סיפורו של הפרטיזן דוד רובין

סיפורו של הפרטיזן דוד רובין *
ראשיתה של המחתרת ויום השחיטה
בראשית ינואר החל הנוער היהודי לגלות סימני התנגדות ראשונים, לשלטון הנאצי. היחסים באו מחוגי פליטי וורשה, לודז' ורוסיה, שהגיעו לעיירה ולסביבתה בסוף 1939. בהדרגה נתארגנה תנועת מחתרת שהתקשרה עם הפרטיזנים, שפעלו כבר באזור מינסק פלשצניץ והתקרבו גם לאזורנו. כך התנהלו החיים בעיירה כמעט ללא שנוי ניכר, עד בוא יום הטבח הגדול.
בעיירה הצנציץ הסמוכה לאילייה, עבדה האוכלוסייה היהודית, שמנתה כ- 70 נפש. בית החרושת לשימורי בשר ונקניק בפיקוחו של גרמני איש ס. ס. בערבו של 14 למרץ 1942 במוצאי שבת, פרצה קבוצת פרטיזנים מיערות הסביבה אל בית החרושת בהצנציץ, החרימו את כל תוצרתו ולקחו בשבי את מנהלו, איש הס. ס. למחרת יום א', 15 למרץ, כבר בשעות הבוקר המוקדמות, הגיעו לאילייה משמרות שוטרים מווילייקה והסביבה. הפריצה לבית החרושת ואשמת הקשר הארגוני עם הפרטיזנים, הוטלה על כל יהודי אילייה, אנשי ס. ס. זינקו גם לכפרי הסביבה, אולם חזרו למחרת בערב, 16 למרץ, לאילייה עם תגבורת גדולה של צבא ומשטרה. אכן, ליבם של יהודי אילייה ניבא להם רעות. אותו לילה היה להם ליל שימורים, הכל ישנו שנתם הטרופה כשהם לבושים. בכל בית היה מישהו ער לכל רחש וניד שבחוץ. אעפ"כ לא האמינו כי הגרמנים עושים כבר הכנות לטבח כללי. הצעירים השכימו למלאכת יומם ביער ובטרם עלתה השמש פנו כבר כמה מהם לדרכם. משהאיר היום, חסמו הגרמנים את כל מבואות העיירה. בנקודות שונות ובכל הדרכים שהובילו לגטו הוצבו משמרות חיילים מזוינים ומצוידים במקלעים. אנשי משטרת העזר, שגויסו מבין האוכלוסייה הביאלורוסית המקומית ושוטרים ליטאיים שהובהלו מבחוץ, החלו ללכת מבית לבית. אנשים, נשים וטף גורשו מבתיהם והוכרחו לרוץ לנקודת הריכוז שבכיכר השוק. ארבעה אנשי ס. ס. ב-2 מגררות מזוינים הגיעו גם לביתנו שעל יד המזפתה שמחוץ לעיירה, לקחו איתם את בני משפחתי, את כל הפועלים והילדים והובילום למקום הריכוז.
אחי מירים רובין, היה נער בן 16, נלקח בעבודתו ע"י איש ס. ס. נורה ונרצח לעיני כל לפני פתח הבית ונשאר שוכב בתוך שלולית דם גדולה. כל היתר הוכרחו לרוץ. תוך כדי ריצה ראיתי רבים מחברי שניסו להימלט דרך הנהר הקפוא, לכיוון היער. הגרמנים דלקו אחריהם והמטירו עליהם אש שוטפת ממקלעים. אף מלווינו אנשי הס. ס., נתעכבו ופתחו באש אחרי הבורחים. במו עיני הייתי עד למותם של רבים מחברי. לאוזני הגיעה זעקת אימים של אבי וולף רובין; - "מה מתרחש כאן ? לאן מריצים אותנו ?" הוא לא יסף יותר... איש הס. ס. הנחית מכה על פניו, הוא חל שותת דם והחריש. כך הגענו לכיכר השוק. מרבית האוכלוסייה היהודית נתרכזה כבר במקום. תינוקות ועוללים, נשים זקנים וישישים, עמדו צפופים ורעדו מפחד וצינת כפור.
בלי הרף התמידו וזרמו קבוצות חדשות שהובהלו בריצה ע"י הרוצחים. ברחוב ה"3 למאי" התגלגלה גופתו של הצעיר יעקב ברונשטיין. הוא ניסה להסתתר במחסנו של התושב הנוצרי ווירמיי, אך אלה מסרו לידי אנשי ס. ס. שרצחוהו בירייה בו במקום. חולים וישישים שלא היה ביכולתם ללכת, נורו בבתיהם, על יד השולחן או בשכבם במטותיהם. רבים מהצעירים שנאספו בכיכר, החליטו להתנגד לגרמנים ולנסות לברוח. הם אמרו להוריהם: "הבה נתנפל על שומרינו וכל אחד ינסה לברוח ככל אשר יוכל". הוריהם (וקודם כל האמהות) התנגדו לכך. עד הרגע האחרון האמינו בתשועת אלוקים. כשעיניהם כלות וליבם מכורסם מייאוש ויתרו הצעירים על ניסיונם.
ראיתי את שוחט העיירה ר' אברהם יצחק לבוש בגדי יום טוב וטליתו תחת בית שחיו, כולו הדרת פנים והילת השכינה, מובל לכיכר השוק. במשך כל הדרך וגם בכיכר לא פסק מקריאה פרקי תהילים. כך הוסיפו ה"פריצים" הגרמנים, גרוריהם ועוזריהם, להריץ ולרכז את יהודי העיירה אל כיכר השוק. יותר ויותר נצטופפו המובלים במקום האיסוף, כשהם רועדים מצינת כפור של יום חורף. אל הכיכר קרבו עגלונים נוצרים, מבין גדודי הגרמנים ומסרו לאנשי הס. ס., שביער הקרוב מסתתרים צעירים יהודים מצוידים בגרזנים. קבוצה של אנשי משטרה יצאו מיד למקום בהדרכתם, ולאחר שהות מה, חזרו והביאו עימם כ- 15 צעירים, מוכים ופצועים אל הכיכר. אנשי ס. ס. הרוצחים לא הסתפקו בקרבנותיהם היהודים, אלא התאוו לשדוד גם רכושם. קול עבר בין נאספי הכיכר: כל מי שימסור מרצונו הטוב את חפצי הערך שברשותו, ינצל. יהודים שהאמינו בכך, הלכו עם הגרמנים והראו להם היכן טמנו כספים וחפצי ערך. הגרמנים שדדו הכל ורצחו אותם במקום.
