הטנקים במבצע ברברוסה

הטנקים במבצע ברברוסה
אל"מ (מיל) בני מיכלסון
 
מבוא
מקובל להציג את השריון הרוסי בעת הפלישה הגרמנית, ב- 22 ליוני 1941, כמיושן ברובו וכשכזה שלא היה מסוגל להתמודד עם השריון הגרמני התוקף.[1] בספרו הטנק, אומר דאגלס אורגיל: "בתחילה נהנה השריון הגרמני מעליונות עצומה, בארגון ובאימון, על השריון הרוסי שניצב מולו. כפי שראינו לקה ארגון הטנקים הסובייטי קשות לאחר ה"טיהורים" הגדולים של הקצינים ב- 1937 וב- 1938, שבמהלכם צומצם תפקידו של השריון לזה של סיוע לרגלים. יותר מ- 24,000 כלים ניצבו בחניוני הטנקים הסובייטים, אך ב- 1941 לא הייתה דעה ברורה על תפעולם".[2] זאת לאחר שהוא מסביר (כמה עמודים קודם) כי מרבית הטנקים הרוסיים מדגמי T-26, BT, T-28 ו- T-35 היו מיושנים בעת הפלישה הגרמנית לרוסיה ב- 1941.[3]
כך אנו רואים כי היסטוריונים רבים ומומחי שריון על פני דורות קיבעו בתודעת הציבור את נחיתות השריון הרוסי אל מול זה הגרמני בעת הפלישה הגרמנית לרוסיה.
אנו נטען במאמר זה כי לדעה זו אין על מה לסמוך תוך הצבעה על הסיבות האמיתיות לתבוסות השריון הרוסי בשנת 1941.
 
תורות הלחימה הגרמנית והרוסית
תורת הלחימה הגרמנית נודעה בכינוי "מלחמת בזק (בליצקריג)" וכללה את המרכיבים שלהלן:
·  ריכוז כל הכוחות בנקודת הפריצה בשיתוף עם מפציצי-קרב (ה"שטוקות" המפורסמות) אשר תוכננו גם כמשחיתי טנקים.
·  ניצול ההצלחה, על-ידי המשך התנועה בלילה שכתוצאה ממנה הושגו לעיתים קרובות הפתעות בעומק מערך האויב אשר הביאו את ההצלחה.
·  עדיפות אווירית (מעל שדה הקרב) ולעומתה נחיתות האויב באוויר ובהגנת נ"ט.
·  העובדה שדיביזיית השריון נשאה בעצמה דלק מספיק לתנועה של 200-150 קילומטר, ובמידת הצורך סופק לחלוץ דלק מהאוויר.
·  נשיאת מזון והספקה ל- 3 ימים בטנק, הספקה ל- 3 ימים נוספים בתד"ל הרגימנטלי ולעוד שלושה ימים בתד"ל הדיביזיוני.[4]
תורת לחימת השריון הסובייטית הייתה אף היא התקפית בעיקרה ונבנתה על פי תפיסת "הקרב העמוק" מבית מדרשו של טוכצ'בסקי, עם התאמות בעקבות מלחמת החורף בפינלנד כלהלן:
בהנחיות לאלופי הפיקודים, בנושאי הדרכה, אימונים והשימוש בטנקי ה- T-34 וה- KV בשיתוף טנקי ה- T-26, ה- T-37 וה- BT נאמר כי "כל אלו (הטנקים הקלים יותר) ינועו לאחר טנקי ה- T-34 וה- KV כנחילי ארבה, ויבצעו כל משימה, לאחר שהראשונים יבקיעו את מערכי האויב ויחסלו את הגנת הנ"ט שלו."[5] תוך שימת דגש מיוחדת לנושא השת"פ הבין-חיילי והבין זרועי כלקח ממלחמת החורף.
 
ארגון השריון משני הצדדים
בחיל השריון הגרמני שהוביל את הפלישה לרוסיה נעשתה ראורגניזציה ערב "ברברוסה". מכל דיביזיה משוריינת נלקח אחד משני הרגימנטים של הטנקים שלה כדי להגיע למספר של 20 דיביזיות. כתוצאה מהראורגניזציה נפגם איזון הכוחות. הדבר גרם להכפלת מספר המטות וכוחות השירותים בלי להגדיל את כוח המחץ של השריונים. חטיבות שריון צריכות להיות חזקות בטנקים, המספר 20 דיביזיות שריון הרשים, אבל מספר הטנקים למעשה לא גדל. בכוח הלחימה הגרמני היו 3,218 טנקים.[6]
השריון הרוסי התארגן כשנה לפני הפלישה הגרמנית בקורפוסים ממוכנים אשר כללו כל אחד 2 דיביזיות שריון, דיביזיה אחת של חי"ר ממונע, אגד אופנוענים, אגד ארטילרי, גד' הנדסה וגד' קשר. כל דיביזיית שריון כללה צירוף של סוגי הטנקים השונים לצורך הפעלתם על פי תורת הלחימה שתוארה לעיל, על פיה, טנקי ה- T-34 וה- KV (ולפני ההצטיידות בהם, טנקי ה- T-28 וה- T-35) יפרצו את מגנני האויב בעוד הטנקים הקלים יותר ינצלו את הפריצה לצורך חדירה לעומק מערכי האויב ומיתות מערכיו.[7]
 
