יהודים בצבא פולין
אמיר השכל
האנטישמיות והעוינות כלפי יהודים בעשורים הראשונים של המאה ה-20 באו לידי ביטוי בשורות הצבא הפולני. על יהודים חלו הגבלות רבות בתהליך הגיוס ובמסגרת השירות הצבאי: הפולנים דחו מתגייסים יהודים מן השרות בתואנה שהמכסה מלאה ואחרי דחיות חוזרות ונשנות היו משחררים אותם מן השירות. בוגרי גימנסיה לא התקבלו לבתי הספר לקצינים. מספר הקצינים היהודים בצבא היה קטן, רובם בדרגות קצונה זוטרות, פרט לרופאים ורבנים צבאיים שהגיעו לדרגת "קולונל". יהודים לא התקבלו לחיל האוויר, חיל הים, שיריון וכל החילות המקצועיים. 74% מהמשרתים היהודים שרתו בחי"ר, 14% בתותחנים ואחוז קטן בחיל הפרשים. אחוז קטן של חיילים יהודים הגיעו לדרגת מש"ק זוטר ורק קצינים ומש"קים בודדים שירתו בשירות קבע.
צבא פולין ערב מלחמת העולם השניה
הצבא הפולני הסדיר מנה ערב המלחמה 280,000 חיילים. הצבא במלוא גיוסו, כולל אנשי מילואים, מנה 1,800,000 לוחמים. ערב מלחמת העולם השניה, עקב אנדרלמוסיה מוחלטת, גויסו למעשה רק כ-800,000 חיילים בלבד. מספר רב של מגויסים לא הצליח להגיע ליחידותיהם עקב התקדמותו המהירה של צבא גרמניה. חייבי גיוס מבין המיעוטים הגרמנים והאוקראינים השתמטו מהגיוס.
על פי מקורות פולניים רשמיים, שפורסמו על ידי הממשלה הפולנית הגולה בלונדון, השתתפו בקרבות ספטמבר 1939 כ-150,000 לוחמים יהודים. לפי אותם מקורות, במהלך הקרבות נפלו כ-32,000 יהודים וקרוב ל-60,000 נפלו בשבי הגרמני, מתוך 690,000 שבויים פולנים. מבין השבויים היהודים היו כ-1000 קצינים, מהם נשארו בחיים כ-200. השבויים היהודים הועברו למחנות שבויים בגרמניה ובאוסטריה שם הם נפרדו מחבריהם לנשק הפולנים. יחס הגרמנים לשבויים היהודים היה אכזרי. עד סוף 1940 שוחררו כ-30,000 מהשבויים היהודים, רובם נספו מאוחר יותר עם יהודי פולין, חלק הצטרפו למורדים בגטאות, ואחרים הגיעו לבריה"מ והצטרפו לצבא האדום.
כ-180,000 חיילים פולנים נשבו על ידי הצבא האדום שפלש ב-17 בספטמבר 1939 למזרח פולין, מהם כ-20,000 יהודים. חלק מהשבויים היהודים שוחררו לבתיהם והנותרים הוגלו, עם שבויים פולנים, למחנות עבודה. חלק מהשבויים היהודים ששוחררו הצטרפו לצבא האדום או לפרטיזנים, חלק נרצחו בקטין, אבל רובם נרצחו על ידי חוליות האיינזצגרופן במהלך הפלישה הגרמנית לבריה"מ ביוני 1941.
על אף שאין רישום מדויק, של צל"שים ועיטורי גבורה שהוענקו ללוחמים יהודים, הצטיינו לוחמים יהודים בעוז רוחם, גבורתם ותושייתם. בין המצטינים היו טוראים, מש"קים וקצינים וגם גנרל יהודי, יהודי מומר, ברנרד מונד.
יהודים בצבא הפולני על אדמת צרפת 1940-1939
אחרי התבוסה הפולנית הוקם צבא פוליני על אדמת צרפת על פי הסכם בין הממשלות הגולות הפולנית והצרפתית. לצבא הפולני בצרפת גויסו מהגרים פולנים שחיו בצרפת, מתנדבים ואנשי הצבא הפולני שהצליחו לברוח ולהגיע לצרפת. הצבא הפולני מנה כ-74,000 חיילים מתוכם כ-14,000 יהודים. גם כאן, נתקלו היהודים ביחס עוין. רק מיעוט התקבלו לבתי הספר לקצינים למרות שעמדו בתנאי ההשכלה. היחידות הפולניות בצרפת השתתפו בלחימה על הגנת צרפת. שרידים מיחידות אלו התפנו במבצע "דונקירק" לאנגליה, חלק הגיעו לצרפת של "וישי", חלק לספרד והשאר לשוויץ. ההיסטוריון ליאופולד כהן פירסם רשימה חלקית של 77 לוחמים, 47 מהם קצינים שנפלו בהגנת צרפת ו-110 לוחמים שציינו ועוטרו בצלבי גבורה.
