להציל אותנו משכחה" – על קורות המחתרת היהודית בקרקוב
בלהה שילה *
"מנהיגי התנועה לא חונכו ולא חינכו מעולם לפעול במחתרת ולאחוז בנשק, הרי שלמנהיגות שלהם היה כל הזמן אופי רוחני בהחלט. בנסיבות החיים הקשות ביותר ידעו לשמש לחניכיהם מופת של מסירות נפש ורוח לוחמת, אבל תמיד היה במנהיגותם יסוד רוחני.. המפעל הממשי ביותר היה לגביהם ההגשמה והבניה. ומאחר וקצינים לא היו מעולם, לא ראו את עצמם בני סמכא להוליך את הנוער שלהם לקרבות בנשק"[1]
כך מתארת ביומנה יוסטינה, הלוא היא גוסטה דוידזון-דרנגר, מראשי תנועת עקיבא ומלוחמות גטו קרקוב, את תהליך הפיכתן של תנועות הנוער בקרקוב לתנועות מרי לוחמות. תהליך זה אפיין לא רק את התנועות בקרקוב, אלא את כלל תנועות הנוער אשר בחרו, עם הידיעות על ההשמדה, בדרך של התנגדות ולחימה. סיפור המרד בגטו ורשה תפס מקום של כבוד בקנון ההיסטורי ובזכרון הקולקטיבי, הישראלי והיהודי כאחד, למרות שהבחירה במאבק מזוין אפיינה צעירים יהודים בגטאות שונים; צידו הערכי של המאבק זכה לתמיכה פעילה בקרב חניכי תנועות הנוער, אשר גדלו והתחנכו על ברכיהן של התנועות, ואימצו לעצמם השקפת עולם אקטיבית בשנות השבר והחורבן. רשימה זו תתמקד בסיפור הפחות מוכר – סיפור ההתנגדות של הצעירים מגטו קרקוב.
בשנים הראשונות לכיבוש הנאצי בקרקוב (1940-1941), כבשאר מרחבי הכיבוש, ביקשו תנועות הנוער לשמר את מצבן קודם החיים בגטו; הן שמו דגש על ערכי התנועה (כל אחת וצביונה), פרסמו עלונים, תמכו בחווה חקלאית, קיימו חוגי לימוד, החזיקו קיבוץ עירוני ובקשו לשמור על חבריהן מפני ה"השחתה" שאיימה על חניכיהן במציאות של מלחמה. התנועות שימשו כבית עבור החניכים, ואלה מצאו בהן עוגן חברתי, חינוכי ומוראלי, כפי שתיארו זאת: "גם בקרקוב קיימה משפחתנו חיים נורמליים ככל האפשר, ממשיכים ברוח הדברים שקדמו לגטו. כולם לומדים בהתכתבות במשותף. זו תהיה התשתית ליכולת טובה בעתיד, אשר תהווה בעת ובעונה אחת חוליה שתגשר על פני מרחקים וניתוקים".[2] על מנת לגשר על הנתק שכפה הכיבוש, תנועת עקיבא, תנועת הנוער הגדולה בקרקוב, הוציאה קשריות לערי הגנרלגוברנמן, על מנת לתמוך בסניפי התנועה שהתפוררו, ולשמור איתם על קשר.
