סר בן לוקשפייזר

אל"מ (מיל) ד"ר בני מיכלסון

רקע משפחתי, חינוך והשכלה

נולד לרוזה (לבית גלייצמן) וליאון לוקשפייזר, משפחה יהודית דתית שהגיעה  ממזרח אירופה. המשפחה התערתה בקהילה היהודית באיסט-אנד בלונדון. המוזיקה הייתה חלק משגרת יומה של המשפחה והוא נהיה לפסנתרן מחונן. התחנך בביה"ס התיכון גרוצ'רס בפרבר הקניי (Hackney) בלונדון. בהיותו תלמיד תיכון מצטיין זכה בן למלגה פתוחה ללימודים במכללת סידניי ססקס בקמברידג' (היה זה אירוע כה חריג שבבית הספר התיכון שלו ציינו את זכייתו במלגה היוקרתית – בחגיגה מיוחדת).[1] הוא קיבל בקמברידג' תואר ראשון במדעי הטבע ותואר שני במדעי המכניקה בשנת 1913.

לאחר תקופת לימודים קצרה בביה"ס המלכותי למכרות, פרצה מלחמת העולם הראשונה, התגייס לצבא במסגרת חיל הרפואה והיה בין הראשונים שנחתו בגליפולי כחובש קרבי. אולם לאחר שחלה בדיזנטריה, בשנת 1915, פונה למצריים שם שהה זמן ממושך להחלים מהמחלה.

לאחר המלחמה התחתן ובשנת 1921 עבר עם אשתו לפרנבורו (Famborough) – מרכז המחקר והפיתוח התעופתי של בריטניה ( RAE), מקום בו המשיך לפעול כעובד מדינה כל חייו עד ליציאתו לגמלאות.

מרכז המו"פ התעופתי – RAE, Royal Aircraft Establishment))

בשנות העשרים של המאה ה- 20 היה זה מוסד המחקר והפיתוח הממלכתי המרכזי בבריטניה ואחד המתקדמים בעולם בתחום התעופה שהייתה אז עדיין בחיתוליה.[2] בן לוקשפייזר היה מהמדענים הראשונים שעסקו בנושאי תעופה ובין פיתוחיו במוסד זה ניתן למנות את המערכת להפשרת קרח על מטוסים באמצעות מכשיר המתיז אטילן-גליקול. הייתה לכך השפעה עצומה על פיתוח וייצור מטוסים שצריכים היו לטוס בתנאי לחות גבוהה וקור עז שגרמו להצטברות קרח על הכנפיים, המדחפים ובצנרת המסועפת של המטוסים.[3] חשיבות רבה הייתה למערכת זו על פיתוח מטוסים צבאיים בכלל ומטוסי קרב בבריטניה ערב מלחמת העולם השנייה ובמלחמה עצמה.

פיתוח נוסף של בן היה מחסום הכדורים הפורחים: בן התמחה בכל מה שקשור ליירוט מטוסי אויב ובין השאר המציא את הכדורים הפורחים שבאמצעות הכבלים שלהם הפכו למכשול משמעותי עבור מטוסים מנמיכי-טוס ובתקופה בה היה צורך להנמיך על מנת לפגוע במטרה הפכה שיטה זו לאמצעי שכיח ומקובל ע"י כל צבאות בעלות הברית במלחמה.

ב- 18 השנים בהן עבד בן במרכז המו"פ התעופתי הפך בן לאחד החוקרים הבולטים והיעילים ביותר תוך תרומה לפיתוחים רבים ומעורבות במחקרים בחזית המדע שהובילו את התעשייה האווירית הבריטית בתקופה שבין מלחמות העולם.