אברהם וויינס בן 36 התחבא במחסן עצים. כאשר נמצא במחבואו ע"י שוטר בילורוסי, אמר לו וויינס: "הרי אתה מכיר אותי, העמד פנים שלא ראיתני". השוטר הביא את אנשי ס. ס. ואז תפס וויינס מטיל ברזל והכה על ראשו של השוטר הבילורוסי, תוך הוקעתו כבוגד ופושע. אחר כך הסתער גם על אנשי ס. ס. אך נפל שדוד מכדורי השוטרים, תוך עמידתו על חייו וכבודו. בצהרי היום, בשעה שתים עשרה לערך, החלו הגרמנים לברור מבין הנאספים את בעלי המקצוע וכוחות העבודה, שעדיין היו נחוצים להם. מלאכת סיווג זו נעשתה בעיקר ע"י "בילורוס" מקומי.
כ- 20 ראשי משפחה עם נשיהם וילדיהם "שנידונו לחיים" הוכנסו למחסן עצים, היו אלה בעלי המלאכה הנדרשים: נפחים, מסגרים, שרברבים, הרוקח וכו'. אותה שעה הגיע במרוצה לכיכר, מלקים, יערן, מפקח פולני, ששיתף פעולה עם הגרמנים והיה ממונה מטעמם על היערות. הוא הכיר את משפחתי ולאחר התערבות אצל מפקד הס. ס. הורשה להוציא את משפחתי, משפחת רובין כולה, ממקום האיסוף שבכיכר השוק. חברתי הקרובה, שרה סוסמן, צורפה למשפחתי כאשתי. אחותה ליובה, אם לילדה בת שנתיים מסרה לה את ילדתה: "קחי את יהודית הפעוטה אתך" אמרה, "אולי בדרך זו תנצל אף היא" . כך צורפנו, גם אני ובני משפחתי, אל קבוצת בעלי המקצוע שהושארו בחיים לפי שעה. גורל כל שאר היהודים היה ברור וללא אשליות.
בתוך גן הירק של וויינס הוקם עוד בימי השלטון הסובייטי בית קירור ענק לאחסנת פירות, מצרכי בשר וכו', ונכרה בור עמוק לצבירת קרח. ימת קרח זו שימשה באותו יום קבר אחים גדול ל- 900 יהודי אילייה גברים, נשים וטף. היהודים שרוכזו בשוק, הובלו לבית קירור זה, כשמשני עברי הכניסה הוצבו אנשי ס. ס. מצוידים במקלעים. בהגיעם למקום נצטוו הגברים הנשים והילדים להתפשט ולרוץ פנימה. בהיכנסם נפתחה עליהם אש מקלעים והם נפלו לתוך ימת הקרח. זו היתה דרכם האחרונה של מרבית יהודי עיירתנו באותו יום. לאחר גמר אותה ה"פעולה" שפכו הרוצחים הנאצים נפט על קירות הבניין כולו והציתוהו. האוכלוסייה הנוצרית המקומית שראתה זאת בעיניה ספרה אחר כך, כי במשך שעות רבות נשמעו למרחקים זעקותיהם ואנחותיהם של הפצועים, שלא הספיקו למות והאש עוררה אותם מעלפונם. כך החל ראשית הסוף של אילייה היהודית, קהילה בעלת עבר של מאות שנים.
למחרת בבוקר עזבו אנשי הס. ס. והמשטרה הליטאית את העיירה, בפקודת ראש העיר והמשטרה המקומית, הועברו הניצולים לגיטו מצומצם יותר, בו התרכזו אלה, שהצליחו להיחבא באופן כלשהו בבתיהם, ובתוכם גם הרב רמז ואחרים. כמה מאותם "מומחים" שחייהם נותרו להם לפליטה, נצטוו לצאת במגררות רתומות, לעבור בחצרות ובבתים ולאסוף את גויות המומתים בבתיהם. הגוויות נאספו ונקברו. הנותרים המשיכו בחיים חסרי ביטחון ובציפייה ליום המחר. חיים אלה נמשכו קרוב ל-3 חודשים, אך הסוף המר לא התמהמה וב- 7 ליוני 1942 בא הקץ לרובם. 
יום חיסול השארית
אותו יערן, מפקח מלקים, שהציל בשעתו את משפחתי, היה כאמור, משתף פעולה עם הגרמנים. הואיל והכיר את יערות הסביבה היטב, ידע תמיד על המתרחש בדרכים. הוא הכיר את הדרכים שהובילו אל משכנות הפרטיזנים, והיה מוסר על כך לאנשי ס.ס. במפקדת הפרטיזנים הוחלט לשים סוף לכך, ולכן הוצאה החלטה על פסק דין מוות לאותו מפקח. לא ארכו הימים ופסק הדין בוצע.
היה זה בשבת ה- 6 ליוני בשעות של אחרי הצהרים. שני פרטיזנים בלבוש אזרחי הגיעו ללשכתו של מלקים, נכנסו לחדרו ושאלוהו לזהותו. כאשר נענה ואישר, כי אכן הוא הוא מלקים, נצטווה להרים ידיו, החרימו ולקחו את כל מסמכי משרדו וירו בו. חיש מהר נפוצה הידיעה על כך בעיירה. יהודי הגטו ראו כבר את הצפוי להם. אעפ"כ לא יכלו להתחמק מגורלם. מיד נחסמו כל הדרכים והחלו להגיע לעיירה כוחות ס.ס. צבא ומשטרה מווילייקה והסביבה. 
למחרת יום א', 7 ליוני עם שחר, החלו הגרמנים בהכנות לחיסול הגטו. משעות הבוקר המוקדמות ביותר, החלו להוציא את היהודים על נשיהם וטפם מבתיהם. מצוד הנפשות היה הפעם מדוקדק וחטטני ביותר. הגרמנים חיפשו בכל מרתף ובכל עליית גג. אם בשעת הטבח הראשון, הצליחו כמה וכמה יהודים להסתתר במרתפי הבתים שלהם, או במחבואים אחרים, לא היה זה אפשרי הפעם. המצוד נמשך כל שעות היום. בשעה חמש אחר הצהרים, הגיע אלינו למזפתה, ידיד נוצרי מימי ילדות, שהיה מעובדי משרדו של היערן מלקים. הוא תיאר לפני כל המתרחש בעיירה ויעץ לי למהר ולברוח, משום שבכל רגע עלולים אנשי ס.ס. להגיע ולקחת גם את כל שוכני המזפתה ועובדיה. הוא הרבה להפציר בי כי אברח, עז היה רצונו כי אנצל. ומיד הסתלק מהמקום. 
עמדתי עם אבי האהוב בחצר וכאילו עסקנו בעבודה. ידענו את אשר יבוא. פתחתי ואמרתי: "אבי היקר ! אם יקרים לנו החיים עלינו חיש מהר להימלט. הפעם אין מי שיצילנו מידם. מגיננו מלקים איננו עוד, מי יצילנו ? הבה נכנס אל בין ערמות העצים והקרשים הערוכים במגדלים, נסתתר עד יעבור זעם ונשאר בחיים". 
