קרב השריון הגדול של ברברוסה

 קרב השריון הגדול של ברברוסה

מאת: סא"ל (מיל') לב ניב – קצין מודיעין וחוקר צבאי

ב- 30 – 22 ביוני 1941 התחולל במערב אוקראינה קרב שריון ענק בו נטלו חלק כ- 4000 ויותר טנקים סובייטיים מחזית דרום-מערב (הפיקוד המרחבי של קייב) מול כ- 800 – 700 טנקים גרמניים של  Panzergruppe 1 מקבוצת ארמיות "דרום".
הקרב, או יותר נכון סדרת קרבות, התחולל במשולש בין הערים לוצק (Lutsk), רובנו ((Rovno ו- ברודי (Brody), בשטח של כ- 100 × 100 ק"מ, ונטלו בו חלק עד 5 דיביזיות "פאנצר" גרמניות (ועוד כמספר דומה של דיביזיות חי"ר וממוכנות) נגד 5 קורפוסים (גייסות) ממוכנים סובייטיים מדגם חדש ועמם עוצבות חי"ר שונות. בסיומו של קרב זה נותרה חזית דרום-מערב סובייטית ללא כוח שריון משמעותי וניהלה קרבות נסיגה והשהיה עד העיר קייב, שם בספטמבר כותרה ונכנעה.
המאמר שלהלן מספר את סיפור הקרב אגב פריסת יריעה רחבה יותר על מצבו של הצבא האדום בכלל וכוחות השריון שלו בפרט לקראת פרוץ המלחמה ובימיה הראשונים.

הצבאות היריבים
הצבא האדום 
כללי
ערב המתקפה הגרמנית היה הצבא האדום נתון בתהליך התמורות והשינויים ללא תקדים: מאז 1 בספטמבר 1939 הוא גדל כמעט פי ארבעה (מ- 1.5 מיליון ללמעלה מ- 5 מיליון אנשים), הקים עוצבות חדשות, לרבות משוריינות וממוכנות, קלט כמויות עצומות של אמל"ח (בעיקר טנקים ומטוסים), ונערך בשטחים החדשים שנתפסו או נכבשו בשנים 1940 – 1939 מכוח הסכמי ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט-ספטמבר 1939:  דרום-מזרח פינלנד (המיצר הקרלי), המדינות הבלטיות (ליטא, לטביה ואסטוניה), מזרח פולין (המכונה גם מערב אוקראינה ומערב ביילורוסיה) וצפון-מזרח רומניה (בסרביה וצפון בוקובינה). כל אלו והמלחמה שהתחוללה באירופה, כמו גם לקחי "מלחמת החורף" נגד פינלנד ו"מסע השחרור" למזרח פולין אילצו את הצבא האדום ובעיקר את הפיקוד הבכיר שלו כמו גם את הצמרת המדינית:-
· להתחיל להבין שהצבא האדום, למרות גודלו, אינו כה יעיל ואימתני כפי שכולם סברו וסבורים, במיוחד בהשוואה ליריבו הסביר ביותר – הוורמאכט הגרמני;
· לתכנן בדחיפות תכניות חדשות למלחמה אפשרית ולהכשיר את השטחים החדשים לקראתה – להקים ביצורי חזית ותשתיות צבאיות אחרות (דרכים, בסיסי צבא וש"ת, מפקדות, מחסנים וכד').
· לאמן במהירות ובבהילות את המסגרות החדשות שאך זה הוקמו ולמלא מצבות כוח אדם ואמל"ח.