במלחמת העולם השנייה

פרוץ מלחמת העולם השנייה גרם למפנה מובהק באחריות שהוטלה על בן לוקשפייזר. בשנת 1939 הוא מונה לעוזר מנהל המו"פ של משרד האוויריה. בשנת 1941 הועבר למשרד לייצור מטוסים כסגן מנהל המו"פ, בשנת 1943 למנהל המו"פ (Director) של המשרד ובשנת 1945 למנכ"ל (Director General) המו"פ של המשרד לייצור מטוסים. בשל מרכזיות משרד זה בבריטניה במהלך המלחמה נעמוד על כמה ממאפייניו:

מנכ"ל המו"פ של המשרד לייצור מטוסים (Ministry of Aircraft Production)

משרד זה הוקם ע"י ראש ממשלת בריטניה ווינסטון צ'רצ'יל ימים ספורים לאחר שנבחר לראש הממשלה בחודש מאי 1940. בראש המשרד הועמד הלורד ביוורברוק (Beaverbrook) – מקס אייטקן, מיליונר קנדי – איל עיתונות שהיה ידוע ביצירתיות שלו ובפתרון בעיות מחוץ למסגרת.[4] המשרד הוקם לצורכי "הקרב על בריטניה" תוך העברת גורמים מרכזיים שעסקו בבניין הכוח ממשרד האוויריה. משרד זה אכן הצדיק את הקמתו ובחודשים הקריטיים של "הקרב על בריטניה" בשלהי שנת 1940 העמיד בראש סדר העדיפויות ייצור מטוסי קרב והתעשייה הבריטית השיגה קצב ייצור מדהים של כ- 2,500 מטוסים בחודש ומערך מפעלים ייעודי שהחזיר לכשירות מעל 1,900 מטוסים.[5] בסיום הקרב על בריטניה ניתן לחיל האוויר המלכותי הבריטי יתרון מספרי במטוסי קרב על הגרמנים אשר לא הצליחו לחדש את מספר המטוסים אתו התחילו את הקרב.

לבן היה תפקיד מרכזי בהישגים אלו ע"י אישור תהליכי ייצור מהירים והמצאת אין ספור מרכיבים וחלקים שסייעו לתהליך. בשנת 1945 כאשר בן היה מנכ"ל המו"פ כבר ייצר המשרד (במצטבר) מעל 100,000 מטוסי קרב ומפציצים.

בתקופת כהונותיו של בן במשרד לייצור מטוסים עסק בן בפרויקטים רבים להלן שניים מהידועים ביותר:

פורצי הסכרים – מבצע "נזיפה". בשנת 1943 יצא חיל האוויר המלכותי לאחד המבצעים המפורסמים ומעוררי הדמיון ביותר במלחמה, הריסת הסכרים הגרמניים בעמק הרוהר. הריסת הסכרים דרשה פיתוח פצצות מיוחדות, אותן הגה ותכנן הממציא הבריטי הגאון, ברנס וואליס. היו אלו פצצות מדלגות אשר צריכות היו להיות מוטלות מהמפציצים במהירות קבועה של 315 קמ"ש ובגובה מדויק לחלוטין של 18 מ' על מנת לקפץ במגע עם פני מי האגם הסכורים מספר פעמים עד הגעתן בסמוך לסכר ואז לשקוע לעומק נתון ולהתפוצץ מתחת לפני המים – פיצוץ אשר יגרום לגל הלם שיכה בסכר, יסדוק אותו – ואת השאר יעשו המים. הטייסים הצליחו לטוס במהירות הנדרשת אולם התקשו ביותר לטוס בגובה המדויק הדרוש לאורך זמן. לאחר ניסויים רבים ותהיה הציג בן את הפתרון: לחבר זרקורים מתחת לכנפי המפציצים ובתחתית בטנו בזווית מחושבת מראש כך שכאשר יתמזגו קרני האור של הזרקורים על פני המים תהיה וודאות שהם בגובה הרצוי.[6] ואכן פתרון זה אומץ ע"י טייסת המפציצים המיוחדת 617 בראשות מפקדה גאי גיבסון ולאחר אימונים מספר הטייסים התרגלו לשיטה וכך הפציצו את הסכרים וגרמו לקריסתם ב- 17 במאי 1943. תקיפה זו גרמה נזק רב למפעלי התעשייה הגרמניים בחבל הרוהר.

