הקמת המחתרת היהודית בגטו ווילנה
גדעון רפאל בן-מיכאל
בחודש דצמבר 1941 התקיימה ישיבה של הנהגת ה"קואורדינאציה" של תנועות הנוער החלוציות במנזר האחיות הבנדיקטינות. המנזר בראשות אנה בורקובסקה* נתן להם מקום מסתור.
החברים בישיבה זו ביטאו את היסוסיהם ולבטיהם כאשר לנגד עיניהם נרצחים רבים מבני עמם.
בפעם ראשונה, בישיבה זו, הועלה הרעיון שיש להתגונן בנשק! את הרעיון העלה אבא קובנר**.
בסיום הישיבה קיבלו את ההחלטות הבאות:
א. להוציא כרוז אל נוער הגטו.
ב. להחדיר אידיאה חדשה זו לגטאות אחרים ובמיוחד לוארשה.
ג. לשוות אופי אחיד לעבודת התנועה לאור רעיון המרי, לשכנע בצדקת עמדתנו.
ד. להקים תנועה בביאליסטוק.
ברחוב סטראשון 2 בווילנה מתכנסת חבורה של 150 צעירים ומקשיבה לדבריו של אבא קובנר. הוא מקריא את הכרוז שחיבר באידיש.
במשפט אייכמן הציג קובנר את הכרוז וקרא אותו פעם נוספת בפני בית המשפט בירושלים.
תחילה, לשתי שאלות שנשאל ע"י בית המשפט לגבי חיבור הכרוז:
"ש. התארגנה מחתרת וקראה את הנוער היהודי בווילנה להצטרף לשורותיה. זהו הכרוז הראשון, כמדומני שהוא בכתב ידך.
ת. כן. זהו כתב ידי.
ש. זהו הכרוז הראשון שהוצא בווילנה? פה כתוב על העטיפה: - -
ת. זהו כרוז המרד הראשון לא רק בווילנה. תרשה לי לקרוא אותו. אני אנסה לקרוא אותו ישר בעברית. הוא כתוב אידיש, אם כי זכור לי שהמקור כתבתי בעברית, אחר כך בעצמי תרגמתי זאת לאידיש. הוא הופץ בהדפסה. (קורא את הכרוז):
"אל נלך כצאן לטבח, נוער יהודי. אל תאמינו למוליכים אתכם שולל. מ-80,000 יהודי ירושלים דליטא נשארו רק 20,000. לנגד עינינו נקרעו מאתנו הורינו, אחינו ואחיותינו. היכן מאות הגברים שנחטפו לעבודה בידי החוטפים הליטאים? היכן הן הנשים העירומות האלה שהוצאו בליל - האימים של הפרובוקציה? היכן היהודים מיום הכיפורים? היכן אחינו מהגטו השני. מי שהוצא דרך שערי הגטו לא יחזור עוד. כל הדרכים מובילות לפונאר ופונאר היא מוות. מיואשים קרעו מעיניכם את האשליה. ילדיכם. בעליכן - אינם עוד.
פונאר איננה מחנה עבודה. כולם נורו שם.
היטלר זמם להשמיד את כל יהודי אירופה. על יהודי ליטא יצא להיות גורלם בתור הראשון. אל נלך כצאן לטבח. אמת נכון: אנו חלשים וחסרי-מגן, אבל התשובה היחידה לרוצחים היא-התגוננות.
אכן, מוטב ליפול כלוחמים בני-חורין מאשר להיות בחסדי מרצחים. להתגונן, להתגונן עד נשימתנו האחרונה. השגיחו".
וילנה גטו 1.1.42
קורצ'אק מספרת: לאחר שקובנר הקריא את הכרוז שיופץ לבני הנוער הייתה דממה מוחלטת ואחריו פרץ זרם של רגשות. כולם שרו את השיר הבא בשפת היידיש. להלן תרגומו:
לא עוד ירגיש אדם,
לא עוד יחשוב, כי אם שר הוא, שר בכל כוחו,
כאילו אמר להגיר לתוך המילים את דמו שלו מאשר לגווע, מוטב.
