דימטרי ניקולייביץ' מדווידב – יהודי מפקד פרטיזנים
בגלריה של מפקדי הפרטיזנים, שפעלו באוקראינה, מיוחד מקום כבוד לדימיטרי ניקולייביץ' מדוויידיב, גיבור ברית-המועצות. יחידתו הפרטיזנית הטילה פחד בכל מקום שעבר ופעל. עיקר פעולתו הייתה ביערות צאמאן לא הרחק מהעיר רובנה, שבה ישב הנציג העליון הגרמני ה-"רייכסקומיסר" אריק קוך.
דימיטרי נולד ב-1898 בעיירה בז'זיצה, אזור בריאנסק, במשפחה יהודית מרובם ילדים. אביו, נגר לפי מקצועו, עבד באחד המפעלים בעיר בריאנסק. דימיטרי בהיותו בן 20 התנדב לצבא האדום והשתתף במלחמת האזרחים. לאחר מכן עבד במוסדות לביטחון המדינה ועסק גם בכתיבה. בהתחלת קיץ 1942 נקרא דימיטרי לפגישה באחד המוסדות שעסקו בביטחון והוטל עליו לארגן "אוטריד" לתפקידים מיוחדים. אנשי היחידה - האוטריד, לאחר הכנה, יוצנחו ביערות אוקראינה המערבית במטרה לרכז סביבם תושבים מקומיים אוהדי ברית-המועצות, שיהיו מוכנים להצטרף אליהם לשם ניהול מאבק מזויין נגד הפולשים הגרמניים. מוסדות הביטחון המתאימים קבעו שהאוטריד שיוקם מאנשים על פי בחירתו של דימיטרי, עליו למצוא מקום מתאים ביערות בסביבת רובנה על מנת לעסוק רק בחבלה, ריגול וסיורים ובשום פנים ואופן לא להיכנס לקרבות עם הגרמנים ועוזריהם, כי אין זה תפקידם.
לקראת צניחתם החליט דימיטרי לא לצנוח מיד בסביבת רובנה, אלא באזור היערות שבסביבת ז'יטומיר לא הרחק מהכפר "מוכויידי". הקבוצה הראשונה של היחידה שצנחה בטעות דרומית ממוכויידי נתקלה במארב גרמני וחוסלה.
בצניחה הרביעית השתתף דימיטרי לוקין מפקד הסיירת .
הם צנחו באזור "טולסוי לס",
כ-300 קילומטרים מאזור מוכויידי. הצניחה התקיימה ביוני 1942. קבוצה אחת של המוצנחים מנת 25 צנחנים כבר בהתחלה ניהלה קרב אכזרי עם יחידה גרמנית, שפעלה בשטח והצליחה לחסל כ-40 גרמנים ומספר ניכר של שוצמנים אוקראינים. בסיום הקרב הם עזבו את המקום והתחילו לנוע למקום היעד, והגיעו ליערות סרני. מקום התפרסות זה היה כ-120 קילומטרים מרובנה, הבירה של ה"רייכסקומיסר".
באזור זה התחילו לקבל מתנדבים מהכפרים הסמוכים והאוטריד הגיע ל-300 איש. מיערות סרני דימיטרי התחיל לפרוס את רשת הסיירת לכיוון רובנה. אנשי הקשר שלו הצליחו לחדור להרבה משרדים גרמנים והתחילו בעבודות הדיווח על מה שנעשה ועל הפעילות שהגרמנים מתכננים לבצע. עם מיסוד רשת הסיירת, דימיטרי החליט להקים קבוצה מיוחדת לתפקידים מיוחדים.
הנבחרים מבין הצנחנים היו בעלי ניסיון בחבלה, ריגול וסיירות ובביצוע פעולות ייחודיות לפי הוראת מוסקבה. בתחום זה עזרו לו במיוחד אנשי מקצוע חשובים, 3 יהודים בשמות וטניצקי, לוקין ו-וולדימיר. שיטת הקשר של דימיטרי גם השתכללה. הוא הקים רשת של "מאיאקים". כל מספר קילומטרים מרובנה והסביבה ולבוב היו מוצבים בכפרים, או ביערות, בנקודות מיוחדות כל מאיאק היה חייב להגיע לנקודה הבאה של ה-"מאיאק" עד שהאחרון הביא את הידיעות או המסר למטה.
באותה תקופה הסכים פלג התנועה הלאומית האוקראינית "בולבובצים" וראשה טאראם בורובייץ שכינויו היה "בולבה", שפעל באזור זה, לא להתקיף את אנשי מדוויידיב ואילו אנשי מדוויידיב את ה"בולבובצים". הסדר זה נמשך תקופה קצרה בלבד דבר שחייב את הצנחנים לנהל בהמשך מאבקים וקרבות מרים רבים, זאת עד סוף פעילותם באזור רובנה ולבוב.
בין הצנחנים מנו היהודים בין 25 ל-30 אחוזים. כולם מתנדבים בעלי ניסיון ומוטיבציה חזקה ללחימה ונקמה ברוצחים הגרמנים. באזורים שבהם עבר ופעל דימיטרי נמצאו יהודים רבים שהצליחו לברוח מהגטאות ליערות בסביבה.