פיתוח מטוס סילון הטס מהר ממהירות הקול  (מאך 1). בחודש מאי 1943 הקים בן את הוועדה הסופרסונית (Super Sonic Committee). צוות מומחים שהורכב לבחינת ייתכנות פיתוח מטוס היכול לשבור את מחסום מהירות הקול. זאת לאחר שנתפס בשבי מהנדס גרמני אשר בחקירתו סיפר כי בגרמניה כבר שוקדים על פיתוח מטוס קרב שמהירותו מעל 1,500 קמ"ש.[7] לאחר מספר פגישות ודיונים הגיעה הועדה למסקנה שיש ייתכנות לפיתוח כזה בבריטניה ובחודש דצמבר 1943 העביר בן הזמנה (בתמיכת השר הממונה סר סטפורד קריפס) לחברת מיילס (Miles Aircraft Company)– חברה שעסקה בייצור מטוסים – לפיתוח ובניית שני אבות טיפוס של מטוס סילוני העשוי כולו ממתכת ואשר יעבור את מהירות הקול (מאך 1). בחודש אוגוסט 1944 כבר נערכה טיסת ניסוי ראשונה של מטוס כזה, עדיין מתחת למהירות הקול. הוא כונה M52 אשר הונע במנוע סילון של הממציא הבריטי פרנק וויטל (Sir Frank Whittle).[8] לאחר שנתיים של מאמצי פיתוח התברר לבן שנדרשות השקעות רבות יותר וחברה גדולה יותר ממילס להשלמת פיתוח המטוס. בסוף מלחמת העולם השנייה, כאשר שלושה דגמים של המטוס עמדו בפני סיום, החליט בן לוקשפייזר לסיים את החוזה עם חברת מיילס. "הקש ששבר את גב הגמל" היה ביקור של בן במרכז המחקר והפיתוח הגרמני "הרמן גרינג" ליד בראונשוויק ושם נוכח שתנאי הכרחי להגעה למהירות הקול היא שהמטוס צריך להיות בעל כנפיים משוכות לאחור – מה שלא קיים היה ב- M52.[9] ובשובו לאנגליה כינס את הועדה הסופרסונית אשר קיבלה החלטה על הקפאת המיזם הקודם והתחלה בפיתוח חדש של מטוס בעל כנפיים משוכות לאחור (לבסוף אכן נכנס לשירות חיל האוויר הבריטי מטוס קרב כזה בשנת 1954 – ה"לייטנינג".

המדען הראשי של משרד ההספקה (Ministry of Supply)

משרד ההספקה הבריטי הוקם בחודש אוגוסט 1939  ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. היה אחראי על הספקת אמצעי לחימה, תחמושת, ציוד, מזון, דלקים, ציוד רפואי עבור שלושת הזרועות - ים, אוויר, יבשה (מלבד ייצור מטוסים שלשם כך, כאמור הוקם משרד נפרד ותחומים מוגדרים בצי) וכל שאר המרכיבים הדרושים להפעלה והחזקת צבא של מליונים בשדה הקרב. בין השאר באחריותו היה תיאום ובניין תעשיית הביטחון הבריטית, ייצור חומרי נפץ, תותחים, טנקים ורובים (ותחמושת עבורם), ציוד הנדסי ועוד. בתחילת המלחמה המשרד קלט אל תוכו גם את כל מחלקות המו"פ החייליות, בין השאר: מחקר בנושאי חומרי נפץ, בנושאי גישור, בנושאי ביגוד וציוד, בנושאי רכב קרבי משוריין ועוד רבים.

בשנת 1946, בסיום מלחמת העולם השנייה ועם חילופי ראש הממשלה, כאשר קלמנט אטלי ממפלגת העבודה (הלייבור) החליף את ווינסטון צ'רצ'יל שעמד בראש ממשלת אחדות לאומית, הוחלט לקצץ במשרדי הממשלה והמשרד לייצור מטוסים בוטל והפונקציות שלו מוזגו במשרד ההספקה. כך, בן לוקשפייזר עבר עם חלק גדול ממחלקת המו"פ שלו למשרד ההספקה ומונה למדען הראשי שלו – סמכות על תחומי המחקר והפיתוח של כל תפקידי משרד ההספקה והמשרד לייצור מטוסים הקודם. שינויים מהותיים אלו הצריכו ארגון מחדש של כל נושאי המו"פ במשרד ההספקה ומתן סדר עדיפויות וקדימויות ברור עם סיום המלחמה.