יהודים בצבא אנדרס
היחסים הדיפלומטים בין בריה"מ ופולין נותקו עם פלישת הצבא האדום למזרח פולין ב-17 בספטמבר 1939. היחסים הדיפלומטים בין שתי המדינות חודשו בלונדון בין הממשלה הסוביטית ובין הממשלה הפולנית הגולה, בתאריך 30 ביולי 1941, לאחר הפלישה הגרמנית לבריה"מ. בין סעיפי ההסכם, הוסכם על הקמתו של צבא פולני בתחומי בריה"מ שילחם שכם אחד עם הצבא האדום נגד גרמניה. בהסכם נוסף שנחתם ב-14 באוגוסט 1941 נקבע, שמפקדו של הצבא הפולני יהיה הגנרל אנדרס, שעד אז היה אסיר סוביטי והיה ידוע כאנטשמי גדול. בסתיו 1941, במהלך ביקורו של ראש ממשלת פולין, הגנרל סיקורסקי, בבריה"מ הוסכם על העברת ריכוזי הצבא הפולני לאזורים הדרומיים של בריה"מ ובעיקר לתחומי הרפובליקות האוזבקית והקירגיזית. היחידות הועברו לשם בחודשים ינואר-פברואר 1942, צבא אנדרס שהה באזורים אלה עד לפינויו הסופי מתחומי בריה"מ בסוף קיץ 1942.
המתגייסים לצבא אנדרס היו אזרחי פולין, לרוב אסירי מחנות עבודה סובייטים, אשר שוחררו בעקבות החלטת הסובייט העליון. היהודים שביניהם, רובם פליטים ממרכז וממערב פולין, נמלטו מזרחה עם פרוץ המלחמה. הסובייטים ראו בבני המיעוטים: האוקראינים, הביילורוסים והיהודים, שחיו בשטחי הכיבוש במזרח פולין, אזרחים סובייטים והתנגדו לגיוסם לצבא אנדרס. מנגד, לחצו הפולנים על גיוס יהודים לצבא אנדרס משיקולים מדיניים קרים. לגבי עצם הרצון של יהודים להתגייס לצבא אנדרס להם היו המניעים שלהם: ההתגייסות לצבא אנדרס שינתה באופן עקרוני את מעמדם כפליטים וטמנה בחובה את האפשרות לצאת את גבולות בריה"מ. תנאי החיים בצבא אנדרס באותה תקופה היו טובים יותר מאלו ששררו מחוצה לו. כאשר נודע ליהודים על קירבתו של צבא אנדרס לגבול הפרסי התעוררה בקרבם תקווה להגיע לארץ ישראל. מרבית היהודים שהתקבלו לצבא אנדרס עשו זאת בסתיו 1941. ביחידות אחדות הגיע שיעור היהודים ל-30-40 אחוזים מכלל החיילים. עקב קשיי יהודים להתגייס לצבא אנדרס היו שהעמידו פני פולנים, היו שניצלו קשרים עם קצינים פולנים והיו אף שנתנו שוחד. לבעלי מקצוע נדרשים כמו רופאים היה סיכוי רב יותר להתגייס לצבא אנדרס.
היה נסיון להקים יחידות יהודיות נפרדות בתוך הצבא הפולני. הדוחפים לכך היו פעילי התנועה הרוויזיוניסטית. המניעים היו הרצון להדגיש את האספקט היהודי-לאומי בתוך הצבא, בתקווה כי הדבר עשוי לסייע בעתיד להשגת המטרות היהודיות-לאומיות בארץ ישראל. כל הנסיונות להקמת יחידות יהודיות לא הגיעו לידי הבשלה.
בצבא אנדרס היו תופעות אנטישמיות, שנבעו ממסורת האנטישמיות בפולין בתקופה שבין שתי המלחמות והאשמות שהיהודים קיבלו בהתלהבות את הצבא והממשל הסובייטי במהלך הפלישה של בריה"מ לפולין.
הסיבות לעזיבתו של צבא אנדרס את בריה"מ עדין לא ברורות לחלוטין. יש הטוענים שאנדרס עצמו היה מעונין בכך היות וצפה את מפלת הסובייטים, בנוסף הוא שאף לעמוד בראש כוח צבאי ולשמש בעתיד אלטרנטיבה לסיקורסקי. גם לבריטים היה אינטרס בעזיבת צבא אנדרס את בריה"מ והעברתו לפרס. העברת צבא אנדרס מבריה"מ בוצעה בשני שלבים, בסוף מרץ - תחילת אפריל 1942 ובחודשים אוגוסט - ספטמבר באותה שנה. סה"כ פונו לפרס כ-72,000 אנשי צבא פולנים מהם, לפי מקורות יהודיים, כ-7000 יהודים בתוכם כ-3500 חיילים, כ-2500 אזרחים וכ-850 ילדים, "ילדי טהרן".