וכל אלו בתנאים של מחסור קיים בלאו הכי בקצונה בכל הרמות מאז טיהורי שנות ה- 30, פחד תמידי של המפקדים והאחראיים (נוכח המשך הטיהורים), בעיות ומחסור בציוד, בכלים ובחומרים, בין היתר כי גם מערך הניהול של המשק האזרחי נפגע בטיהורים אף הוא. כמו כן, בצבא האדום התפתח תהליך של סבבי מינויים תדירים ומהירים, כך שמפקדים וקציני מטה רבים בכל הרמות שלא הספיקו אפילו "לחמם כיסאות" וללמוד את תפקידיהם "נבעטו" כלפי מעלה לתפקידים אליהם לא הוכשרו לא מבחינה תיאורטית ולא מתוך ניסיון מעשי, ובתפקידים אלו הם היו אמורים לתפקד, לפעול, לפתח, לתכנן, לשפר ולדאוג, כאמור, כל זאת בתנאים ובאווירה של הלשנות, פחד ומורא[1].

סד"כ ועוצמה
ערב המלחמה מנה הצבא האדום 303 דיביזיות של כוחות היבשה [2], חלקן, בעיקר המשוריינות והממונעות, בשלבי הקמה שונים. רובן המכריע של הדיביזיות היו מאורגנות ת"פ 98 מפקדות גייסיות  ו- 26 מפקדות ארמיוניות.
לרשות הצבא האדום, אשר מנה קצת פחות מ- 5.5 מיליון אנשים, מהם כ- 2.7 מיליון במערב ברה"מ מול גרמניה[3] עמדו כ- 18.7 אלף טנקים תקינים[4], כ- 24.5 אלף מטוסים (מהם כ- 21 אלף תקינים) מכל הסוגים, ולמעלה מ- 117 אלף תותחים ומרגמות (כולל תותחי נ"ט ונ"מ)[5].

תפיסת המלחמה, דוקטרינה ותו"ל[6]
ההוגים הצבאיים ובכירי הצבא האדום ראו את המלחמה כדבר הכרחי, אשר תפרוץ במוקדם או במאוחר מסיבות אידיאולוגיות ואחרות בין ברה"מ ובין קואליציה זו או אחרת של מדינות "קפיטליסטיות". בשל העובדה כי לא ניתן להעריך מראש את הרכבה האפשרי של כל קואליציה עוינת, ההנחה הייתה שיש להתכונן ל"מקרה הכל". בהתאם לכך הניחו המתכננים הסובייטיים, אשר "חונכו" על ברכי מלחה"ע ה- 1, כי המלחמה לא תפרוץ לפתע out of the blue אלא תקדם לה תקופה שכונתה שלב "מיוחד"  או שלב "גלישה לקראת המלחמה" ובו הצבאות היריבים יפתחו בתהליכי גיוס והכנות גלויות למלחמה, יתנהלו קרבות ומערכות לאורך הגבולות בין כוחות (ארמיות) החיפוי ולפי התוצאות וקצב ושלמות הגיוס וההיערכות יעבור צד זה או אחר למתקפה או ינהל מגננה עד שמתקפה כזו תתאפשר.
מכאן התפתחה והשתרשה התפיסה כי:
1)       הצבא האדום יכלול שני מרכיבים עיקריים: המרכיב הסדיר, קרי, עוצבות ויחידות כמעט במלוא התקן או לפחות בעלות יכולת גיוס מהיר, ומרכיב  שלדי שיגויס, יצטייד, ייפרס ויערך בשלב מאוחר יותר ובחיפוי הצבא הסדיר (או כפי שהוא כונה – "צבא חיפוי");
2)       במהלך "השלב המיוחד" "צבא החיפוי" ייכנס לכוננות ויערך לחיפוי על תהליך הגיוס והיערכות חירום של יתר הצבא. פעולות החיפוי יכללו מספר מרכיבים, כאשר השאיפה היא תמיד ליצור מצב נוח לכוחות העיקריים להיערך ולעבור למתקפה, כי רק המתקפה היא אשר תביא להכרעה.
מכיוון שלפי גישה זו המתכננים לא הניחו ולא העריכו כי יהיה צורך במגננה אסטרטגית, הם גם לא הכינו את הצבא האדום לקראתה ודחו את הקולות (החלשים) שקראו לפעול ולדאוג גם לנושאי ההגנה הן ברמה התיאורטית והן – ובעיקר – ברמה המעשית, קרי באימונים.