הטנקים הרוסים – עדיפים...
לא די בניסוח תורת לחימה התקפית, יש צורך כמובן לבנות את הכוח על מנת לפעול על פי תורה זו. אמצעי ההכרעה העיקרי של צבאות היבשה במחצית המאה ה- 20 היה השריון. לא הייתה מדינה בעולם שהשקיעה מאמצים ומשאבים כה רבים והגיעה להישגים כה מרשימים בפיתוח השריון כמו ברית-המועצות. לא הייתה מדינה אירופאית בפניה ניצבו כה הרבה מכשולים לפיתוח כוחה המשוריין כמו גרמניה, אשר נאסר עליה לבנות טנקים או לרכשם על פי חוזה וורסאי. כתוצאה, עת החלה ברה"מ בייצור טנקים (בראשית שנות ה- 30) והייתה הראשונה בעולם לבנות עוצבות שריון גדולות, הריכסווהר הגרמני ניהל אימונים באמצעות כלי רכב מכוסים בקרטון על מנת לשוות להם מראה של טנקים.
לאחר עלותו של היטלר לשלטון החלה גרמניה להתעלם ממגבלות חוזה וורסאי, והחלה בתכנון דגמי הרק"ם הראשונים שלה לצרכי אימון ולחימה. הטנק הגרמני הראשון מדגם PZ-1  יוצר בשנים 1932-34 ונועד במקור לאימונים בלבד (אף אחד לא העריך שיצטרכו להלחם בטנק-קל, נטול תותח זה).
בעת שנערי גרמניה המסוקרנים, חוררו בעפרונותיהם את מעטה הקרטון מעל "הטנקים" הגרמניים,[8] הגיע מספר הטנקים אשר היה בידי הצבא האדום ל- 3,460, ובאם נוסיף לכך את מספר הטנקים הרוסיים שהיו חמושים במקלעים בלבד (כמו טנק ה- PZ-1 הגרמני) היו לרוסים כבר בינואר 1934, 7,574 טנקים. שלוש שנים מאוחר יותר, ב- 1 לינואר 1937 הגיע מספר הטנקים של הצבא האדום ל- 17,280.
מספר עצום זה של טנקים (שלא קיים היה בעת ההיא בעולם כולו) אפשר להתחיל בבניין יחידות ועוצבות שריון. בשנת 1930 הוקמה חטיבת השריון העצמאית הראשונה. בשנת 1932 התפתחה חטיבה זו לכדי קורפוס ממוכן. ב- 1 לינואר 1933, כלל ארגון הצבא האדום 2 מפקדות קורפוסים ממוכנים ובהם 5 חטיבות שריון ובנוסף 14 רגימנטים משוריינים עצמאיים, 15 גדודי טנקים עצמאיים ו- 69 פלוגות טנקים. היו אלו אך הצעדים הראשונים לבניית גייסות השריון. מדיניות הפיקוד העליון הרוסי הייתה להקים עוצבות שריון אופרטיביות עצמאיות. בשנת 1932, פורסם תקנון השדה הראשון אשר קבע כללים להפעלת עוצבות שריון בשדה הקרב ובשלהי 1935 כלל הצבא האדום כבר 4 קורפוסים ממוכנים ו- 18 חטיבות טנקים. שנה אחר כך, ב- 1936, גדל מספר חטיבות השריון ל- 36.[9]
בינתיים, בשל עיכובים בייצור דגמי הטנקים העיקריים בגרמניה, החליט מפקד כוחות השריון הגרמניים – הגנרל לוץ (LUTZ) להצטייד בדגם ביניים החמוש, חימוש עיקרי בתותח 20 מ"מ ומקלע מקביל וכונה PZ-2.
תותח 20 המ"מ הגרמני היה מעט גרוע יותר מרובה הנ"ט הסובייטי בן 14.5 המ"מ (בשל נתוני הבליסטיקה של הכדור ובוודאי בקצב האש). טנק זה כמובן התקשה מאד למלא את תפקידי הטנק ובהם השמדת ביצורי אויב, עמדות הנשק שלו וחייליו. פגז של 120-145 גר' אשר הכיל 4-9 גרם חומר נפץ היה חלש ביותר. לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התקינה ברה"מ תותחים מקליבר זה רק במטוסים אך לא בטנקים. ניסויי ירי בתחמושת 20 מ"מ הוכיחו כי חייבים לפגוע בכל חייל בנפרד עם פגז זה על מנת להרגו כיוון שהרסיסים שלו בטלים בששים. משלהי שנת 1935 ועד לחודש מרץ 1937, ייצרה התעשייה הגרמנית 110 טנקים, בלבד, מהדגם "המתקדם" PZ-2.
ההתנגשות הראשונה בין האויבים לעתיד התרחשה במלחמת האזרחים בספרד. גרמניה שיגרה לעזרתו של פרנקו טנקי PZ-1 בני 6 טון החמושים במקלעים בלבד, בעוד ממשלת ברה"מ שלחה לרפובליקנים סיוע בדמות טנקי ה- T-26 בני 10 טון וה- BT-5 בני 13 הטון, שניהם בעלי חימוש עיקרי של תותח 45 מ"מ K20 אשר פגזיהם חדרו את השריון הדק של טנקי האויב מטווח של 1 ק"מ בעוד חיילי הרגלים של האויב נורו בפגזי נפיץ במשקל 2.13 ק"ג אשר יצרו גל הדף על שטח של 15X6 מ'.
הטנקים הסובייטים השאירו רושם כביר על המעורבים בלחימה וכן גם על משקיפים זרים.[10] הגרמנים הפיקו לקחים מהמלחמה בספרד והחלו מזרזים את ייצורו של טנק ה- PZ-3 החמוש בתותח 37 מ"מ וטנק ה- PZ-4 החמוש בתותח 75 מ"מ קצר. אלא שלהיטלר לא היה מספיק זמן – עד לסוף שנת 1938 היה ביכולת התעשייה הגרמנית לייצר 71 טנקי PZ-3 בלבד ו- 115 PZ-4). בשנה שאחר כך המשיך ייצור הטנקים בגרמניה בקצב דומה, טנק אחד ליום. בחודש ספטמבר 1939, בעת תחילת המלחמה והפלישה לפולין, היו בידי הצבא הגרמני: 98 טנקי PZ-3 211 טנקי PZ-4 ו- 280 טנקים צ'כים מסוג PZ-35(T) ו- PZ-38 (T) בעלי תותח 37 מ"מ. מתוך סך כל הטנקים האלה היו בידי הצבא בשדה הקרב 452 טנקים (אפשר לעגל זאת לכ- 500) ועוד כ- 2,000 טנקי PZ-1 ו- 2.[11]
ב- 1 לינואר 1939 (9 חודשים לפני תחילת מלחמת העולם השנייה) היו בידי הצבא האדום 11,765 טנקים החמושים בתותחי 45 מ"מ או להביורים (T-26, BT-5, BT-7) ולמעלה מ- 412 טנקים חמושים בתותח 76 מ"מ קצר ( הטנקים הרב-צריחיים מסוג T-28 ו- T-35). במסגרת 3,351 טנקי ה- BT-7 היו גם 154 טנקי BT-7A החמושים בתותח 76 מ"מ קצר. ובסה"כ כ- 12,000 טנקים חמושים בתותחים.
כלקח מהמלחמה בספרד, החליטו בצמרת הצבא האדום, לבטל את מפקדות 4 הקורפוסים הממוכנים ולהתבסס על עוצבות-יסוד של חטיבות שריון מוגברות שהוכחו כמוצלחות מאד במלחמה בספרד. חטיבות הטנקים ה"קלות" של הצבא האדום, כללו בשנת 1938: 4 גדודי טנקים (54 טנקי T-26 או BT ועוד 6 טנקים להריסת ביצורים החמושים בתותח 76 מ"מ קצר כל-אחד), גדוד חיל-רגלים-ממונע, גד' סיור ועוד יח' סיוע ושירותים. בסה"כ 4,356 חיילים בכל חטיבה ו- 258 טנקים. קשה לקרוא לחטיבות אלו "קלות" בתקופה ההיא.[12] אולם על מנת להשוות את ביצועי החדירות והשריון של הטנקים הרוסיים והגרמנים של תחילת המלחמה להלן הטבלה:

אפשר לראות על פי הטבלאות לעיל כי אף טנק רוסי או גרמני של השנים 1939-1940 לא היה מוגן מפני אש נ"ט או תותחי הטנקים של האויב. השריון שלהם נועד לספק מיגון כנגד נק"ל ורסיסים בלבד. אלא ששריון הטנקים הרוסיים T-26 ו- BT  אשר היה בן 15-20 מ"מ, ענה באופן סביר לייעוד זה – הגנה מפני אש חיל הרגלים. לעומתם הטנקים הגרמניים צוידו בשריון עבה יותר (30 מ"מ) ללא שום היגיון. אמנם הוא סיפק הגנה בפני אש רובים ומקלעים אולם כנגד תותח 45 המ"מ הרוסי היה רחוק מלספק מיגון. ולכן היה כבד ואיטי יותר שלא לצורך.
האם בשנת 1941, היו מרבית הטנקים שהצבא האדום ערך בשדה הקרב, אותם טנקים מדגם T-26 או BT, עם שריון המספק מיגון כנגד נק"ל ורסיסים בלבד, "מיושנים" או "יעילים רק בירי על דרורים"? מעניין כי שאלה דומה לא נשאלה לגבי מרבית הטנקים הגרמניים, אשר הצליחו במהלך "מבצע ברברוסה" להגיע לשערי מוסקבה, טיקוין או רוסטוב. ברור כי הטנק הינו אמצעי בלבד והפעלתו תלויה קודם כל בצוות ובטקטיקה בה הוא מופעל.
לכן גם הטבלאות הסטטיסטיות המוצגות לעיל לא משמעותיות ביותר בשדה הקרב. בהתמודדות תותח-מול-טנק בשדה הקרב הרוסי, הטנקים לא עמדו על מנת להיות מטרות סטטיות אלא היו ניידים בשדה הקרב. אפילו טנק ה- T-26 האיטי ביותר זקוק היה רק ל- 3 ד' על מנת לסגור את המרחק בן 600 המ' בינו לתותח הנ"ט (לפגוע בטנק ממרחק רב יותר בעת ההיא כמעט ולא היה אפשרי) ואילו טנקי ה- BT המהירים סגרו מרחק זה במהירות פי 2-3. תיאורטית, תותח נ"ט יכול היה לירות 10-15 פגזים בדקה, אולם בתנאי שדה הקרב, הכוללים רתע של התותח, אבק, אש אויב ולחץ, קצב האש המרבי היה 5-10 פגזים לדקה.
אולם הטנק אינו נע בשדה הקרב בשקט, הוא נע ויורה (בעצירות קצרות). בהתמודדות בין הטנק לתותח הנ"ט, על התותח לפגוע פגיעה ישירה בטנק, באם הוא מפספס ולו במעט, אינו גורם כל נזק. לעומתו, פגז הנפיץ של הטנק (אפילו זה הקטן בן 45 המ"מ של הטנקים הרוסים) המתפוצץ מספר מטרים מעמדת התותח, יכריח את צוותו לתפוס מחסה ולהפסיק לירות (לפגז 45 המ"מ היו 100 רסיסים) ותותח הנ"ט, באם לא היה מחופר בביצורי קבע התקשה להתגונן. זו הסיבה מדוע לאחר 5-10 פגזי נ"ט לכל היותר, יאתרו צוותי הטנקים את תותחי הנ"ט וישמידום.
ניתן להבין מכך כי כלל היסוד של ריכוז הכוח יאפשר הבקעה מהירה של ביצורי האויב ומערכי הנ"ט שלו. חטיבת טנקים רוסיים (258 טנקים מדגם T-26 או BT) אשר קיבלה גזרת הבקעה של 2-3 ק"מ, אמורה הייתה להבקיע בקלות גזרה של דיביזיית חי"ר גרמנית אשר ברשותה הייתה רק פל' נ"ט אחת עם 12 תותחי 37 מ"מ. גם אם היה מצליח מפקד דיביזיית החי"ר הגרמנית לרכז את כל משחיתי הטנקים שלו לגזרת ההבקעה הרוסית (36 תותחי נ"ט 37 מ"מ) הוא לא היה מסוגל לבלום התקפה נחושה של 200 טנקים. ברור כי מספר טנקים עלולים היו להיפגע, בלתי נמנע במבצעי הבקעה. אולם גם מספר הטנקים הנפגעים יכול היה להיות מזערי ביותר באם ההבקעה הייתה מסתייעת באש ארטילרית תומכת.
סיוע ארטילרי מרוכז יכול היה לספק אף לטנקים הקלים הרוסים המוגנים מפני נק"ל ורסיסים בלבד, מיגון נוסף. אלא שחטיבות הטנקים הרוסיות חסרות היו ארטילריה אורגנית. על פי תורת הלחימה הסובייטית, שעודכנה לאחר מלחמת החורף, דיביזיה סובייטית (של חי"ר) אמורה הייתה לתאם הנחתה של אש מתוך אגד הארטילריה הדיביזיוני (כלל 36 תותחי הוביצר 122 מ"מ ב- 1941) עם הבקעת השריון. אולם תיאום כזה בין הטנקים לתותחנים דורש סיור ומודיעין לזיהוי המטרות, קשר בין הדרג המסתער (הטנקים) לדרג המסייע ומפקדים מיומנים שיידעו להפעיל את כלל הגורמים. גם באם שיתוף הפעולה הבין חיילי היה עובד למשעי, הוא היה מאפשר הבקעת המערכים הקדמיים של האויב וחדירה לעומק. אולם החי"ר והתותחים של דיביזיית חי"ר רגילה נעדרו את היכולת לעמוד בקצב השריון וללוות את התקדמותו לעומק. מכאן שכוחות השריון היו חייבים להסתמך בחדירתם על "הלם השריון" שייוצר אצל המגינים ועל תנועה מתמדת. ברגע שחדירת השריון נעצרה (ולו מסיבות תחזוקתיות) ורושם ההלם פג, ובתנאי שמפקדי המגינים הצליחו להשתלט על הבהלה של חייליהם ולהמשיך לפקד על היחידות, אזי הפכו קבוצות הטנקים המבודדות בעומק שטח האויב למטרות, קלות יחסית להשמדה, כמו הפרשים בעבר.
תיאוריה פשטנית זו הוכחה מעל לכל ספק כבר במלחמה בספרד אולם באופן בולט ביותר במלחמת החורף בפינלנד.[13] המפקדים הסובייטים אשר הפיקו את לקחי המלחמות הללו החליטו כי חדירה לעומק של יחידות טנקים עצמאיות אינן ישימות בעת ההיא ומקומן בעתיד. גישתם הייתה להתמקד בשיפור אמצעי הלחימה שברשותם – הרק"ם - אשר יאפשר לו שרידות גם לאחר חדירה אל תוך מערכי האויב ולעומק.
על מנת לאפשר זאת היה צורך בשיפור משמעותי בהגנת השריון של הטנקים כנגד תותחי הנ"ט התקניים של התקופה. שיפור משמעותי של עוצמת האש בטנקים אשר תאפשר התמודדות עם תותחי השדה והנ"ט של האויב. הפיכת הארטילריה של הכוחות הממוכנים למתנייעת על מנת לאפשר עמידתה בקצב השריון והכנסת חיילי הרגלים לנגמ"שים אשר יאפשרו להם ללוות את השריון בהתקדמותו.
אף מדינה בעולם לא הגיעה לבניין כוח מושלם כל-כך בתחילת מלחמת העולם השנייה (ואף לא בסופה), אם כי מרכיבים אחדים של עוצבת השריון המודרנית הופיעו במהלך המלחמה. יחד עם זאת, הפיתוח הנרחב של השריון הרוסי במהלך שנות השלושים אפשרו לצבא האדום להתקדם מספר צעדים משמעותיים לכוון הנדרש הרבה לפני כל צבא אחר.
המרכיב העיקרי שביצעו הרוסים על מנת לבנות כוח שריון מודרני היה פיתוח שני סוגי טנקים חדישים עם שריון עמיד בפני פגזי נ"ט אשר לא היה להם אח ורע בעולם בתקופה זו. הטנק הבינוני T-34 והטנק הכבד KV.
אורך הנשימה (משך לחימתם) של הטנקים הסובייטים הוארך ע"י התקנת מנועי דיזל אשר צרכו דלק פחות מסוכן (סולר) ורגיש לבערה ולהתפוצצות ואשר יעילותו הייתה טובה בהרבה ולכן הטנקים הסובייטים הגדולים יותר ניחנו בטווח פעולה גדול יותר משל יריביהם הגרמנים הקטנים יותר. לדוגמה, טווח הפעולה של הטנקים הגרמנים PZ-3 ו- PZ-4 הגיע ל- 150-200 ק"מ בעוד ה- T-34 הגיע ל- 300 ק"מ (ושיפור שלו הגיע ל- 400 ק"מ) וה- KV ל- 250 ק"מ. מנועי דיזל אף הותקנו בדגמים המאוחרים של הטנקים הקלים מסוג BT (BT-7M) ואפשרו לו להגיע למהירות פנטסטית של 62 קמ"ש וטווח פעולה של 400 ק"מ. הטנקים הסובייטים אף צוידו בזחלים רחבים יותר כך שהטנק הכבד KV בן 48 הטון נהנה מלחץ-קרקע טוב יותר מהטנקים הגרמניים – 0.77 ק"ג/סמ"ר אל מול 1 ק"ג/סמ"ר, ועל כן בעל עבירות טובה יותר בתשתית רכה (חול ובוץ).
הגנת השריון החזקה של טנקי ה- T-34 ו- KV הושלמה ע"י עוצמת אש תואמת. תותח ארוך בן 76 מ"מ F-34 (שעמד מול תותח ה- 75 מ"מ הקצר של ה- PZ-4) בעל יכולת קליעה בטווחים ארוכים, אפשר השמדת מטרות רק"ם גרמני וביצורים מטווח בטוח יחסית ("אש מנגד") פגז של תותח F-34 יכול היה לחדור קיר לבנים של חצי מ' מטווח של 4 ק"מ).[14]
הגרמנים פיגרו באופן משמעותי בפיתוח הטנקים שלהם. לקראת ה- 22 ליוני 1941 הם לא פיתחו אף דגם חדש אחד, בעוד שתוספת מיגון השריון לדגמים הקיימים הסתכם בתוספת פלטת שריון של 30 מ"מ לטנקי ה- PZ-3 (דגמי H ו- J) וכן עיבוי שריון הצריח של ה- PZ-4 (דגמי F) עד לכדי 50 מ"מ. דפנות הצריחים והתובות של הטנקים הגרמניים היו עדיין בעובי של 30 מ"מ אשר נחדרו ע"י תותחי ה- 45 המ"מ הסובייטיים מטווח 600-700 מ' – טווח ההעסקה השכיח בשדה הקרב בעת ההיא.
בשיפור עוצמת האש של הטנק, הגרמנים לא התקדמו מעבר לשדרוג חלקי של הדגמים הקיימים. בעיקר טנקי ה- PZ-3 ("הבינוניים" על פי התקן הגרמני) אשר החל מדגם G יוצרו עם תותח 50 מ"מ L-42, מאוחר יותר, הותקן תותח זה גם על הדגמים הישנים יותר E ו- F. פגז הנפיץ של תותח ה- 50 מ"מ L-42 שקל מעט פחות ממקבילו בתותח הרוסי בן 45 המ"מ K20 - 1.81 ק"ג אל מול 2.14 ק"ג. במלים אחרות, הטנק הגרמני החדיש והטוב ביותר במערכה זו היה ה- PZ.3 עם תותח 50 מ"מ אשר ביצועיו עלו, אך במעט, על אלו של תותחי הטנקים הרוסיים "המיושנים" T-26 ו- BT.[15]
שיפור משמעותי שנוסף לדיביזיות החי"ר של הצבא הגרמני, היה ציודן בתותח הנ"ט החדיש בן 50 המ"מ PAK-38, עם כי הוא לא פתר לחלוטין את בעיית הלחימה כנגד הטנקים הרוסים החדשים. בהמשך המלחמה, מערכי הנ"ט של הגרמנים השתפרו מאד, אולם לתקופה קצרה של קיץ וסתיו 1941 נהנו הרוסים מעדיפות רבה בטנקים על פני יכולת הנ"ט של הצבא הגרמני.
 