הצבא הפולני רוכז תחילה בעירק לצורך אימונים. על פי מקורות פולנים בסוף 1943 שירתו 4,439 יהודים בקורפוס הפולני השני, מהם 176 קצינים. בהגיעם לארץ ישראל "ערקו" 2,883 חיילים יהודים. ב-1944 עבר הצבא הפולני לאיטליה והשתתף במסגרת הארמיה הבריטית בקרב מונטה קסינו. בקרב השתתפו לפי מקורות פולניים 838 לוחמים יהודים, מהם 123 קצינים. מסה"כ 492 עיטורים קרביים שהוענקו למצטייני הקרב, הוענקו ללוחמים יהודים 126 עיטורים, 40 לוחמים יהודים נפלו בקרב, מהם קצין אחד ושני רופאים.
קטין
קטין היא עיירה ליד סמולנסק שבאוקראינה. בתחילת 1940 הוחזקו בבריה"מ, על פי נתוני הממשלה הפולנית הגולה, כ-15,000 שבויי מלחמה פולנים, כ-8300 מהם קצינים שנשבו על ידי הצבא האדום בספטמבר 1939. השבויים רוכזו בשלושה מחנות. בשלהי 1940 הגיעו ידיעות על פרוק שלושת המחנות. בשנים 1942-1941 הגיעו פניות של הממשלה הפולנית הגולה לממשלת בריה"מ כדי שהאחרונה תמסור מידע על גורל השבויים אך הפניות לא נשאו פרי.
באפריל 1943 דיווחו הגרמנים על מציאת קברי המונים ביער קטין והאשימו את ממשלת ברה"מ ברצח. הגרמנים מינו ועדה רפואית בהרכב רב-לאומי שאישרה את העובדות. הסובייטים דחו את האשמות וטענו שהרצח בוצע על ידי הגרמנים. ממשלת פולין הגולה דרשה חקירה מטעם הצלב האדום ובתגובה ניתקה בריה"מ את יחסיה הדיפלומטים עם ממשלת פולין בגולה. בנובמבר 1943, מספר חודשים לאחר שחרור האזור, הקימו הסובייטים ועדת חקירה משלהם וזו שבה והאשימה את גרמניה ברצח.
במרץ 1989 האשימה ממשלת פולין את המשטרה החשאית הסובייטית ברצח. בנובמבר אותה שנה הודתה בריה"מ שהרצח נעשה בהוראת סטאלין.כ-500 מבין השבויים הפולנים שנרצחו בקטין היו קצינים יהודים.
יהודים בצבא הפולני בבריטניה הגדולה
אחרי נפילת צרפת הוחל בהקמת הצבא הפולני בבריטניה הגדולה . הוקם קורפוס שריון ביוני 1942, עוצבת צנחנים, חרמ"ש ויחידות שירותים. בנוסף, הוקם חיל הים הפולני וצי מסחרי שסופח לחיל הים המלכותי. חיל האוויר הפולני סופח לחיל האוויר המלכותי ומנה 7 טייסות קרב. חיל האוויר הפולני הצטיין בקרבות האוויר להגנת האי הבריטי, בהפצצת ערי גרמניה ובהצנחת אספקה למחתרת הפולנית. בחיל האוויר הפולני בבריטניה, בניגוד לחיל האוויר הפולני בפולין, שרתו 95 יהודים, 32 מהם נהרגו במהלך המלחמה ו-30 צויינו לשבח.
חילות היבשה הפולנים השתתפו בפלישה לנורמנדיה, בקרבות בצרפת, הולנד ובלגיה. בכל היחידות הקרביות הפולניות לחמו יהודים אזרחי פולין. היחס של שלטונות הגיוס הפולנים היה עוין למתנדבים , רבים נדחו, יהודים נאלצו להעלים את זהותם, לאמץ שמות משפחה בעלי צליל פולני ולצהיר על לאומיות פולנית כדי להתקבל לצבא. לפי הערכה שירתו בצבא הפולני בבריטניה כ-2000 לוחמים יהודים. ההיסטוריון ליאופולד כהן פירסם רשימה חלקית של יהודים שנפלו בקרבות ו-260 יהודים שהצטיינו וצויינו בעיטורים קרביים פולניים ובריטיים, 17 מהם צויינו בעיטור הגבוה ביותר.
