בעורף האויב- פודפולקובניק זלמן רבינוביץ

בעורף האויב - פודפולקובניק זלמן רבינוביץ 
מאת ארקדי תימור

  אביב 1942 לא האיר פנים לצבא הרוסי. לאחר התקפת-נפל באזור חרקוב בחודש מאי, שונה המצב בחזית הדרום-מערבית תכלית שינוי. חלק ניכר מן הצבא נותק ותך קרבות עזים ניסה לפרוץ מתוך הכיתור ולעבור לגדה המזרחית של הדוניץ הצפוני. הצבא כולו נערך במהירות להגנה, במגמה לעצור את התקדמותם של הגרמנים מזרחה. 
  בפקודת הקרב מספר 41 מיום 5 באפריל 1942, הורה היטלר לגנרלים שלו, לרכז בראש וראשונה את כל הכוחות למערכה העיקרית בקטע הדרומי – להשמיד את האויב מערבה מהדון, על מנת לכבוש את אזורי הנפט בקווקז ולחצות את הרכס הקווקזי.
אופיין של פעולות-הקרב של הצבא הגרמני, היערכותו והמצב שנוצר – העידו על כך, כי הפיקוד הגרמני ירכז בקרוב את כל המאמצים באגף הדרומי של החזית הגרמנית-סובייטית לשם עריכת התקפה רבתי. לכן טיפל המטה של החזית הדרום-מערבית בארגון צוותי קרב בעורף האויב, במטרה לחבל בתנועת הצבא הגרמני ולנתק את קווי האספקה שלו לחזית.
קפיטן זלמן רבינוביץ' אושפז למשך כמה חודשים בבית חולים. בקרבות שליד סמולנסק באוקטובר 1941 נפצע קשה ואיבד דם רב. זמן רב פרפר בין חיים למוות, אך גופו החסון ברצונו הכביר לשוב ולהילחם – עשו את שלהם ובסוף מרס 1942 עזב את בית החולים הצבאי והתייצב במטה החזית. הוא הניח, כי יקבל מייד צו תנועה ליחידה קרבית, אולם הזמן חלף והצו בושש לבוא. סוף-סוף נקרא למטה. משנכנס למחפורת התייצב לפני גנרל שידו השמאלית חבושה וקשורה לחזהו. הגנרל הקשיב לדו"ח של רבינוביץ', הציע לו כיסא והתיישב גם הוא. הוא התבונן ברבינוביץ' בשימת לב. השיחה הפכה לבלתי רשמית. פתאום הפטיר הגנרל: "אנו זקוקים לאנשים לפעולה בעורף האויב... דרושים לנו אנשים בעלי עצבים חזקים, שיוכלו לעמוד בפני תלאות וקשיים; אנשים שלעולם אינם מאבדים את עשתונותיהם. לא אסתיר בפניך – השליחות מסוכנת עד מאוד. האם תסכים, קפיטן, לקבל על עצמך תפקיד זה?"
"מוכן" – השיב רבינוביץ.
"אל בחיפזון – אמר הגנרל – שקול יפה, שליחות מעין זו אין לקבלה אלא בעיניים פקוחות".
"אני מוכן ומזומן" – חזר והשיב רבינוביץ' בשקט.
הגנרל קם ממקומו, פסע הלוך ושוב במחפורת, ואחר כך קרב אל רבינוביץ', לחץ ידו בחוזקה ואמר:
"ובכן, טוב... טוב... מהיום והלאה שמך הוא איבן איבנוביץ.
בעורף האויב יהיה זה נוח יותר..."
קפיטן זלמן רבינוביץ עבר קורס הכשרה מיוחד וקיבל את המינוי לעמוד בראש כוח, שיוצנח באזור אולישבקה-גוסובקה. 
אור ליום 18 ביוני 1942 המריא להק מטוסים מאחד משדות התעופה שבקרבת החזית לכיוון מערב. צמודים לדפנות המטוסים ישבו צנחנים. את החזית חצו המטוסים בשלום וכעבור זמן מה הגיעו למקום הנחיתה. קפיטן רבינוביץ' פקד "היכון". המשלחים בדקו את המצנחים ופתחו את הדלתות. רבינוביץ' צנח ראשון, בחשיכה. בקצה האופק ניצנצו אורות. שקט שרר מסביב – ונמנע רק זמזום המטוסים שחזרו ופנו מזרחה. רבינוביץ' הביט למעלה. רק שני מצנחים הלבינו בקירבת מקום, יתרם לא ניראו. הכין עצמו לנחיתה; אחז בצידי המצנח וניסה להחזיק ידיו כך שיגנו על פניו מפגיעת ענפי עצים. הוא צנח היישר על צמרתו של עץ. ענפים נשברו תחתיו, הוא נחבט בכל גופו – ונגע בקרקע. בקומו על רגליו, עמד רגעים אחדים והסכית. שקט גמור. אסף את המצנח, שנאחז בענפי העצים, ובעזרת פגיונו חפר בור וקברו. משסיים – שרק במשרוקית. למשרוקיתו היה צליל מיוחד, שונה מן הצליל של המשרוקיות שאצל פקודיו. כעבור שניות אחדות הגיעו לאוזניו שריקות-תשובה. עד שהפציע השחר התרכזו כל הצנחנים – 118 איש – במקום אחד.
הבוקר האיר. מצב רוחם של האנשים היה מרומם. איש לא נפגע בזמן הנחיתה. עתה צריך היה להתרחק מהר ככל האפשר מן המקום. לפי הנחתו, היו צריכים להימצא במרחק 12-10 קילומטר צפונה מערה-יער, נקודת ישוב ונחל קטן לידה. הוא החליט לנוע צפונה לעבר פאת-היער ושם להחליט על ההמשך. לאחר ששלח משמר קדמי, החלו אנשיו לנוע בשלושה טורים צפונה. כעבור שעות הליכה אחדות נעשה היער דליל יותר ופרצים ניבעו בין העצים. הוא עצר את הטור ויחד עם מספר מקציניו התקדם לפאת-היער. משם נגלה לעיניהם עמק קטן מופז שמש, לפנים, במרחק של קילומטר או שניים, על גבעה קטנה, נראה כפר גדול, וימינה מהגבעה – זרם נחל קטן ועצי צפצפה על גדותיו. לשמאלו של הכפר השתרע שדה תבואה, שטור עמודי טלגרף חצה אותו. בקצה האופק נראה כפר נוסף. הוא השווה עתה את המפה עם השטח, איכן את מקום הימצאו ובמשך שעתיים עקב אחרי הנעשה סביב. הכפר נראה ריק ושומם. רק פה ושם בגינות ניראו דמויותיהן של נשים הרכונות מעל לערוגות. על פני הכביש חלפו עברו כמה מכוניות סגורות. עם תום המעקב סימן רבינוביץ' על פני המפה את גבולות הבסיס, שעמד להקים.
ושוב החלו לנוע לתוך היער. לקראת הערב הגיעו למקום, שנקבע כבסיס. יער עבות סגר עליהם מסביב. הגישה לבסיס הייתה מוגנת משני הצדדים על ידי ביצה, ובקרבת מקום זרם פלג מים, ממנו אפשר היה לשאוב מי שתייה. חפרו מחפורות, הסוו אותן בזרדים יבשים וסידרו את המטלטלים. האלחוטאי דוברינין התקין תחנת אלחוט ניידת ובו בערב נמסרה למטה החזית הודעה על הצניחה המוצלחת ועל מקום הבסיס. הוא הפקיד שומרים על המחנה והרשה לאנשיו לנוח. 
חלפו ימים אחדים. מדי יום ביומו היו יוצאו חוליות מן הבסיס, פונות לעברים שונים, עוברות במשך יום מרחק של 40-30 קילומטר וחוזרות. כאשר הכירו היטב את הסביבה, החליט להתחיל בפעולות. השכם בבוקר של 24 ביולי 1942 יצאו למילוי משימות קרביות. צוות הקרב של הקפיטן ניקולי דוידוב יצא לאזור תחנת הרכבת ברובר וצוות הקרב של לויטננט ניקושין פנה לדרך המובילה לצ'רניגוב. קפיטן רבינוביץ' עצמו הצטרף אל צוות הקרב של קפיטן גרישוילי, אשר עליו הוטל לפעול באזור הכביש קייב-גיז'ין. מכיוון קייב נעו כל הזמן מזרחה, בזו אחר זו, רכבות גרמניות עמוסות טנקים, תותחים וחיילים. על שלושת צוותי-הקרב הוטל לפוצץ את מסילת הברזל.