מיגון טנקים יחסי

כפי שניתן להיווכח מהטבלאות, התותחים הרוסיים בקליבר 76 מ"מ (הנ"ט F-22 ותותח הטנק F-34) חדרו בביטחון את חזיתו של הטנק הגרמני הכבד ביותר (בקיץ 1941) ובנוסף, האנרגיה הקינטית השיורית של פגזי הטנקים הרוסיים הבטיחו הרס-לאחר-חדירה בפנים טנק האויב יעיל לאין שיעור יותר מזה הגרמני. באם נוסיף לכך את העובדה כי הטנקים הגרמניים המשיכו להיות מונעים בבנזין גבה אוקטן הרי כל פגיעה של פגז טנק רוסי ביריבו הגרמני הבטיחה חדירה אשר בתורה גרמה להרס כמעט מוחלט של טנק האויב וחיסול צוותו.
מצד שני, תותח הטנק הגרמני הטוב ביותר בקיץ 1941, 50 מ"מ, L-42, היה כמעט חסר ערך לחלוטין בלחימה כנגד טנקי KV (הוא לא יכול היה לחדור אותו אפילו מטווח אפס), ואילו כנגד טנקי ה- T-34 היה על תותחני טנקי ה- PZ-3 הגרמנים לפגוע בצד התובה בין גלגלי המרכוב על מנת להשיג חדירה בשריון בן 45 המ"מ ומטווחים קצרים בלבד. אולם להשגת פגיעה כזו היה על הטנקים הגרמניים להתקרב איכשהו ליריביהם הרוסים אשר יכולים היו לפגוע בהם מטווח 1 ק"מ.
לכן לא מפתיע כי בחודשים יוני-יולי 1941 נפוצו סיפורים על טנקי KV בודדים אשר עמדו ונלחמו זמן רב מול השריון הגרמני תוך השמידם 10-14 טנקים גרמניים, כל אחד, מבלי שהאחרונים יוכלו להתמודד כנגדם.[16]
 