במהלך החודשים יוני ואוקטובר 1942 התקיימו שתי אקציות בגטו קרקוב, בכל אחת מהן גורשו כ-6000 יהודים. באקציה השנייה הצליחו מספר צעירים לברוח ולחזור לגטו כאשר בידיהם אישור לשמועות על ההשמדה.[3] עוד קודם לכן, החלו ראשי תנועת עקיבא לבחון את דרכם לנוכח השמועות על הרצח במזרח. במהלך מפגשים משפחתיים,[4] השפיעה גולה (לידקה) מירֶה על אהרון (דולק) ליבסקינד ושמשון (שימק) דרנגר, מראשי התנועה, לפנות לדרך של מאבק אקטיבי. דמותה הכריזמטית של מירה, קשריה עם המחתרת הקומוניסטית הפולנית (פ.פ.ר) ועברה העשיר, יצרו תחושה כי בבוא היום יקבל ארגון מחתרתי יהודי, במידה ויקום, תמיכה מהמחתרת הפולנית (תקווה שהתבררה כאכזבה). לקראת הקיץ, נפגש ליבסקינד עם חבריו להנהגת התנועה וכן עם ראשי תנועות הנוער הציוניות האחרות. המפגש הוביל לייסוד הארגון הלוחם של הנוער היהודי החלוצי, הלוא הוא החלוץ הלוחם. הארגון, אשר בשיאו מנה כמאה לוחמים, איגד תחתיו את התנועות החלוציות: עקיבא, דרור, השומר הצעיר, השומר הדתי, הסתדרות הנוער החלוצי, הנוער הציוני וחוג הסופרים היהודים הצעירים. הקשריות עמדו עתה לרשות הארגון, ביניהן: מרים (מינקה) ליבסקינד ורבקה (וושקה) ליבסקינד (בהתאמה - אחותו ואשתו של דולק), גוסטה דרנגר, והלה שיפר שקישרה בין קרקוב לוורשה. כעת הן נדרשו למצוא דירות מחסה עבור חברי התנועה שיצאו לפרטיזנקה, וכן לרכוש נשק ולהבריחו. שיפר השיגה את מרבית האקדחים במסעותיה לוורשה, כשהיא נושאת אותם על גופה בדרכה חזרה לקרקוב. בנוסף, הן הבריחו חברי מחתרת מחוץ ולתוככי הגטו, ביניהם צעירים חברי תנועות הנוער מעיירות הסביבה, שחייהם עמדו בסכנה. הם הובאו אל דירה שעמדה ריקה בגטו לאחר שהוריו של אחד מחברי התנועה גורשו באקציות. דירה זו היוותה מקום מפגש לחברי התנועה ונקראה 'הקיבוץ העירוני', או בסרקזם "משרד החיסול". הקשריות תיארו בפני חבריהן כיצד התקשו לשכנע את הצעירים הללו להותיר את משפחתם מאחור ולהציל את חייהם.[5]
ההחלטה על שינוי דרכי הפעולה של התנועות הביאה לסגירת החווה החקלאית. חווה זו שימשה מרחב של חיים וחירות, והיוותה עבור החברים הגשמה זמנית לחזון הציוני. ליבסקינד ביקש לנחם את הצעירים על אובדנם:
"החווה היתה מעין חלום שבין כך וכך אנוסים היינו להתנער ממנו. אפשר והחלום הזה היה נמשך עוד שבוע או שבועיים, אבל דינו היה נחרץ ממילא. ובכן, על מה אתם מצטערים? [...] בעוד חודש לא יישאר שריד ופליט מיישובי בני-אדם, שהיו מאות בשנים מושרשים באדמתם. אנו יכולים רק לשמוח על שניתן לנו לבלות כה יפה את הקיץ באווירה של יצירה. ומי יודע אם אין זה הקיץ האחרון שלנו".[6]
במחצית חודש נובמבר 1942, באחת השבתות, קיימו חברי התנועה, כתמיד, קבלת שבת משותפת. אולם הפעם ההתכנסות קיבלה משמעות נוספת - היתה זו קבלת שבת האחרונה שלהם יחדיו, והם כינוה 'הסעודה האחרונה'. דבריו של ליבסקינד, שנישאו במהלך המפגש, קיבלו, בדיעבד, מקום מרכזי בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי של פרק הגבורה:
"אנו נלחמים על שלוש שורות בהיסטוריה עליהן לחם הנוער שלנו ולא הלך כצאן לטבח. על כך כדאי לנו אפילו למות".[7] דוידזון-דרנגר כותבת דברים דומים ביומנה: "ההיסטוריה לא תסלח לנו דווקא על העוון הזה [...]. איזה אדם ששכלו בריא יכול לשאת כל זאת בשתיקה? היכן הסיבה הגדול שבגללה עלינו להימנע מן התגובה היחידה, הראויה לאדם שיש לו כבוד עצמי? ההיסטוריה תנדה אותנו לנצח. אם נשאר לנו איזה מוצא, אין זה אלא להציל את עצמנו בפני משפטו של העתיד, להציל אותנו משכחה כיוון שבלאו הכי אבודים אנו". [8]
נוסף להחלוץ הלוחם, התארגן באותם החודשים ארגון נוסף - האיסקרא (הניצוץ), שהיה למעשה ארגון המרי הראשון בקרקוב. בראשו עמד צבי (הישק) באומינגר בוגר השומר הצעיר. בשיאו מנה הארגון כארבעים חברים, שנאספו בשיטת 'חבר מביא חבר', וביקשו לנקום בכל מחיר את מות יקיריהם. מאוחר יותר צורף האיסקרא למחתרת הפולנית ושימש כיחידה של המחתרת שפעלה בקרקוב.[9] החלוץ הלוחם והאיסקרא התארגנו באופן דומה, ומקור הכנסתם העיקרי הגיע ממכירת מסמכים מזויפים. עד כה הסתכמה לחימתם באיסוף מודיעין ובפגיעה בחיילים גרמנים בודדים, במטרה להשפילם ולגנוב את נשקם. בנוסף, חיסל האיסקרא בעיקר את המלשינים המרכזיים בגטו.[10]
החשש מפני הלשנות הביא את חברי החלוץ הלוחם להסתיר את שמו בתוך חומות הגטו, בניגוד לארגונים מחתרתיים שפעלו בשמם בגטאות אחרים. לדעת ההיסטוריונית יעל פלד, היה זה חלק מייחודיותה של המחתרת בקרקוב. בלב כבד החליטו ראשי הארגון להעמיד פני לא-יהודים ולפעול מחוץ לחומות הגטו, בשל המציאות המורכבת שנוצרה (פעילות בגטו של עיר הבירה של הגנרלגוברנמן). משתפי פעולה מקרב אנשי היודנראט,[11] המשטרה היהודית ומלשינים אחרים העמידו את אנשי המחתרת בסכנה ממשית עד שאלה נאלצו לסגור את הקיבוץ העירוני ולהעביר את המפקדה אל מחוץ לכותלי הגטו בסוף חודש נובמבר 1942. סיבות אלו וכן קוטנו של הגטו והפחד מפני הענישה הקולקטיבית, הבהירו כי אין מקום ללחימה בתוך הגטו:[12]
"החלטנו שלא להטיל את האחריות על מעשינו על שארית הפליטה, אלא להעלים את יהדותנו, לצאת מחוץ לגטו ולפעול מהמארב. היה זה לנו מבחן חמור. העלמת יהדותנו, שלמענה היינו מוכנים להקריב הכל, היתה לנו חוויה קשה. הלוא ביקשנו להציל את כבודו של העם האובד. היה אפוא הכרח לארגון את הפעולה כך שלא תשמש רק נקם על העוול שנעשה לנו, אלא גם שלא תחלוף ללא הד מתאים".[13]
לאחר גירוש היהודים ה'לא-יעילים' לבלז'ץ ולאושוויץ באקציות ביוני ובאוקטובר, והמעבר אל מחוץ לחומות הגטו, החליטו ראשי שני הארגונים, בתיווכה של מירה, על פעולה משולבת ורבת היקף כנגד הגרמנים. הארגון ביקש להבהיר כי הגרמנים יפגעו בקרקוב, בירת הגנרלגוברנמן. בנוסף, חפץ הארגון לעורר את החברה הפולנית למרד באמצעות רושם שיצרו, כאילו היה מדובר בפעולה פולנית. הפעולה נקבעה ל-22 לדצמבר 1942, ימי ההכנות לחג המולד, מתוך הנחה שתשומת הלב הגרמנית תתרופף. החברים התפצלו לחוליות בנות שניים-שלושה לוחמים, וכל אחת מהן היתה אחראית לאחת מפעולות המבצע: פגיעה בבתי קפה מרכזיים שבהם נהגו הגרמנים לשבת; הנפת דגלי פולין על גשרי הוויסלה; הנחת זר על קברו של אדם מיצקיביץ, המשורר הלאומי; הדבקת כרוזים; חבלה ברכוש צבאי גרמני; פעולות הסחה.