האנשים זרעו מוקשים בכמה מקומות. לאחר מכן התרחקו ומצאו מסתור בשיחים הסמוכים והחלו לצפות. במהרה ראו כיצד עלתה רכבת על המוקשים, התפוצצה וירדה מהפסים. מאוחר יותר נודע להם, כי רכבת נוספת ניזוקה באותו היום. גם שני צוותי-הקרב האחרים מילאו משימתם בהצלחה – מיקשו ופוצצו שתי רכבות עמוסות תחמושת וציוד צבאי. על חולייתו הקטנה של לוטננט ולדימיר קולוטוב הוטל לבדוק את נקודות הישוב הסמוכות ולברר את האפשרות למשוך כמה מבני המקום אל הכוח הרוסי. משאיחרו לחזור יממה תמימה, גברה הדאגה בליבו של רבינוביץ' ולמחרת היום יצא בעקבותיהם בלוויית חמישה חיילים.
עד מהרה נודע לו, כי בכפר הסמוך רצחו משתפי פעולה כמה חיילים רוסיים. הוא הגיע למבואות הכפר עם ערוב היום. הם מצאו לעצמם נקודת תצפית בין השיחים והחלו לעקוב אחר המתרחש בכפר. שרר בו שקט גמור. הם לא הבחינו בגרמנים ואף לא במכוניות. משהחשיך, החלו לנוע לעבר הכפר, עקב בצד אגודל, מרוחקים זה מזה 3-2 צעדים. בהגיעם לקצה הכפר, קרבו לבית חשוך. הוא השאיר ארבעה חיילים בחוץ ובעצמו, יחד עם חייל אחר, קרב לדלת, שהייתה נעולה ונקש עליה חרש 
"מי שם?" – נשמע קול אישה מאחורי הדלת.
"משלנו, פתחי..."
הבריח השמיע חריקה והדלת נפתחה קמעה. החייל דחפה בכוח והיא נפתחה לרווחה. משנכנסו, נבהלה האישה. 
"שקט!" – פקד – "אל פחד! האם יש עוד מי בבית?"
"לא, אין איש".
"היכנסי, אפוא, לחדר והאפילי את החלונות".
בעלת הבית צייתה. רבינוביץ' נכנס לחדר בעקבותיה והאירו בפנס הכיס שלו. לפניו עמדה אישה באה בימים, בעלת פנים כחושים ומיוגעים. בבהלה ובדריכות הביטה בפני הבאים.
"אל תפחדי. אנחנו חיילים רוסיים וברצונו להציג לך מספר שאלות".
האישה נרגעה קמעה.
"שבו בבקשה... ומה שמך, רחימאי?"
"שמי איבן... איבן איבנוביץ' – השיב. האישה סיפרה להם פרטים על רצח החיילים הרוסיים, שהופתעו על ידי משתפי הפעולה עם הגרמנים. הוא שאל על מראה החיילים. לא נשאר בליבו כל ספק: היו אלה חיילי הלוטננט קולוטוב. 
מפי האישה נודע לו, כי משתף הפעולה האחראי לרצח החיילים הוא רודיון פונומרנקו, המתגורר בקצה האחר של הכפר. הוא נפרד מן האישה בחמימות והודה לה. הוא החליט לנקום את נקמת חייליו ולהשמיד את משתפי הפעולה. היה עליו לפעול במהירות: עוד מעט יאיר היום. בהגיעו לביתו של פונומרנקו נקש בחוזקה על דלת הבית. נשמעו צעדים וקול גבר שאל: "מי שם?"
בקול רם וכעוס הפטיר רבינוביץ' כמה מילים גרמניות ואחרי כן "תרגם" את דבריו בקול שונה מן הראשון: האדון הקצין דורש, כי השוטר פונומרנקו יופיע מייד אצלו".
"בסדר!" נשמעה התשובה והדלת נפתחה.
אלומת אור חזקה של פנס הכיס האירה לתוך עיניו של פונומרנקו והוא כיוון את שמורות עיניו. בן רגע נכפתו ידיו.
"לך, בוגד!" – ציווה עליו רבינוביץ' ודחפו קדימה – "אף הגה!"
פונומרנקו הלך בראש מורכן. בהגיעם לקצה היער נעצרו וקפיטן רבינוביץ' אמר: "בתוקף השלטון שניתן על ידי הפיקוד העליון, הנני דן למוות בירייה את משתף הפעול הפונומרנקו".
הבוגד כרע על ברכיו, התפתל לרגלי החיילים וביקש רחמים. ירייה בודדת פילחה את הדממה.
כשפניהם מוארים בקרני השמש העולה, העמיקו רבינוביץ' וחייליו לתוך היער, בדרכם לבסיס, ובליבו של רבינוביץ' מחשבה: בעורף האויב עליך לנהוג בהעזה ובזהירות כאחד.
באחד מימי ספטמבר 1942 נמסר לקפיטן רבינוביץ', כי לכפר אובוהובו הגיע כוח המורכב בעיקרו מקוזקים רוסיים, שנפלו בשבי הגרמנים. הגרמנים קראו לו "הבטליון הקוזקי ה-121". כדי לקבוע את מספר אנשי הבטליון ואת מטרת בואו לאזור, שלח הקפיטן לכפר אחד מקציני המטה שלו – לוטננט סוטוב. סוטוב העמיד פני גידם, ידו השמאלית הוצמדה בחוזקה אל גופו, ומבחוץ נראה רק שרוול ריק של סגין קרוע ומלוכלך, בהישענו על מקל, פנה ה"נכה" לעבר הכפר. רבינוביץ' לקח בחשבון מראש גם את האפשרות, כי סוטוב ייתפס וייאסר. לפיכך סוכם שעליו לומר, כי הוא מחזר על הפתחים ומשום שמתת היד לנכה נדיבה יותר, החליט להעמיד פני גידם. הוכחה לכך ישמש תרמיל הבד הצמוד למותניו ובו כמה פרוסות לחם יבש. 
הקוזקים ישבו על מפתני הבתים והתבדחו. סוטוב ניגש וביקש סיגריה. נתקשרה שיחה. השרוול הריק עורר, כנראה, אמון. הוא שהה בכפר כמעט יום שלם ולאחר שנודעו לו כמה דברים חשובים, חזר לבסיס.
סוטוב ביקר בכפר פעמים מספר ועד מהרה הצטברו בידי רבינוביץ' ידיעות מפורטות. אכן, הבטליון הורכב בעיקר מקוזקים רוסיים שנפלו בשבי, תחילה היו עצורים במחנות מיוחדים בתנאים קשים מנשוא, רעבו ללחם והועסקו בעבודות פרך. עשרות מתו מדי יום ביומו. לאחר שעונו קשה, הוצע להם להצטרף לבטליון. סירוב – פירושו מוות ודאי.
הבטליון מנה עתה כ-400 איש. היו בו שלוש פלוגות פרשים ומחלקת מקלענים. הפיקוד היה בידי קצין גרמני, ואילו כראש מטה שימש קצין סובייטי לשעבר בשם ליאונוב.
רבינוביץ' החליט להעז. הוא הטיל על סוטוב למסור לליאונוב פתק, בו נאמר, כי מפקד הכוח הרוסי מציע לו להיפגש עימו לשם מו"מ. כן נקבע בפתק מועד הפגישה ומקומה. ותנאי הותנה: על ליאונוב להופיע לפגישה בגפו, ללא מלווים. הובטח לו, כי לא תיפול שעה משערות ראשו ארצה ולא יאונה לו כל רע. מקום הפגישה נקבע בקרבת הכפר בו חנה הבטליון, בקצה היער. מהמקום שנקבע לפגישה אפשר היה לראות את כל הדרכים המובילות אליו מן הכפר. 
כ-24 שעות לפני המועד, הגיעה לאזור הפגישה קבוצת חיילים לשם תצפית, ואילו רבינוביץ' עצמו בלוויית כמה חיילים הגיעו למקום לשעת הפגישה ממש. 
הם הסוו עצמם והחלו לצפות רגעים מספר לפי המועד שנקבע, הגיע ליאונוב. הוא הלך לאיטו והביט בזהירות סביבו. החיילים עקבו אחריו, אולם לא הרגישו בשום דבר חשוד. ליאונוב ניגש אל עץ ליבנה דו-גזעי, אשר נבדל בצורתו מן העצים האחרים, נעצר, הוציא חפיסת סיגריות, הצית אחת והחל מעשן.
רבינוביץ' בלוויית שני חיילים יצאו מהמסתור ופנו אליו.