גם אירועי הפתיחה של מלחה"ע ה- 2 ומהלכי ההמשך לא הצליחו לגרום להפנמת העובדה כי "המלחמות אינן מוכרזות. הן פשוט מתחילות" (כדברי  ההוגה הצבאי הסובייטי, יהודי במוצאו ג. איסרסון) ע"י צבאות מגויסים, מצוידים וערוכים בהתאם.
אם כן, הצבא האדום הגיע למלחמה עם גרמניה כשבאמתחתו שלוש תכניות מבצעיות תקפות:-
·         תכנית הפריסה האסטרטגית, היא תכנית היערכות חירום, מאוקטובר 1940.
·         תכנית הגיוס – MP41.
·         תכנית חיפוי (על גיוס והיערכות) או תכנית הגנה על גבולות המדינה[7].
עד כה אין כל מידע או מסמך אוטנטי בדבר קיומן (שלא לדבר על מהותן ותכנן) של תכניות מתקפה או מגננה.[8]

היערכות
בחזית מול גרמניה הנאצית ובעלות בריתה (פינלנד, הונגריה, סלובקיה ורומניה) היה הצבא האדום ערוך בחמישה פיקודים מרחביים (לנינגרד, בלטי, ביילורוסי, קייב ואודסה) ובהם 15 ארמיות, 58 גייסות ובסה"כ 163 דיביזיות של כוחות היבשה[9] עם 6572 מטוסים תקינים מכל הסוגים[10].
הפיקוד המרחבי של קייב – חזית דרום-מערבית
מבין כל אלה היו בפיקוד המרחבי של קייב (אשר הפך עם פרוץ המלחמה ל"חזית דרום-מערבית") 907 אלף חיילים וקצינים[11] ב- 58 דיביזיות[12] (32 דיב' רובאים, 2 דיב' פרשים, 16 דיב' טנקים ו- 8 דיב' ממונעות), שאורגנו ב- 4 ארמיות ועוד גייסות עצמאיים וכן ביחידות ועוצבות הגנ"א וחיל אוויר (לא יפורט כאן).
מרבית דיביזיות הרובאים וכל דיביזיות הפרשים, הטנקים והממונעות היו מאורגנות בגייסות (קורפוסים) אשר מספרם הגיע ל- 20: 11 – רובאים, 1 – פרשים, 8 – ממוכנים (היה עוד גייס צנחנים. ראה הערת שוליים 3 בעמוד זה).
לרשות הפיקוד ועוצבותיו עמדו אמצעי לחימה כדלקמן:
1.        טנקים [13] – 5465 [14], מהם 4788 כשירים (מהם 4545 טנקים "יורים" והיתר  - ייעודיים למיניהם – ללא תותח).
2.        כ- 2000 מטוסים, מהם כ- 1700 תקינים.
3.        קרוב ל- 17 אלף תותחים ומרגמות, כולל נ"מ ונ"ט ובתוך כך:
           א.       תותחי נ"ט 45 מ"מ – 2276
           ב.       תותחי שדה, בינוניים וכבדים – 5508
           ג.        מרגמות (120 – 50 מ"מ) – 6972 (מהם 50 מ"מ – 4373)
           ד.       תותחי נ"מ - 2221
4.        49 אלף כלי רכב, מהם 34.780 משאיות
5.        8144 טרקטורים וגוררים
6.        כ- 75 אלף סוסים

הצבא הגרמני – וורמאכט
הערת פתיחה. קיימות סתירות שנובעות מאופן הספירה והמרכיבים שסופרים, בין המקורות השונים המסכמים את הסד"כ והעוצמה של כוחות הורמאכט שהתייצבו נגד ברה"מ ופלשו אליה ב- 22 ביוני 1941.