הפעולה השיגה את מרבית יעדיה; בית הקפה ציגנריה פוצץ על יושביו ובעקבות הפיצוץ נהרגו ככל הנראה 7-13 גרמנים (בבתי הקפה האחרים הפעולה נכשלה), חולקו כרוזים, רכוש גרמני הושחת, הדגלים הונפו והונחו זרי פרחים על קברי הגיבורים הפולנים. הפעולה הותירה רושם רב בקרב הציבור הפולני והיא יוחסה למחתרת פולנית או לכוחות סובייטים. הגרמנים, ככל הנראה, ביקשו להסתיר את העובדה שמבצעי הפעולה היו יהודים, ורק במאי 1943 פירסם העיתון הגרמני בקרקוב ידיעה תחת הכותרת: "הרוצחים התגלו – התגלה הפשע היהודי-בולשביקי".[14] עוד באותו לילה החלו הגרמנים במאסר של חברי הארגון; חלקם נשלחו להשמדה במחנות, חלקם מתו במעצר, וחלקם נכלאו. בשל מטרותיה ואופייה של הפעולה רוב הציבור היהודי לא ידע כי מאחורי הפעולה עמדו צעירי הגטו חברי תנועת הנוער, ועל כן כמעט ולא היו לה הדים בגטו.[15]
בפעולת ציגאנריה נחתם הגולל על המחתרת היהודית הקרקובאית – מאסר החברים והירצחם של חלק מהם, הביאו לחיסולה מבלי יכולת להתאושש. בינואר 1943, בעקבות הלשנה, נאסר גם שימק דרנגר שפעל יחד עם גוסטה אשתו במסגרת תפקידם במחתרת, מחוץ לגטו. עם היוודע לה על מעצרו, הסגירה עצמה גוסטה לגסטפו. במהלך שהותה בכלא, כתבה גוסטה את יומנה של יוסטינה, על גבי ניירות מוברחים ונייר טואלט, אשר חוברו זה לזה בחוטים שנפרמו מבגדי האסירות, חברותיה לארגון. היא הכתיבה את קורותיה לאסירות והיומן נרשם בארבעה העתקים, שניים הוחבאו ושניים הוברחו אל מחוץ לכלא. לאחר שעברו עינויים קשים, נפגשו לראשונה גוסטה וגולה מירה. שהותן של שתי הנשים יחדיו, באותו התא, הותיר רושם רב בעיני האסירות כולן:
"משהגיעה גוסטה הצליחה לארגן את חיי התא. [...] בעדינותה הנפשית, הנשית, רכשה מיד את לב כולם בלבביותה. כלל לא הרגשנו שכלואות אנו, היינו בצוותא עם אנשים גדולים, ועין בעין עם המוות. לא היו בינינו מחיצות. כל אחת מאיתנו היתה גיבורה, אך אלו היו דמויות מופת. בכל ימות המלחמה לא זכיתי לרגעי עלייה כאלה, כשם שזכיתי בכלא. מכאן שאבתי כח לשאת הכל עד קץ המלחמה... כשהגיעה גולה לתא הפכה לנשמתו. תוך זמן קצר התיידדה עם כל הבנות, אשר ראו בה את נציגתו של הכח המנצח במזרח. סיפוריה [...] נסכו אמונה בלב שומעיה, בעוד היא קוראת לפני הבנות את שיריה בפולנית אירופה בדם, במקום פתיחה, וביידיש ביים וויג אויף מיין קינד [על יד ערש ילדי], שירים שחיברה אותם בשבתה נחבאת מאחורי ערימת מזרונים".[16]
בעודם כלואים בכלא מונטאלופיך נידונו האסירות והאסירים שנותרו להוצאה להורג ב-29 לאפריל במחנה פלאשוב. מבלי שידעו אלו על גורלן של אלה, תכננו האסירות והאסירים לברוח במהלך הנסיעה למחנה. בעת המנוסה, נורתה ונהרגה גולה מירה וגוסטה נפצעה. היא הצליחה לחבוש את פצעיה ולהגיע לבוכניה, עיירה הסמוכה לקרקוב. שם פגשה בשני חברי הארגון שהצליחו להימלט מגורל חבריהם, ובעזרתם מצאה מקלט באחד הבונקרים שביערות וישניץ. גם שימק הצליח לברוח מדי שוביו. הוא מצא עבודה במחצבה ליד פלאשוב, ובעזרת פועלים פולנים הועבר אל חברי הפ.פ.ר בקרקוב ומשם לבוכניה. שם נודע לו מחבריו על גורל אשתו, והשניים שבו והתאחדו.[17]