הנושא הדחוף ביותר היה הנושא הגרעיני. בחודש אוגוסט 1946 התפרסם בארה"ב חוק מקמהון המעביר את השליטה בניהול המחקר הגרעיני מידי הצבא לועדה מיוחדת של הסנט (לידים אזרחיות) ואיסור על העברת ידע בנושאי גרעין לשום גורם חיצוני ובכלל זה לבריטים. ראש ממשלת בריטניה הורה בחשאיות רבה למשרד ההספקה לעסוק במחקר ופיתוח נשק גרעיני בריטי (אפילו ללא ידיעת הפרלמנט) כאשר בן לוקשפייזר מוביל תחום מו"פ רגיש זה (שנחשף לראשונה עם ניסוי הפצצה הבריטית בשנת 1952). המצור הסובייטי על ברלין בשנת 1948 והרכבת האווירית אליה סימן את תחילתה של "המלחמה הקרה" ומכאן הנחה את מאמצי המו"פ הביטחוני הבריטים לעתיד לבוא. בין השאר פיתוח תוכנית טילי הקרקע-קרקע הבליסטיים הבריטים באוסטרליה תחת סווג בטחוני חמור – שוב בן בתפקיד מכריע בנושא.[10]

תחום מו"פ נוסף שלבן לוקשפייזר הייתה תרומה משמעותית היה הכניסה לתחום המחשוב בבריטניה.

ניצני המחשוב. בסיומה של מלחמת העולם השנייה שב פרופ' פ. מ. ס. בלאקט ((Blackett לראשות ביה"ס לפיזיקה באוניברסיטת מנצ'סטר.[11] יחד עם פרופ' מקס ניומן (Newman)[12] דאגו למינויו של פרופ' פ.ס. וויליאמס (Williams) לראשות החוג האלקטרו-טכני שהוקם זה לא מכבר.[13]ניומן היה משוכנע בעקבות עבודתו על פיצוח תקשורת מכונת ה"אניגמה" הגרמנית בבלצ'לי-פרק במהלך המלחמה באמצעות מכונת ה"קולוסוס" (המחשב האלקטרוני הראשון שנבנה בסודיות רבה אך ורק לפיצוח מכונת הצופן הגרמנית המתקדמת מסוג "לורנץ"), כי יש צורך וניתן לבנות מחשב לשימושים כלליים ולא רק לצבאיים. פרופ' ניומן פנה ל"חברה המלכותית" לקבלת מימון לבניית האבטיפוס הראשון. ובשנת 1946 אושר לו סכום של 35,000 לי"ש. בסכום זה נבנה ע"י פרדי וויליאמס (בהכוונתו של ניומן) מחשב ניסויי ראשוני והוכחה היתכנות לבניית מחשב לשימושים כלליים. כאשר ראה בלאקט, ראש ביה"ס לפיזיקה, את המחשבון שכונה "בייבי" פנה בשם אונ' מנצ'סטר לבן, כמדען הראשי של משרד ההספקה, הציג לו את המיזם וביקש תמיכה בהמשך המחקר והפיתוח. להלן התשובה שהעביר בן לאונ' מנצ'סטר: "הובא לידיעתי ע"י בלאקט המחשב של פרדי כאשר נאבקתי בפתרונות לשליטה וייצוב של טילים מונחים בשלבי הפיתוח הראשוניים. ירינו מספר רב של טילי ניסוי במגמה לאסוף את נתוני הטלמטריה של הניסויים אולם התהליך ארך זמן כה רב שכמעט התייאשתי ולכן כשהוצג לי המיזם קפצתי עליו כ"מוצא שלל רב" – במגמה לקצר באופן מהותי את איסוף הנתונים וחישובם".

