רנה מאייר

רנה יואל שמעון מאייר 1895 – 1972 

אל"מ (מיל) ד"ר בני מיכלסון

רנה מאייר נולד למשפחה יהודית אמידה בפריס והתחנך בביה"ס התיכון למחוננים קרנו (Carnot) שנחשב לתיכון המעולה ביותר בפריס. סבו, מיכאל מאייר, היה הרב הראשי של פריס. בשנת 1913 סיים את הפקולטה למשפטים בפריס והוסמך כעורך-דין. במקביל סיים את הפקולטה למדעי המדינה.  

במלחמת העולם הראשונה התגייס בדצמבר 1914 ובכל שנות המלחמה שרת כקצין קרבי בחזית בחיל התותחנים. בתחילת 1918 נפצע, צוין פעמיים לשבח ועוטר ב"צלב המלחמה". סיים שירותו בדרגת סגן בתפקידי הדרכה.

לאחר המלחמה המשיך בשירות המדינה כמסופח למשרד המסחר. בעצת ידיד משפחתו, פרופ' הנרי האוזר שהיה מרצה בסורבון, החל השתלמות הכנה על מנת להתקבל כעובד מדינה מן המניין. כיוון ששוחרר מהשירות הצבאי רק בספטמבר 1919 (כסגן במילואים) עמדו לרשותו חודשיים בלבד להתכונן לבחינות נציבות-שירות-המדינה. בבחינות סיים שני מבני מחזורו והתקבל מייד.

בשירות המדינה 1920-1928

עם קבלתו לשירות המדינה הסתבר כי כושר השיפוט והניתוח שלו והדו"חות שהכין בלטו באיכותם החריגה. בשמונה שנות שירותו נימנה על הפקידות הבכירה בוועדות שונות אולם התבלט בעיקר בנושאי שיקום ופיצוי על נזקי המלחמה וכן במועצה הלאומית לרכבות.

בשלהי שנת 1924 הישגיו זכו להכרה כאשר קיבל את עיטור "אביר במסדר לגיון הכבוד".

באותה שנה מונה לראש לשכת השר פייר לוואל, שר העבודות הציבוריות ותקופה קצרה אף למנכ"ל משרדו.

בשנת 1926 מונה למזכיר הכללי של אגף התחבורה בחבר הלאומים במסגרתו היה עליו לפקח ולהיות בורר בשינויים שהיה צריך לעשות בכל מערכת הרכבות שהייתה באימפריה האוסטרו-הונגרית ולאחר המלחמה נפרסה במדינות שונות עם בירות ומרכזי מסחר שונים.

היה נציג המדינה במועצת המנהלים של נמל שטרסבורג ונציג צרפת במועצת התיאום והפיקוח האירופית של התעבורה בנהר הריין.

מונה בשנת 1927 כפרופסור למנהל ציבורי וקהילתי באקדמיה למדעי המדינה[1] כאשר בין תלמידיו נמנו רבים ומפורסמים כמו קופ-דה-מרוויל, מישל דברה וברנר שנו.

במערך הרכבות 1928-1939

בחודש מאי 1928 התפטר מאייר משירות המדינה והצטרף כחבר במועצת המנהלים של חברת הרכבות צפון, שהייתה חברת הרכבות הגדולה והחשובה ביותר בצרפת, בתקופה בה הרכבות היו אמצעי התחבורה החשוב ביותר בעולם. היה זה מינוי של נשיא החברה, ומנהלה הכללי, הברון אדוארד דה רוטשילד אשר חיפש אדם שיהיה פעיל במועצת המנהלים, לאחר שהמנכ"ל הקודם אשר הוביל אותה בתקופת מלחמת העולם הראשונה דגל בתפישה שלא תאמה לימי שלום והכניס את החברה להפסדים כבדים. מאייר שהיה צעיר ונמרץ והכיר את הנושא מתפקידיו בשירות המדינה היה בדיוק האדם שהברון חיפש. במשך השנים הצליח מאייר לחתום על כמה חוזים ארוכי-טווח עם הממשלה, הפך לסגן-נשיא החברה והמנכ"ל בפועל והצעיד אותה לרווח ולמעמד מוביל בכלל אירופה. בתקופתו גם הפך מאייר את רשת מסילות הברזל והרכבות לחשמליות ובכך תרם משמעותית ליעדים הלאומיים של צרפת. תוך כדי כהונתו כמנכ"ל פעל מאייר בעוד שלושה נושאים שהוגדרו כיעדים לאומיים של צרפת: ועידת אסן בשנת 1930 שהבטיחה את הספקת הפחם לצרפת מגרמניה ושינועו בנהר הריין בתנאים טובים ביותר, ב- 1932 היה מהמובילים בהקמת חברת קרונות השינה Wagons-Lits. היה ממיסדי חברת התעפה הלאומית "איר פראנס" ב- 1933 והקמת חברת הרכבות הלאומית הצרפתית SNCF ב- 1938.