לאחר שהנפיק לעצמו תעודות אריות מזויפות, יצא שימק לוורשה כשהוא חמוש באקדח שהשיג, והביא עימו חזרה מכונת כתיבה. מכונה זו היתה לכלי ההתנגדות העיקרי עתה: "בפרטיזניות המודרנית חשובה המילה הנאמרת כמו הכתבת. עיקר הנשק הם הרובה, האקדח והפצצה, אבל גם המשדר קצר הגלים, אות הדפוס, מכונת הכתיבה והפצת העיתון והעלון".[18] שימק שב לערוך ולכתוב את ביטאון החלוץ הלוחם מתוך הבונקר, והוא הועבר ליהודים המעטים שנותרו בגטאות, במחנות העבודה ובבונקרים. ניתן לומר כי עצם כתיבת הביטאון והוצאתו לאור נראו בעיניו ובעיני חבריו כחלק ממאבק הנוער הציוני בקרקוב וסביבותיה. יתרה מזאת, בניגוד להחלטה לא לפרסם את זהותם בזמן הלחימה בגטו, פרסמו עתה בעיתון את זהותם היהודית והציונית, ובכך הביעו את חשיבות ההתנגדות היהודית. במסגרת זו קרא דרנגר להתנגד לגרמנים, דיווח על פעולות הפרטיזנים, פרסם חדשות וידיעות, וכן סיפר על זיכרונותיו מבית הכלא. רשימותיו היו מאופיינות באופטימיות רבה, מתוך אמונה שיום הניצחון על הנאצים בוא יבוא. נוסף על כך, הוא שמר על קשריו עם הפ.פ.ר, ופרסם כרוזים שנועדו לפולנים, בהם קרא לסולידריות במאבק בנאצים. העיתון יצא לאור כמעט מידי שבוע, עד לראשית חודש אוקטובר 1943. בסוף אותו החודש נסעו שימק וגוסטה לקרקוב, וכך ניצלו מפשיטת הגרמנים על הבונקרים. אולם, בעקבות הלשנה, נתפס שימק בידי הגסטפו, וככל הנראה הוא מסר מידע אודות מיקומה של גוסטה. השניים קבעו ביניהם כי אם חלילה יתפס אחד מהם בידי הגסטפו, השני יסגיר עצמו, כפי שנהגה גוסטה כשנה קודם לכן. היתה זו הפעם השלישית שנאסרו בני הזוג, אולם הפעם לא הצליחו להיחלץ מהמוות שנגזר עליהם.[19]
הטקסטים שהותירו מאחוריהם בני הזוג דרגנר, גוסטה ביומנה של יוסטינה ושימק בביטאון החלוץ הלוחם, מהווים מקור היסטורי אותנטי מרתק, וחשיבותם רבה מאין כמותה. כתביהם, בעלי ערך זכרוני קהילתי נדיר אשר לא יסולא מפז; גוסטה ושמעון תיעדו את עצמם ואת חבריהם, ביטאו את אמונתם האידיאולוגית ופעולותיהם, פרטו את קורות החלוץ הלוחם, והנציחו את הציבור היהודי בגטו קרקוב. אין ספק כי שימק וגוסטה דרנגר פעלו למען הכלל בחייהם, אך גם הותירו אחריהם את כתביהם, למען הדורות הבאים, והצילו את המחתרת היהודית בקרקוב מן השכחה.
*תודה למיכל גרשון.
[1] יעל פלד (מרגולין), קרקוב היהודית 1939-1943, עמידה, מחתרת, מאבק, בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, 1993, עמ' 156.
[2] פלד, עמ' 151.
[3] בין הבורחים היה חבר החלוץ הלוחם, מאנייק אייזנשטיין. ראה: פלד, עמ' 120.
[4] גולה מירה היתה בת דודתה של רבקה ליבסקינד, אשתו של דולק.
[5] פלד, עמ' 157-169.
[6] גוסטה דוידזון, יומנה של יוסטינה, בית לוחמי הגטאות, הקיבוץ המאוחד, תשל"ח, עמ' 12.
[7] פלד, עמ' 163.
[8] דוידזון, עמ' 39.
[9] פלד, עמ' 170-180.
[10] פלד, עמ' 206-210.
[11] לאחר הרצחו של יו"ר היודנראט השני, ארתור רוזנצוויג, שונה הרכב היודנראט ונקרא קומיסריאט. בשלב זה הגיעו החשדנות וחוסר האמון, בין המחתרת לבין ראשי הקומיסריאט, לשיאם.
[12] פלד, עמ' 163-164.
[13] שמשון דרנגר, "ביום השנה לייסוד הארגון", החלוץ הלוחם, בטאון הנוער היהודי החלוצי במחתרת קראקוב, אוגוסט – אוקטובר 1943, גליון מס' 30, 20/8/1943, בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1984, עמ' 76.
[14] הידיעה התפרסמה ביום ה-20.5.43 בעיתון Krakauer Zeitung.
[15] פלד, עמ' 206-224.
[16]] פשקה וורשבסקה, מורשת A437, עמ' 15, מתוך: פלד, עמ' 236.