עודני מדבר, הבחינו עיני מרחוק בשיירת משטרה ואנשי ס.ס. שפנו בדרך המובילה למזפתה. האצתי באבי, הבינותי כי יעברו רק דקות מספר והרוצחים יגיעו אלינו. אבי ז"ל פנה אלי במאור פניו, כמו תמיד, הסתכל בי ארוכות ואמר: "בני היקר !" אם יש ברצונך למלט נפשך, עשה זאת ואל תשעה אלי, אולי יהיה האל הטוב בעזרך. אני לא אוכל להצטרף אליך, מה יהיה על המשפחה ? אני אלך עימהם, את חברתי בחיים ובניה לא אשאיר! האתן כי תושמד המשפחה ואני אברח ואחיה בלעדם ? לא, לא אעשה זאת. אך אם אתה בני רוצה בכך, אל יפול לכך, נסה וברח, אולי תצליח להימלט, ברכתי, ברכת אב אוהב, נתונה לך, כאשר תלך ובאשר תהיה". 
עיני התמלאו דמעות אך הוא הישיר מבט והסתכל ארוכות מעל לראשי, הוא פנה ונכנס הביתה. נשארתי המום עומד בחצר, הסתכלתי סביב, השמש ירדה והלכה מערבה, מקרוב נישא אלי רעש גלי נהר אילייה, עצי היער עמדו בלבלובם, אכן יפה הוא העולם, הכל מסביבי חי ועתיר גוונים, אולם עלינו הוטל גזר דין של מוות ואבדון. 
טרטור מנועים לפני בעצרם, פקודות גרמניות ניתכות, מכלול קללות הנשמע כנביחת כלבי ציד טורפים הוציאוני משטף הרהורי, אתנגד הפעם לגורלי ואמרוד בו, אני רוצה לחיות. חיש מהר קפצתי אל בין ערמה גדולה של עצים מסודרים, הסתתרתי והייתי בלתי נראה, אך יכולתי יפה יפה לראות את הנעשה מסביב. אכן ראיתי הכל. היטב היטב ראיתי, איך הוצאו בני משפחתי וקרובי מהבית, ראיתי בהובילם את אבי היקר והאהוב, שעמד בחצר והסתכל לנקודה בלתי נראית כאילו חיפש את מישהו, ראיתי איך הובילו את אימי היקרה, הם היו 13 נפשות ביחד. גם דודתי ושני ילדיה שברחו מרוסיה והסתתרו אצלנו, היו ביניהם, אף ארוסתי שרה סוסמאן ובת אחותה יהודית, הפעוטה, שניצלו ביום הטבח הראשון כפי שסיפרתי, היו בתוכם. כל אלה הוצאו ע"י הגרמנים. הרוצחים ימח שמם הבחינו בהעדרי, הם חיפשו אותי היטב, ורק משהחל להחשיך ונבלע הכל בדמדומי ערב, הם הסתלקו, בהובילם איתם את יקירי ואהובי נפשי.
הוספתי וישבתי דומם, כשחשכת לילה אפפה את הכל, יצאתי ממחבואו ובפעם האחרונה שמתי פני אל בית מגורינו. נכנסתי, הכל היה הפוך ומושלך באי סדר, ניכר היה כי גברו פה הרוצחים, בחפשם זהב ודברי ערך. לבשתי בגדים, נעלתי נעליים, חיש מהר הסתלקתי לעבר הנהר, חציתיו והגעתי ליער. הרחקתי מרחק מה, התישבתי על גזע עץ בפאתי יער והרהרתי על גורלי ודרכי. ממרחקים נישא אלי נפץ יריות, ניצוצות אש שהבהבו באוויר, אי משם דמתה אזני לצוד הדי זעקות שבר ואנחות מעוכים. הבינותי כי ברגעים אלה משמידים הגרמנים את כולם. באין ניד והגה זעקתי כל כולי ומתוכי. אף כי רציתי לבכות בקול לא יכולתי, הדמעות לא באו, חשתי כי לבי היה לאבן. זעם אדיר כבשני, פעם מפעפע ורצון כביר לנקמה. עמדתי ונשבעתי כי אלחם על חיי וכבודי ואנקום בכל אשר תשיג ידי, עד הרגע האחרון ועד טיפת דמי האחרונה. 
טרטור מכונות יריה וקליעי אש מכדורים מתעופפים, עוררוני מסערת רגשותי. הבינותי, כי בכדי להיות ראוי לשבועתי, עלי לכלכל מעשי בתבונה, שומה עלי מיד לעזוב את הסביבה, בדרך להגשמת משימת נקמתי, שמתי פני לעבר חצינציץ, אחוזה גדולה, שלפני המלחמה השתייכה לאציל בורובסקי. ידעתי כי שם חיים עדיין כ- 70 יהודים, ויש להודיעם בעוד מועד על הנעשה, למען יברחו וינצלו. אולי יאות גם חלק מהם להצטרף למלחמת הגנה ונקם בגרמנים. 
כך התקדמתי לכדי, שקוע במחשבותיי, כברת דרך של 16 ק"מ. בשעה אחת לאחר חצות הגעתי לחצינציץ. דלגתי ועברתי גדרות תיל ובזחילה איטית הגעתי לאחד הבתים והתדפקתי בשקט על חלונו. בבית זה התגורר הזקן חיים יוסף קופילוביץ ומשפחתו. בשמעו רחש קל מעבר החלון הוא ניעור אך חשב כי חתול הוא, והחל לגרשו: "פסיק", "פסיק"! אך אני פניתי ביידיש ולחשתי, "אל תעלה אור, פתח את הדלת, יהודי אני!" הדלת נפתחה וקופילוביץ הכירני. אמרתי לו כי יחוש ויקרא את ישראל צימרמן ואת המהנדס ברוניסלב רוטבלט (מוורשא), ששימשו כנציגי האוכלוסייה. 
ידיעות חשובות שאינן סובלות דיחוי יש בפי. לאחר שהגיעו, סיפרתי להם על כל הנעשה, אמרתי, כי עתה עם חיסול אילייה יפנו הגרמנים אליהם, לכן על כולם לברוח מיד. חיש מהר התאספה כל האוכלוסייה היהודית שבמקום, להתייעצות. רבים פחדו, הנשים מיררו בבכי, אולם לבסוף החליטו כולם לעזוב את המקום ולברוח ליער. בארבע לפנות בוקר, עוד בטרם עלתה השמש, עזבנו את חצינציץ והתחלנו בחיים חדשים. ביער החלו הגברים מיד לחפור שוחות באדמה, לכסותן ולהסוותן בענפים וירק, אלה שימשו כמשכן לנשים, ילדים וקשישים, הגברים ובני הנוער החלו לחפש דרך להתקשר עם הפרטיזנים. כעבור ימים אחדים לערך באנו בקשר עם קבוצת פרטיזנים סובייטים, שנמצאה ביער, במרחק של 25 ק"מ ממקום משכננו.