זמן קצר לאחר שהוצג לו הנושא ארגן בן לוקשפייזר פגישה בין פרופ' וויליאמס לאריק גראנדי (Grundy) מנהל בכיר בחברת "פראנטי" (Ferranti), חברת טכנולוגיות-על מהמובילות בבריטניה. הייתה זו נקודת מפנה ומפגש חיוני לכל תחום פיתוח המחשוב במנצ'סטר, מרכז מו"פ המחשוב הבריטי דאז. בעקבות פגישה זו שלח בן לגרנדי מכתב ב- 26 באוקטובר 1948, כהיי לישנא: "ראיתי את מר ברטון אתמול בבוקר וידעתי אותו על ההסכמה אתה הגעתי אתך באונ' מנצ'סטר. הנחיתי אותו לפנות לחברתכם ולנסח חוזה המתאים לסידורים וההסכמות עליהם דיברנו. לאמור, לבנות מכונת חישוב אלקטרונית בהכוונתו של פרופ' פ. ס. וויליאמס.

אני שמח שבפגישתנו נוכח גם פרופ' וויליאמס כיוון שאני מאמין שמכונת החישוב האלקטרונית שתבנה תהיה בעלת חשיבות וערך רב.

אנא ידע אותי באם תתקל בקשיים כלשהם."    

כך נבנה המחשב האזרחי הראשון באנגליה: "פרנטי 1" שהחל לפעול במחצית שנת 1951 (זאת לאחר שהאבטיפוס האניברסיטאי כבר עבד ממחצית שנת 1948).[14]

פיתוח המחשב החל במחצית שנת 1948 על בסיס האבטיפוס "בייבי" ונמשך במחצית הראשונה של שנת 1949. בתקופה זו נבנו מספר "מכונת חישוב" כל אחת מתקדמת יותר מקודמתה. "מכונת החישוב" (מחשב) "פרנטי דגם 1" נמסרה לאוניברסיטת מנצ'סטר והוצגה לראשונה לציבור בכנס גדול שהתקיים שם בחודש יולי 1951. כך נבנה המחשב האזרחי הראשון באנגליה.

העניין של בן בתחום המחשוב המשיך ועם מינויו לשר הממונה על המו"פ של כלל הממלכה המאוחדת, משרד המדע והמחקר התעשייתי (DSIR), בשנת 1949, דאג שגם המשרד החדש ימשיך את תמיכתו בנושא.

בראש - משרד המדע והמחקר התעשייתי – Department of Scientific and Industrial Research – DSIR

בשנת 1949 מונה סר בן לוקשפייזר לשר המדע והתקבל כחבר בחברה המלכותית (FRS).[15] בן הביא אתו לתפקיד ניסיון רב בתחומי המדע וההנדסה, קשרים רבים והבנה מעמיקה של נבכי התעשייה בבריטניה. כך שיכול היה לדבר כבעל סמכות וכשווה אל שווים עם שרים, פוליטיקאים, ראשי שירות המדינה, תעשיינים וראשי האיגודים המקצועיים.

חזונו של בן, עם התמנותו לתפקיד, היה שיש לארגן מחדש את כלכלת בריטניה שלאחר מלחמת העולם השנייה (קודמו בתפקיד – אדוארד אפלטון, כיהן כל תקופת המלחמה). שיפור המצב הכלכלי והשיקום הדרוש לכלכלה לאחר נזקי המלחמה  תלוי לא רק בהתחדשות התעשיות המסורתיות אלא בהקמת תעשיות חדשות וייצור מוצרים חדשניים. להגשמת חזונו, ראה כבסיס את ההשקעה בכוח אדם מדעי וטכנולוגי. להפחית למינימום את תופעת השחיקה בעבודה בכל הרמות והמגזרים, ובמיוחד במפעלים ובקווי היצור. להרים את רמת חיי העובדים ולאפשר להם להתפרנס בכבוד. אמצעי מרכזי להשגת מטרה זו, ראה בן בהגדלת מספר המדענים המצטיינים – תוצר האוניברסיטאות. הוא ידע מניסיונו האישי כי באוניברסיטאות ישנם סטודנטים טובים רבים שניתן לרתום לפתרון הבעיות של כלכלה בזמן שלום. אחת ממטרותיו הייתה להגדיל את מספר תלמידי הפוסט-דוקטורט ועמיתי המחקר ע"י הענקת מלגות מחקר עבור תחומי מדע מבטיחים לזמן מוגדר.