[17] פלד, עמ' 236-240.
[18] דרנגר, "מבעיות הלוחמה הפרטיזנית", החלוץ הלוחם מס' 34, 17/9/1943, עמ' 164.
[19] נחמן בלומנטל, "על המחברת ויומנה", דוידזון,
Operation Tziganrih signed an end to the Jewish underground Hkrkobait - Friends imprisonment and murder of some of them, brought destruction and unable to recover. In January 1943, after being informed, is also prohibited Szymek Drenger Gusta operated with his wife in their underground outside the ghetto. With news of her arrest, closing itself Gusta Gestapo. During her stay in prison, wrote a diary of Gusta the Justina, smuggled onto paper and toilet paper, which are connected to each other strings unraveling prisoner garb, members of the organization. Is writing the history log prisoners and recorded four copies, two were hidden and two were smuggled out of prison. After undergoing severe torture, first met Gusta and expatriate Mira. The death of two women together in the same cell, leaving a great
At the end of the month August Szymek traveled to Krakow , and survived bankruptcy Germans bunkers . However , after being informed , Szymek caught by the Gestapo , and apparently he gave information about the location of Gusta . They have established between themselves that if , God forbid, one of them caught by the Gestapo , the other betrays itself , as it did a year earlier Gusta . It was the third time the couple were arrested , but this time managed to escape death imposed on them . [ 19 ]עמ' 140-142.
Writing a diary in the Haltzlov prison
In prison Davidson met her companions from the underground. She organized them into a group, and together they passed the time in discussions, study and singing. Despite the recurring interrogations and tortures, the group kept up its morale. Davidson’s noble behavior and her upright bearing earned her the admiration of the non-Jewish prisoners as well.
During her stay in prison, with the help of her friends, she wrote her diary, in which she describes the story of the underground in a poetic manner. The diary was written on toilet paper which was smuggled into the cell by Jews who worked in the prison. The pages of the diary were hidden in niches in the walls of the cell. Davidson dictated the material to her friends who sang so that the guards would not notice what was going on.
On April 28, 1943 the names were called of those prisoners who were to be sent to Plashov for execution. The names of Davidson and her friends appeared on the list, and they decided to try to escape. The following day a group of prisoners was taken out of the prison. They had to march some tens of meters to the transport trucks. A horse-drawn wagon broke out of a nearby street and blocked the passage. The prisoners took advantage of the opportunity and fled. Davidson and three other prisoners managed to escape, and seven other prisoners were shot and killed by the Germans. The escapees managed to reach Buchnia and join the underground members there. They sheltered in a bunker in the Vishnitz forest. In the forest, Davidson was reunited with her husband, who also had escaped from prison with 15 other comrades.
The attempt to cross the border
In the bunker the couple joined the underground activities of the Vishnitz forests and helped with the publication of the Hehalutz Halohem newspaper. Alongside the concern for the requirements of the fighters and revenge actions against informers, the underground members began to look for ways to cross the border.
Davidson contacted a Jew with Hungarian citizenship who lived in Vilitzka, of whom she had heard from his wife, who was in prison together with her. Davidson and Drenger decided that the time had come to cross the border to Hungary. On November 8, 1943 Drenger went to the home of the Hungarian Jew in order to receive forged documents. Upon his arrival he was arrested by the Gestapo and identified himself with his real name. On November 9th Davidson came with her nephew, Vitosh, to the designated meeting-place with Drenger. When she heard that he had been arrested she intended to give herself up, but the Gestapo soldiers came first to arrest her. This was on November 11, 1943. It can be assumed that they were executed.
Conclusion
After all the Jewish prisoners of Haltzlov had been murdered, Davidson’s cell was renovated to turn it into an officer’s club. Yehuda Friedman, a relative of hers who was in the prison, bribed one of the builders to bring him anything which he found in the cell. Thus he received a tin box in which was a collection of papers – the diary which Davidson had written in prison. After the war a copy of the diary was given to Yehuda Wasserman (Maimon, known as Poldak) and to Shimon Lustgarten, friends of Davidson in the underground. The material is preserved in the Ghetto Fighters’ House Archive.
GustaDawidsonDraenger
1917 – 1943
by Yael Margolin Peled
Gusta Dawidson was born in 1917 in Cracow to an extremely religious family of Gur hasidim. She was a member of the B’nos Ya’akov youth movement of Agudat Israel. After graduating from the local school, she took supplementary courses at a school for foreign languages.