למות מתוך גבורה, הלסכין לפשוט צוואר?
לא! לעולם לא!
אל נא יפרוש כל אחד לפינתו עם כאבו,
כל עוד ינצנץ ניצוץ אחד,
עוד מוכרח להגיה אור!
חברי המחתרת היו מתכנסים מעת לעת ומביעים את דעותיהם ומבררים את דרכם. לחברי המחתרת היה ברור שהם לא יוכלו לנצח את הגרמנים. הם נלחמים למען הכבוד היהודי ואינם יוצאים ליערות כדי להצטרף לפרטיזנים, מכיוון שזו יציאה אגואיסטית. ביציאתם ליערות הם יצילו רק את עצמם, מחד, ויפקירו את בני משפחותיהם ואת יושבי הגטו, מאידך.
את הדברים הללו ביטא אבא קובנר באחת ההתכנסויות של המחתרת:
"עוד קשה לי עתה להסביר, על שום מה שותת דם ווילנה ולעומתה רוגעת ביאליסטוק בשלוה. על שום מה אירע כך ולא אחרת. דבר אחד ברור לי: ווילנה אינה ווילנה בלבד. פונאר אינה אפיזודה. השיין הצהוב אינו המצאתו של האורט- קומנדאט המקומי. זוהי שיטה מושלמת. עומדים אנו כאן בפני שיטה מחושבת היטב. שלעת עתה סמויה היא מאתנו.
כלום יש מנוס ממנה? לא. אם שיטה עקבית כאן, בריחה ממקום למקום אינה אלא אשליה, וככל אשליה – נפסדת. שהרי מי יימלט מגטו ווילנה לביאליסטוק או וורשה? הווה אומר – בני אדם צעירים, זריזים וחסונים יותר. ובעיר האחוזה להבות ישתיירו החלשים, הזקנים, הילדים. אך בבוא האסון גם לשערי אותן הערים, בהן יחוש לו הנוער שלנו מפלט – ימצא אותו כשהוא כבר שבור ברוחו, גדוע שורשים, בלתי מוכן ונבוך.
אכן חייבת תשובתנו הראשונה להיות: אין מנוס במנוסה!
כלום קיימת אפשרות של הצלה? – אם גם אכזרי הוא להשיב, חייבים אנו ליתן את התשובה – לא, אין הצלה! ותשובתנו בדין שתהא ברורה יותר:
ליחידים, לעשרות ומאות – שמא, לעם, למיליוני יהודים בעול הכיבוש הגרמני – אין הצלה.
האם יש מוצא? – כן, מוצא קיים: מרד והתגוננות מזוינת. זהו המוצא היחידי, מוצא של כבוד לעמנו. מוצא זה חייבים אנו להבין בשלמותו. בדעה צלולה, בלב עמוק. בכל החושים – במלוא ישותנו...היאבקות כאן בגטו יש רק משום הפגנה ולנו אין כל תמיכה. אנו לכשעצמנו חלשים וחסרי-מגן. לעומת זאת, רב כוחו של האויב. בתנאים אלה אין כל סיכויים להיאבקותנו, והוודאות שנספה כולנו היא ריאלית. וזו – אינה יכולה לשמש מטרה לנו כתנועה...שאלו כאן, כיצד יכולים אנו להתנגד והכוחות אינם שווים – עד כדי טראגיות. אין תקווה לנצח. אין סיכויים לקרב של ממש. התנאים בגטו שלנו הם כאלה, שכל ניסיון יּושם לאַל בעודנו באִּבו. אבל המעשה אינו יכול להיות מותנה במתן תשובה לשאלה זו. עיּבּוד התוכנית הוא התנאי. היא תקום. דרך ההוצאה לפועל תימצא לנו. העיקר הוא: כיצד יכולים אנו שלא להתגונן! כדי ללכת בדרך זו צריך להתאזר בהרבה גבורה, הקרבה, אמונה. המעשה שאנו עומדים לעשותו, אינו מעשה של ייאוש. לא כלו כל הקיצין. אובייקטיבית ייתכן שכך ייפול הדבר, אבל אנו נתבעים היום לבחירה המוחלטת. קשים התפקידים שלפנינו. ראשית דבר, חייבים הננו להשליך כל אשליות, להחדיר את הכרת המצב בנו ובזולתנו, לרדת לעומקה של הסכנה. לעורר בנוער, שהנהו אחר האקציות רצוץ ואובד עצות, אמונה בכוחות עצמו, לחנך לגאווה לאומית ומשטמה כלפי האויב ואח"כ להורותו את הקרב. להיאבק כחברה מאורגנת.