עם הפרטיזנים ביערות
יום יומיים לאחר שברחנו מחצנציץ, פניתי לערן מוכר מזאצ'ארנויה, לאחר שנודע לי, כי הוא מקיים קשרים עם הפרטיזנים. באחד הלילות של אותו שבוע, ניתנה לי האפשרות להיפגש בחצות עם נציגי הפרטיזנים. מגע זה חיפשתי לא רק עבורי, אלא לכל אלה שהיו איתי. נציגי הפרטיזנים, שזקוקים היו לכוח אדם הסכימו לקבלנו, בתנאי, שנדאג בעצמנו, להשגת נשקנו האישי. החלטנו להשיג נשק בכל דרך שנוכל. שוטטנו בכפרים, חלק מהנשק רכשנו בכסף מלא מהאיכרים, שהחזיקוהו מוסתר בבורות ובמחבואים אחרים, בלתי חדירים. לאחר שהיה כבר משהו בידנו, החלטנו להשיג את היתר בכוח. 
שתי בריגדות של פרטיזנים נמצאו אז ביערות שבסביבה, לשתי החטיבות האלה טופחו הגברים הבריאים ובני הנוער שברחו מחצנציץ. האחת "המסתערת" (שטורמוביה), שמפקדה בדרגת קולונל, היה רוסי ושמו לונין. לבריגדה הזו סופחו רוב בורחי חצנציץ, והיתה עוד בריגדה אחת. אני השגתי לי "אטרזנקה" (רובה קצר) וב- 25 ליוני 1942 נספחתי לגדוד "מלחמת המולדת". מפקדו היה סגן וולדימיר זכרוב, קצין סובייטי, שנשבה ע"י הגרמנים והצליח לברוח. 
השעה היתה 4 לפנות בוקר כשהגעתי אל מקום היחידה. קטנה היתה היחידה ובמחנה היו בסך הכל 14 איש, רובם בורחים מן השבי הגרמני. הנשק והציוד לא הספיקו, חומרי נפץ לא היו בידינו ואף לא פצצות מוכנות. מובן שבמצב זה היה ספק, אם ניתן לנו בכלל לעשות משהו רציני. המפקד זכרוב, היה אוסף אותנו ומתייעץ על כיוון פעולותינו. בינתיים הייתי היהודי היחיד ואנשי היחידה הסתכלו עלי בעין בלתי אוהדת. שיפור מצב הציוד המלחמתי היה איפוא בראש דאגתנו. הוטל עלינו להשיג בכל מחיר חומרי נפץ, ולהתחיל בעבודות פירוטכניקה, (הרכבת פצצות מילוי מוקשים, תיקון תחמושת וכו'). 
לתכלית זו שוטטנו במקומות ששימשו שדות קרב, התפזרנו בדרכי מעברם של הטנקים ואספנו פצצות ופגזי תותחים שלא התפוצצו. כל אלה הבאנו למחנה, פירקנום בזהירות מרובה והוצאנו מהם את חומרי הנפץ, שממנו הכינונו את הכלים הדרושים לנו. מפי האיכרים שבסביבה, נודעו לנו מקומות סתר של תחמושת, אבק שריפה וחומרי נפץ. החילונו לרכז ולספח אלינו אנשים יוצאי צבא, הגברנו דריכותנו ומאמצינו למבצעים העתידים. הואיל והיינו בתחילה יחידה קטנה, נצטמצמו פעולותינו בקנה מידה צנוע ומוגבל. בחודשים הראשונים הסתכמו פעולותינו במעשי חבלה, פוצצנו רכבות צבאיות והתקפנו שיירות צבאיות לא גדולות בכביש ווילנא מינסק. נשקנו העיקרי היה מוקש פרימיטיבי, בו היינו בלילות ממקשים את המסילה. היינו כורים מחפור עמוק, טומנים את המוקש, קושרים אליו חבל ארוך, נסוגים כ- 200-300 מטר ומושכים בחבל בהגיע הרכבת לנקודה מסוימת. 
כך פיצצנו רכבות צבאיות והרבינו קרבנות בין הגרמנים. שטחי פעולותינו התפשטו מעבר לגבול הפולני הישן ובעיקר ליערות מינסק, בהם פעלנו בחודשים הראשונים. במשך הזמן נתווספו אלינו עוד כמה יהודים, תוך כדי כך גדלה גם יחידתנו באופן כללי והגענו לממדי גדוד לוחם. צורתו הארגונית של גדודנו השתפרה, האספקה הדרושה הגיעה בצורה קבועה ומאורגנת. אם לא יכולנו לרכוש את האספקה תמורת תשלום, היינו פושטים בכפרים מסוימים ומפקיעים את הדרוש לנו בדרך צבאית. לא אחת הגשנו עזרה במזון, גם ליהודים הבלתי לוחמים ששכנו בקרבתנו. פעולותינו החלו יותר ויותר להדאיג את הגרמנים, שניסו פעמים אחדות לערוך מצוד בכוחות גדולים בכדי ללכדנו. בחודשי ספטמבר-נובמבר נתהדק סביבנו ההסגר הצבאי מצד הגרמנים, אולם לא היה באפשרותם לתפוס אותנו. הקיץ והסתיו כבר חלפו והגיע חודש דצמבר 1942, גדודנו גדל והלך באופן מתמיד, כן השתפר מצב הציוד והנשק הצבאי. עתה היה בכוחנו לערוך פשיטות בקנה מידה גדול ולתאם את פעולותינו עם גדודים וחטיבות פרטיזנים. הוקם קשר עם הצבא האדום, ששלח אלינו צנחנים סדירים ובתוכם מומחים לפירוטכניקה, ומזמן לזמן הוצנח לנו חומר נפץ מעולה וציוד חבלני. באחת, הגדוד היה מוכן לפקודת הזינוק. אכן, האות ניתן באחת מלילות סוף דצמבר 1942.
הפשיטה על אוסטשיצקי גורודוק
כ- 40 ק"מ ממינסק, בכביש מינסק ווילנא, נמצאת עיירה בשם "אוסטשיצקי גורודוק". עיירה זו המהווה צומת דרכים חשובה גם בעיתות שלום, שימשה בסיס גרמני. בה היה חיל מצב מוגבר ונמצאו בה מחסני נשק וציוד חשובים. על עיירה זו ויעדיה הצבאיים, הוטל עלינו להסתער ולהחריבם. 
בליל כפור עז, ליל סוף דצמבר, כאשר השלג כיסח הכול, יצאנו לפעולה עוטי סדינים לבנים. הגענו למקום על מגלשים ומגררות. לפני צאתנו קבל כל אחד מאתנו מצרכי מזון וקצת "סמוגון", ספירט לשתיה תוצרת בית, כדי לחמם את עצמותנו. בפעם הראשונה בצענו פעולה זו, בתאום מלא עם הבריגדה "שטורמוביה". 