יחסי העוצמה
מסך 3,657 הטנקים הגרמנים שהשתתפו ב"מבצע ברברוסה" היו: 410 טנקים קלים סימן 1 חמושים במקלעים בלבד, 782 קלים, סימן 2, עם תותח 20 מ"מ, 269 טנקים Pz. 3 עם תותח 37 מ"מ, 707 עם תותח 50 מ"מ, טנקים צ'כים 35(T) 160 ו- 38 (T) 660 עם תותחי 37 מ"מ, 439 Pz.4 עם תותחי 75 מ"מ (קצר) ועוד כ- 230 טנקי פיקוד וטנקים ייעודיים (ללא כוח אש) אחרים.
ואילו בצד הרוסי אנו מוצאים ביוני 1941: 12,782 טנקים רק בדרג האסטרטגי הראשון (5 חזיתות) מהם 8,300 T-26, 2,323 BT-7, 295 BT-5, 232 T-28 967 T-34 ו- 508 KV.[17] מהם 10,540 (82.5%) היו מבצעיים ובסה"כ ברוסיה האירופית מעל 18,000 טנקים. רק במחוז הצבאי (הפיקוד המרחבי) של קייב, בלבד – החזית הדרומית-מערבית, החזקה ביותר בצבא האדום היו 5,450 טנקים מהם 4,788 מבצעיים (87.6%). ועוד נוספו אלפי טנקים אשר ירדו מקווי היצור בהמשך המערכה.
באם משווים את סוגי הטנקים ותכונותיהם הרי רק 707 טנקי ה- PZ-3 הגרמנים עם תותח ה- 50 מ"מ יכולים היו להתמודד עם כלל הטנקים הרוסים, ביחסי כוחות של כ- 20:1 בעוד עם טנקי ה- T-34 וה- KV לא היה כלל מי שיתמודד.
 
מדוע בכל זאת הובסו הרוסים באופן כה נורא בקיץ וסתיו 1941 ?
 
במשך שנים רבות ניתנו תשובות שונות לשאלה זו, בהתייחס להתמודדות השריון של שני הצדדים בשדה הקרב. בין השאר נאמר שהאחזקה של השריון הרוסי הייתה בשפל המדרגה ומרבית הטנקים ה"מיושנים" הללו, פשוט סבלו מכשלים טכניים ולכן לא יכולים היו להגיע לשדה הקרב, לא כל שכן להלחם באופן סביר ועל כן הפכו טרף קל לשריון האויב אשר השמידם בהמוניהם, חסרו דלק לתנועה, נפגעו בהפתעה ע"י חיל האוויר הגרמני ביום הראשון ללחימה ועוד כהנה וכהנה....
אכן בתקופה זו איבד הצבא האדום 20,500 טנקים אל מול 2,831 גרמנים. הכיצד? וזאת כאשר הצבא הגרמני כבש את כל רוסיה האירופית כמעט עד לשערי מוסקבה ולנינגרד.
בעת הפלישה הגרמנית, כבר עשו הרוסים כברת דרך ארוכה של ריכוז עיקר כוחות השריון שלהם ב- 20 קורפוסים ממוכנים.[18] כל קורפוס כזה כלל, בתקן, 2 דיביזיות שריון ודיביזיה אחת של חי"ר ממונע. על פי התקן (של 1,011 טנקים בקורפוס)[19] היו צריכים להיות בהם למעלה מ- 20,200 טנקים אולם בפועל הם צוידו "רק" ב- 10,394 טנקים מתוך סה"כ מעל 23,000 טנקים בכלל הצבא האדום (אל מול כ- 3,200 הגרמנים). יחד עם זאת, קורפוסים אלו הוקמו שנה קודם ומרביתם הספיקו לעבור שלבים רבים של אימונים ותרגול ומבחינת חימוש הדיביזיות הממונעות ושאר הנשק המסייע הם עמדו על מצבה של מעל 80%. ואילו מצב האחזקה של הטנקים, בכלל הצבא האדום, היה בכשירות של מעל 70%.
המצב הטכני של הטנקים הרוסיים היה ברמה גבוהה באשר כל הטנקים מדגמי KV ו- T-34 היו חדישים ביותר ולא עברו את 10 שעות המנוע לטנק. ממוצע שעות המנוע של טנקי ה- T-28 היה 75. של טנקי ה- BT-7 40-100 שעות מנוע ואילו טנקי ה- T-26 היו במצב טכני טוב עם לא יותר מ- 75 שעות מנוע לטנק. במצב זה, יכולים היו הטנקים הרוסים לעבור מאות קילומטרים רבות עד הצורך בטיפולי עומק.[20]
במלחמות בהן השתתפו הטנקים הסובייטים המיושנים ביותר (T-26 ו- BT-7) כמו בספרד, חלקין-גול, הפלישה לפולין ומלחמת החורף רק בין 8-12% מהם יצאו מכלל פעולה בשל בעיות טכניות כך שסיבה זו כסיבה עיקרית לאבידות במערכות 1941 אינה סבירה. מה עוד שבמערכות מלחמת העולם השנייה אחר כך שוב לא הגיעו אבדות הטנקים הרוסיות "מבעיות טכניות" לממדים כאלה.
המשאיות "אמינות" יותר מהטנקים זוהי אחת המסקנות המפתיעות ביותר העולות מהממצאים של הפלישה הגרמנית לרוסיה. לדוגמה, בדיביזיית השריון ה- 10 היו 834 משאיות ומובילים עם פתיחת המערכה, מהם הצליחו להגיע למזרח הדניפר 613 (שלושה רבעים). זאת לאחר שנעו לפחות 500 ק"מ ולעתים אף למעלה מ- 2,000 ק"מ על מנת לחמוק מהגרמנים המתקדמים. כל זאת בדרכי עפר ובכבישים משובשים תחת תקיפות אוויר של האויב, ללא חוליות טכניות או חלקי-חילוף. וראה זה פלא – לא חסר להן דלק לתנועה. מתוך המספר ההתחלתי רק 77 כלי רכב אבדו בשל בעיות טכניות (9%), השאר מאש אויב, בעיות עבירות ועוד. נתונים אלו מראים על אמינות גבוהה ביותר של הרכב ה"רך". מאיזה סוגים הוא היה? לדיביזיה המשוריינת ה- 10 היו 503 משאיות GAZ-AA ו- 297 ZIS-5.
משאית ה"זיס" הייתה בת 3 טון עם מנוע 73 כ"ס ונבנתה במקור בסיוע אמריקאי החל מ- 1931. בפתיחת ברברוסה היו ברשות הצבא האדום 104,200 משאיות מסוג זה.
משאית ה"גאז" הייתה הגרסא הרוסית של המשאית האמריקאית פורד AA משנת 1926. בשנת 1929 רכשה ברה"מ זיכיון ליצור משאית בת 2 טון זו עם מנוע בן 40 כ"ס. בפתיחת ברברוסה היו 151,000 משאיות כאלה בצבא האדום.
משאיות אלו, ובמיוחד ה"גאז" היו כה בלתי אמינות בימי שלום עד שהנהגים בקולחוז הכניסו אותן לתיקונים כל 3 שבועות. והנה כאן נראה שהן יותר אמינות, ממוגנות ועבירות מהטנקים החדישים ביותר.
ממצאים דומים לגבי דיביזיית השריון ה- 37. במצבה שלה ב- 15 ליולי, מעבר לדניפר, טנק אחד T-34, 5 טנקים BT-7, 10 שריוניות BA-10 ו- 173 משאיות. רק 6 טנקים מסך 316 אל מול 173 משאיות?!
בדיביזיית השריון ה- 32 מהקורפוס הממוכן ה- 4 אבדו 133 משאיות מתוך 420 ו- 269 טנקים מתוך 323.
מצב דומה התגלה גם בעוצבות השריון האחרות. הסתבר שאחוז האבידות של המשאיות היה נמוך לאין שיעור מזה של הטנקים. אמנם במספרים מוחלטים על כל טנק אבדו 8 משאיות אולם במקביל, בצבא הגרמני באותו הזמן אבדו על כל טנק 41 משאיות (2,831 טנקים אל מול 116,000 משאיות).
 