בתקופת כהונתו, נאלץ בן להאבק בניסיונות של שרים ואישים רבי השפעה שונים לנגוס מתחומי העיסוק של משרד המדע ולהעביר אגפי מדע ומוסדות מחקר משמעותיים למשרדיהם. למשל, העברת מכון המחקר הטורי (שעסק בדיג) למשרד המזון או המעבדה למחקר דרכים וכבישים למשרד התחבורה. אולם בן לוקשפייזר עמד איתן מול ניסיונות אלו ובתמיכת המועצה המלכותית (Privy Council) אליה משרדו היה כפוף, הדף אותם כאשר טענתו הייתה שהעברת גורמים אלו למשרדים שונים אולי יתרמו בטווח הזמן הקצר אבל יגרמו לנזק גדול בטווח הארוך כיוון שיש הזנה הדדית של מחקרים בין גורמי המו"פ השונים התורמים האחד לשני. להלן כמה מהנושאים המרכזיים והראויים לציון בתקופת כהונתו של בן כשר המדע:[16]

הארגון האירופאי למחקר גרעיני (CERN)[17]

לאחר מלחמת העולם השנייה החלה יוזמה של מספר מדענים באירופה לרתום את האנרגיה הגרעינית לשימושים אזרחיים, זאת לאחר שהתבררה עוצמת האנרגיה הזו בפצצות שהוטלו על יפן לסיום המלחמה. בין המדענים האירופאים שהובילו מגמה זו היו פיזיקאים ידועי שם כמו פרופ' איזידור, יצחק רבי (Rabi) שעל אף אזרחותו האמריקאית מעורב היה ביוזמה האירופאית בכך שהעביר מארה"ב לאירופה רעיונות וידע על בסיס המחקרים האמריקאים במלחמה, ואדוארדו אמאלדי (Amaldi) האיטלקי.

בבריטניה, משרד המדע הוביל תחום מחקרי זה ובשנת 1952 סייע להתקין מאיצי חלקיקים בחמש אוניברסיטאות שונות והיה שותף לתוכניות הלימוד והמחקר במאיצים אלו. בשנת 1947 הקימה המועצה המלכותית ועדה לשיתוף פעולה עם מדינות אירופה שונות בתחום מדעי הטבע במגמה להוות סמכות מייעצת וממליצה בנושא למועצת המלך ולמשרד החינוך. ועדה זו, שבן היה חבר בה עוד בתפקידו הקודם כמדען הראשי של משרד ההספקה, נקבעה כגורם המקשר בין בריטניה ליוזמה האירופאית. אולם לוועדה זו לא היו סמכויות (ותקציבים) ולכן לא הייתה לה השפעה. משרד המדע היה זה שדחף את המחקר בבריטניה בתחום הפיזיקה הגרעינית ושבמסגרתו היו נהלים מוכחים של תקצוב ומימון לאמצעים ומחקרים בתחום וכאמור אוניברסיטאות בירמינגהם, ליוורפול, קמברידג', גלזגו  וכמובן מנצ'סטר כבר נהנו מתקציבים אלו.

בן ידע שעל מנת לקדם את הנושא יש לקבוע מקור ממשלתי אחד בלבד שירכז את העיסוק בתחום מחקר הפיזיקה הגרעינית ויהווה סמכות על תוך הקצאת משאבים למחקר וכך לפקח ולשלוט בנושאי המחקר וההוצאות. משום כך הוא הקים במסגרת ועדת המלגות של משרד המדע, תת-ועדה מיוחדת שתמליץ על תקצוב משרד המדע לאוניברסיטאות השונות, בראשה הועמדו טובי מדעני הפיזיקה בבריטניה ותת-ועדה זו הפכה גם לסמכות המייעצת במגעים עם היוזמה האירופאית – CERN. ובכך הועדה המייעצת למועצת המלך הפכה מיותרת וחדלה להתקיים.