כללי
מול הצבא האדום באזוריה המערביים של ברה"מ עמד הורמאכט הגרמני (עם כוחות נוספים של מדינות הציר) עם – 3.3 מיליון חיילים [15], כ- 3582 טנקים (3784 – עם שתי דיביזיות עתודה), כ- 7200 קני ארטילריית שדה [16], לא כולל מרגמות (כ- 17 אלף × 50 – 81 מ"מ), נ"ט [17] ונ"מ (כ- 3.8 אלף) וכ- 2500 מטוסי קרב (לא כולל סיור,תובלה וקישור) . היה זה כוח פלישה הגדול בהיסטוריה [18], [19].
הכוחות הגרמניים אורגנו ב- 3 קבוצות ארמיות (ועוד כוח צפוני - ארמיה "נורבגיה") – "צפון", "מרכז" ו-"דרום" שכללו, ללא בעלות הברית, 7 ארמיות שדה (ועוד אחת בעתודה) ו- 4 קבוצות "פאנצר"[20], ובסה"כ 151 דיביזיות גרמניות ובהן 17 דיביזיות "פאנצר" (ועוד שתיים בעתודת המטכ"ל לחזית המזרחית) ו- 14 ממוכנות.
ב- 1941 נמצא הורמאכט במלוא עוצמתו, שופע ביטחון עצמי ועטור ניצחונות, כש"לרגליו" פרוסה אירופה הכבושה והוא מאמין ביכולתו להכריע את ברה"מ במהלך מערכה קצרה אחת.
לפי התכנית "ברברוסה" אמור היה הצבא הגרמני למנוע מהצבא האדום שממערב מקו דנייפר – דבינה (המערבית), לסגת מזרחה, ותוך כך  - להשמידו במרחב שבין הגבול לקו זה. בהמשך היה על הורמאכט לנוע בצורת מניפה מזרחה עד קו ארחנגלסק – וולגה – אסטרחן (עומק של 1700 ק"מ) תוך כיבוש עריה המרכזיות של ברה"מ – מוסקבה, קייב ולנינגרד. בהמשך או כבר במסגרת מהלך זה, אמור היה הצבא הגרמני לכבוש גם את בארות הנפט של קווקז.
קבוצת ארמיות "דרום"
במסגרת תכנית זו, קבוצת ארמיות "דרום" בפיקודו של פילדמרשל פון רונדשטט הייתה אמורה לכבוש את כל מרחב מערב אוקראינה, בסרביה וחצי האי קרים עד הנהר דנייפר. בהמשך – לנוע אל אזורי התעשייה ומכרות הפחם ומרבצי טבע אחרים במזרח אוקראינה ומשם – דרך רוסטוב – לקווקז.
התכנית האופרטיבית של קבוצת ארמיות "דרום" כללה פריצה מהירה בצפון הגזרה (מדרום לביצות פריפיאט') לאורך ציר הכביש הראשי לקייב ע"י ארמיית שדה 6 בשת"פ עם קבוצת "פאנצר" 1 (סה"כ 11 דיב' חי"ר, 5 דיב' "פאנצר",  3.5[21] דיב' ממוכנות ו- 1 דיב' אבטחת העורף), תוך הסתייעות במאמץ משני דרך לבוב (ארמיית שדה 17). בדירוג למאמץ זה הייתה אמורה להתחיל מתקפה בדרום הגזרה – מרומניה דרך מולדביה (בסרביה) הסובייטית – ע"י ארמיית שדה 11 וכוחות רומניים [22].
סד"כ קבוצת ארמיות "דרום":
3 ארמיות שדה (6, 17, 11) ו- 1 קבוצת "פאנצר" (מס' 1) וכן כוחות עתודה של קבוצת הארמיות והמטכ"ל, בסה"כ 41.5 דיביזיות גרמניות [23] (ועוד 4 דיביזיות ו- 5 חטיבות חי"ר ופרשים רומניות), מהן 32.5  - במאמץ הצפוני: 18 חי"ר, 5  שריון ("פאנצר"), 3.5 ממוכנות, 2 – אבטחת העורף, 3 – קלות ("ייגר") ו- 1 הררית.