מפקדי קורפוסים אלו היו בדרך כלל מהמעולים שבצבא הסובייטי בהם קונסטנטין רוקוסובסקי (לימים מרשל של ברה"מ), מפקד הקורפוס הממוכן ה- 9, גנרל אנדריי ולאסוב (VLASOV), שאחר כך הצטיין בהגנת מוסקבה ושלושה גנרלים יהודים:
מיכאל צ'רניאבסקי, מפקד הקורפוס הממוכן מס. 1 (1,039 טנקים) אשר לאחר הצטיינותו בקרב הפך לראש מה"ד של גייסות השריון הסובייטים,
שמעון קריבושין (KRIVOSHIN), מפקד הקורפוס הממוכן מס. 25 ממייסדי חיל השריון הסובייטי,
 ומיכאל חצקלביץ', מפקד הקורפוס הממוכן ה- 6 אשר נהרג בקרב.[21]
 
להלן דוגמאות של מספר קורפוסים ממוכנים בימי הפלישה הראשונים וקודם כל וכדוגמה מייצגת את סיפור הקורפוס של גנרל חצקלביץ':
 
הקורפוס הממוכן ה- 6 של הגנרל היהודי מיכאל חצקלביץ' (KHATSKELEVITCH)
קורפוס זה כלל את דיביזיות השריון ה- 4 וה- 7 ודיביזיית חי"ר ממונע 29. במיוחד מעניין סיפורה של דיביזיה שריון 7 בפיקודו של גנרל בורזילוב (BORZILOV)[22].
ב- 22 ליוני 1941 הייתה מצבת הדיביזיה מלאה ב- 98% חיילים (לעומת התקן), 60% סמלים ו- 80% כלל סגל הפיקוד. הדיביזיה כללה 51 טנקים כבדים KV, 150 טנקים T-34, 125 טנקים BT-7 ו- 42 טנקים T-26 ובסה"כ 368 טנקים. מלאים בדיביזיה: מנה של תחמושת 76 מ"מ (ללא קליעי ח"ש) ומנה וחצי של פגזי 45 מ"מ. 3 מנות בנזין ומנה אחת של סולר.
הדיביזיה הייתה ערוכה מדרום-מערב לבייליסטוק, בכוננות, תוך ביצוע תוכנית האימונים שלה, אך ללא התראה מוקדמת על המתקפה הגרמנית. ב- 20 ליוני קיים מפקד הקורפוס ה- 6, מיור גנרל חצקלביץ' מפגש עם כל המפקדים ותדרך אותם להגברת כוננות וערנות.
בתחילת המערכה מנתה דיביזיה זו 368 טנקים אשר 200 מהם היו מהחדישים ביותר KV ו- T-34 (יותר מאשר בכל שאר עוצבות השריון של החזית הצפון-מערבית). הדיביזיה עזבה את שטחי הכינוס שלה לפני תחילת המתקפה הגרמנית כך שלא סבלה אבידות מ"תקיפת הפתע" הגרמנית. תוך תנועה ובשטחי ההיערכות איבדה הדיביזיה 63 טנקים כתוצאה מתקיפות האוויר של הגרמנים. דיביזיית השריון ה- 4 סבלה מתקיפות דומות ושתיהן איבדו כ- 20-25% מכמות הטנקים שלהן, במיוחד הטנקים הקלים. מכאן שמרבית טנקי ה- KV וה- T-34 שרדו תקיפות אלו ללא פגע.
במהלך התקפת נגד של הקורפוס בה השתתפה הדיביזיה כנגד חט' חי"ר גרמנית נפגעו לה 18 טנקים בלבד (רק מקצתם הושמדו). מכאן ניתן היה לשער כי ב- 26 ליוני נשארו עדיין בדיביזיה 287 טנקים. זוהי כמות מכובדת לכל הדעות (בדיביזיה גרמנית מקבילה היו בעת ההיא 192 טנקים בלבד). אולם לדברי המפקד, לאחר 3 ימים של נסיגה וכמעט ללא מגע עם האויב נשארה כל הדיביזיה בסד"כ של גדוד אחד ו- 3 טנקים.
נתיב הקרבות של דיביזיית שריון 7 בשלושה ימים אלה מעניין כשלעצמו: הדיביזיה הוכנסה לכוננות עליונה, ע"י מפקדת הקורפוס, כבר ב- 20 ליוני – יומיים לפני מתקפת הפתע. ההוראה לפתוח את המעטפות בהן הפקודות הסודיות הגיעה ב- 220200, שעתיים לפני פתיחת המתקפה הגרמנית. הפקודה הראשונה שניתנה לדיביזיה (על פי המעטפות שנפתחו) הייתה לסייר מערבה לאורך הכביש הראשי המוביל לוורשה. ולא שום פקודה בענייני הגנה. הדיביזיה עסקה ביום הראשון ללחימה בסיור אל עבר האויב אולם בערב נשלחה ע"י מפקד הארמיה ה- 10 (גולובב) לדרום הגזרה בחיפוש אחר אויב שלא היה קיים ובהתבסס על דו"חות ראשונים של מפקדים מבוהלים. ביום המחרת ב- 23 ליוני נשלחה הדיביזיה לכוון ההפוך לתקוף שוב אויב שלא היה קיים. כך שבשני ימי הלחימה הראשונים הופעלה הדיביזיה על פי פקודות מנותקות מהמציאות של מפקדת הארמיה ה- 10(אשר הגיעה כהוראה ישירה למפקד הקורפוס בלי יכולת ערעור של האחרון), תוך מאבק מתמיד כנגד הגייסות העורפיים של כלל החזית שהיו בנסיגה מבוהלת מבליטת בייליסטוק. ביום זה, ה- 23 ליוני, תקפה, בגזרת הקורפוס, רק דיביזיה גרמנית אחת, החי"ר ה- 256, תוך חציית נהר הניימן. כך שכוחות הקורפוס ה- 6 יכולים היו בקלות להשמידה באמצעות עדיפותם הרבה בטנקים, מה עוד שהחי"ר הגרמני תרם הספיק להיערך להגנה. אולם כיוון שהדיביזיה ה- 7 נשלחה לכוון אחר היא לא נכנסה כלל למגע עם הכוח הגרמני. בשני ימי הלחימה הראשונים איבדה הדיביזיה רק 18 טנקים (ממגע ישיר עם האויב).
בערב ה- 25 ליוני הוציא גנרל חצקלביץ' את הפקודה האחרונה בחייו (לפני שנהרג בתוך טנק הפיקוד שלו) והורה על נסיגה של כל כוחות הקורפוס לעבר הנהר צ'ארה כ- 90 ק"מ מזרחה, זאת על פי הוראה שהתקבלה ממפקד החזית המערבית, הגנרל פבלוב, שקיבלה גיבוי מנציג הפיקוד העליון בחזית, הגנרל שפושניקוב. מרגע זה החלה נהירה גדולה מזרחה או במילים של מפקד הדיביזיה "נסיגה מבולבלת..." אשר בסיומה מצאה עצמה אחת מעוצבות השריון החזקות ביותר בצבא האדום עם גד' חי"ר ו- 3 טנקים.
מפקד הדיביזיה תולה את התפרקות הדיביזיה ונטישת מעל 300 טנקים במחסור בדלק. אולם חישוב פשוט מראה לנו כי בדיביזיה היו מנה אחת של סולר ועוד מנה שהגיעה במהלך הלחימה ו- 3 מנות של בנזין. בסה"כ יכלה לנוע מרחק של לפחות 500 ק"מ על כמות זו אולם היא נעה בשלושת הימים לקיומה 250 ק"מ בלבד. גם עם הטנקים היו מונעים כל היום, זו עדיין לא סיבה לנטישת מאות טנקים בגלל מחסור בדלק והתפזרות החיילים. יתרה מזו, בליטת בייליסטוק אשר הוכנה ללחימה מבעוד מועד הייתה משובצת מחסני דלק ועירומי תחמושת לרוב. כך שניתן היה לתדלק בזמינות טובה.
כך קרה שאחד מהקורפוסים הממוכנים החזקים ביותר בצבא האדום שכלל 707 טנקים, מהם 400 מהטנקים הטובים בעולם KV ו- T-34 מעולם לא התחיל את התקפת הנגד שיכולה הייתה לפחות לבלום באופן יעיל (אם לא להשמיד) את המתקפה הגרמנית בגזרתו. הקורפוס התפורר ביום השלישי ללחימה, לאחר שמפקדו נהרג, כאשר חייליו נפוצים לכל עבר כחלק מהבהלה הכללית והעדר הנחישות להלחם בשעה גורלית זו.
 