אור גדול יגה בנו שלתוך אופל זב-דמים זה תחדור ההכרה, שאנו הננו אדוני המוות. אז יהא שחר אף לחיינו.
שואלים אתם: ומה יהיה אם ההמונים לא יבינו לרוחנו? איני יודע. אולם ברור לי:
אנחנו לא נלך כצאן לטבח!".
לאחר שנרצחו למעלה מ-48,000 יהודים בפונאר – גיא ההריגה של יהודי ווילנה, החליטו צעירים מהגטו לצאת במאבק כנגד הגרמנים. נערכה פגישה ראשונה בין חברי השומר הצעיר ונציג הרביזיוניסטים – יוסף גלזמן, ובמקביל התנהל מו"מ עם נציגי הקומוניסטים בגטו: איציק ויטנברג, חינה בורובסקה וברל שרשניבסקי.
ב-21 בינואר 1942 בשעות הערב התקיימה ישיבה בחדרו של יוסף גלזמן והשתתפו בה: איציק ויטנברג, אבא קובנר, יוסף גלזמן, חינה בורובסקה, ניסן רזניק ופרוכט.
הייתה זו ישיבה היסטורית ובה הוחלט:
א. להקים ארגון לוחם מזוין שיפעל במחתרת בגטו ווילנה. בארגון זה ייכללו כל ההסתדרויות המיוצגות פה, תוך שאיפה לאחד את כל הכוחות המאורגנים שבגטו.
ב. עיקר מטרתו של הארגון הוא – הכנת התנגדות מזוינת המונית נוכח כל ניסיון של חיסול הגטו.
ג. התגוננות היא מעשה לאומי: היאבקותו של העם על כבודו.
ד. הארגון שם לו גם כמטרה: ביצוע סאבוטז'ה ומעשי חבלה בעורפו של האויב.
ה. הארגון הלוחם שבגטו ווילנה מצטרף בפועל לשורות הפרטיזנים הלוחמים בעורף ומסייע בידי הצבא האדום במלחמה המשותפת בפולש הנאצי.
ו. הארגון יחדיר את רעיון ההתגוננות לשאר הגטאות ויקשור קשרים עם כוחות לוחמים מחוץ לגטו.
ז. פעולתו של הארגון תרוכז על-ידי מפקדה שבראשה יעמוד המפקד הראשי של הארגון.
המפקדה כוללת 3 חברים. נבחרו: איציק וויטנברג, יוסף גלוזמן ואבא קובנר. למפקד הראשי – איציק וויטנברג.
הארגון ייקרא בשם פ.פ.א (פאראייניקטע פארטיזאנער ארגאניזאציע) אנשים היגו את שם המחתרת: אֶ -ּפ-אֹו
הארגון הוקם, אולם בתחילה נשק לא היה מצוי בידיהם. הם ידעו היטב שניצחון לא יהיה בידיהם. עצם המרידה היא שמירה על הכבוד היהודי. הדברים באו לידי ביטוי בעת שחברי המחתרת קיימו את ליל הסדר בגטו ואחד החברים אמר את הדברים הבאים:
"ככל יהודי בליל-הסדר, נוטל הנני רשות להקשות קושיה זו לעצמי ולכל המסובין כאן: מה נשתנה? במה נשתנה אנו משאר היהודים, במה נשתנה אנו מחברינו שעונו בידי המרצחים – שגוויותיהם מתגוללות בקצווי-ארץ ודמם השפוך מרתיח ואינו יודע מנוחה וגאולה? אני מקיש ומתרץ לעצמי:
אכן, אכן נהא שונים. אם אנו ניפול – תוך קרב ניפול. בני חורין ומותנו יקרא גאולה לאותו דם הקורא לנקמה. ...פסח – אף חג דמים. ים גדול של דם יהודים שפוך מעלה, לפנינו מצה זו צחורה וחגיגית, שעל גבי שולחנותינו. פעמים אינך רואה את צחרותה ודומה עליך שסמוקה היא, כאילו טבלה בדמנו.