"אתה ליאונוב?"
"כן!"
"אני נציג הפיקוד הסובייטי... שב כאן" – והוא הראה לליאונוב על גדם עץ –"תחילה ברצוני להציג לך כמה שאלות". 
"שאל ואשיב" – ענה ליאונוב וישב.
מסיפורו של ליאונוב נודע לרבינוביץ', כי הלה שימש בעבר מפקד פלוגה בצבא הסובייטי. בקרבת חרקוב כותרה החטיבה בה שירת על ידי הגרמנים. ליאונוב וקבוצת חיילים עימו ניסו לפרוץ דרך מזרחה. משנשארו מתי-מעט בלבד ומלאי הכדורים שלהם אזל, נתקלו במארב גרמני ונלקחו בשבי. גם על ליאונוב עברו הייסורים והתלאות שהיו מנת חלקם של כל השבויים.
"אני מבקש ממך, האמן לי" – אמר ליאונוב בסיימו את סיפורו – "לבשתי את המדים הגרמנים במטרה אחת בלבד: לקבל לידי נשק ובהזדמנות הראשונה לחדש את מלחמתי בפשיסטים. חיכיתי להזדמנות כדי לעבור שוב לצבא האדום. יודע אני, כי רבים בבטליון אף הם חשים כמוני". על הבטליון עצמו סיפר כמה פרטים, אשר באופן כללי היו ידועים כבר לרבינוביץ'. רק דבר אחד לא ידע והוא, כי הקוזקים הובאו לאזור כדי להילחם נגדו וכי הם מצפים בקרוב לבטליון נוסף של חיילי ס.ס. "אני מאמין לך" – אמר רבינוביץ' – "מרגע זה ואילך אתה נתון לפקודי. מייד יוטל עליך תפקידך הקרבי הראשון".
המשימה שהוטלה על ליאונוב, הייתה: לאסור את הקצינים הגרמניים. אולם הם גילו התנגדות ונהרגו בו-במקום. לאחר שחיסל את משתפי הפעולה מבין תושבי הכפר וגם מבין חיילי הבטליון, ערך ליאונוב מסדר בכיכר הכפר. קפיטן רבינוביץ', שהגיע לכפר, הודיע, כי הבטליון יצטרף לצוות-הקרב שלו, וכי ליאונוב מונה למפקדו. רבינוביץ' קיווה, כי יצליח להוציא את הבטליון מהכפר לפני בואם של חיילי ה-ס.ס., אולם לגרמנים נודע על המתרחש והם הגיעו למקום כעבור שעות ספורות, התפרסו במבואות הכפר ותקפו את הבטליון משני העברים. ליאונוב תפס עמדות הגנה והקרב שניטש היה עז מאוד. כעבור ארבע שעות עלה בידי חיילי ה-ס.ס. לכתר הבטליון. המצב היה מסוכן מאוד. ברגע האחרון ממש הגיע צוות הקרב של הקפיטן דוידוב, שהוזעק על ידי רבינוביץ', ותקף את הגרמנים מן העורף. משלחת העונשין של הגרמנים נחלה תבוסה ואל צוות הקרב של רבינוביץ' נוספו כ-300 איש. האחרים נהרגו.
הקפיטן זלמן רבינוביץ' הסיט הצידה את הסרגל ורכן מעל המפה. הם עברו כבר מאות קילומטרים. המרחק ממוסקבה עד מקום הימצאו עתה, היה 750 קילומטר. הם ציפו לבואו של מטוס וזלמן חישב, כי אם המטוס ימריא עם שקיעת החמה, הריהו עתיד להגיע ב-11:30 בלילה. הווה אומר, כי את המדורות יש להבעיר לא יאוחר משעה אחת-עשרה.
הוא נטל שוב את הסרגל לידו והחל למדוד מחדש את המרחקים על פני המפה. 
למחפורת נכנס ראש מטהו, הקפיטן רזומוב.
"צריך לבדוק שוב את מסלול הנחיתה. המטוס כבד משקל" - אמר רבינוביץ' לרזומוב.
"הכל יהיה בסדר".
"המבין אתה? המטוס, פירושו לא רק נשק ותחמושת לא רק רפואות ודואר, לא רק תוספת אנשים. עם בואו פגה והולכת הרגשת הבדידות..."
"יפה דרשת, איבן איבנוביץ'. לפעמים אני חושב, כי נשמת משורר שוכנת בך..."
"את כל הפצועים יש לרכז במקום אחד וגם את השבויים. את כולם נשלח היום ואל תשכח לשלוח את המכתבים".
"מקנא אני בך. לכל אתה נותן דעתך, הכל זוכר אתה ועוד נשאר לך זמן להתרפק על חלומות..."
"ואתה מה, הכי מתלונן אתה?"
"לא רק שלא התלוננתי אלא שמעולם גם לא הצטדקתי".
"אם כן, אין זאת, כי מתרגש אתה" – אמר רבינוביץ' – "ומה דעתך, האם יבוא הערב?"
"חושב שיבוא".
זלמן פסע אנה ואנה במחפורת. שוב ניגש אל השולחן ועמד לידו שעה ארוכה בלי להסב את פניו.
"צריך לבדוק עוד פעם את עמדות ההגנה" – אמר לבסוף. בפתח המחפורת הופיע האלחוטן. הצדיע, ניגש אל רבינוביץ' והושיט לו נייר.
"מה? מברק?" – לא יכול רזומוב להתאפק.
"כן, בצופן. מאשרים מחדש את צאת המטוס. מציעים להגביר את השמירה על מסלול הנחיתה".
כשהגיעו לשדה כבר החשיך. הירח טרם עלה. השמיים, שבחלקם המערבי היו עטופים עננים כבדים ונמוכים, השחירו זעופות. חשכת בין ערביים ירדה והתקדמה במהירות מעבר היער. ממעל ניצתו לפתע כוכבים גדולים. נשבה רוח קלה. היה קר ולח. בהרימם את צווארוני מעיליהם, סקרו זלמן ורזומוב את מסלול הנחיתה, שהשתרע לנגד עיניהם חלק וישר. ידיים דואגות הסירו את הגבשושיות מעל השדות החרושים, מילאו וכבשו את התלמים, כרתו את עצי הליבנה הצעירים ואת השיחים. המדורות שפוזרו במשולשים, טרם הודלקו. ליד כל מדורה נערמה ערימת קש, זרדים יבשים ובולי עץ שהובאו ממבנה הרוס. בדרך פגשו את מפקד המחנה ורבינוביץ' פקד עליו לבדוק שוב את המשמרות, ולאחר מכן פנה לעבר הפצועים. הם שכבו בקצה החורש, ליד עץ אשוח ענף. בהיפרדו מהם חש רבינוביץ' בליבו הרגשה של אבידה בלתי חוזרת. היו אלה חיילים למודי-קרב ובעלי ניסיון.
צמרות עצים אפילות ומדובללות נעו מצד אל צד. כפי שנראה מלמטה – חנו במעין תנועת מחול סיבובית. רחש הצמרות כלל לא תאם את קצב תנועותיהן, כי אם גבר ונחלש ברגעים בלתי צפויים. אל רחש העצים נתלוותה שריקת רוח קלה ועצובה. כוכבים נצנצו מבין הבדים המתנועעים. זמזומו של המטוס טרם נשמע.
בשעה 23:00 הבעירו את המדורות. תיכף ומייד לאחר מכן, כבאורח פלא, נשמע שאונו של המטוס המתקרב.
הכל מתנהל בסדר.
אולם עם עלות השחר הופצץ היער. כמה מפציצים גרמניים חנו מעל צמרות העצים והמטירו פצצות שנפלו בקול צרחני, התפוצצו והד התפוצצותן נישא על פני היער ונדם אי-שם במרחקים. ההפצצה לא גרמה כל נזק, המטוס כבר המריא מזמן והפלוגות יצאו לדרך. רק העצים שמסביב הושחתו. מהם כאילו נכרתו מלמטה ונפלו, מהם שנגדעו צמרותיהם ומהם כאילו רכנו הצידה תחת כובד המתכת שניתכה עליהם – נותרו שעונים אחד אל משנהו, כמבקשים תמיכת-חיים אחרונה.
המטוס הביא עימו גם הודעה: לקפיטן רבינוביץ' הוענקה דרגת מיור. אנשים אחרים מצוות הקרב שלו זכו אף הם להעלאות בדרגה ולאותות הצטיינות. רבינוביץ' זכה לאות הצטיינות גבוה – אות לנין.