 
קורפוסים ממוכנים נוספים
להבהרת תמונת הכישלונות הרוסיים במהלך "ברברוסה" הבה ונסקור את ההתרחשויות בעוצבות שריון נוספות.
הקורפוס הממוכן ה- 15, בפיקודו של גנרל י. י. קרפזו (KARPEZO) כלל את דיביזיות השריון ה- 10 וה- 37 והשתייך לחזית הדרומית-מערבית (המחוז הצבאי של קייב) החזקה ביותר בעת ההיא בצבא האדום. דיביזיית השריון ה- 10 כללה ב- 22 ליוני 1941 363 טנקים, בהם 63 KV ו- 38 T-34, ואילו בסוף יום ה- 26 ליוני, 5 ימים אחר כך נותרה עם 39 טנקים בלבד (עוצמה של גדוד אחד לערך), היא איבדה 279 טנקים בהם 226 מ"סיבות לא ידועות" ורק 53 ממגע עם אויב. דיביזיה 37 אשר לא באה כלל במגע עם אויב בחמשת ימי הלחימה הראשונים איבדה "רק" 69 טנקים ונותרה בערב ה- 26 ליוני עם 221 טנקים עדיין. בעיתוי זה, קיבלה הדיביזיה פקודת נסיגה (כמו הקורפוס כולו), אל מעבר לדניפר. כאשר השלימה נסיגה זו בין ה- 6-8 ליולי, כשבוע אחר כך, נותרו בדיביזיה 14 טנקים בלבד. 20 טנקים הושמדו כנראה ממגע עם אויב ב- 28 ליוני ואילו 187 טנקים "אבדו מסיבות לא ידועות במהלך הנסיגה". מהנתונים הללו מסתבר שהקורפוס איבד כ- 80% מהטנקים שלו בלא מגע עם אויב כאשר אין הבדל בין אחוז האבדות של הטנקים החדישים ביותר כמו KV לאלו הישנים יותר כמו BT-7.
הקורפוס הממוכן ה- 4 היה אולי הקורפוס החזק ביותר בחזית הדרום-מערבית עם כמות טנקי ה- KV וה- T-34 הרבה ביותר. בפיקודו של הגנרל המבריק אנדריי ולאסוב. הוא כלל את דיביזיות השריון ה- 8 וה- 32. ביומיים הראשונים ללחימה, נעה הדיביזיה ה- 8 ממקום למקום (יחד עם מרבית הקורפוס) באזור יאבורוב-נמירוב ואיבדה 19 טנקים בהיתקלויות עם חי"ר גרמני. כאשר היא עברה תחת-פיקוד הקורפוס ה- 15 היא כבר הייתה עם 65 טנקים בלבד. היכן נעלמו עוד 240 טנקים של עוצבה חזקה זו? הדיביזיה איבדה בקרב עם האויב ליד טופורווב-לופטין, ב- 28 ליוני, 12 טנקים. לאחר מכן נסוגה וניהלה יום קרב ארוך ליד ברדיצ'ב. מפקדה, קולונל פטר פוצ'נקוב (FOTCHENKOV) נפטר באוגוסט 1941, אולם בדו"ח שהספיק לחבר כותב ציין כי במהלך קרבות הדיביזיה, אשר החלה, כאמור, עם 325 טנקים (בהם 50 KV ו- 140 T-34), איבדה 85 טנקים מאש אויב, 135 ננטשו ו- 48 נשלחו לעורף כיוון שעברו בהרבה את מכסת שעות המנוע שלהם. הדיביזיה נשארה עם 57 טנקים. אולם ב- 8 ליולי בעת תחילת הקרב בברדיצ'ב נשארו בדיביזיה רק 32 טנקים. בנתוני הדו"ח יש גם שני נושאים מוזרים נוספים: כייצד בתוך שבועיים לחימה הושמדו 54 טנקי T-34 מתוך 140 ולהיכן נעלמו כ- 50 טנקי T-28 בעוד האבידות בקרב הטנקים הקלים יותר מסוג T-26 ו- BT-7 היו קטנות ללא השוואה.
המצב בדיביזיה ה- 32 היה דומה. בדו"ח של מפקדה קולונל פושקין (POUSHKIN) מצוין כי הדיביזיה איבדה בין ה- 23 ל- 29 ליוני 23 טנקים כתוצאה ממגע עם אויב. 11 טנקים נוספים אבדו בקרב כנגד דיביזיית השריון ה- 11 הגרמנית אחר הצהריים של ה- 23 ליוני. כך שסך האבדות בקרב הגיע ל- 34 טנקים. אז החלה הנסיגה מעבר לדניפר, במהלכה איבדה הדיביזיה עוד 9 טנקים בהיתקלויות באויב אולם עם הגיעה לגדה המזרחית של הנהר, אבדותיה הגיעו ל- 269 טנקים. דהיינו גם בדיביזיה זו מרבית אובדן הטנקים (226) נבע מנטישתם. העובדה כי מרבית אובדן הטנקים לא נבע מאש האויב עולה גם מההשוואה לאבדות בנפש. בדיביזיה זו בחט' טנקים 63, אבדו בין ה- 23 ל- 30 ליוני 17 הרוגים ו- 63 פצועים כאשר במקביל אבדו 145 טנקים (כלל הנפגעים, לא רק צוותי טנקים).
 