ואני מוסיף ומקשה: היש הבדל כלשהו בדמים שהוגרו? ומשיב אני: כן. חשוב היכן נשפך הדם.
מאלפי הוויות שהושמדו ומצאו קברן המשותף בהרי פונאר, לא ישתייר כלום, פרט לזיכרונות דמים, לקח טראגי, דווי, ופצע עמוק שאינו מגליד בלבו של העם. הואיל והנופלים נפלו על אדמת נכר... אותו דם שנשפך שם על-ידי חברינו, מטייב את הקרקע, ניגר אל תוכה ונשאר בה עד עולם. ולימים צצים ממנה חיים חדשים, פורחות יצירות חדשות. וכך מתגלגל המוות בחיים".
הארגון צומח לאטו ומגייס כוח האדם נוסף הבאים מכל הקשת הפוליטית: חברי השומר הצעיר, רביזיוניסטים, ציונים וקומוניסטים. הם היו צעירים נלהבים, בעלי רמה אנושית גבוהה המזדהים עם מטרות הארגון. במשך הזמן, הצליחה המחתרת להבריח נשק ורימונים לתוך הגטו. תחמושת זו נגנבה ממחסנים של הצבא הגרמני.
המחתרת מתפתחת ומקיימת הכשרה צבאית לחברי המחתרת. מתקיים מבנה ארגוני מסודר.
ב-8 ביולי 1942ביצע ה-פ.פ.או. פעולת חבלה ראשונה. המחתרת הניחה מוקש במסילת הברזל ע"י וילייקה החדשה הסמוכה לווילנה. הרכבת הגרמנית שהובילה תחמושת התרסקה. היה זה מעשה אמיץ לב מכיוון שבוצע באזור שבו נמצאים חיילים רבים מהצבא הגרמני. הגרמנים היו בטוחים שפרטיזנים פולנים ביצעו את החבלה. הם לא העלו במחשבתם שזו פעולה של יהודים, שהרי היהודים הם חלשים. גטו ווילנה נוצח.
רק עם בן-חורין יכול לבצע זאת ולכן הם חשבו רק על הפולנים..
תוצאות פעולה זו העלו את המורל של חברי ה-פ.פ.או.
ב-8 ביולי אסף יצחק ויטנברג, מפקד המחתרת את כל נציגי הזרמים שהשתייכו למחתרת ואמר להם שהמבצע שבוצע הוא חשוב מבחינה פוליטית ומוסרית וכך אמר:
"זהו מעשה חבלה פרטיזאני בעורף, שגרם לאויב הפסדים. הגרמנים, שחשו עצמם בטוחים בתכלית במקומותינו המרוחקים כל-כך מן החזית (יוני-יולי 1942). ניתנה להם הזדמנות להיווכח שהעורף אינו שלו כל כך, שמצוי כאן כוח מאורגן שיילחם במחתרת. נודע לנו, שהגרמנים חיזקו משמרותיהם בקו המסילה. כל חייל שהם נאלצים להשאירו כאן בלי לשלחו לחזית, מחליש כוחם ומקרב קיצם.
הערך הפסיכולוגי שבמבצע: החייל הגרמני נוסע לחזית, הבטוח בניצחון הקרוב ובחוסר-האונים של האויב, נתקל כאן, בראשית דרכו, במעשה חבלה מאורגן ומתחוור לו, שכל האמונה וביטחון, בהם הלעיטוהו - יסודם בשקר".