היה עוד אור כאשר המשמר הקדמי הגיע אל הדרך המובילה מצ'רנוביל לקולפיטו. ניכר היה, כי התנועה בדרך רבה מאוד ואפשר היה להבחין בעקבות זחלי טנקים וגלגלי מכוניות לרוב. מיור רבינוביץ' סימן את מקום המארב ושלח קצין-קשר להזעיק את פלוגתו של ניקושין, אשר נשארה בעתודה. כבר החשיך, כאשר החיילים התרכזו במקום. במשך הלילה לא נראתה כל תנועה בדרך. היא החלה עם אור היום. תחילה עברו משאיות אחדות עמוסות ציוד צבאי ולאחר מכן טור של תותחים נגד מטוסים. זלמן שכב בין השיחים במרחק כ-10 מטר מהדרך וחיכה. משמאלו ומימינו, קצת מאחור, תחת העצם, שכבו חיילים לבושי סגינים מנומרים, חמושי מקלעים ורימוני יד. דרוכים לזנק לקרב בכל רגע. שקט. רק לפעמים נשמע ציוצה של ציפור יער, חריקה של גזע עץ. הנה נראתה בדרך מכונית, אשר לשם הסוואה כוסתה בכתמי ירוק וחום. אחריה נעו כמה מכוניות משוריינות.
"היכון!" – פקד רבינוביץ' בלחש והפקודה נמסרה מפה לאוזן לאורך הטור. 
כאשר השיירה הגרמנית עלתה כולה על הכביש – הותקפה ברימוני יד ובאש רובים. המכוניות התחילו לבעור והתחמושת התפוצצה. לאחר שהתאוששו קמעה, פתחו הגרמנים ביריות לכל עבר, אולם איחרו את המועד – כל הציוד הצבאי שהובילו הועף אל על, והתוקפים התרחקו הישר מהר לתוך היער הסבוך.
המצב החמיר מיום ליום. הגרמנים תגברו את חילות המצב, ערכו גיחות לעיתים קרובות ורדו בתושבי הכפרים ללא רחם. נקודות ישוב שלמות הושמדו אחרי כל גילוי איבה קל שבקלים כלפי הגרמנים. הקשר בין חילות המצב המבודדים שלהם קויים על ידי טנקים קלים. מטוסים הפציצו יום-יום את היערות, והטילו פצצות לעבר כל מקום בו הבחינו בעשן או באנשים. המיור רבינוביץ' למד מן הניסיון שרכש בקרבות הקודמים, כי חילות המצב של הגרמנים, המנותקים אחד ממשנהו, עלולים להפך לכוח מחץ רב עוצמה אם יעלה בידם להתאחד. על כן החליט לערוך שתי פעולות: אחת נגד חיל המצב במורוב ושנייה לאורך מסילת הברזל, כדי להעתיק את מרכז הכובד של הקרבות אל קווי התחבורה ולהכריח את הגרמנים להפריש חלק מכוחותיהם לשמירתם. כן ביקש להחרים ציוד ותחמושת, אשר חלק מכוחותיהם לשמירתם. כן ביקש להחרים ציוד ותחמושת, אשר חייליו היו זקוקים להם מאוד. אולם יחד עם זאת, אי אפשר היה לוותר כליל על פעולותיהן של חוליות ניידות קטנות, שכן חוליות אלו היו פגיעות פחות ויכלו להופיע במקומות שונים. אולם התקפות אלה לא הביאו תוצאות ניכרות. כאשר הותקפה רכבת, נפגעו על פי רוב רק הקטר ושלושה-ארבעה קרונות והתנועה בעורק זה הייתה נפסקת לכמה שעות בלבד. ואילו מיקוש הרכבת, המלווה בהתקפה לאחר מכן, היה בו סיכוי להשמיד את הרכבת כולה, להרוס את המסילה לאורך מאות מטרים ולתפוס שלל.
הם יצאו לפעולה עם רדת הערב. השמיים כוסו עננים אפורים, טפטף גשם קל, החשיכה ירדה באחת, עטפה את היער והעלימה מעין אדם את הדרכים והעצים. נשמע בבירור טפטוף הגשם ושקשוק שלוליות המים. מדי פעם בא משב רוח חזק והתיז רסיסי גשם מענפי העצים. החיילים התקדמו בשרשרת ארוכה למען יוכלו להתפרס במהירות, במקרה שייתקלו במארב, ולכתר את האויב. בקושי הבחינו חייל בגבו של רעהו. נדמה היה להם, כי הם עולים על הר גבוה, זוחלים על פני רכס חימר חלקלק, ומשני העברים פוערת פי תהום שחורה. טיפות הגשם, שנפלו על הפנים והידיים, כאילו חמות היו ואילו אלו שחדרו בעד הצווארון, פנימה, היו קרות כקרח. האנשים התכרבלו במעיליהם כנגד הקור והרטיבות. הבגדים נרטבו ונדבקו לגוף, אולם כל אחד מהם חש כי יש מנהיג נבון הנהוג בהם. הם קיבלו את מרותו באהבה. הגשם פסק קמעה, אי פה אי שם נקרעו העננים ונצנוץ הכוכבים נראה חד ובהיר יותר. 
לאחר הליכה בלתי פוסקת של שלוש שעות פקד רבינוביץ' להתפרס לשתי שרשרות. בקרבת מסילת הברזל הניח צוות הקרב מארב, ומשני אגפיו נשלחו קדימה חסימות. את עמדת הפיקוד מיקם זלמן באגף השמאלי של השרשרת הראשונה. לידו נמצאו גם החבלנים, אשר עד מהרה החלו זוחלים קדימה, בהתירם את הפתילים. שוב החשיך. רק הפתילים הבלתי נראים לעין חיברו בין החבלנים לבין עמדת הפיקוד. מהם כמו זרמו הרגשות מקצה אחד למשנהו. לאחר מכן קפא פתיל זה או אחר ולא נע עוד. החבלנים הביטו סביבם ועשו אוזנם כאפרכסת. עבור זמן-מה שוב החלו הפתילים להרעיד בהפסקות קצובות, שנתמשכו יותר ויותר.
"מן דין היה לקבוע אותות עם החבלנים" – הרהר זלמן. אחז באחד הפתילים, העביר עליו את כף ידו ורץ קדימה, רכון קמעה. 
מתוך החשיכה החל נשמע רעש קרב והולך של רכבת. תחילה התמזג עם שאון הגשם. אולם עד מהרה אפשר היה להבחין בקצב קבוע, שהעיד על התקרבותה של מכונה עצומה. זלמן הסתכל לתוך החשיכה, אך לא ראה מאומה. סמך על חושיו האחרים וירד בזהירות לתוך התעלה. נעצר לרגע בתחתיתה והביט סביבו. מפאת החשיכה כמעט שאי אפשר היה להבחין גם באופק. בכל זאת ראה זלמן במרחק של עשרה מטר ממנו, על שפת הסוללה, את דמויותיהם של כמה מן החבלנים שחיפשו מסתור, כשהם נצמדים לקרקע. בקלילות וללא מאמץ זחל זלמן לעבר הסוללה. הדרך הייתה בת שני מסלולים. פתאום הבחין בשומר גרמני עומד ביניהם. הגרמני דידה מרגל לרגל ובהרכינו תכופות את ראשו, כבש את פניו בשרוול סגינו. בכל פעם שהרכין את ראשו, ניצת זיק של אור והאיר את אפו, את לסתותיו ואת הקשת הקמורה של גבות עיניו. הגרמני עישן. זלמן שלף סכין פיני מתוך מגפיו והכין עצמו לזינוק. בו ברגע, כנראה מחמת תנועה בלתי זהירה של אחד החבלנים, החלו מדרדרים חלוקי-אבן קטנים לתוך התעלה. השומר חדל מלעשן והתמתח. עם תת מקלעו ביד, הטיל מבטים חשדניים – אחד לעבר התעלה ואחד לעבר הרכבת המתקרבת ברעש גדול. הוא החל נסוג לעבר המקום בו חיכה זלמן. נעצר ובתנועה מהירה הוציא מכיסו את אקדח-הזיקוקין. אולם הקול שהגיע לאוזניו – הקפיאו. היה זה קולו של זלמן: "עצור!" צעק לתוך אוזניו. 
הרכבת קרבה והלכה, ורעש גלגליה החריש הכל. מעבר לעיקול הבהיקו שלוש אלומות אור על המסילה. הקטר השחור כמעט שלא נראה באור הזרקורים. רק אלומות האור הן שקרבו ומאחוריהן בא הרעש. הפתילים חוברו. שלהבת אש עצומה זינקה אל-על. הקרונות החלו כמו מזדקפים והתפוצצות אדירה הדהדה בחלל.