ממש לפני צאתי אירעה לי תקרית עם מפקדי זכרוב, שציווה עלי להישאר במחנה ולא להצטרף אל הפושטים. זה חרה לי מאוד וראיתי בכך יחס חשדני כלפי בתור יהודי. בקשתיו והפצרתי בו, אך הוא לא הסכים. מחוסר ברירה קפצתי ואמרתי: "יהיה אשר יהיה לא אשאר במחנה". הוא הרצין, הסתכל בי בזעף, ופתאום חייך מבלי לומר מאומה. חיוך דומם זה נראה בעיני כהסכמה. קמתי ויצאתי עם שאר הלוחמים. כאשר התקרבנו למקום היער התפרסנו לקבוצות, התמקמנו וחיכינו לשעת האפס. 
בזמן שכל הכח שהיה אתנו, התפרס על מנת שיוכל להתחיל בהתקפת איגוף מכל הצדדים, הוטל על קבוצה של 5 אנשים ואני בתוכם, להתקרב לגדר התיל, לפרוץ אותו ולהעלות באש את האסמים. פריצת הלהבות היתה צריכה לסמן את מועד ההתקפה הכללית. אט אט התקרבנו, אך הגרמנים גילו אותנו עוד לפני שעת האפס, לפני שהספקנו לפרוץ הגדר ולהעלות את האסמים באש. כשהיינו במרחק 100 מטר מהגדר, החלו הכלבים לנבוח, הגרמנים ירו רקטה לבנה, גילו אותנו ופתחו עלינו באש שוטפת ומהירה. תפסנו מחסה והשבנו באש. בינתיים החלו כוחותינו משמאל ומימין להתקדם בתנועת איגוף, תוך המטרת אש שוטפת, דבר שהסיח את דעת הגרמנים ואפשר לנו לבצע את התפקיד המוגדר שהוטל עלינו. 
כעבור שעה קלה עמדו האסמים בלהבות כשכל השטח סביבנו מואר. בקרב הגרמנים השתררה בהלה ומבוכה. יחידותינו זינקו קדימה. היחידה מצד ימין התקרבה לעמדות האויב ותוך זריקת כמה רימונים חיסל אותם כליל. הקרב נמשך לא יותר מחצי שעה והגרמנים נסו על נפשם בהשאירם את הכול. רב היה שללנו בנשק וציוד, גם תותח אנטי טנקי נפל לידינו. בארבע לפנות בוקר חזרנו כבר לבסיסנו. אבדותינו בפעולה היו 4 הרוגים ו- 15 פצועים. בין הנופלים בגבורה גם מפקד יחידה אחד, בחור טוב ואמיץ אף לוחם לכלי חת, אליושקה, לקחנו אתנו את רופא העיירה ואשתו, ששמש לנו בעתיד כרופא הגדוד. השתתפותי בפעולה זו, פתחה לפני דרך להשתתפות בכל הפעולות הקרביות שמילא גדודנו. 
מיד לאחר מכן, נתמניתי למפקד כיתת חבלנים. 15 איש ניתנו מעתה למרותי: על אלה נמנה גם בחור מהקבוצה המיוחדת וולודיה, בחור טוב ואמיץ, עקשן ונועז, תמיד היה נכון לזנק לכל משימה. התנועה הפרטיזנית בסביבה גדלה והלכה ובאפריל 1943 התארגנו כל הגדודים שפעלו בסביבה לבריגדה קרבית גדולה, שחולקה ל- 4 "אטרדים" (גדודים). מפקדה של הבריגדה המאוחדת היה הקולונל לונין, כסגנו נתמנה זכרוב מפקד גדודנו שעלה לדרגת מיור, לכל גדוד נקבעו אזורי פעולה מיוחדים והוקמו יחידות קשר בין הגדודים, לתיאום התנועה האופרטיבית. 
סמוך לאותו פרק זמן, בסוף מרץ 1943 לערך, שוב אירעה לי תקרית שהבליטה מה גדולה הזרות בהופעת יהודים בתוך גדודי הפרטיזנים ומה עמוקה ובלתי נדלית היא השנאה העיוורת כלפינו מצד חברינו לנשק. באחד הימים בזמן חנייתנו בכפר סורוצ'יני, התבסס אוקראיני אחד ובהצביעו עלי שאל: מה עושה פה אתנו יהודי זה ?, מלא חימה סטרתי לו על לחיו במלא כוחי, הוא שלף את נשקו והסתער עלי, אולם החברים התערבו ועמדו בפרץ. הם החרימו את נשקו וקשרו אותו למשך כל הלילה אל מיטתו. למחרת בבוקר הוא התנצל לפני. סלחתי לו, אולם היה עלי לפקוח עליו עין באופן מתמיד, מפני שנמסרה לי אינפורמציה, כי באזני אחרים הוא משמיע, שהחליט לנקום בי ולסלקני, ובקשת הסליחה היא רק למראית עין. 
השנאה העיוורת ליהודים, העבירה פרטיזנים רבים על דעתם, וגרמה כלפינו חשדנות יתר. למען האמת יש לציין, שהחשדנות בקרב הפרטיזנים גבלה בקלות דעת. מספיק היה לבוא להתאונן על מישהו וכבר היה נידון. רבים מהלוחמים, הן יהודים והן לא יהודים, הואשמו, ומבלי שנחקרו באופן יסודי, הוצאו להורג. בייחוד כאשר החשד התעורר לגבי יהודים. בתקופה זו הגיעו אלינו יהודים לוחמים ממינסק. בתוכם היו שני יהודים שבעל כורחם היו פקידים אצל הגרמנים. הם ערקו ממשרותיהם ובאו אלינו ליער. מישהו יחס להם התנהגות קשה כלפי שבויים רוסים. הצטדקותם והוכחותיהם לא הואילו. אף האינפורמציה המדויקת שמסרו על תנועת הגרמנים בעיר מינסק והסביבה, לא הועילה להם. הם הועמדו למשפט. נדונו ונורו ביערות, לא הרחק מהברזינה. עלילות דומות שמו קץ לפעולתם וחייהם של פרטיזנים רבים. 
הפשיטה בדרך אילייה קרסנה
עד סוף קיץ 1943, הסתכמו פעולותיי כמפקד כיתת חבלנים במעשי הטרדה זעירים ובחבלה בקווי התחבורה של הגרמנים. בפעולות הללו העמקנו לחדור מאחורי קווי הגרמנים. לא פעם היינו עוברים את הגבול הפולני הישן ופועלים לא הרחק מאילייה. כך הוצאנו לפועל, ביוני 1943, פשיטה בדרך אילייה-קרסנה, הודות לידיעות המהימנות שקבלתי מאיכרי הסביבה על תנועת הגרמנים. בכפר רינבקה, בדרך שבין שתי העיירות הנ"ל, היה קיים בית חרושת גדול לתוצרת קרטון. במקום היתה הצטלבות של כביש המוביל לכפר יחד עם פסי רכבת המובילים לווילנא. החלטנו לשבש את תנועת הגרמנים. מיקשנו את הכביש במקום הירידה וההצטלבות עם הרכבת וחכינו להתפוצצות שתקרה כאשר יעברו הגרמנים במקום. לצערנו לא התפוצץ המוקש מחמת תקלה כלשהי, והגרמנים המשיכו בדרכם מבלי שהרגישו בנו. עם העלמם מהאופק שבנו לבדוק את הסיבה לאי ההתפוצצות. באותו רגע שנגע חברי וולודיה במנגנון המוקש, אירעה התפוצצות אדירה הוא נהרג במקום. בלב מלא צער וחרון אף על אבידה זו, חדרנו לבית החרושת והחרבנוהו עד יסוד. את וולודיה קברנו ביער. על אם הדרך בין שתי העיירות.