הצבא הפולני העממי בבריה"מ
ב-5 במאי 1943, בתאום בין ממשלת בריה"מ וחוגים פרו-קומוניסטים פולנים, הוקמה על אדמת בריה"מ הדביזיה הפולנית הראשונה על שם טדאוש קושציושקו, שנועדה להילחם לצידו של הצבא האדום לשחרור פולין. יהודים, אזרחי פולין שלא גויסו לצבא אנדרס, התייצבו בהמוניהם לשורות האוגדה. חלק מהמתנדבים נדחו בטענה שיש רצון לשמור על האופי הלאומי פולני של האוגדה. חלק מהמתנדבים העלימו את יהדותם. יש אי ודאות לגבי מספרם של היהודים בדביזיה הראשונה, המספרים נעים בין 450 ל-1000 מהם עד כ-200 קצינים, מתוך 14,380 לוחמים. בהמשך הוקמו שתי אוגדות נוספות. צבא פולין העממי השתתף בקרבות לשחרור וארשה, פומרניה, קולברג, על החוף הבלטי, ובמערכה על ברלין. בכל המערכות האלה הצטיינו לוחמים יהודים. המפקד העליון של הצבא הפולני העממי, המרשל רולה-ז'ימיירסקי, אמר בישיבת המועצה העליונה בינואר 1945: "אנצל הזדמנות כדי לקבוע, שהחיילים והקצינים היהודים נלחמים בפולש הנאצי במלוא המסירות והגבורה. אלה הם חיילים עזי נפש ולרוב לוחמים בגבורה למען שחרורה של פולין".
בשיאו, כלל הצבא הפולני העממי 20,200 לוחמים יהודים, מהם 3200 קצינים. אבידות הלוחמים היהודים הסתכמו ב-1261 הרוגים.
בנימין זיגל
בנימין זיגל שהיה לימים ניצב, ראש אגף החקירות במשטרת ישראל, היה קצין לוחם בצבא הפולני העממי. נולד להורים אמידים בעיירה בגליציה והתחנך בלבוב שהיתה טריטוריה פולנית ערב מלחמת העולם השניה. בשנת 1941 סיים את לימודי התיכון והתמנה למורה. בסוף 1941, כאשר הצבא האדום נסוג לאורך כל החזית, זיגל התגייס לשורות הצבא האדום. הסובייטים התיחסו בחשדנות לפולנים ששרתו בצבא האדום וב-1942 הם ציוו על שחרור הפולנים מהצבא. ב-1943, כשקם הצבא הפולני העממי, היה מראשוני המתנדבים לדביזיה הראשונה ע"ש קושציושקו והוא התמנה כסגן מפקד פלוגת סיור של הדביזיה. זו תחילתה של דרך שמביאה אותו מהר מאד להיות הקצין היהודי בעל הדרגה הגבוהה ביותר ביחידות הקרביות הפולניות במלחמת העולם השניה. פלוגת הסיור היתה יחידת קומנדו, שעסקה בפעילויות נועזות מאחורי קווי האויב. במהלך המלחמה זכה זיגל ב-13 אותות גבורה: 9 פולניים ו-4 סובייטים, אחד מהם הוא אות הכוכב האדום. את צלב האמיצים הפולני קיבל בשנת 1945 כאשר היה סמג"ד, הגדוד שלו חנה לאורך הויסלה, במקום שרוחב הנהר כק"מ אחד. באמצע הנהר היה אי שהיה מיושב על ידי גרמנים. הקטע מגדת הנהר עד לאי היה קפוא בעוד שהקטע עד לצדו השני של הנהר היה בלתי קפוא. כאשר הגרמנים החלו לסגת מהאי, נתן פקודה לכבוש את האי ולקחת שבויים. בעוד הכוח עובר לצד השני של הנהר בעזרת סירה נשמטה הסירה והחיילים נשארו תקועים על האי. זיגל קפץ למים הקפואים, תפס את הסירה והחזיר אותה לאי כשהוא פצוע מגושי הקרח וקפוא. בעזרת הסירה הועבר הכוח לצד השני של הנהר וחבר לכוחות נוספים שהיו שם. ב-1945 התמנה לסמח"ט ונטל חלק בכיבוש וארשה וברלין.
מקורות
1. בלומנטל, קרמיש. מול האויב הנאצי-כרך א' הוצ. אירגון נכי מלחמה בנאצים 1961.
2. ליאופולד כהן, לוחמים יהודים במלחמה נגד הנאצים, ספרית פועלים תשל"א.
3. בנימין מאירצ'ק, יהודים בצבאות פולין, ספרית הפועלים תשמ"ט.
4. שמעון רדליך, יהודים בצבא אנדרס בברית המועצות 1942-1941.
5. משה נבון, חיים שחורים בחזית הלבנה, עיתון "במחנה" 1965.