החיילים זינקו לעבר המסילה. לאורם של זיקוקין אפשר היה להבחין מבעד למסך הסמיך של הגשם, בקטר, עטוף ענני אדים, בקרונות משא שנתגבבו זה על זה, בקרון נוסעים הרוס ובכעשרה משטחים מכוסי אברזין, קרונות מיכל ושוב קרונות משא...
ההתפוצצות לא הפכה את הקטר, אלא הורידה אותו מן הפסים. דומה היה לחיה פצועה, אשר תוך כדי ריצה תקעה את פניה בקרקע, אולם נותרה לעמוד על רגליה האחוריות כולה פליאה על חור הישע שלה, ומשהו בחזה החל מבעבע ורותח. לשונות שליחכו את הקירות הרטובים והמבריקים מגשם של הקרונות המגובבים. השלהבת ריצדה על פני הקרונות ובהינתקה מהם דעכה בבת אחת. מבעד לדלתות ולחלונות של קרונות הנוסעים קפצו חיילים. הצנחנים כיוונו אליהם את אישם וכדורים נקבו את דפנות הקרונות הירוקים והפילו חללים ביושביהם. אלה מביניהם, אשר האש לא הצמידתם אל הקרקע, הפילו עצמם אל מתחת לקרונות והשיבו באש מקלעים. מבין הגלגלים התפזרו במניפה כדורים נותבים וננעצו בגדר המדובללת של עצי האשוח. כמה חיילים מצוות-הקרב של גרישוילי פרצו בריצה אל המסילה, אולם מייד כמו נדחפו לאחור על ידי כוח סמוי וחזרו במנוסה תוך נענוע ידיים, ונצמדו אל תחתית 
התעלה. זיקוק הרקיע לשמיים ובהגבירו מהירותו החל נושר אי שם מאחור. מתחת לקטר פירפרה בבואת אור צהובה ועל גבי הקרונות המגובבים אצו-רצו לשונות אש. ושוב הרקיע השמיימה זיקוק ולאורו ניראו הקרונות, הפסים הכחולים, המסילה ושדרת עציה אשוח שלאורך הדרך. כאשר הגביה הזיקוק, ניראתה בבהירות קרקעית התעלה ודמויותיהם של הצנחנים שנצמדו לאורכו של המתלול. עד מהרה החלו מתפוצצים רימוני יד ליד הקרונות. הם השתלהבו בדמות כוכבים דוקרניים, קרעו לרגע קט נתחים מן החשיכה והאירו את גלגלי הקרונות, את אדני המסילה ואת האנשים הצמודים לקרקע.
"אני מצטרף אל הלוחמים" – אמר פתאום המיור רבינוביץ' בקול תקיף אל ראש המטה שלידו, משהבחין כי מקלע שפקד להעבירו אל מעבר למסילה, החל פועל. "אפשר לעשות כל זאת מהר יותר ונקי יותר..."
"אולי תחכה קצת, איבן איבנוביץ'?"
"המשטחים האלה אינם מוצאים חן בעיניי..."
פתאום נשמעה מעל למשטח אחד יללה מרושעת של המתנע, טנקים!
זלמן צעק: "המקלעים שבאגפים, כדורי הצתה לעבר המשטחים – אש!" הוא קפץ בזריזות וזינק אל תוך התעלה. הגרמנים ירו זיקוקין בזה אחר זה. לאט-לאט נמוג הגוון האדום שלהם והפך לבן. הזיקוקין התעופפו מעל לרכבת, הבהיקו שנייה או שתיים, שוב האדימו ונשרו אי שם בחשיכה. משני המשטחים נשמע בבהירות טרטורם של מנועים. ערמות השחת שהיו עמוסות על אחד מהם החלו פתאום לנוע ולהתמוטט ומתוכן הופיע, מתנוצץ בשריונו, טנק, שהסתובב בכבדות לרוחב המשטח, גנח, שאג – וירה. אי משם, מן השדה, הדהד קול הנפץ. הטנק נרעד, שאג שנית ולאחר מכן, כמו נטרפה דעתו עליו, הוא החל ממטיר על השטח צרורות של אש מקלעים. הגרמנים ניסו להתניע גם את הטנקים האחרים שעל המשטחים, אולם האש כבר אחזה בערמות השחת. החיילים הרוסים זרקו רימוני יד לעבר הטנקים ומצאו מחסה בתעלה.
בקרבת מקום לאחד הטנקים פרצה אש. המשטח שהטנק היה עמוס עליו כאילו נחצה והטנק, שאבדה לו משענתו, החל גולש למטה בכבדות. טנק אחר, שהדליק את פנסיו, ירק מתוך האשנב הפתוח צרור כדורים קצר. הכדורים החליקו על פני הסוללה וחדרו לתוכה. הטנק הסתובב, התייצב לרוחב המשטח וניתר קדימה. אור פנסיו ביתר את המסילה, ננעץ ברקע. אחר, נשמע קול נפץ לידו – ואורותיו כבו.
מתוך התעלה התעופפו שני זיקוקים – אדום וירוק: אות להתקפה כללית.
בצעקות "הורא!", כשהם ממטירים אש תוך כדי ריצה, זינקו החיילים אל הקרונות. שוב החלו המקלעים לפעול. מרחוק הצטרפו צרורות מקלעים ויריות רובים – היו אלה המארבים הרוסיים שהוצבו באגפים. הם פתחו ביריות לעבר הגרמנים, הנסים על נפשם. הכל התרחש במהירות. קבוצת חיילים פרצה אל הקרונות. מבעד הדלתות הפתוחות לרווחה נזרקו ארגזי תחמושת ונשק. החיילים 
תפסום בידיהם בעודם באוויר, העמיסום בחיפזון, איש-איש על גבו, ונשאום אל העגלות, שחיכו בקרבת מקום.
עד מהרה ציווה רבינוביץ' לראש המטה תת את הסימן המוסכם לנסיגה כללית, ובו ברגע פרצה מתוך קרונית המיכל להבת אש והחלה פושטת על פני המסילה. למרות הגשם נדלקו אדני העץ של המסילה ופסי הברזל החלו מתפתלים כנחשים.
הנסיגה נמשכה כל הלילה. מלפנים חרקו בקול חדגוני העגלות העמוסות בפצועים ובהרוגים. משנתפזרו העננים השחירה מעל לראשיהם כיפת השמיים גבוהה ומכוכבת, הכוכבים היו בהירים וגדולים מתמיד ושפעו אור שקט ואחיד.
ראשית פברואר 1943. הצבא הרוסי זכה לניצחון גדול על גדות הוולגה. היוזמה עברה לידיו והוא פתח בהתקפה רבתי על פני שטח נרחב. קו החזית התקרב למחוז צ'רנינוב, שם פעל צוות הקרב של רבינוביץ'. כוח זה הוכפף לפיקוד חזית המרכז, שגייסותיו התרכזו ליד קורסק ובעתיד היה עליהם לתקוף בכיוון צ'רנינוב. הגרמנים נקטו אמצעים דחופים להקמת קווי הגנה וביצורים בעורף הסמוך לחזית, בתקווה שיעלה בידם לעצור את התקפת הרוסים. על הקמת הביצורים נודע לרבינוביץ' עד מהרה. קשה יותר היה לברר 
פרטים, כגון חוזקם של הביצורים ותבניתם המדויקת. מדי יום ביומו דיווח רבינוביץ' באלחוט לפיקוד החזית, ועם המטוס, שהיה ממריא מאחד ממסלולי ההמראה, היה שולח תרשימים מפורטים של הביצורים, שנבנו מסביב לצ'רנינוב, לגז'ין ולאורך הגדה המערבית של הנהר דסנה. 
ליד העיר גז'ין הקימו הגרמנים שדה תעופה גדול, אשר שימש בסיס למפציצים. כן נמצאו בו בקביעות כ-25-20 מטוסי קרב. המיור רבינוביץ' קיבל פקודה, להרוס את שדה התעופה.