בתקופת ממשלת "החזית העממית" כאשר חברות הרכבות הולאמו, היה מאייר זה אשר ניהל את המו"ם עם הממשלה והביא מו"ם זה לסיום מוצלח עד כדי כך שהוענק לו עיטור "קצין במסדר לגיון הכבוד" (לאחר שקודם כבר הוענקה לו אבירות במסדר יוקרתי זה).[2]

במלחמת העולם השנייה, 1939-1945

בפרוץ מלחמת העולם השנייה התפטר מאייר מתפקידו כסמנכ"ל חברת הרכבות הלאומית והתגייס לצבא. הוא מונה לראש משלחת משרד ההגנה הצרפתי בלונדון בעיקר בתחום החימוש. למעשה נציג צרפת במטה החימוש המשותף של שתי הממשלות. זה היה תפקידו כאשר צרפת הובסה ודה גול הגיע ללונדון. דה גול הציע מיד למאייר להצטרף אליו אולם מאייר אמר לו שיהודי צרפת נמצאים בעת ההיא בסכנה גדולה ולכן עליו לחזור לצרפת על מנת לסייע בהגנת הקהילה היהודית.

בשנת 1940 חזר מאייר לצרפת, לשטחה של ממשלת וישי בה מצא עצמו, ראשית מנושל מכל תפקידיו הציבוריים, אולם עקב קשריו האישיים עם בעלי תפקיד בכירים בממשלה וראש ממשלת וישי פייר לוואל (שכאמור היה הרל"ש שלו בשנות העשרים), ניסה להבטיח את שלומם של היהודים הן בשטח הכבוש ע"י הגרמנים בצפון צרפת והן בשטחה של ממשלת וישי ע"י סיוע בהקמת ארגון גג של יהודי צרפת תחת המשרד הממשלתי המיוחד שהוקם: Commissariat Général aux Questions Juives,. מאייר היה שותף לאמונתם של מרבית יהודי צרפת שעל אף התחיקה האנטישמית ניתן יהיה להבטיח את שלומם של היהודים תחת כל ממשלה צרפתית גם כזו השוללת את אזרחותם.

רנה מאייר הצטרף לקבוצה של אישים יהודים בראשותו של גנרל אנדרה בוריס (Boris) במטרה להקים ועד להגנה עצמית של הקהילות היהודיות בערים השונות ברחבי צרפת וועד הגנה כלל ארצי אשר ניתן לראות בו את ניצני המחתרת הראשונים. אולם משנוכח שממשלת וישי לא עומדת בלחצי הנאצים מחד גיסא ומנהלת מדיניות אנטישמית משלה מאידך גיסא והנהגת הקהילה היהודית חוששת מהקמת גוף שיתנגד לממשלה הן ציבורית והן פוליטית הפסיק מאמציו בנושא.[3]

מאייר נוכח שממשלת וישי הקימה את ארגון העל של הקהילות היהודיות על-מנת שיסייע לה בדיכוי היהודים, סילוקם מכל אפשרויות התעסוקה הציבוריות והשתלטות על נכסיהם ועסקיהם ולבסוף סיוע לגרמנים בשילוחם למחנות ריכוז והשמדה – נמנע מלהשתתף בפעילות הארגון והחל פועל ממקומות מסתור שונים בדרום צרפת.

לאחר נחיתת בעלות הברית בצפון אפריקה בנובמבר 1942 וכיבוש גם שטחה של וישי ע"י הצבא הגרמני, הצליח מאייר לברוח לאלג'יריה בתחילת 1943.

עם הגעתו לאלג'יריה צורף ע"י גנרל הנרי ג'ירו, מושלה החדש, להנהגה הצרפתית כממונה על התחבורה והצי המסחרי. עם הקמת ועד-השחרור-הלאומי בראשותם המשותפת של ג'ירו ודה גול – שהיה בפועל לממשלת צרפת בגולה – צורף מאייר כחבר בהנהגת הועד ושר באותו תפקיד. העימות בין ג'ירו לדה גול שהוביל לסילוקו של הראשון מכל תפקידיו השפיע גם על מאייר אשר, מלכתחילה תמך בדה גול בשל מדיניותו הרופסת של ג'ירו בכלל וביחסו ליהודים בפרט.

בספטמבר 1944, לאחר שחרור פריס והקמת ממשלתו הזמנית-הראשונה של דה גול מונה מאייר לשר התחבורה והעבודות הציבוריות. נושא שהיה הקריטי והדחוף ביותר לשיקומה של צרפת. היה מהתומכים המרכזיים בצירוף צרפת לנאט"ו.

לאחר המלחמה נבחר כנציג אזור קונסטנטין באלג'ירה לאספה הלאומית וכיהן כשר האוצר והכלכלה; שר ההגנה; שר המשפטים ובשנת 1953 כיהן ארבעה חודשים כראש ממשלת צרפת.

מאייר נבחר גם כחבר בהנהגת הקהילה היהודית של צרפת וסגן נשיא הקהילה הישראליטית.