ההוצאה להורג
על אף צמצום ממדי פעילותנו לחבלנות בלבד, לא חסרו לי בתקופה זו רגעים מסעירים ואפיזודות מזעזעות, שלא אחת גרמו לי למאבקים נפשיים. אעמוד רק על ארוע אחד בלבד. 
בשלהי יולי 1943 לקחנו בשבי 3 בנדרובצים (מהבטליונים האוקראינים שלחמו לצד הגרמנים). הבנדרובצים, פגיעתם היתה רעה, בלחימתם לא ידעו גבולות. פרטיזן שנפל לידיהם עונה עינויי מוות, ולא יצא חי מידיהם. אלה פרעו גם ביהודים והיו כלי שרת נאמן לגרמנים. הם הרבו לרצוח יהודים ואוכלוסייה בלתי לוחמת שהסתתרה ביערות, שדדו ואנסו, הכו והתעללו בקרבנותיהם, ללא רחם. אין פלא איפוא ששנאת הפרטיזנים לכנופיות בגדוד היתה עזה ביותר. כשנפלו בנדרובצים בשבי לא חקרום הרבה, הם הועמדו לדין צבאי ונורו ללא הרהורים יתרים. כך נזדמן לי להוציא לפועל פסק מוות של שלושת הבנדרובצים. מלאתי פקודה זו ברגשות מעורבים: שמחתי מצד אחד כי ניתנה לי האפשרות, לנקום בשונאי נפשנו, שופכי דם יהודים ולהמיתם. 
מאידך, קשה היה לי ימים רבים להשתחרר מהתמונה המזעזעת, כיצד עומדים חסרי מגן למול כיתת היורים, בוכים ומבקשים על נפשם ותלויים בפקודת האש מפי. אולם התגברתי על הרגש ומפי הרעימה הפקודה: "אש!", הרובים הרעימו בבת אחת והם נפלו. אולם התמונה לא משה מעיני. הן קיים הבדל בין לחימה והריגה בקרב לבין הוצאה לפועל של פסק דין מוות ! לא אתכחש, במשך ימים רבים יסרוני כליותי ומצפוני הטרידני ולא יכולתי להירגע. אין זאת אלא שעל אף כל אותן תלאות ותהפוכות גורל שמצאוני, טרם אבד לי צלם האדם. 
כך ובדרך זו נמשכו פעולותינו החבלניות. לא אוכל שלא להזכיר פה את מעלליו של חברי חיים טיחוק ומות הגבורה שלו. הוא היה פרטיזן למופת, שקיבל אותות הצטיינות רבים בזה אחר זה. כמו כן זכה לתואר "גיבור ברית המועצות". לזכותו היו רשומות 44 פעולות חבלה, בהן כמה בקרב פנים אל פנים. במראהו החיצוני היה "ארי" העיירה. ואכן, חיש מהר הסתערו כוחותינו והשתלטו על העיירה. פעולה זו היתה יעילה ביותר והוכתרה במלוא ההצלחה. הרבה נשק, תחמושת, ציוד, מצרכי רפואה ומזון, נפלו לידינו. החרמנו כמו כן את כל כספי הבנקים שבעיר. יש לציין כי כמעט ולא היו לנו כל אבידות בפעולה זו. אני עצמי נפצעתי קל בידי מכדור תועה. לא שמתי לב לכך, אולם לאחר שקיבלתי חום גבוה נזקקתי לטיפול רפואי במשך זמן מה.
בשירות מודיעין קרבי
שבועות מספר לאחר הפשיטה הגדולה על פלשצ'ניץ ולאחר שהחלמתי מהפצע הקל שנפצעתי, הועברתי ליחידת שירות מודיעין קרבי. הוטל עלינו לאסוף ידיעות על כל הרוסים שעבדו במוסדות ומשרדים צבאיים ואזרחיים אצל הגרמנים. מתפקידנו היה להכירם וליצור קשרים ביניהם לבין הפרטיזנים. היתה זו עבודה איטית ומייגעת וגם מרובת סכנות, אולם ראינו בה רוב ברכה והצלחה. 
פעולות שונות ביצענו הודות להדרכתם, ולרוב גם בעזרתם הפעילה. הודות לכך עלה בידנו לעבור הרבה פעמים את שרשרת המשמרות של הגרמנים, להבריח ולהטמין פצצות זמן במוסדות גרמניים חיוניים, להוציא מפות ותכניות צבאיות, לדעת את כל התנועות של צבא האויב ועל כל המתרחש בקרבות. חדרנו עמוק עמוק לעורף מאחורי קווי הגרמנים, ואפילו עד סמוך לאילייה. בפעולות הללו המשכתי כל שנת 1943 ובחורף 1944, עד להתחלת המצוד הגדול נגד הפרטיזנים מצד הגרמנים. אחת מפעולותיי הראשונות והמוצלחות ביחידה, היתה תפיסת מרגל ומשתף פעולה עם הגרמנים, שפעל בשורותינו. דבר זה הצליח לגמרי באקראי ובאופן בלתי צפוי בכלל. 
באחת השבתות לפנות ערב, בסוף ספטמבר או בראשית אוקטובר 1943, הוטלה משימה על יחידתי לצאת למארב בכביש מינסק-ווילנא, ובכל תנאי לתפוס "לשון" כלומר, לתפוס גרמני על מנת לסחוט ממנו ידיעות מהימנות. תוך כדי התקדמותנו, הגענו לקרבת "אוסטשיצקי גורודוק", פנינו מערבה, ובמרחק של קילומטרים אחדים שמנו מארב, בקרבת מחנה של גדוד גרמני ומטהו. ידענו, כי בערבי סוף השבוע הקלו קצת הגרמנים בחומרת משטרם. אז היו מתרחקים מעמדותיהם, יוצאים ל"ציד" ולבלות עם נשים, והיו חוזרים למחרת בבוקר, או כעבור יממה. התמקמנו וציפינו לשובם של ה"נופשים". כך עבר עלינו כל ליל מוצאי שבת ויום א' כולו. לפנות ערב הבחנו מרחוק בבן-אדם לבוש אזרחית שהלך והתקרב למחנה ופנה למפקדת מטה הגדוד. 