A member of the Akiva youth movement (a pioneer-oriented but Jewishly traditional group affiliated with the General Zionist Party) persuaded Gusta Dawidson to join and she became one of its active members, totally involved in educational work in the movement, first as a group leader and later as a member of the movement’s central committee in Poland. At the same time, she wrote for and edited the movement’s youth newspaper, Zeirim, and kept the movement’s records in Cracow. This proved an unexpected preparation for writing her own remarkable journal, later published as Justina’s Diary, which displays both her power of expression and her penetrating observation of people and situations.
When World War II broke out on September 1, 1939, three of the movement’s younger leaders—Aharon (“Dolek”) Liebeskind (1912–1942), Shimshon Draenger (1917–1943), and Dawidson—remained in the city. The older members managed to emigrate to Palestine before the war began. It seemed that the movement would recover under the leadership of the young people, but at the end of September 1939 Shimshon Draenger was arrested by the Gestapo for having been the editor of Divrei Akiva, the movement’s newspaper, which had given pride of place to articles by Irene Harand, an Austrian Catholic who befriended the movement and who fought the Nazis, founding an anti-Nazi organization called The Jewish Defense Movement. Gusta, who was by then engaged to Shimshon Draenger, asked to be permitted to go with him to the Troppau concentration camp near Opava in the Sudeten mountains.
At the beginning of 1940, an enormous bribe obtained their release, but they were placed under surveillance, obligated to report to the Gestapo three times a week and to sever all relations with their comrades and younger members of the movement. They nevertheless continued to meet in secret with the movement’s members in the home of one of them. Gusta and Shimshon married early in 1940.
Gusta Draenger loved Shimshon so much that she could not bear to part from him. On three occasions she gave herself up to the Gestapo, even though she was not wanted herself, when she found out they had arrested him. Despite the sharp contrasts in their personalities, there was a profound understanding between them, along with total devotion to the struggle against the Germans. With Gusta’s help, Shimshon forged identity documents for members of the movement, enabling them to move freely among the various ghettos. Sale of these papers to those who wished to leave the ghetto constituted a source of income for the underground.
Gusta Draenger searched for safe houses outside Cracow for this dangerous activity. In these apartments Shimshon forged the documents and printed pamphlets for distribution among members of the movement. Gusta even went on both personal and organizational missions for Shimshon. In his preface to Justina’s Diary, published in Polish in 1946, Josef Wulf recalled Shimshon Draenger as an “obstinate person who valued only a difficult life of principles and ideas. Such a man could like only an independent woman capable of making decisions who devoted herself to principles and to a spirit of sacrifice and fighting. As a result, her husband’s toughness frequently hurt her feelings.” Gusta hinted at this pain in her diary, but with understanding.
On January 18, 1943 her husband was arrested a second time when he arrived in Cracow after the Cyganeria operation (the underground’s attack on one of the exclusive cafés frequented by officers of the German army and Gestapo, which took place on December 22, 1942) to find out what had happened to his colleagues. Gusta Draenger set out to search for him, deciding to find out from the Gestapo whether he was in their hands. Discovering her relationship with him, they arrested her as well. While he was imprisoned in the notorious Montelupich prison, she was incarcerated in the Helzlaw women’s prison across the street.
Wulf recalled that Shimshon, his cellmate in prison, was taken to meet Gusta in the office of the prison’s Gestapo warden. The intention was that on seeing Draenger after she had been badly tortured, he would break down and reveal all he knew. But Gusta, as Shimshon told Wulf, proudly declared to the Germans: “Yes, it is true. I organized groups of Jewish fighters and I promise that if we are saved from you, we will do it again.” She hoped in this way to keep up her husband’s morale.
Like the men of the underground, Gusta Draenger remained in prison from January 18 until April 29, 1943, when she took part in the escape led by Shimshon and Avraham Leibovich (Laban) as they were to be taken to the “Hill of Death” at P?aszów. Among the women who participated in the escape attempt were Mire Gola and Genia Meltzer. Draenger and Meltzer were the only women who survived. Gusta Draenger made her way to Bochnia, near Cracow, where she found Shimshon. From there, they went to the bunker in the forest at Nowy Wisnicz (43 km ESE of Cracow), which their comrade Hillel Wodzislawski of Wisnicz had prepared in advance; there they continued their struggle under Shimshon Draenger’s leadership.