בליל ה-10 במרס 1943 שרר כפור ושלג ירד בעצלתיים. בדי העצים הערומים כוסו שריון שקוף של קרח ונראו כעשויי בדולח. כשנגעו בפנים הייתה שריטתם פוגעת עד לכאב, ועם כל משב רוח הדהד ביער קולם של פעמוני זכוכית. השכם בבוקר ירד על פני האדמה ערפל חלבי–קר, רטוב וסמיך. הסוסים הבלתי מפורזלים, שלא מזמן נלקחו שלל מידי הגרמנים, מעדו בלכתם, כרעו ברך, וחסרי ישע תקעו ראשיהם בדרך הקפואה. לאורך מחצית הקילומטר ויותר נמשך הטור של החילות, ששירכו דרכם לאיטם: המקלענים, הרובאים והחבלנים. גלגלי התותחים חרקו בנחת, האנשים צעדו בזהירות, וכדי שלא ימעדו, נפנפו בידיהם כבכנפיים – אולם ללא הועיל. הם מעדו ונפלו, ומדי נופלם נשמעה קללה חנוקה. אף על פי כן שימח הערפל את ליבו של רבינוביץ', שכן אפשר לו להתקרב אל שדה התעופה בלי להתגלות, להתפרס ולתפוס עמדות. הפעולה תוכננה לכל פרטיה וגורם ההפתעה היה אחד מיסודותיה. לפנות ערב הגיעו אל נקודות המוצא ורבינוביץ' פקד לתפוס את העמדות שנקבעו מראש. כרגיל במקרים כאלה התרגש בליבו, אולם כלפי חוץ לא ניכר הדבר כלל. עד מהרה דיווח ראש המטה, כי כל הכוחות מצויים בעמדותיהם ומחכים לפקודות נוספות.
"ובכן, טוב" – אמר זלמן בקול שקט – "לפי שעה אין בפי כל דבר. שיטפלו בהסוואה וישגיחו על הסדר. כל מי שייקלע הנה במקרה – יש לעוצרו!" חיש קל השתרר שקט בלתי רגיל. שקוע במחשבותיו ומלא דאגות, החל זלמן עובר בין עמדות החיילים. אנשי המשמרות היו ערים ואילו האחרים שעייפו ממסעם, ישנו שינה עמוקה, כל אחד בתנועה שונה, כשראשיהם שעונים אל גזעי העצים. מלמעלה, כמקודם, נשמעו מדי פעם צלילים של פעמוני הזכוכית. מתחת לאחד העצים הבחין באהרון שטיינברג, מורה שנמלט לפני זמן קצר מן הגטו, ובאשתו מרים. אהרון ישב על האדמה, נשען בגבו אל עץ ליבנה מסוקס ונמנם. ואילו מרים ישנה כשראשה על ברכיו. באור העמום ניראו פניהם יגעים מאוד. בחורשה קטנה נתקל זלמן במישה זילברמן. את הנער הזה מצאו זה לא כבר ביער, כל עוד נפשו בו. מישקה לא ישן. הוא כרע על ברכיו מעל למטפחת פרושה, עליה נערמו כדורי נחושת נוצצים והיה ממלא את מחסנית המקלע בקפידה יתרה. זלמן החליף עימו מילים מספר וחזר למטה. לאחר שהורה לשומר להעירו בעוד שעתיים, שכב לישון. אולם המחשבות על הקרב העתיד להתחולל, הרחיקו שינה מעיניו שעה ארוכה. 
כאשר עלתה השמש הקרה והחיוורת מעל ליער, הזעיק זלמן את המפקדים. יום שלם עמד לרשותם והיה עליהם לוודא שהגרמנים לא יבחינו בהם בטרם זמן. 
מטח יריות, שהמרחק החליש את עוצמתו, פילח את האויר ואחריו עוד אחד ועוד אחד. חיילי הכוח המסתער כבר יצאו מן התעלה ורוביהם בידיהם. הם רצו אל הבתים הקיצוניים, בהם שוכנו הטייסים ומרכז הקשר הגרמני. החבלנים, שנחלקו לקבוצות ותוגברו על ידי מקלענים, פנו עבר מחסני הדלק, מחסני התחמושת והמטוסים.
זלמן שלף את אקדחו וזינק קדימה. תחילה אחזה האש במיכליות הדלק. עשן ולשונות אש פרצו השמיימה. הגוון האדום של העשן אשר השחיר מרגע לרגע והתמשך לעבר האופק, הטיל אימה ופחד. מקצות שדה התעופה נשמע קול התפוצצויות ושברי מטוסים התעופפו אל על. הגדוד הגרמני, אשר אבטח את שדה התעופה והתפרס בחורש הקטן החצוי על ידי דרך עפר, במקביל למסלולי ההמראה – נזעק כולו. הקרב גבר והלך. בין קולות הנפץ, ההמולה והרעש, אי-אפשר היה להבחין בין יריות הרובים לבין צרורות המקלעים. הגרמנים כמו נחסמו על ידי משב-רוח חם, נעצרו ונצמדו לקרקע. מוקשים החלו מתפוצצים והשאירו על הקרקע כתמים מבחילים. זלמן ראה כיצד נשאו על אלונקה את לוטננט ליאונוב החיוור, שנפצע פצעי מוות. קול היריות נחלש וגבר חליפות. עשרות מטוסים היו למאכולת אש. 
ההצלחה הייתה גדולה. קצין קשר בא בריצה לרבינוביץ.
"התרשה לדווח?" – שאל.
"מה הדבר?"
"בדרך מסוחוצ'ב מתקרב והולך טור גרמנים המונה כ-100 איש".
"אם כן, ברחטוב, קח את העתודה שלי וצא לקראתם. אם תספיק – תקבל את פניהם, אם לא – תקוף בעורפם חת-שתיים!".
הגיעה שעת הנסיגה. צריך היה להינתק מן הגרמנים ויהי-מה.
המיור רבינוביץ', יחד עם קבוצת החיפוי, נסוג אחרון אל עבר הביצות שלא קפאו. תחילה בחור בין השבילים, קפצו מגבשושית לגבשושית ואילו לאחר מכן הלכו ישר ללא הבחנת יתר. ההליכה קשתה מאוד. הרגליים בוססו בדייסת הכבול ונדמה היה כי הן שוקעות בתהום, שמקרקעיתה עלו בועות של אדי ביצות. היה עליהם להחיש צעד – פן יתאוששו הגרמנים ויפתחו ברדיפה. 
משיצאו מאזור הביצה, עברו כברת דרך ביער, חצו נחל קטן שקפא והעמיקו לתוך היער.
עדיין נשמע קול יריות ונדמה היה, כי הוא נע ממקום למקום. קולות הנפץ, שהגיעו משדה התעופה ההרוס, היו עזים מאוד. עדיין התפוצצו שם פגזים ומיכליות דלק. 
שלושה ימים הלכו כמעט ללא מנוחה. במקום אחד, שם נדמה היה כי הדרך נעלמת מאחורי בוסתן עצי אגוז, הבחינו פתאום בכמה זוגות רגליים, נעולות במגפיים גרמניות. הם נצמדו אל הקרקע ולאחר שחיכו קמעה, הבחין זלמן כי הייתה זו קבוצת חיילים גרמנים, שמנתה 30-20 איש ואיתם שוטר מקומי. השוטר רץ קדימה מבלי להבחין דבר. זלמן הופתע למראה פניו הגרמיים, עיניו הצרות 
והמודלקות ושפמו, שנראה כמו מודבק לשפתו. החיילים שרצו מאחוריו, דחפוהו קדימה, וכך רץ האיש מבלי להסב פניו, כשראשו מכונס בין כתפיו. זלמן החליט להניח להם לעבור על פניו ולא להתגלות. אולם הגרמנים הבחינו בו ובאנשיו. 
הכל מסביב כאילו נעשה צר יותר. נשארו רק הדרך שביער, האויב ופעימות הלב.
זלמן החליט למשוך את האויב אליו. תוכניתו הייתה פשוטה: לעצור את הגרמנים ולאפשר לאנשיו להסתלק. הוא ימשוך את הגרמנים לעבי היער ושם ינסה להשמידם. בדלגו מעץ לעץ, עקב אחר חבריו. משראה כי סמוך לו נפגע אחד מחייליו והחל כורע ארצה, נעצר זלמן, נשען אל גזע עץ ולחץ על ההדק רק כאשר חזהו של חייל אויב נראה היטב בכוונת. 
הכדורים שרקו סביבו, ביקעו קסמי עץ מהגזע שעליו נשען, ואילו הוא המשיך לכוון ולירות. הגרמנים רצו לתפוס אותו חי וצעקו משהו, אולם פתאום כרע ונפל תחתיו השוטר שהובילם, והגרמנים, שנבהלו לפתע שמא לא ייצאו ממקום שומם ונידח זה חיים – החלו נסוגים.