קבוצת ארמיות זו עמדה מול שני פיקודים מרחביים – שתי חזיתות:  חזית דרום-מערב מול המאמץ הצפוני וחזית דרום (על בסיס ארמיה 9/פיקוד אודסה) מול המאמץ הדרומי (ארמייה 11 וכוחות רומניים).
לרשותה של קבוצת הארמיות עמדו:
1.       קצת פחות ממיליון חיילים, כולל חיל האוויר (בעיקר המרכיב הקרקעי) ו"וואפן SS"
2.       כ-  800 טנקים [24] (המספר המופיע בהמשך – 728).
3.       כ- 10.6 אלף תותחים ומרגמות [25], כולל נ"ט, ועוד כ- 1300 תותחי נ"מ.
4.       600 מטוסים  גרמניים (ועוד – פוטנציאלית – כ- 600 מטוסים רומניים).
מתוך כך בצפון הגזרה במסגרת המאמץ העיקרי פעלו:
1.        כל הטנקים (728).  לא ברור היכן היו ופעלו תותחי הסער.
2.        9700 קני ארטילריה (כולל מרגמות, נ"ט ונ"מ).
3.        298 מטוסי קרב וסיור תקינים מתוך 346 מטוסי קורפוס אווירי 5[26]

כוחות השריון היריבים
בפרק זה יסוכמו ארגון, מבנה, אמל"ח ואמצעים נלווים של הצדדים, כמו גם עיקרי תורת הלחימה ברמה הטקטית כפי שזו באה לידי ביטוי במערב אוקראינה בשבוע האחרון של יוני 1941.

גרמניה / וורמאכט
כל השריון הגרמני היה מאורגן בדיביזיות "פאנצר", כאשר לא היו כל טנקים במסגרות אחרות (תותחי הסער ומשחיתי הטנקים אורגנו כגדודים עצמאיים ת"פ ארמיות וקבוצות ארמיות והוכפפו לעוצבות בעיקר במסגרת משימה או שלב מבצעי מוגדר). כל דיביזיה כללה בין כ- 140 ועד 209 טנקים לפי התקן (בפועל היו ככל הנראה פחות) ב- 2 או 3 גדודים ((abteilung ת"פ מפקד אגד שריון (Panzer regiment – PzRgt). בנוסף לאגד השריון כללה דיביזיית "פאנצר" שני אגדי חרמ"ש[27] ((panzergrenadieren (כל אחד של שני גדודים), אגד ארטילרי (3 גדודים), גד' נ"ט, גד' סיור וגורמי סיוע ושירותים ובסה"כ כ- 17 אלף קצינים ובד"א.
כל גדוד טנקים כלל 4 פלוגות: פלוגת פיקוד (14 טנקים), 2 פלוגות טנקים קלים (20 טנקים בכל פלוגה) ופלוגת טנקים בינוניים (15 טנקים), ובסה"כ 69 טנקים, לפי התקן.
באופן כזה בדיביזיית "פאנצר" עם שני גדודי טנקים היו אמורים להיות 140 טנקים, ובדיביזיות עם שלושה גדודים – 210 טנקים.

תורת לחימה [28]
השריון הגרמני היה נושא המתקפה העיקרי ביבשה ותפקידו היה לפרוץ את קווי האויב ולנוע במהירות לעומק, תוך השמדה ושיתוק של גורמי העורף, לחימה בעתודות ובשאיפה -  ליצור, בשת"פ עם כוחות אחרים או מול שטח בלתי עביר/גבול ניטראלי - "קלחת" כיתור של כוחות אויב שבמרחב החזית ובעומק המיידי. אם היה צורך בהבקעת מערכי חי"ר, השריון היה אמור להסתייע בעוצבות חי"ר ת"פ אשר היו מובילות את ההבקעה בסיוע טנקים. עוצבות אלה היו גם ממשיכות ולסייע לדיביזיות ה"פאנצר" ע"י אבטחת אגף/עורף, חיסול/בידוד כיסי התנגדות וכד'[29].