הסתכלתי במשקפת, ומה רב היה תמהוני כשהכרתי בו את המורה, הפרטיזן ועורך עיתון החטיבה. זה נראה מאוד חשוד בעיני וגיליתי זאת לחברי. השארתי את יתר האנשים במארב, ואני עם עוד שני אנשים יצאנו לקראתו על מנת לעצרו. ראינו כי נושא הוא נשק אישי ותיק גדול בידו. כשהכיר אותנו, הופתע מאוד וניסה לברוח, אך עלה בידינו לעצרו. לקחנו ממנו את נשקו ותיקו, בו נמצאה רשימה מפורטת של כל קשרינו העובדים אצל הגרמנים והמוסרים לנו ידיעות. היה בדעתו למסור זאת לגרמנים כדי לחסל את הרשת. הבינונו כי לא נשאר לנו זמן רב להרהר ולשהות במקום. כבלנו את ידיו, העלינו אותו על סוס וחיש מהר העברנוהו למטה הבריגדה. לאחר חקירה קצרה הודה בכל, אכן מרגל הוא ועובד זה חודשים רבים בשירות הגרמנים. בידו היו ידיעות מדויקות על הנעשה בחטיבתנו ובחטיבות אחרות. חלקן הספיק למסור כבר ועתה הלך להשלים את היתר. הזהרנו כמובן בעוד מועד את כל קשרינו ואף העברנו ידיעה על כך באלחוט למטה הראשי של הצבא האדום. מיד נתקבלה הפקודה לשמור עליו היטב ולהעבירו חי למטה הראשי. אכן ימים רבים שמרנו עליו, עד להטסתו למטה בהתאם לפקודה.
המצוד על הפרטיזנים ושבירת החזית בעורף הגרמנים
התקפת הנגד הגדולה שערכו הגרמנים בחודשיה הראשונים של שנת 1943 וראשית 1944 נכשלה לחלוטין. צבאות הגרמנים הובסו, ניגפו ונסוגו בכל החזיתות. מכל ארצות אירופה הכבושות הבהילו הגרמנים דיביזיות חדשות לחזית הרוסית, על מנת לעצור את נחשולי הצבא האדום, הפורצים קדימה במחץ שריונים ובכוח אדם בלתי נדלה. אולם הפרטיזנים שביערות בילורוסיה, אשר חלשו על הכבישים, חיבלו ברכבות ובדרכי הקשר, ושיבשו את דרכי החשת כוחות התגבורת. 
לא היתה אפוא כל ברירה בפני המטה הגרמני, אלא להקיף בטבעת פלדה ואש את כוחות הפרטיזנים ולהשמידם, כדי לפנות דרך להתקפת נגד כללית מחודשת. אכן, זאת ניסו לעשות הגרמנים. את לחצם המוגבר על לוחמינו ביערות החילונו להרגיש בחודשי פברואר-מרץ 1944, אולם לשיא מאמציהם הם הגיעו רק בחודשי אפריל-מאי אותה שנה. 30 דיביזיות חיל רגלים ארטילריה ושריונים, חיילי ס.ס. גרמנים ואוקראינים, הוטלו לתוך המערכה ביערות והחלו במצוד גדול בכדי להשמידנו. אנו לחמנו על כל חורשה על פאת יער תוך כדי נסיגה מתמדת לעבר הברזינה, בהתאם לתכנון האופרטיבי של המטה הכללי. 
קרבות הנסיגה נמשכו ללא הפסק עד שכל חטיבותינו הגיעו לברזינה. נערכנו בגזרה ארוכה לאורך חופו של הנהר, כשמולנו הכוח הגרמני, השואף להטילנו לנהר ולהתחבר עם הכוח הגרמני שנמצא במרחק של עשרות קלומטרים בלבד מחופו השני של הנהר, ושהיה בנסיגה כתוצאה מלחץ הצבא האדום. הפקודה שניתנה לנו היתה להחזיק בכל מחיר ובכל תנאי בעמדותינו ליד חוף הברזינה. הקרבות שהתנהלו היו עזים ומתמידים, לחמנו כשגבנו לנהר ולפנינו מיטב הכוח הגרמני. ימים ושבועות נמשכו הקרבות עד כי נשבר כוח המחץ של האויב מול עמידתנו העקשנית. אז ניתנה לנו הפקודה להתקדם מערכה ולבתר את החזית. 
תוך אבדות רבות מצדנו נותקו כוחות האויב בקרבת סמולנסק, הם לא יכלו יותר לייצב את קוויהם והחלו במנוסת בהלה. כך חזרנו לאחר קרבות מרים וקשים לאזור פעולותינו הקודם במחוז מינסק. הרס רב נתגלה לעינינו. כפרים רבים נעזבו על ידי יושביהם אולם השדות עמדו בלבלובם והחלה הבשלת הקמח.
הפציעה
היו אלה ימי שלהי יוני 1944, קבוצות קבוצות צעדנו בשבילים שבין השדות. במספר מקומות נתקלנו בכוחות גרמנים בלתי לוחמים שהשליכו את נשקם והתמסרו לידי הצבא האדום המתקדם מערבה. עם שבירת החזית ע"י חטיבות הפרטיזנים החלה התקפה כללית של הצבא הסדיר. חטיבות גרמניות שלמות אוגפו ולא נשאר להן אלא להסגיר עצמן. ידענו כי בעוד ימים מספר יגיע צבאנו למינסק ולווילנה. בינתיים עלינו לזנב בנחשולים ולפנות את הדרך. 
ב- 30 ליוני כאשר התקדמנו בכביש מינסק-פלשצניץ ראינו מרחוק כוח צבאי בא לקראתנו. התקרבנו, וממרחק 100 מטר פקדתי עליהם לעצור. ברם, גם הם פקדו עלינו לעצור. הבינותי אז כי אלה אינם חיילנו ופקדתי לפתוח באש: לפתע נפתחה עלינו אש חזקה מלפנים ומאחור. ראיתי שנים מחברי נופלים מלוא קומתם ארצה כשהם נקובים כדורים, הרגשתי מהלומה חזקה סמוך לעיניים נפצעתי קשה ונפלתי, האחרים הצליחו להסתתר בשדות שיפון. יותר אינני זוכר, עיני נסגרו וכוסו בערפל אטום ואבדה לי הכרתי. לפי שסופר לי אחרי כן נשארתי זמן רב מוטל בשדה מחוסר הכרה, עד שמצאוני איכרים ופרטיזנים והעבירוני לבית החולים של בריגדת "הנוקם". גם שם הייתי מחוסר הכרה, וכששבה הכרתי אבד לי הזיכרון בכלל. אחרי כן העבירוני לבית החולים הצבאי במוסקבה, להמשך הריפוי. 