העיר קייב לא נכללה בגזרת התקפתם של גיסות חזית המרכז. הם צריכים היו להתקיף קצת צפונה ממנה. אולם עיר זו עשויה הייתה להשפיע בהרבה על מהלך ההתקפה. הפיקוד הגרמני החזיק בה חיל-מצב רב, שיכול היה במהירות ובנקל להגיע לאזור הקרבות של חזית המרכז. רבינוביץ' קיבל הוראה לברר מהו מספר החיילים הגרמניים בקייב.
כעבור זמן מה נתקבלה במטה החזית הודעה, בה מסר זלמן פרטים על הגרמנים בעיר, על הרכב כוחם ועל העמדות שתפסו. הידיעות היו בעלות חשיבות רבה. כשנמסרו למפקד החזית, הטיל ספק בנכונותן, כיוון שלא נמסר לו כיצד הושגו הפרטים. כשנשאל על כך באלחוט אישר זלמן, כי הפרטים מדויקים ומקורם בתעודות גרמניות רשמיות שהושגו במוסד גרמני צבאי, המטפל בהספקת מזון לחיל המצב הגרמני באזור קייב. וכך היה הדבר: זלמן הכיר יפה את קייב – העיר בה נולד, גדל ולמד. והנה ער לו צירוף מקרים. 
פעם חקר שבוי גרמני, שנלכד באזור פסטוב וממנו נודע לו, כי עבד במשרד צבאי המטפל בענייני הספקה לחיל המצב. כן סיפר השבוי, כי במשרד זה עובד רוסי אחד ושמו סוירידוב, אדם בן 50 בעל זקנקן לבן, המתגורר ברחוב אוטרדגיה מספר 19. משקיבל הוראה לברר מהו מספר החיילים הגרמנים בעיר, נזכר זלמן בסיפורו של אותו שבוי ובמוחו נולדה תוכנית נועזת.
מאוחר בערב דפק מישהו על דלת דירתו של סוירידוב. השיחה הייתה קצרה: הלה הסכים מייד למלא את הוראתו של המיור איבן איבנוביץ'. סוירידוב הבין, כי הדבר כרוך בסכנה, אולם איבן איבנוביץ' נראה לו מסוכן יותר מן הסכנה ההיא...
הממונה הישיר של סוידידוב במשרד היה לינקה, גרמני שמן, אדום שיער, בגיל העמידה. בכספתו היו שמורות רשימות כל היחידות הגרמניות הנמצאות בקיוב ואשר קיבלו הספקתן מן הבסיס. הרשימות היו מפורטות ונערכו בדייקנות גרמנית טיפוסית. סוירידוב ידע על קיומן של הרשימות, ולא אחת ראה אותן על שולחנו של לינקה. אולם לינקה לא מסרן לאיש, לא הוציאן מחדרו ובצאתו מהחדר היה נועלן בכספת. איש זר לא יכול היה לחדור למשרד משום השמירה המעולה שהופקדה עליו. כיוון שסוירידוב, מכוח תפקידו, רשאי היה להיכנס לחדרו של לינקה, הטיל עליו רבינוביץ' להשיגן.
ביום המיועד נכנס סוירידוב פעמיים לחדרו של לינקה, אולם משמצא בו כמה קצינים ,ביקש את סליחתם ויצא. סוף-סוף נשאר לבד יחידי בחדר. סוירידוב שב ונכנס, קרב אל שולחנו של לינקה והחל מדווח לו על העניינים השוטפים. לינקה הקשיב בפיזור נפש. סוירידוב זרק מבט על הכספת שהייתה פתוחה קמעה. 
"אתה יכול ללכת" – אמרה לינקה, משסיים סוירידוב את הדו"ח.
"עוד שאלה אחת, אדון לינקה", אמר סוירידוב והחל להתקרב בצעדים מהירים אל לינקה. הלה הביט עליו בתימהון. כנראה הבחין בעיניו של סוירידוב משהו בלתי רגיל ופניו החווירו. הוא הושיט ידו אל האקדח, אולם סוירידוב כבר עמד לידו, שלף מוט ברזל קטן שהוטמן בחגורתו ובכל כוחו הנחית מכה על ראשו של הגרמני. לינקה כרע נפל תחתיו.
סוירידוב נעל את הדלת מבפנים וניגש לכספת. משהעביר את הניירות מהכספת לתיק שלו, נשמעה נקישה על הדלת. סוירידוב קפא על מקומו. הנקישה נשנתה ולאחר מכן השתררה לרגע דממה ונשמעו צעדים מתרחקים. סוירידוב קרב לדלת והאזין. היה שקט. הוא פתח את הדלת. איש לא ניראה בפרוזדור. סגר את הדלת, נעלה ושם את המפתח בכיסו. ביציאה הראה את רישיון המעבר, כשהוא מנסה להסתיר את רעידת ידיו ויצא. בשערי בית קטן בריחוק כמה רחובות מן המשרד, חיכו לו אנשיו של זלמן. אחד מהם נטל לידיו את התיק, יצא מהחצר ונעלם מאחורי הפינה. אחר שילב את זרועו בזרועו של סורידוב והובילו מן המקום.
למחרת בבוקר היו התעודות בידי רבינוביץ' ולפנות ערב שודר תוכן החשובות שבהן למטה החזית. סוירידוב נתקבל לאחת הפלוגות ולקח חלק בקרבות עד שחרורה של קיוב.
בסוף פברואר 1944 לא היו באזור העיר רציצה Rechytsa ובשטח שבין הנהרות סלוץ ובוברין כל יחידות רוסיות אחרות פרט לצוות הקרב של רבינוביץ', שהוענק לו שם חדש: חטיבת הצנחנים ה-69. מפקדה זלמן רבינוביץ' הועלה לדרגת פודפולקובניק) סא"ל). כוחות גדולים של גרמנים – דיביזיה שלמה שהועברה מהחזית ופלוגה מיוחדת של גסטפו שתוגברה בתותחים, טנקים וחיל פרשים, פתחו בהתקפה באזור פעולתה של חטיבת הצנחנים ה-69. 
פודפולקובניק רבינוביץ' נאלץ להורות לחטיבתו להתפצל לפלוגות ולסגת מעבר לגדה של הנהר שר.
ימים רבים המשיכו ללכת, כמעט לא מנוחה, בין הגרמנים שסרקו את היער, והתגוננו מפני מארבים, שהושמו בשבילי היערות, ומפני משמרות גרמנים, שניקרו להם בדרכם. הם עייפו מאוד. הרעב החל מציק להם ובקושי הניעו את רגליהם. דרך ארוכה עוד הייתה לפניהם. בהתקרבם אל העיירה לונינץ החליט רבינוביץ' לשלוח סיירים לפניו. קול שאול חשוד הגיע לאוזניהם מהעיירה. הוא קרא לאהרון שטיינברג והסביר לו את פרטי המשימה.
"ובכן, התוכל לסדר את העניין?" שאל.
"אם נחוץ הדבר, עשה אעשה", ענה שטיינברג. הבעת פניו הייתה מרוכזת ושקטה, ורק רעידה קלה, שאחזה בקצה לחייו, העידה על התרגשותו. זלמן הבין לנפשו. המשימה כרוכה הייתה בסכנת מוות, אולם שום ברירה לא נותרה. רצה לומר משהו לאהרון, לעודדו או להצטדק לפניו, אך לא מצא את המילים הנכונות וציפה שאהרון יתחיל לדבר. אלא שזה שתק והביט אי-שם למעלה.
"אם כן בסדר... זה הכל", קטע זלמן את השתיקה. "לך... אני מחכה לשובך לפני עלות השחר".
"בסדר".
"אבל זכור: לפני עלות השחר".
"אשתדל".
נדמה היה לזלמן, כי אהרון חושב על משהו אחר, והוא ליווה אותו במבטו. עד מהרה הגיע לאוזניו לחש בלתי מובן והוא הבחין בשתי דמויות, או יותר נכון בדמות אחת של שני אנשים, שנצמדו חזק איש אל רעהו. היו אלה אהרון ומרים שלו...
פתאום מילא את ליבו של זלמן עצב כבד. הוא הבין כמה קשה לה למיר'לה ללוות את אהוב-נפשה, את בעלה, לדרך שעלולה להיות דרכו האחרונה. היא קינא באהרון. עוד מעט ויילך, אולם לפני לכתו יעתיר על מרים שלו את נשיקותיו, אשר את טעמן לא יפיגו לא הגשם ולא הזיעה, וייקח עימו לדרך דברי פרידה מתוקים, אשר מכל אנשי תבל מיועדים אך ורק לו. זלמן היה נותן עכשיו כל דבר שבעולם ובלבד שתהייה לצידו רחל, רחל היקרה שלו, שתקרא לו לא בשם איבן איבנוביץ', אלא בשמו הוא: זלמן, זיאמה, זיאמקה...