דיביזיית "פאנצר" נהגה להקים צוותי קרב בין חייליים על בסיס אגד השריון ואגד (אגדי החרמ"ש) האורגניים. כל צוות קרב היה עשוי לכלול גדוד טנקים (מלא או מוקטן), 1- 2 גדודי חרמ"ש, מרכיב ארטילריה, נ"ט, סיור/אופנועים והנדסה.
צוות קרב כזה היה משגר לפנים כוח סיור אשר היה בודק את השטח על מנת לאתר את האויב ולבדוק את מצב עבירות הקרקע (גשרים, מעברים, שטחים בוציים וכד'). אם הסיור היה נתקל באויב משמעותי הוא היה מדווח על כך לאחור ונוקט באחת משתי דרכי הפעולה כדלקמן:
·         ניתוק מגע והבאת תגבורת (הכוח העיקרי של צוות קרב).
·         כניסה לקרב, כשמדובר באויב חלש, תוך קריאה לתגבורת.
מפקד הכוח העיקרי של צוות קרב היה בדרך כלל משתדל להימנע מקרבות שב"ש (אלא אם היה בעדיפות כמותית או טקטית מובהקת) ונהג להכניס לעמדות קדמיות את גורמי הנ"ט להעסקת שריון אויב ובמקביל מפעיל סיוע ארטילרי ומזעיק סיוע אווירי (אם הדבר היה אפשרי). במקביל הטנקים היו מבצעים איגוף על מנת לשפר את מצבם הטקטי ולתפוס עמדות נוחות, בעדיפות - באגפי האויב ובעורפו. הקרב היה מתפתח עם או בלי סיוע אווירי אבל תמיד תוך שת"פ הדוק בין חרמ"ש, נ"ט, טנקים, ארטילריה וסיור. מול טנקים סובייטיים כבדים ובעלי שריון עבה שתותחי 37 מ"מ ולעתים אף 50 מ"מ לא היו מסוגלים לחדור, נהג מפקד צוות הקרב אחת מן השניים (או שתי אפשרויות גם יחד):
·         הפעלת חוליות של חבלני הנדסה עם מטעני חנ"מ. הם היו מתקרבים ונצמדים אל טנקים סובייטיים ובמידת הצורך מטפסים על סיפוניהם ומניחים את המטענים בנקודות התורפה.
·         הזעקת תותחי נ"מ 88 מ"מ או תותחים בינוניים אחרים (105 מ"מ) וירי בכינון ישיר מטווח קצר. לחלופין היה מקרב עד כמה שאפשר תותחי נ"ט תקניים כך שיתפסו עמדות באגפם או בעורפם של הטנקים שמנגד.
יצוין כי ב"ברברוסה" היו הוורמאכט כולו והשריון שלו בפרט בשיא יכולתם: השריונרים ומפקדיהם היו מאומנים, מתורגלים ומיומנים מבחינה מקצועית, היחידות ויחידות משנה מגובשות, המורל  - "בשמיים", כי האבדות, מזג האוויר והתנאים עוד לא באו לידי ביטוי ולחייל ולמפקד מן השורה נראה היה כי "השמיים הם הגבול" ושהם "כל יכולים" מול "הברברים הסלאביים"...