בסוף אוגוסט 1944 התמזגו כל חטיבות הפרטיזנים מרוסיה הלבנה עם חטיבותיו הסדירות של הצבא האדום. הדיביזיות הראשונות שלנו לחמו אז בחזית וורשה וחלקים גדולים של פולין שוחררו וטוהרו כבר מגרמנים. בכיכר מרכזית של העיר מינסק, אזור פעולתה של חטיבתנו, נערך טקס מפואר לכבוד התמזגותנו עם הצבא האדום. אני עצמי לא זכיתי להשתתף בו ולא ראיתיו, באותו זמן שהיתי בבית חולים במוסקה ונותחתי שם פעמיים. אחרי כן הועברתי לבית הבראה בפיאטיגורסק שבקוקז להחלמה. גם שם נתקבלתי ביחס לבבי ביותר. למזלי הגעתי לידי רופאה יהודיה ד"ר קופלביץ מווילנה, שטיפלה בי במסירות רבה כאם בבנה. גם לאחר שחזרתי לאיתני וכוחותי שבו אלי, לא נתנה לי לעזוב את בית המרגוע, מכיוון שידעה היטב, כי לא נשאר לי לאן ללכת.
החזרה לאיליה
ניתנו לי כל התנאים להישאר, אך למרות כל שפע המסירות והחום האימהי, לבי משכני לחזור 
אל מקום לידתי, כדי לחפש תוך אשליות אבודות, את צללי עברי ושרידיו. פעמה בי הרגשה שמא אזכה ואמצא עוד מישהו מיקירי, אף כי היטב ידעתי שאינם עוד. 
כך יצאתי איפוא בחודשי החורף 1945 שוב הגעתי לאילייה. לפני כן התעכבתי בווילייקה. הרופא האיליאי, הפולני, ד"ר יקסטיר ורעיתו, קיבלוני בחמימות רבה ושמחו, כאילו הייתי קרוב משפחתם. הם הפצירו בי, כי אשאר ואעבוד איתם בבית חולים.
ניסיתי אמנם לעשות זאת והחילותי לעבוד איתם, אך לצערם הכנה לא יכולתי בכך להמשיך. לא יכולתי למצוא לי מקום. טרוף מנוחה וקודר התהלכתי. משוטט שקוע בהרהורים, באחד מרחובותיה של ווילייקה, פגשתי את חברי וידיד נעורי האיליאי, יונה ריער. הוא הקדים להגיע לפני לאילייה, ועתה ניהל את טחנת הקמח שבוויאזין הסמוכה. הוא לקחני לאילייה, שם פגשתי את ידידי, שרגא סולומינסקי, וכמה נערים צעירים שנשארו בחיים. דל כוחי מלתאר הרגשותי, כאשר עמדתי עם אותם שרידים, אודים מוצלים מאש שואה ותופת בתוך עיירת הולדתי, מקום בו עברו עלי נעורי. הכל היה הרוס וטבוע בחותמת של יתמות ושכול. 
הגעתי לסטארא הוטה. שם פגשתי את עוזרת הבית הנוצריה, שעבדה אצלינו לפני מבול הדם והאש, והנה היא לבושה בבגדי אמי, ובעלה עוטה עליו בגדי אבי. לבי הלם בכוח עד כדי שבץ, לא טובה מזו היתה גם הרגשתם. הם ראו בי תובע דומם, מאשים ומחריש. לו זעקתי וגידפתי יתכן והיה לי ולהם הרבה יותר קל, אך הזעקה נאלמה מקרבי, נעלמו מילים מפי. הזעקה היתה בי ובתוכי. בזאת היתה הפגישה עם צללי ילדותי, עם אלה. שטיפלו בי עוד מימי הילדות. הסתפקתי בכך שלקחתי מעוזרת זו טבעת של בן דודי, אותה ראיתי על אצבעה. טבעת זו נשארה לי זיכרון יחיד מכל משפחתי ובני ביתי, שהלכו יחד עם כל יהודי אילייה, בדרך ללא שוב. המחשבה כי אוכל לשבת ולהמשיך בחיי באילייה, נתבדתה אף היא חיש מהר, כאשליה אבודה. בכל אשר צעדו רגלי חשתי כל על קבריהם של יקירי אני דורך, ואם לחיים פעמי, לא אוכל להיות שרוי באווירת החדלון והשכול, בצילם של מתינו. 
עזבתי את אילייה, זמן מה עבדתי יחד עם שרגא בוויאזין, גם שם לא מצאתי לי מנוחה. עברתי אח"כ אל חברי רוטבלט, המהנדס, שניהל את בית החרושת לספירט בחימובשצינה שעל יד מולדוצ'נו. גם אתו עבדתי, אך לא מצאתי מנוח לנפשי. באותו מקום פגשתי את אלכסנדורביץ, איש גרודנא, פרטיזן חטיבתנו בדרגת רס"ר.הוא היה יהודי גאה, נוקם ומאחוריו עבר עשיר. בן אחיו היה קומוניסט ידוע ומסור, עוד מלפני מלחמת העולם. בשעתו אסור היה בקרטוז ברזה (מחנה ריכוז ידוע לגנאי, בפולין שבין שתי המלחמות). אף הוא היה חי עכשיו בוולייקה. 
העליה לארץ ישראל
אעפ"כ לא מצאתי בכל אלה יתד, שיצמידני לאדמת מחוז מולדתי. מרגוע לא היה לי, טרוף ומסוער נטרדתי. ניקרה בי המחשבה כי אכן אין בי כוח להמשיך בחיים אלה, על אדמה זו. כאשר נמצאתי ביום אחד ברכבת, בדרך לאושמיני, כדי למכור את תוצרת בית החרושת, אירעה לי תקרית שרקעה אנטישמי. שוב הוטחו בפני האשמות על השתמטות ועריקות, על חוסר רצון לשאת בעוול, על חיי טפילים. היה זה בבחינת הקש האחרון, ששבר את גב הגמל. שוב לא יכולתי לשאת זאת. לאחר מבול של דם ואש, לאחר השתתפותי הפעילה במלחמת נקם, בה הגינותי על כבודי כאדם וכיהודי, לאחר שכמעט ואבדה לי עיני. לאחר ששבעתי תלאות ומרורים, כשהנני עומד על פי תהום בה נבלעו יקירי, בני, ביתי, ידידי ורעי, ולבי ריק בי מכול. 
לאחר כל אלה, שוב אותם דברי רהב, שיסודם בכזב ושנאה עיוורת, הבינותי כי לא נשאר לי אלא, לעקור מלבי את נוף ילדותי ומחוז נעורי. הוברר לי שוב ללא היסוס כלשהו, כי עלי לנתק עצמי מאדמת רוסיה, ספוגת הדמים, לעבור לפולין ולהעפיל לארץ ישראל. רק שם אוכל להמשיך. מאחר ולעבר החיים פני מועדות, שומה עלי לעשות זאת. ביצעתי את משאת נפשי ועברתי לפולין, לתחנת מעבר. 
עתה אני גר בישראל, בחיפה, וכל אלה כבר מאחורי. הקימותי משפחה, פני לחיים והעתיד לפני אולם העבר מוסיף עדיין לחיות בקרבי.
*הסיפור הוא חלק מ"דף הלוחם" לכבודו