלו לבריטניה (מבצע ארי הים) לא כדי לחוס על הבריטים איכשהו. הוא פעל כך מכיוון שזה נעשה מסוכן מדי, ומכיוון שהיה בבריטניה אדם אחד שאמר לכל שאר בני ארצו להילחם בחופים ובגבעות ובמישורים, ואפילו אמר לקבינט שלו שהוא מעדיף להיחנק מהדם שלו על הקרקע, ולא להיכנע.
מבצע ארי הים של היטלר לא נועד רק לפלישה אלא גם לשעבוד. היטלר התכוון להסיר את עמוד נלסון מכיכר טרפלגר ולהעמיד אותו בברלין. גרינג תכנן לבזוז את כל האוסף של הגלריה הלאומית בלונדון. הם אפילו התכוונו - חילול כל הקודשים - להחזיר את שיש אֶלגין לאתונה. הנאצים כבר הכינו רשימה שחורה מפורטת של דמויות בריטיות אנטי-נאציות ידועות במיוחד, שמן הסתם ייכלאו או יִיָרו, ובשלב מסוים הציע הימלר להרוג או לשעבד שמונים אחוזים מהאוכלוסייה בבריטניה.
אלה היו עשויים להיות פירות העסקה שהליפקס הציע. לא רק שבריטניה הייתה שותפה לחטא העריצות הטוטליטרית שתשתלט על אירופה כולה; דומה כי אפשר, שלא לומר קרוב לוודאי, שבסופו של דבר זה היה פוגע בה עצמה.
אילו הייתה בריטניה מסכימה לעסקה ב-1940 - וזו הנקודה האחרונה והחשובה ביותר - כי אז לא היה מתרחש שום שחרור של היבשת. המדינה הזאת לא הייתה הופכת לחוף מבטחים, אלא למדינת חסות קודרת של איחוד-אירופי בגרסת תופת נאצית.
במקרה כזה לא היו חיילים פולנים מתאמנים עם הצבא הבריטי, לא היו אנשי צוות אוויר צ'כים בחיל האוויר המלכותי, לא הייתה צרפת החופשית המצפה ומקווה לשים קץ לחרפה הלאומית שלה.
ומעל לכול לא היו עוד חוק השאל-החכר, לא אוניות ליברטי, לא ניסיונות צ'רצ'יליאניים לעורר את אמריקה מהבדלנות שלה. וכמובן, לא היה כל סיכוי ליום הפלישה, שום מעשי גבורה והקרבה בחוף אומהה, ולא הייתה כל תקווה שהעולם החדש יבוא בכל כוחו ועוצמתו כדי להציל את העולם הישן ולשחררו.
האמריקנים לעולם לא היו נכנסים לקונפליקט האירופי אילו בריטניה הייתה מטורפת דיה וטועה דיה וחותמת על הסכם עם גרמניה ב-1940. מדהים להביט לאחור ולראות כמה היינו קרובים למעשה הזה, וכמה תמיכה הייתה בו.
אני לא יודע אם נכון לחשוב על ההיסטוריה כרכבת על פסים, אבל אפשר לחשוב על הסיפור של היטלר כעל סיפורן של הרכבות הדו-קומתיות העצומות והבלתי ניתנות לעצירה שהוא דמיין, ששואגות אל הלילה ומתיישבים גרמניים בקרבן.
חשבו על אותו קטר, שועט אל הניצחון הסופי. ואז דמיינו ילד אחד שעולה על המעקה של גשר הרכבת ומוריד את מוט הברזל שסוגר את הברגים והופך את העניין כולו לערמה ענקית - תל מתכת סבוך ורוחש. וינסטון צ'רצ'יל היה מוט הברזל של הגורל. אלמלא היה במקום שהיה והציב התנגדות, הרכבת הנאצית הייתה טסה קדימה. בהתחשב בקורותיו של צ'רצ'יל עד אז, נֵס שהוא בכלל היה שם.
https://news.walla.co.il/item/3473535