לסיכום הנושא, המצב ברור, חיילים רבים נטשו את הטנקים וברחו באמצעות המשאיות במקום להלחם.
הסיבה העיקרית לתבוסת השריון הרוסי ב"ברברוסה" לא הייתה השלומיאליות של מפקדי השריון אשר "טוהרו" בשנים 1937-38, נחיתות הטנקים או אמצעי לחימה אחרים ולא אמינותם הירודה. אמנם תורת הלחימה ההתקפית והארגון שנלווה אליה, בה היו תפקידים מוגדרים של פריצת מערכי האויב באמצעות הטנקים הכבדים ולאחר מכן לחימה באמצעות הטנקים הבינוניים בעתודות האויב וניצול ההצלחה לעומק שטח האויב באמצעות הטנקים הקלים, התגלתה כלא מתאימה כלל לקרבות ההגנה שנאלץ הצבא האדום לנהל בתחילת המערכה וכתוצאה היו צריכים להכניס שינויים מפליגים בתו"ל ובארגון תוך כדי לחימה (כפי שנעשה במלחמת החורף) אולם ההתקדמות הגרמנית לא השאירה מספיק זמן לכך. ההתאמות לא התאפשרו ולכן השתרר בלבול רב בקרב המפקדים בכל הדרגים. עוצבות שקיבלו פקודות סותרות מספר פעמים ביום, נשלחו לרדוף אחרי הרוח ועוד. התוצאה בקרב החיילים הייתה בלתי נמנעת, רוח הלחימה נשברה והחיילים שראו הזדמנות לפרוק את עולו של סטאלין, (במיוחד בני הלאומים הבלטים והאוקראינים) ברחו משדה הקרב, ערקו, התמסרו לשבי בהמוניהם או פשוט לא התייצבו ביחידות.
 
ביבליוגרפיה
 
1.       אורגיל דאגלס, הטנק, מערכות, ת"א, 1980.
2.       גולדנשטיין אלכסנדר, מבט חדש על הפתעת "ברברוסה", "מערכות" 400, מאי 2005.
3.       ז'וקוב  גיאורגי ק, זכרונות המרשל ז'וקוב, מערכות, ת"א, 1982.
4.       מיכלסון בני, השריון הגרמני במלחמת העולם השנייה, שריון 25, מרץ 2007.
5.       מיכלסון בני, גנרל דימיטרי פבלוב והשריון במלחמת החורף, שריון 34, פברואר 2010.
6.       מיכלסון בני, 70 שנה לפרוץ מלחמת העולם השנייה – פולין 1939, שריון 33, אוקטובר 2009.
7.       מיכלסון בני, גוליית ניצח אבל בקושי, 70 שנה למלחמת החורף, מערכות 430, אפריל 2010.
8.       מרידייל קתרין, המלחמה של איוואן, עם עובד, ת"א, 2010.
9.       Candil Antonio J. Soviet Armor in Spain: Aid Mission to Republicans Tested Doctrine and Equipment, ARMOR — March-April 1999.
10.   Guderian Heinz, Panzer Leader, London, 1952.
11.   Jentz Thomas L., Panzer Truppen, The complete Guide to the Creation and Combat Employment of Germany's Tank Force 1933-1942, 1996.
12.   Solonin Mark, "June, 23: the M-day", Internet version, 2008.
13.   Solonin Mark, The Cask and the Hope Internet version, 2008.
14.   Suvorov Victor, The Chief Culprit, Anapolis, Maryland, 2008.
15.   The Book of Tanks, Russian/Soviet Section I (1915 to 1944): 8/15/2000.

[1] קתרין מרידייל, המלחמה של איוואן, עם עובד, ת"א, 2010, עמ' 95. אפילו במחקר חדש זה של פרופ' מרידייל, היא שבויה בקונצפציה זו ומצתטת את גנרל בולודין: "אותם טנקים ישנים מדגם T-26, הוכיחו את עצמם כיעילים רק בירי על דרורים" על מנת להסביר את התבוסות הרוסיות.
[2] דאגלס אורגיל, הטנק, מערכות, ת"א, 1980, עמ' 158.
[3] אורגיל, שם, עמ' 101.
[4] בני מיכלסון, השריון הגרמני במלחמת העולם השנייה, שריון 25, מרץ 2007.
[5] בני מיכלסון, גנרל דימיטרי פבלוב והשריון במלחמת החורף, שריון 34, פברואר 2010.
 
[6] בני מיכלסון, חיל השריון הגרמני במלחמת העולם השנייה, שריון 25, מרץ 2007.
[7] בני מיכלסון, שריון 34, שם.
[8] Heinz Guderian, Panzer Leader, London, 1952, p.29.
[9] Mark Solonin, "June, 23: the M-day", Internet version, 2008, Chapter 3. “Armour is strong and our tanks are fast…
[10] Antonio J. Candil, Soviet Armor in Spain: Aid Mission to Republicans Tested Doctrine and Equipment, ARMOR — March-April 1999.
 
[11] בני מיכלסון, 70 שנה לפרוץ מלחמת העולם השנייה – פולין 1939, שריון 33, אוקטובר 2009.
 
[12] Solonini, Ibid, ibid.
[13] בני מיכלסון גוליית ניצח אבל בקושי, 70 שנה למלחמת החורף, מערכות 430, אפריל 2010.
 
[14]  The Book of Tanks,  Russian/Soviet Section I (1915 to 1944): 8/15/2000.
[15]  Thomas L. Jentz , Panzer Truppen, The Complete Guide to the Creation and Combat Employment of Germany's Tank Force 1933-1942, 1996.
 
[16] אלכסנדר גולדנשטיין, מבט חדש על הפתעת "ברברוסה", "מערכות" 400, מאי 2005, עמ' 38-39.
[17] Victor Suvorov, The Chief Culprit, Anapolis, Maryland, 2008, p. 47.
בסה"כ היו לרוסים בעת הפלישה הגרמנית: 1,400 טנקי T-34 ועוד 711 טנקי KV בדרג האסטרטגי הראשון, השני ובמפעלים (זה עתה ירדו מפס היצור). והם המשיכו ביצור דגמים אלה בכל מהלך חודשי המערכה.
[18] ועוד 10 מסגרות של קורפוסים כאלה כבר נבנו וציוד חלקם בטנקים תוך שיגורם לשדה הקרב התבצע בחודש הלחימה הראשון.
 
[20]  Mark Solonin, The Cask and the Hope, Chapter 2.11.Tank plague.

 
[21] ז'וקוב אמר עליו: "מפקד קורפוס מ.ג. חצקלביץ' לא יצא חי ממערכה זו. הוא היה קצין טוב ואדם אמיץ..." גיאורגי ק. ז'וקוב, זכרונות המרשל ז'וקוב, מערכות, ת"א, 1982, עמ' 205.
[22] גנרל סמן וסיליאביץ' ברוזילוב הצטיין במלחמת החורף בפקדו על חטיבת שריון 20, והכתוב לעיל מסתמך על דו"ח לאחר פעולה שהוציא בשלהי חודש אוגוסט 1941, דו"ח מפורט ביותר ומקצועי.