ויטנברג ממשיך בדבריו על יכולתו המבצעית ועל כושר עמידתו של ה-פ.פ.או. ואומר: "לגבי פ.פ.או. ולגבי כל אחד מאתנו, יש חשיבות מרובה במבצענו זה. הוא הוכיח לנו את כוחנו, הורה לנו, שיש לאל-ידינו להחליט ולהוציא לפועל על- אף כל הקשיים, ולרשותנו עומדים אנשים המוכנים למסור נפשם על עניינו בכל עת ובכל שעה. אך החשוב מכל, שיותיר לנו יום זה, תהי ההכרה והביטחה, שהיינו לבני-חורין, אנשים לוחמים, שהאויב לא הצליח לשבור רוחנו. הכרה זו תהא לנו בת-לוויה בהמשך עבודתנו, בימים קשים שעתידים לבוא".
אלפי יהודים יצאו למקומות עבודה אצל הגרמנים. יהודים עבדו גם במחנה רכב ממונע ובמפעלי תעשייה. זו הייתה הזדמנות פז לחבל במסמכים וכלי נשק של הגרמנים.
קורצ'ק מתארת, כיצד נעשו פעולות החבלה:
"טבקה גלפרן הועסק בדואר השדה של הגרמנים. הוא הוביל את הדואר הצבאי וחבילות מזון מהדואר לרכבת. בעת העברת הדואר הוא שם חומצה גפריתנית לתוך החבילות ששוגרו לחזית. הוא היה פותח חבילות קטנות ומוציא מתוכם מצרכים וממתקים. 'יבול' זה היה מחלק לילדים בגטו שסייע להם להשקיט את רעבונם. הוא גנב מסמכים צבאיים והעבירם למחתרת. הוא הצליח להשחית מאות חבילות מזון ואלפי מכתבים. לא היה די בכך, הוא גם חיבל ב-8 כלי רכב כאשר הוציא ברגים מתוכם וכתוצאה מכך כלי הרכב יצאו מכלל שימוש".
"לייבקה דיסטל, נער בן 17 שידע את מקצוע המסגרות. בעת שהגיע לעבודה במפעל שבו עבד הוא שם לב למיקומם של תותחים אנטי-אוויריים שיוצרו במפעל. היה בחור כשרוני ובעל כישורים טכניים מעולים ולכן הצליח מאפריל עד יולי 1942 לחבל ב-43 בריחים של התותחים שהוציאו אותם מכלל שימוש. נוסף על כך גנב תחמוש מהמפעל והבריח אותם לתוך הגטו".
קורצ'ק מביאה תיאורים נוספים של מעשי חבלה שבוצעו ע"י יחידים באתרי העבודה של הגרמנים.
החבלות, היו מטרות משניות של הפ.פ.או. ב-4.4.1943 לאחר שנודע בגטו על הרציחות שהתקיימו בפונאר, נכתב תקנון קרבי ל-פ.פ.או שמחברו היה אבא קובנר. תוכן המסמך היה על דעת כל חברי המפקדה.
בתקנון זה ניתן לראות מה היו המטרות המובהקות של ה-פ.פ.או. להלן קטעים מהתקנון:
כללי
1. המערכה שעומדים אנו לחוללה, תהא אבן-בוחן של איש פ.פ.או. וכושרו האינדיבידואלי של כל לוחם להחזיק מעמד.
2. יהא עלינו להיכנס לקרב אחר מתיחות-עצבים קשה, באווירה של פאניקה, אחר תבוסות קשות שייתכן וינחול הפ.פ.או., עוד ערב הקרב.
3. חייב לוחם פ.פ.או. שלא לאבד בתנאי הקרב הקשים את צלילות המחשבה, להיות מעוין בפעולתו ועשוי ללא חת.
