ההדרה בסיפור מרד גטו ורשה
פרופ' משה ארנס בספרו "דגלים מעל הגטו" מביא את חלקם של חברי אצ"י במרד גטו ורשה, שהוסתר שנים רבות מידיעת הציבור בארץ ישראל.
לישוב היהודי בארץ, היה קשה באותם ימים, להבין את המציאות, בה יהודים הובלו לכבשנים לכאורה ללא התנגדות. במפגש המרגש שקיימו אנשי הישוב בקיבוץ יגור עם צביה לובטקין, סיפרה להם על המרד שהתחולל בורשה. היא סיפרה על הלוחמים, אך רק מחצית הסיפור.
במרד גטו ורשה נלחמו שני ארגונים, הארגון המוכר שעליו לומדים במערכת החינוך - 'אי"ל' ארגון יהודי לוחם בפיקודו של מרדכי אנילביץ', הארגון שכלל בתוכו את כל ארגוני השמאל הציוני, והיה הארגון השני ה'אצ"י', הארגון הצבאי יהודי, ובראשו אנשי בית"ר וחניכיו של ז'בוטינסקי, חלקם אנשי אצ"ל שהקימו תאי פעילות".
היעדרה של התנגדות יהודית למעשי הרצח והטבח ההמוני הוסבר בכך שהאנשים חשו בודדים ללא ארגון וללא צבא מול הצבא החזק בעולם. אנשים דאגו לבני משפחותיהם. במקביל הגרמנים נטעו אצל היהודים את המחשבה שלא כולם ייהרגו, שמי שיעבוד במפעלים שלהם ומי שיפעל במשטרה שלהם וביודנרט ישרדו עם בני משפחותיהם. הייתה תחושה אצל רבים שדווקא התנגדות תביא אסון על כולם. הרצח ההמוני של יהדות אירופה החל בקיץ 1941. קודם לכן הוקמו הגטאות ובהם מתו יהודים רבים במחלות ובמגפות. היו מעשי רצח אבל עדיין לא רצח המוני. כאשר הצבא הגרמני נכנס לרוסיה ואוקראינה הוקמו יחידות שמטרתם הייתה הרג המוני ומכוון בירי של יהודים. בפונאר שליד וילנה רצחו שלושים אלף איש ושם הוקם ארגון הפרטיזנים הראשון – הארגון המאוחד שכלל את כולם. בראשם עמד קומוניסט וסגניו מבית"ר ומהשומר הצעיר. הפעולה הראשונה שעשו הייתה שליחתם של ארבעה צעירים לוורשה, משימה לא פשוטה תחת השליטה הגרמנית, והיעד היה ליידע את אנשי וורשה שרוצחים יהודים. החשש הגדול היה שהמידע לא מגיע". ואולם מסתבר שעל אף הניסיונות להתריע ולהזהיר לא היה מי שיקשיב לאזהרות הללו: "ארבעת הבחורים הגיעו לגטו וורשה וסיפרו שבוילנה רוצחים יהודים ושהוקם ארגון התנגדות וש"אותו דבר מצפה לכם. יש לכם זמן להתארגן להתנגדות ולהילחם". יהדות ורשה לא רצתה להאמין. הם חשבו שהנה הם נמצאים תחת כיבוש גרמני וזה לא קורה, אין הרג המוני. היו שסברו שאולי יכול להיות רצח שכזה אבל רק במקום שהיה תחת שלטון ברית המועצות ולא כאן, בוורשה. התעוררה גם התנגדות לעצם העברת המידע הלאה על מנת שלא לעורר את הכעס הגרמני.
שישה חודשים אחר כך, ביום תשעה באב 1942, החלו המשלוחים מגטו ורשה, כעשרת אלפים יהודים נשלחו למשרפות טרבלינקה מדי יום עד יום כיפור. אמרו להם שנשלחים למחנות עבודה אבל הרכב המשלוחים שכלל נכים קשישים וילדים לימד שלא זה היעד. הרכבות חזרו ריקות והתברר שהם מועברים לטרבלינקה. 270 אלף איש הועברו ללא התנגדות. אנשים רצו להאמין שניתן לשרוד. היו שמועות שהמשלוח של היום הוא האחרון והיו שמועות שהגרמנים לוקחים שבעים אלף ולאחר מכן יעצרו ולא ייקחו מעבר לכך, אבל השמועות הללו התבדו. השמועות הללו מנעו כל זיק של התנגדות. בגמר המשלוחים הללו, כאשר נותרו 50 אלף איש מגטו ורשה החלה להתקבל המודעות שאכן בכוונת הגרמנים להרוג את כולם, בין אם תהיה התנגדות ובין אם לאו, והחלה להתארגן ההתנגדות בשני ארגונים. בשלב זה, התקשו יהודי ורשה לגבש גוף אחד ומלוכד למלחמה בנאצים. ארגוני השמאל לא רצו לשתף את אנשי ז'בוטינסקי ובית"ר. היום קשה לעכל את הסירוב הזה ולהבין כיצד היו מחלוקות שכאלה מול האויב הנאצי שלא הבדיל בין אסכולות יהודיות שונות, אבל בגטו ורשה, עוד לפני המשלוחים, התנהלו החיים מבחינת פוליטית ומבחינת תנועות הנוער כפי שהיה לפני המלחמה. את החניכים לימדו שאנשי ז'בוטינסקי הם פאשיסטים שרצחו את ארלוזורוב, הם מחוץ למחנה. כפי שלימים אמר בן גוריון 'בלי חירות ובלי מק"י' כך אמרו אנשי ארגוני הלחימה.