בן הבין שבריטניה יכולה להרוויח רבות מחברותה ב- CERN אולם לא היה בטוח שממשלת הוד מלכותו אכן תתמוך בהצטרפות לארגון אירופאי זה. על מנת להבטיח תמיכה ממשלתית מלאה הזמין בן את פרופ' אמאלדי האיטלקי לבריטניה להציג את היתרונות בהקמת CERN ופעילותו. לשם כך הפגיש אותו בעת הביקור עם לורד צ'רוול (פרופ' לינדמן), שהיה היועץ המדעי הראשי של צ'רצ'יל בתקופת מלחמת העולם השנייה והביע ספקות באשר לכדאיות ההצטרפות ל- CERN. אמאלדי נשא בפניו נאום "חוצב להבות" ומשכנע. עם נאום זה פנה בן ליו"ר החדש של מועצת המלך – הלורד סלסברי (Robert Gascoyne-Cecil) – שכיהן גם כראש בית הלורדים וביקש את הסמכויות והמשאבים לנושא קידום המחקר בתחום הפיזיקה הגרעינית. לורד סלסברי השתכנע והפך נלהב לעניין, פנה לשר האוצר אשר העמיד לרשותו של בן את המשאבים הדרושים. בשנת 1953 החל בן משתתף בדיוני הארגון האירופאי והפך לנציג המדינה הראשון שלא רק שילמה את חלקה לארגון אלא אף הייתה הראשונה להעמיד את המשאבים הדרושים לתחילת פעילותו. כך, נבחר בן ליו"ר וועדת התקציבים של הארגון ובשנת 1955 נבחר בן לוקשפייזר לנשיא הראשון של מועצת CERN, משרה בה כיהן 3 שנים בשנים 1955-57 והיה למעצב הארגון ומניח היסודות לקווי פעולתו. ארגון שהפך ברבות השנים למוסד החשוב ביותר בעולם בתחום המחקר של האנרגיה הגרעינית ואשר פיתח ובנה את מאיץ החלקיקים הגדול בעולם.[18]

מצפה הכוכבים והרדיו-טלסקופ "ג'ודרל בנק"

תקופת כהונתו של בן כשר המדע הייתה קריטית להתפתחות מיזם הרדיו-טלסקופ הגדול ביותר בעולם ליד מנצ'סטר בבריטניה. לבסוף נבנה טלסקופ זה, עם אנטנה בקוטר 76 מ',  בתקציב של כ- 400,000 לי"ש – הרבה מעל ומעבר להערכות הראשוניות. בין השנים 1957-1967 היה זה הטלסקופ  הגדול ביותר בעולם. לבנייתו וקיומו הייתה חשיבות גדולה מאד לא רק בחקר החלל אלא גם במחקר ופיתוח מערכות הגנה כנגד טילים בליסטיים בתקופת המלחמה הקרה. בשל ההתייקרות המשמעותית של המיזם (מ- 100 ל- 400,000 לי"ש), לא פעם עמד משרד האוצר בפני ביטול התקציבים עבורו. אולם בן תמך נמרצות בהשלמת פיתוחו ואכן זכה לראות בתועלת הרבה שבריטניה הפיקה ממנו ברבות השנים ועד יום מותו עקב בן אחר מיזם מיוחד זה וההישגים שהביא לבריטניה הן בתחום המחקר הקוסמי והן במעקב אחר גרמי שמים ולווינים – בין השאר, היה זה האמצעי היחידי בעולם שיכול היה לעקוב אחר החללית הרוסית הראשונה ה"ספוטניק". כאמור, רדיו-טלסקופ עצום זה נבנה בתקופתו של בן כשר המדע כנגד אופוזיציה רחבה ותוך מסע שכנוע מקיף של בן לגיוס המימון להקמתו.

פסטיבל בריטניה 1951

פסטיבל בריטניה (The Festival of Britain) היה תערוכת חדשנות שנערכה בלונדון בשנת 1951. התערוכה נפתחה ב-3 במאי, ברובה באזור סאות'בנק - הגדה הדרומית של נהר התמזה, בסמוך לתחנת ווטרלו.