4. כל יחידה, מפקדה ולוחמיה חייבים להתאמן לקראת המערכה הצפויה ע"י שיסגלו לעצמם ככל האפשר את תמונת-הקרב העלולה להתחולל, שמכוח התדהמה לא יתמוטט האיש, שלא ירה מעודו, בבוא שעת טבילת-האש הראשונה.
5. הדבר יושג ע"י אימונים ומחשבה אישית בלתי-פוסקת, שתצייר מראש ובפרטות כל סיטואציה אפשרי, שייתכן ויועמד בה ברגע של קרב.
בהמשך התקנון מפורטים פעולות הגיוס, פעולות עצמאיות, ההזדיינות ומפקדת משנה.
בעקבות כתיבת התקנון התעוררו שאלות בקרב חברי במחתרת.
בתקנון הועלו השאלות וגם ניתנו התשובות.
שאלה א: כיצד יפעל הארגון במקרה של השמדה חלקית?
1. ארגון פ.פ.או. ייכנס לקרב בשעה שתהא צפויה סכנה לקיום הגטו בשלמותו.
2. ייתכן ובגטו ייערכו אקציות חלקיות בעלות אופי "מקומי", שיעלו בחייהם של יחידים, עשרות או מאות.
3. עמדתנו היא שראויים חיי כל יהודי, שיגנו עליהם וסור להפקירם בידי המרצח ללא התנגדות.
4. אך פ.פ.או., שאינו כוח צבאי גדול, היכול להתחיל במלחמה גלויה באויב, לא יפתח במערכה ובהגנה על יהודי בודד.
5. פ.פ.או., שהינו גרעין כוחו הלוחם של היישוב היהודי שעוד שרד (לא בווילנה בלבד), יכול, בפעולה מוקדמת מדי, להביא לידי השמדתו בטרם-מועד, בהשאירו ע"י כך את הגטו ללא כוח התגוננות, מבלי הנושא היחידי של הקרב, שאותו מהווה פ.פ.או.
6. אי לכך היה הציבור היהודי דן אותו כפרובוקאטורים והיינו באים לידי מלחמת אחים.
7. אך במידה שפעולה בטרם מועד כמוה כקלות דעת, הרי פעולה שלאחר-מועד, כמוה כפשע.
8. פ.פ.או. ייכנס לפעולה בשעת אקציה שלפי ההערכה תיחשב כהתחלת הקץ.
9. את מועד הפעולה תקבע המפקדה בהעריכה את המצב ובהתאם לידיעות שבידיה.
10. תחמושתנו הבלתי-מספקת מצדיקה את העובדה שאין פ.פ.או. יכול לפעול בכל-עת ואולם מצב זה אינו יכול להצדיק הימנעות מקרב בשעה שתהא צפויה סכנה לקיומו הכללי של הגטו. בשעה זו חייבים אנו להיאבק בכל נשק שבידנו, ואפילו מחוסרי נשק – בידינו בלבד.
שאלה ב: מה יעשה הלוחם שעה שישתייר בקרב לבדו, ללא כל סיכויים
11. בהיותו נתון במצב כזה כתוצאה מקרב, יכול וחייב הלוחם המבודד – לסגת.
12. אם יהיו עוד בנמצא קבוצות לוחמות – חייב הלוחם להבקיע לו דרך אליהן, בכל מחיר, לעמדותיהן הלוחמות ולהצטרף אליהן.
13. אם לא יהיו בנמצא קבוצות לוחמות – חייב הלוחם לשמור על חייו ככל שתשיג ידו.
14. על אף הכוננות ליפול בקרב. אין מטרתו של פ.פ.או. ליפול בקרב על עמדתו האחרונה של הגטו.
שאלה ג: מטרת הקרב מהי? (תכליתו הסופית?).
15. מטרתו של פ.פ.או. היא התגוננות, מאבק והצלה.
16. דברים אלה אין פירושם, כי האדם שיראה את הכוחות הבלתי-שווים והנשק המועט שבידו, יוותר לכתחילה על הקרב.