דימיטרי ארגן מחנות משפחה ונתן להם נשק להגנה. במחנות אלה היו בין 250 ל-200 איש, נשים, זקנים וילדים. באוטריד של מידוויידיב היה לוחם בשם כהן נחום. כינויו המחתרתי היה קובלסקי. כהן היה מבין הסיירים הבולטים והרבה פעולות ריגול וחבלה הוטלו עליו ובוצעו באופן יסודי. כדאי לציין כי הלוחם הזה היה בקבוצה של אנשי זופיובקה ובאוגוסט 1942 עם התארגנותה ואחר זמן – מה ניתק את עצמו וכנראה ארגן קבוצה של פרטיזנים, שמנתה 18 איש מבין יוצאי זופיובקה. הקבוצה הושמדה על ידי הגרמנים והאוקראינים ואילו כהן ומספר בודדים ניצלו והצטרפו לפילוק אלכסנדר, שפעל ביערות צאמאן ואשר לאחר מכן הצטרף לאוטריד של מידוויידוב.
בין צנחני מידוויידיב יש לציין במיוחד את המקרה של הצנחן הסייר ניקוליי קוז'ניצוב. קוז'ניצוב היה בעל השכלה גבוהה, ידע גרמנית על בוריה והצליח להסוות עצמו כגרמני. האיש לבש תלבושת קצין גרמני והיה בן בית בהרבה משרדים של הגרמנים ברובנה. הוא תכנן וביצע בעצמו ובעזרת אנשי מחתרת נוספים הרבה הוצאות להורג של גרמנים בעלי תפקידים בכירים, בנוסף להרבה פעולות ריגול וחבלה. הגרמנים לא ידעו מי המבצע ומי האיש שחדר אליהם ולמשרדיהם.
בקיץ 1943, כאשר חטיבת קובפק הלכה לקרפטים ועברה את יערות צאמאן אירעה תקלה רצינית. איך שנכנסנו ליער נשמעו יריות, בהתחלה יריות בודדות אך עד מהרה נתעצמו היריות וניתך ברד של כדורים מנשק אוטומטי. לא ידענו מי המתקיפים, ולבסוף התברר כי אלה פרטיזנים סובייטיים.
מתקרית זו יצאנו בשן ועין עד שהמתקיפים עמדו על טעותם כבר נפצעו כמה מאנשינו וכמה סוסים נהרגו. אירוע שני קרה לחבר הפלוגה הזופיופקאית גלוז יוסף בעת יציאתו מהכיתור בהרי הקרפטים. גלוז עם עוד 8 פרטיזנים חמקו מההרים באזור דלאטין ונתקלו במארב גרמני. חמישה מהם נהרגו. בין השלושה שניצלו היה יוסף גלוז. הם לקחו כיוון צפונה לאזור פודוליה כאשר נקודת המפגש הייתה צריכה להיות ביערות צאמאן, ערש הפרטיזנים של זופיופקה.
בהגיעם לאזור יערות צאמאן נתקלו באחד הלילות בסיירת עגלות וכפי שהתברר לאחר מכן היו אלה אנשי מידוויידיב. מפקדי היחידה הניחו כי שלושת הפרטיזנים המצהירים כי הם אנשי קובפק הם למעשה עריקים, מאחר ולא תיתכן אפשרות של פיזור חטיבת קובפק אפילו בתנאי קרב גרועים. אנשי מידוויידוב פירקו את הנשק מהם, קשרו אותם לעצים בחוטי תיל דוקרני והמתינו לפסק דינו של המטה. גלוז בהיותו עומד קשור לעץ הבחין בדמות שעוברת לא הרחק. הוא הכיר בה את אליושה מפקד הצנחנים שמצאנו ב-1942 ביערות קורושציה. גלוז התחיל לקרוא לו וכאשר אליושה ניגש יותר קרוב הכיר מייד את גלוז. הוא נעמד והשתומם ממחזה זה. יוסף גלוז קשור לעץ, מה זה? אליושה מייד רץ למטה של המדוויידיבים וסיפר להם שהוא אישית מכיר את גלוז כפרטיזן מקבוצת זופיופקה ובוודאי הוא לא עריק. מהמטה התקשרו למרכז במוסקבה וביקשו הוראות. מוסקבה ענתה כי אין הם עריקים, אלא לוחמים שחוזרים מחזית לחימה קשה ויש לעזור ולכבד אותם. המפקד מידוויידיב היה מעוטר ב-4 אותות לגין, אות הדגל האדום ובמספר רב של מדליות ובאות גיבור ברית-המועצות. מידוויידיב פרסם מספר ספרים. בין היותר ידועים:
1. זה היה לא הרחק מרובנה.
2. ברוח איתנה.
מיערות צאמאן הוא ניהל את מלחמתו ברובנה ובאזורה. לזכותו נמנות פעולות רבות של חבלה, ריגול והוצאות להורג של גרמנים הנושאים משרות בכירות ובוגדים אוקראינים ואחרים, כן ניהל מידוויידיב מספר קרבות שהגרמנים יזמו וחלק שהוא יזם. כמו כן פעולות נגד לאומנים אוקראינים.
בסתיו 1944 האוטריד שלו מנה 1,300 לוחמים. לאחר המלחמה חזר למוסקבה ועסק בספרות ורישום זיכרונות של ימי הלחימה הפרטיזנית. מידוויידיב היה בן נאמן לעם היהודי ואף פעם לא התכחש למוצאו וכפי שהזכרנו לעיל נתן יד לפליטי העיירות שברחו ליערות וארגן אותם בערך בין 150-200 איש, נתן להם חסות, נשק ומזון ודאג להגנתם.
דימיטרי ניקולייביץ' מדוויידיב נפטר בשנת 1954.
מתוך מאמרו של רוזנבלט גד, בביטאון קול נכי מלחמה, ארגון החיילים ופרטיזנים נכי המלחמה בנאצים, מספר 163, ניסן תשנ"ט – מרץ 1999.