קבוצת "פאנצר" 1 – סד"כ, עוצמה ונתונים כלליים [30]
מפקד ה- Panzergruppe – גנרל-קולונול אוואלד פון קלייסט
·         גייס ממוכן XIV – גנרל גוסטב פון ויטרסהיים
-          דיב' ממוכנת SS "Viking"
-          דיב' "פאנצר" 9, 16
·          גייס ממוכן III – גנרל-לייטננט אברהרד פון מקנזן
           דיב' "פאנצר" 14, דיב' חי"ר 298 ו- 44
·         גייס XXIX – גנרל האנס פון אובספלדר
-          דיב' חי"ר 111 ו – 299
·         גייס ממוכן XXXXVIII – גנרל וורנר קמפף
-          דיב' "פאנצר" 11, דיב' חי"ר 57, 75
·         עתודת ה- Panzergruppe
-          דיב' "פאנצר" 13, דיב' ממוכנות 16, 25, חט' ממוכנת SS LSSAH
(כל עוצבות החי"ר "מושאלות" מארמיית שדה 6)
כל הטנקים של ה- ה- Panzergruppe היו מרוכזים כנהוג בחמשת דיביזיות ה"פאנצר" – מס' 9, 11, 13, 14, 16, בין 135 ו- 150 טנקים בכל אחת [וכשמדובר בטנקים לוחמים (נושאי חימוש) המספרים הם בין 125 עד 135 בהתאמה (ראה טבלה)], כשבסה"כ ב- Panzergruppe ובכל קבוצת הארמיות "דרום" – 728 טנקים (מהם 674 טנקים "לוחמים").

השריון הסובייטי – תמונת מצב [31]
 בשנת 1941 היה השריון הסובייטי נתון בעיצומה של הטלטלה הארגונית משולבת עם התרחבות חסרת תקדים וקליטת כלים חדשים וחדישים. 
במרכזו של תהליך זה עמדה הקמתן של 29 גייסות ממוכנים.
גייס ממוכן סובייטי, דגם 1941 – 1940 – עיקרי הרכב ועוצמה (תקן):  
כוח אדם – 36 אלף
טנקים – 1031
מהם:
           כבדים  KV  – 126
           בינוניים  T-34  – 420
           אחרים – 485
שריוניות – 268
תותחי שדה – 100 (76, 122 ו- 152 מ"מ)
תותחי נ"ט – 36 (45 מ"מ)
תותחי נ"מ – 36
מרגמות – 186
כ"ר -  5161
טרקטורים – 352
אופנועים - 1679
2 דיב' שריון, 1 דיב' ממונעת, אגד הנדסה, אגד אופנועים, יחידות שירותים.
ההקמה, ההצטיידות, האימונים והגיבוש של היחידות החדשות לא התקדמו בקצב אחיד והיו גייסות (לרבות עוצבותיהם ויחידותיהם) שהיו מצוידים ומאוישים אף מעבר לתקן והיו כאלו שסבלו ממחסור בציוד ובכוח אדם ולא תמיד הדבר היה במתואם. היו מסגרות ש"על הנייר" היה בהן מינימום הכרחי של ציוד וכלים ואף כוח אדם נחוץ אבל בפועל הן לא היו כשירות מבחינה מבצעית. לכל אלו התווסף מחסור כרוני בכוח אדם פיקודי, ניהולי וטכני, במיוחד קציני שטח, מפקדים וקציני מטה, טכנאים למיניהם, קשרים ומפעילי קשר אלחוטי וכד'.
גם בתחום צוותי הטנקים המצב היה רחוק מלהשביע רצון: היו תותחני טנקים רבים שלא ירו פגז מימיהם ונהגי טנקים שכל ניסיונם הסתכם ב- 4 שעות נהיגה.
בנושא ציוד עזר חיוני לטנקים המצב היה חמור לא פחות ואולי אף ביותר: לא היו מספיק משקפות, מכשירים אופטיים לטנקים (גם אלו שהיו איכותם הייתה ירודה למדי), תחמושת ח"ש ומכשירי קשר.
מבחינת אמצעים נוספים ברמות של יחידה ועוצבה המצב גם היה טעון שיפור, בלשון המעטה, במיוחד בכל הנוגע למיכליות להובלת דלק, לגוררי תותחים (טרקטורים) ולכלי רכב להסעת חיילים – אלו, בחלקם הגדול, היו אמורים להיות מגויסים מהמשק האזרחי אולם הצבא האדום לא הספיק לבצע את הגיוס והגרמנים תקפו ו"שטפו" את השטחים, המתקנים והאתרים מהם היו אמורים להילקח כלים נוספים אלה.