הפסטיבל נערך זמן קצר יחסית לאחר תום מלחמת העולם השנייה, ובעת שנערך טרם שוקמו חלקים רבים מהעיר לונדון שנהרסו במהלך הבליץ (ההפצצות האוויריות הגרמניות במלחמה). מטרת הפסטיבל הייתה להציג את הישגי המדע הבריטי ושיקום בריטניה לאחר המלחמה. כמו כן הפסטיבל ציין מאה שנה לתערוכה הגדולה שנערכה בלונדון בשנת 1851. למימוש מטרת התערוכה לשר המדע בן לוקשפייזר היה תפקיד חשוב בהצגת חידושים מדעיים כמו הרדיו-טלסקופ לציבור. חידושים אלו הוצגו במבנה שכונה "כיפת התגליות". הייתה זו כיפת ענק בקוטר 111 מטרים ובגובה 28 מטרים, ובעת בנייתה הייתה הכיפה הגדולה בעולם. המבנה נבנה מבטון ואלומיניום בסגנון מודרניסטי ונערכו בו מופעים ומוצגים רבים של הפסטיבל. המבנה, לצד ה"סקיילון" הסמוך, הפך לאחד מסמלי הפסטיבל, והיה אחד הגורמים להפיכת הסגנון המודרני לסגנון פופולרי בבריטניה.

תערוכה זו זכתה לפופולריות רבה וביקרו בה במחצית השנה לקיומה כ- 10 מיליון מבקרים – ששילמו עבור הביקור ממיטב כספם. כך שהתערוכה הניבה רווחים יפים שהועברו לאחריה לעיריית לונדון.

לאחר הפרישה

בן לוקשפייזר פרש לגימלאות מהשירות הציבורי בשנת 1956 בגיל 65. כיהן במועצת המנהלים וכיועץ מדעי במספר חברות מכובדות ותאגידים והמשיך לעמוד ברש CERN עד 1957. במגוון פעילויותיו לאחר הפרישה, מעורבותו בהתפתחות המדעית בישראל נתנה לו את הסיפוק הגדול ביותר. הוא עמד בראש המועצה הטכנולוגית של משרד הפיתוח בישראל (בתקופת השר אלמוגי), ובמועצת המנהלים של הטכניון בחיפה. בן גילה התלהבות רבה בסיוע לישראל בשנות המדינה הראשונות ועל אף שלא היה יהודי דתי נמשך משיכה עזה לעניין הציוני.

גם בשנות הגמלה שלו המשיך להיות פסנתרן וצ'ליסט מכונן.

עיטורים ואותות כבוד

1. 1944 – חבר החברה האווירונאוטית.
2. 1946 - חבר המכון להנדסה מכנית.
3. 1946 – עיטור החירות האמריקאי (MEDAL OF FREEDOM).
4. 1949 – חבר החברה המלכותית (ROYAL SOCIETY).
5. 1949 – דוקטור לשם כבוד בהנדסה ומדעים מאוניברסיטת וויטוואטרסראנד (Witwatersrand) בדרום אפריקה.
6. 1950 – סר, אביר מסדר המרחץ (KCB).
7. 1952 – דוקטור למדעים טכנולוגיים מהטכניון בחיפה.
8. 1953 – חבר כבוד במכללת סידניי ססקס בקמברידג'.
9. 1954 – דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת אוקספורד.
10. 1976 – חבר באגודת המהנדסים.    

מקורות

1. A.R.J. Edwards, BEN LOCKSPEISER, the Royal Society, 1993.
2. Graham Rood, the Royal Aircraft Establishment Farnborough, Journal of Aeronautical History, April 2004.
3. Brian Brinkworth, On the planning of British aircraft production for the Second World War and reference to James Connolly, Journal of Aeronautical History, Sept. 2018.
4. Royal Air Force museum, Spotlights – Low Altitude Flying Modification,
5. Tony Buttler, the Race to Mach 1, aviation featuers, 14 September 2016.
6. Wing Commander Bryan Hunt, Lost in Space, p.126, Air and Space Power Review Vol 22 No 2, 2023.
7. John M. Bennet, Ferranti recollections 1950-1955, IEEE Annals of the History of Computing, Volume: 18, Issue: 3, Fall 1996.
8. Annual Reports for 1949 to 1956.