Here they held out, as is evidenced in an underground newspaper, He-Haluz ha-Lohem (The Fighting Pioneer), which Shimshon wrote and edited on a typewriter. At the height of battle, two hundred and fifty copies of each ten-page edition were printed every Friday. Until August 1943 they were distributed in the ghettos that still existed, Bochnia and Tarnow, and among refugees and Jewish fighters scattered throughout the forest. Gusta Draenger learned of a Jew with Hungarian citizenship who lived in Wieliczka and helped smuggle Jews across the Hungarian border with forged papers. Because the Polish fascists were closing in, Gusta and Shimshon decided to contact him and ask for his help in crossing the border. Draenger waited for a sign from her husband. They had agreed that she would join him, come what may. Shimshon Draenger arrived at the home of the Hungarian Jew, but was followed by the German commander, who entered after him, triumphantly shouting, “This time you will not escape!” Shimshon asked that his wife be brought and this was done. When the Germans arrived at her hideout with a letter from her husband, she immediately gave herself up. Presumably they were both immediately executed. Of them it may truly be said, “Neither in life nor in death were they separated.”
Gusta Draenger wrote her famous diary, known later as Justina’s Diary (Justina was her code-name in the underground) in the Helzlaw prison’s death cell, before her escape. Just as Shimshon Draenger brought high morale to his own cell, Death Cell No. 15, so Gusta Draenger, together with Mire Gola, did the same. One of her fellow prisoners testified later: “Her softness, femininity and gentleness of spirit won all the prisoners over,” including the Polish prisoners incarcerated with them on criminal charges.
Gusta Draenger strove to fulfill the movement’s mission: to tell subsequent generations about “the last and most daring rebellion of our lives,” as she wrote in the introduction to her diary, which was discovered later. Gusta Draenger never gave up. With fingers crushed by torture and in the horrible conditions of the prison, she still managed to write. Her diary is not the autobiographical story of one individual or group in prison, since this was not her intention. She described her goal in the introduction:
From within these prison walls, from which we shall certainly not emerge alive, we send you [their comrades in Palestine] this greeting, the last greetings of young fighters as we fall for our highest and most sacred goal. Our heart’s desire is that our memory be preserved for the future. We pray that these few memoirs, written on scattered pages, will give you a faithful picture of the last, most daring rebellion of our lives.
The diary is an account of the movement from the time the notion of struggle was mooted until the Cyganeria operation. However, this heroic section is not extant.
According to Pesia Warszawska, one of Gusta Draenger’s cellmates, she wrote “between interrogations, sometimes one might see her writing by moonlight, on toilet paper [supplied by members of the movement who worked as mechanics in the prison garage and made contact with them], her body bent over her work. Sometimes the women would sit and listen to parts of the diary as they were read aloud, dreaming that perhaps these pieces of paper would survive and tell the world about their struggles and their torment.” Occasionally, when Gusta Draenger’s hands were in so much pain from her tortures that she could not write, she would dictate her diary to her comrades. In order to keep her words from being heard outside, some of the young women would sing while others watched out for the guard. Draenger would revise her writing, “perhaps ten times,” according to Elsa, one of her cellmates who survived. The text was written in four copies simultaneously so that at least one of them might survive to be found by future generations. Today, only the fourth to the nineteenth chapters of the diary are extant, together with the first, which was found recently and appeared in Testimony (issue 1), published by the Ghetto Fighters’ House. The diary was written from February to the end of April 1943, near the time of the escape. It is not only a historical source, but also a first-rate literary work.
The Jewish mechanics learned about the diary from the women. Gusta’s reques_twas that they do their utmost to find the diary in her cell, Number 15, after the liberation, but she did not reveal the diary’s precise whereabouts for fear that it would fall into the wrong hands.
When one of the Jewish slave laborers heard that a Polish builder had found some written pages under the floor of one of the cells, he asked the builder to give him the papers, which were incomplete. These papers were eventually given to the Jewish Historical Society of Cracow, which published the material as Justina’s Diary in Polish in 1946.
The manuscript itself was given to Dov Johanes, chairman of the Cracow Jewish Historical Society, who deposited it with the Ghetto Fighters’ House when he immigrated to Israel. Translated into Hebrew by Meir Zinger, a member of Akiva and Kibbutz Bet Yehoshua, it was published by the Ghetto Fighters’ House in 1953 with notes by Nahman Blumental. A more revised and more complete edition, which contains the opening chapter of the Diary, is currently being prepared by the Ghetto Fighters House.