17. הימנעות מן המערכה בשעת מצב קרבי מסיבות כלשהן (נשק בלתי- מספיק, חוסר סיכויים וכיוצא באלה)כמוה כבגידה.
שאלה ד: וכי אין ללכת ליער לאלתר?
18. לאו. הרצון ללכת ליער לאלתר, מוכיח אי-הבנה של פ.פ.או.
19. האידיאה של ארגון הפראטיזאנים היהודים, היא לאומית-חברתית. לארגן את מאבקם של היהודים ולהגן על חיינו וכבודנו.
20. הליכה ליער בשעה זו מתפרשת כבקשת מפלט אישי, הצלה עצמית כשם שהמחבוא ב"מלינה"(מקום מסתור מתחת לאדמה) משמעו בקשת הצלה אינדיבידואלית.
21. אנו נלך ליער אך ורק כתוצאה של קרב. לאחר שנבצע את משימתנו – ניקח עמנו מספר רב ככל האפשר של יהודים ונבקיע ליער, במקום שם נמשיך במאבקנו עם הכובש המרצח, כחלקה הבלתי-נפרד של תנועת הפארטיזאנים הכללית.
22. אך ורק כתוצאה של קרב והודות להתנגדותנו נוכל להציל אתנו המוני יהודים.
שאלה ה: המותר להסתתר ב"מלינה"?
23. לאו! תשובה זו ניתנה כבר בכל החומרה בתוך התקנון. ההליכה ל"מלינה" היא, בכל התנאים – בגידה.
חתומים על התקנון חברי המפקדה
ליאון (איציק ויטנברג) המפקד
אורי (אבא קובנר), משה (אברהם חבויניק), אברהם (יוסף גלזמן), חיים (ניסן רזניק) :
4 באפריל 1943 בגטו ווילנה .
*אנה בורקובסקה הייתה נזירה דומיניקנית ואֵם מנזר ליד ווילנה.
בסוף 1941 הסתירה בורקובסקה במנזרה 17 חברים בתנועות החלוציות-ציוניות. היא ביקשה מהם להישאר במנזר, אך אלה, ביקשו לשוב לגטו כדי להילחם בגרמנים. בורקובסקה ביקשה גם להיכנס לגטו כדי להיות עם היהודים, אך נוכח התנגדותו של קובנר לכך, הסתפקה בהברחת כלי נשק למחתרת בגטו. בספטמבר 1943 אסרו הנאצים את בורקובסקה וסגרו את המנזר. בשנת 1984 הוענק לבורקובסקה אות חסידת אומות העולם על ידי יד ושם.
**אבא קובנר היה בין מקימי המחתרת פ.פ.או - ארגון הפרטיזנים המאוחד שהוקמה בגטו ווילנה, בחודש ינואר 1942. לאחר הירצחו-מותו של יצחק ויטנברג מפקד המחתרת, התמנה קובנר במקומו. היה גם מראשי חבורת "הנקם", שניסתה לנקום בנאצים לאחר השואה.
נולד בשנת 1918 בעיר הנמל סבסטופול שבחצי האי קרים באוקראינה. למד בגימנסיה העברית "תרבות" שבווילנה והיה ממנהיגי תנועת "השומר הצעיר".
בתחילה הסתתר עם 16 חברי השומר הצעיר במנזר האחיות הדומיניקניות שבפרברי העיר. לשבע מהנזירות שהסתירו אותו ואת חבריו, בהן אנה בורקובסקה, הוענקו אותות חסידי אומות העולם. תוך זמן קצר שב לעיר והיה עד לאקציה הראשונה ב- 2 בספטמבר ולאיסוף היהודים לעבודות כפייה. משאפסו הסיכויים להילחם במרד כללי, ב-23 בספטמבר 1943, יום חיסול הגטו, יצא ליערות רודניקי שבסביבת וילנה בראש קבוצת צעירים והצטרף עם חבריו לתנועת הפרטיזנים היהודיים.
https://drive.google.com/file/d/0B0Mji8TXzbbdNXNBcGxSY0kzT1E/view