השריון של החזית הדרום-מערבית
מתוך כלל מערך השריון הסובייטי, זה של החזית הדרום-מערבית היה במצב סביר ביותר באופן יחסי. מערך זה מנה 8 גייסות ממוכנים ועד מספר יחידות טנקים עצמאיות במסגרת חלק מדיביזיות רובאים ופרשים.
סד"כ ועוצמה של הגייסות הממוכנים – החזית הדרום-מערבית: 
(בסוגרים  - מספר טנקים חדישים KV  ו- T-34).
גייס ממוכן 4 - המפקד – א. וולסוב [32]), כפוף לארמיה 6:  דיביזיות שריון 8 ו- 32, דיב' ממונעת 81, סה"כ טנקים 892 (416), 28 אלף אנשים, 134 תותחים, 152 מרגמות, 2854 כ"ר, 274 טרקטורים 
גייס ממוכן 8 - המפקד גנרל ד. ריאבישב, כפוף לארמיה 26: דיב' שריון  34 ו- 12, דיב' ממונעת 7, סה"כ טנקים 858 [33] (171), 31.9 אלף אנשים, 142 תותחים, 152 מרגמות, 3237 כ"ר, 344 טרקטורים, 461 אופנועים.
גייס ממוכן 9 - המפקד – ק. רוקוסובסקי, כפוף מבצעי לארמיה 5: דיב' שריון 20 ו- 35 , דיב' ממונעת 131, 300 טנקים (אין חדישים), כ – 27 אלף אנשים, 101 תותחים, 118 מרגמות, 1067 כ"ר, 133 טרקטורים, 181 אופנועים.
גייס ממוכן 15 - המפקד – אי. קרפזו, כפוף מבצעית לארמיה 6: דיב' שריון 10 ו- 37 , דיב' ממונעת 212, סה"כ 733 (131) טנקים, כ- 34 אלף אנשים, 88 תותחים, 139 מרגמות, 2035 כ"ר, 131 אופנועים, 165 טרקטורים.
גייס ממוכן 19 - המפקד – נ. פקלנקו, כפוף ישירות למפקדת החזית: דיב' שריון 40 ו- 43, דיב' ממונעת 213, סה"כ  450 (11) טנקים, כ- 22.5 אלף אנשים, 65 תותחים, 27 מרגמות, 865 כ"ר, 85 טרקטורים, 18 אופנועים.
גייס ממוכן 16 - המפקד – א. סוקולוב, כפוף לארמיה 12 : דיב' שריון 15 ו- 39, דיב' ממונעת 240, סה"כ  478 (76) טנקים, כ- 26.5 אלף אישים, לגבי היתר אין פירוט וגם לא רלוונטי.
גייס ממוכן 22 - המפקד – ס. קונדרוסב, כפוף לארמיה 5: דיב' שריון 19 ו- 41, דיב' ממונעת 215 , סה"כ טנקים 707 (31), 24 אלף אנשים, 122 תותחים, 178 מרגמות, 1226 כ"ר, 114 טרקטורים, 47 אופנועים. 
גייס ממוכן 24 - המפקד – וו. צ'יסטיאקוב, כפוף ישירות למפקדת החזית: דיב' שריון 45 ו- 49, דיב' ממונעת 216, סה"כ 178 טנקים, 28.5 אלף אנשים, 104 תותחים, 178 מרגמות, 486 כ"ר, 5 אופנועים.
סה"כ 4596 טנקים, מהם עד 4545 טנקים לוחמים כשירים, ועמם כ- 1700 תותחים ומרגמות.

סיכום עוצמה – גייסות ממוכנים סובייטיים של החזית הדרום-מערבית [34]