בעקבות הפילוג הוקם ארגון אצ"י בפיקודו של פאבל פרנקל והכוחות נערכו למרד שפרץ בערב פסח 1943. בשלב ההיערכות למרד, הכשרת הלוחמים, איסוף הנשק וקביעת עמדות הירי החלו לדבר על איחוד כוחות. בשיחות הללו ישבו אנילביץ' ופרנקל ואנשיהם אלה מול אלה ולא הצליחו להגיע להסדר. "אם היה קשה להבין מדוע קמו שני ארגונים הרי שקל יותר היה להבין את הקושי למזג את שניהם. ארגונו של אנילביץ' היה פוליטי ופחות קרבי. אנשיו היו חניכי תנועות נוער. לעומת זאת הארגון של פרנקל היה בנוי במתכונת צבאית, אנשים בעלי רקע צבאי שלחמו בצבא הפולני והתאמנו בתאי האצ"ל. אנשי אנילביץ' לא יכולים היו לקבל מצב שבו פרנקל יעמוד כמפקד הלחימה על אף שהוא המוכשר ביותר לכך. עיקר הנשק שהיה בידי הלוחמים הוא נשק שנרכש בוורשה אחרי קרב סטלניגרד. בוורשה הייתה תחנת רכבת של החיילים החוזרים מהקרבות ונוצר שוק גדול של נשק. היה צריך להשיג כסף בדרכים שונות והיה צריך להחדיר את הנשק אל הגטו. אקדחים היה ניתן להעביר מעל הגדר אבל לאצ"י היה גם מקלע והוא הועבר במנהרה מתחת לגדר הגטו. לאנילביץ' ולפרנקל היו תכניות שונות למלחמה בגרמנים. פרנקל רצה לקיים עימות חזיתי עם הצבא הגרמני ולשם כך התמקמו הוא ואנשיו בכיכר מורנובסקי, הניפו את הדגל הציוני, לימים דגל ישראל, ואת דגל פולין. הימלר הורה להוריד את הדגלים ובמשך מספר ימים התנהל "קרב על הדגלים". על הקרב הזה לא היה מי שיספר שכן פאבל פרנקל ואנשיו נהרגו בלחימה. גם אנילביץ' נספה.
צביה לובטקין, אנטק צוקרמן ואיתם עוד עשרות אחרים נמלטו דרך תעלות הביוב, הגיעו ארצה כתבו ספרים וסיפרו את מחצית הסיפור. צביה לובטקין סיפרה בכנס רב משתתפים, לאנשי יגור והסביבה, על מרד גטו ורשה. היא לא סיפרה על מאבקיו של הארגון הצבאי בנאצים על אף שידעה על קיומם ועל אף שהיא עצמה הייתה נוכחת במפגשים בין שני הצדדים. היא הבינה את אווירה בארץ, אווירת הסזון ורדיפת אנשי האצ"ל. מבחינתה, לא היה מקום מבחינתה לספר על גבורתם של אנשי האצ"ל לאנשי הקיבוצים שהתאספו ביגור. 18 שנה אחר כך, במשפט אייכמן, גם כאשר הובאו העדים לספר על מחנות המוות הובאו אישים שיספרו על גבורת הלחימה ולמשימה הזו הובאו אנטק צוקרמן סגנו של אנילביץ' וצביה לובטקין. גם במשפט אייכמן לא היה עניין לבן גוריון לספר את סיפור גבורתם של מתנגדיו הפוליטיים. לא נותר מי שיספר את הסיפור המלא.
לנוכח המגמתיות שבהשתקת הסיפור המלא של הלחימה בגטו המקור היחיד שנותר מהימן ומקיף על מנת ללמוד על פרטי הקרבות היה התיעוד הגרמני. הגנרל יורגן שטרופ, מפקד הכוחות הוציא מדי יום עדכון אחד ולעיתים אף שניים ביום, ובו תיאור מדוקדק על מה שהיה בכל יום ויום. מהדו"חות הללו מתברר הסיפור המלא. מהדו"חות הללו מתברר כי גם הוא ראה כבעיה המרכזית שלו את ההתמודדות עם לוחמי אצ"י. את כל אותם דו"חות מבצעיים כרך הגנרל למעין אלבום מיוחד לו צירף תמונות של צלם שליווה אותו בגטו, אלו אותם צילומים מוכרים מגטו ורשה כולל הצילום המפורסם של הילד מרים הידיים. מאוחר יותר נלכד שטרופ והאלבום הפך לחלק מכתב האישום נגדו. המסמכים הגיעו לעיתונות בעולם ובארץ. על שטר עשרים השקלים ניתן לראות את דבריו של הנשיא בן צבי ביום כניסתה של ישראל לאו"ם. הוא דיבר אז על הדגל הכחול לבן שהונף בגטו ורשה, אך לא ציין מי הניף את הדגל הזה, "אולי כי לא ידע ואולי כי לא רצה לדבר על כך".
על ההשתקה שליוותה את סיפור המרד בגטו אומר כי הדברים דומים לעיקרון שקבע ג'ורג' אורוול בספרו 1984 ולפיו השולט בהווה שולט בעבר. לדברי ארנס, "זהו העיקרון הבולשביקי ששלט בארץ כאשר השמאל היה בשלטון. עשו מניפולציה של ההיסטוריה, העלימו את מעשיו של פאבל פרנקל על אף חשיבותם... גם האקדמאים שמהם ניתן היה לצפות שיחקרו ויגיעו למסקנות היו קשורים לממסד. לא הייתה אצלם נכונות להגיע אל האמת והפעילות האקדמאית שלהם תאמה זאת". בתום דבריו הזכיר את המוטו שהיה שגור בפיו של מנחם בגין 'האמת תנצח', "אני מקווה מאוד שגם בסיפור הזה של מרד גטו ורשה האמת תנצח".
ההרצאה המלאה של פרופ' ארנס