קרב ובא חודש מאי 1944. ביערות ביילורוסיה, שם פעלה החטיבה ה-69, חודש מאי הוא היפה בחודשי השנה. אולם השקט היה עתה מן היערות האלה והלאה. 
מטוסים המסומנים בצלבים שחורים חגו מעליהם, ענקי יער כרעו, נפלו תחתיהם, עצי אורן תמירים ואלונים בני מאה נעקרו משורשם. קולות התפוצצויות של מוקשים וצרורות מקלעים פילחו את דממת היער. מלחמה, אכזרית ועקובה מדם, הייתה בעיצומה. 
מפקד מחנה המוות דרוגוצין, שמילא גם תפקיד של מפקד חיל המצב, הנס ברמר, ישב במשרדו ועדיין בדו"חות האחרונים: 30,286 יהודים כבר הושמדו וכן 6,511 שבויי מלחמה, והמלאכה עדיין מרובה...
בת-צחוק עלתה על פניו של ברמר, הוא נזכר כיצד ירה לא מזמן ביהודייה הרה. היא ניסתה לאוסף את גוויית בעלה, שנרצח על ידי אנשי ס.ס. שיכורים בעת הביקורת בצריפי המחנה. ברמר ירה והרגה בכדור הראשון. 120 חיילי ה-ס.ס. הריעו לכבודו. אחרי כן ציווה גם עליהם לירות: שמא עדיין חי העובר. והם ירו. ישר לבטן. ברמר פרץ בצחוק והריע לכבודם.
הנס ברמר חיכה להזמנה מברלין, וכשדפדף בניירות כבר ראה עצמו במיטתה החמה של גרטה. פתאום שמע יריות. הן נשמעו מכל עבר. הסיט את הניירות ותפס את שפופרת הטלפון. תחילה לא נענה כלל ולאחר מכן לחש מישהו בקול מבוהל מאוד, כי הרוסים תוקפים את חיל-המצב. ברמר התרתח. אחוז פחד-מוות ציווה להכניס לקרב את הטנקים הקלים ואת חיל-המצב כולו. התקשר עם מפקדת המחנה וציווה על השומרים להיות מוכנים להצית את ששת הצריפים בהם נכלאו היהודים. 
כעבור רגעים מספר צלצל אליו סגנו והודיעו, כי תחת עוצמת האש של חיל-המצב, נצמדו הרוסים לקרקע. ברמר ציווה לתקוף אותם משני עברים. ברגע זה החלו פועלות המרגמות הרוסיות. הוא הבין, כי המצב רציני יותר מכפי שחשב תחילה. שוב תפס את שפופרת הטלפון, אולם המרכזייה כבר לא השיבה. זמן מה סובב בעקשנות את ידית הטלפון, עד אשר אמר לו השליש, כי המרכזייה נהרסה.
הפגזים כבר החלו מתפוצצים בקרבת מקום. אחד הפגזים פגע בצריף המשמרות הסמוך למיפקדה, וזה החל בוער. שוב נשמעה התפוצצות חזקה. ברמר קפץ על רגליו. רסיסי זכוכית נפלו מן החלונות על הרצפה. חתיכות טיח מהתקרה נפלו על שולחן הכתיבה ומהקיר שליד הדלת נפלה רצועת כרכוב ומייד נראה החדר כאילו לאחר פרעות. נצמד אל הקיר עמד ברמר רגע קט, עד אשר הגיע לאוזניו זמזום קרוב של מנוע. מכונית משוריינת קרבה אל מרפסת הבית. ברמר לבש במהירות את המעיל, חבש את הכובע ורץ החוצה. כאשר הדלתות המשוריינות והכבדות נסגרו מאחוריו, שמע קול נפץ עז והבין, כי התפוצץ מחסן התחמושת.
"לביצורים המרכזיים, ומהר ככל האפשר, לירות בכל עובר בדרך!" ציווה לנהג המכונית.
יתרונם של הצנחנים במבצע היה בכך, שתקפו מכל עבר ומכל מקום עמדו לרשותם כוחות עתודה. ואולם הקושי היה, כי לאחר שיתגברו על חיל-המצב הגרמני, יהיה צורך להעביר בדחיפות לתוך היערות את אלפי השבויים העצורים במחנה, שרבים מהם חלשים מכדי ללכת. בין קולות הנפץ, ירי המקלעים והצעקות, אי אפשר היה לברר שום דבר. הכל מסביב המה, נאנח ויילל.
לאחר זמן מה הוברר, כי היריות מסכנות את שוכני הצריפים. מתוך החורים הזדחלו אנשים. הגרמנים החלו יורים לעבר הצריפים והללו החלו לבעור. זלמן, עם קבוצת מקלענים, פרץ קדימה. ליד אחד הצריפים פשט פתאום ידיו למעלה ונפל. החיילים שלידו חשו לעזרתו. אולם עוד לפני שהספיקו להגיע אליו התרומם וקם על רגליו. בהחזיקו את ידו על חזהו, פנה כשהוא צולע קמעה, אל הצריף הקרוב, הסיר במהלומה את המנעול ופתח לרווחה את הדלתות.
"בני-אדם, צאו!" צעק באידיש, "צאו ומהרו ליער!".
מפתח הצריף פרץ זרם אנשים. זלמן נסוג לאחור ופינה להם את הפתח. אולם שוכני הצריף סבבוהו והחלו לחבקו. עמוקה מני-ים היא שמחת האדם, אשר חש במגע ידו של המוות ונשאר בין החיים.
עדיין נשמעו יריות והאנשים הוסיפו לנשק את זלמן ובדמעות הושיטו לעברו את ידיהם. אישה זקנה בעלת עיניים מבוהלות, הייתה הראשונה שהבחינה, כי זלמן נפצע.
"ריבונו של עולם, בזהירות", הרימה את ידיה, "סורו הצידה!"
בלי להרגיש כמעט בכאב האטום שבחזהו וברגלו, הסתכל זלמן באנשים המעונים, אשר הקיפוהו מכל צד.
"אני מבקש מכם, לכו ליער... מהרו.. אתם חופשיים... ליער!"
את פודפולקובניק רבינוביץ' העלו על עגלה. כפות-ידיים הובא אליו שבוי: הנס ברמר, בסגין פתוח, בלי כובע לראשו. ברמר ניסה לשמור על הופעה מכובדת וזרק מבט זועף בחייל המלווה, אשר דחפו קדימה משנעצר קמעה. כשקרב לעגלה, בה שכב רבינוביץ', הביט סביבו, ומשלא ראה איש נשך את שפתו התחתונה. התירו את החבלים", אמר זלמן בשקט "ותנו לי את התעודות שהיו בכיסו, בוודאי יש ביניהן בעלות ערך", את המשפט האחרון אמר כשבקולו נשמעת נימת כאב מיוחדת.
ברמר הבין את הדבר ובשפשפו את הצלקות שנשארו על ידיו שהותרו, דידה מרגל לרגל, לא נשאר בליבו כל ספק: לפניו, על מצע של קש בעגלה, שכב המפקד הרוסי, חיוור עד מוות. הוא הביט בעיניו של זלמן ופתאום פילחה את מוחו ההכרה: הוא יהודי! אימה השתלטה עליו.
"אני מבקש לנהוג בי כבקצין" אמר בקול רועד.
"אתה קצין? שקר!" – השיב זלמן.
"מילת כבוד..."
"שוב שיקרת, וכי יש לך כבוד?"
ברמר הסב את מבטו.
"הבט לתוך עיניי, רוצח!" – פקד זלמן בקול נמוך. כוחותיו אפסו והלכו.
"אני רק מילאתי פקודות ... לא רצחתי..."
רבינוביץ' עצם בעייפות את עיניו. חזר והשעין ראשו על מצע הקש ואמר בלאט:
"... קחוהו מכאן. מיסרו אותו ללוטננט דמין, שיחקור אותו. העם ישפוט אותו..."

לא הרחק מהעיר פינסק, ליד דרך המלך המובילה לברסט,
ניצב קבר בודד. למראשותיו מצבה ועליה חרוט: 

פ"נ
מפקד חטיבת הצנחנים ה- 69
פודפולקובניק זלמן בן-חיים רבינוביץ'
(איבן איבנוביץ)
6.5.1944-2.10.1915
תהילת-נצח לגיבור