שחרור מחנה ההשמדה והריכוז אושוויץ - בירקנאו

שחרור מחנה ההשמדה והריכוז אושוויץ - בירקנאו

אלכסנדר וינטריץ

ב27 בינואר 1945 לפני 79 שנים שיחרר הצבא האדום את מחנה ההשמדה והריכוז אושוויץ - בירקנאו, מחנה ההשמדה והריכוז הגדול והרצחני ביותר שבנו ותפעלו הנאצים מאז ומעולם, במחנה זה נרצחו מעל ל2-4 מיליון בני רובם המוחלט היו יהודים מכל מדינות אירופה הכבושות בידי גרמניה הנאצית.
שיחרור המחנה חשף בפני העולם כולו את מלוא המפלצתיות וחוסר האנושיות של גרמניה הנאצית ושל המשטר הנאצי ששלט בגרמניה ובאירופה כולה באותן שנים.

מבוא:

בקיץ 1944 שחרור והצלת עמי אירופה בכלל ובפרט היהודים מידי הנאצים היה קרוב יותר מתמיד, במערב אירופה עד אוגוסט 1944 בעלות הברית המערביות שפתחו בחזית השנייה עם נחיתתם בחופי נורמנדי הצליחו לשחרר מידי הגרמנים את כל צרפת, בלגיה, לוקסמבורג ואת חלקה הנכבד של איטליה כולל את עיר הבירה שלה רומא ואילו בחזית המזרחית הצבא האדום טיהר כמעט את כל שטחה של ברית המועצות מידי הכובשים הגרמנים ונכנס לאירופה.
כבר באותו קיץ 1944 החלו להשתחרר ראשוני מחנות המוות של הנאצים ולהתגלות מימדי הזוועות כשב23 ביולי 1944 הצבא האדום שיחרר את מחנה ההשמדה מיידנק כשהוא שוחרר כמעט בשלמותו והנאצים לא הספיקו לא לטשטש את הראיות לפשעים שלהם ולא לרצוח או לגרש את מרבית אסירי המחנה.

היה בשלב הזה ברור לכל שסופה של גרמניה הנאצית קרב. אולם הנאצים סרבו להיכנע או להפסיק את השמדת היהודים ויתר הקורבנות שלהם והמשיכו להילחם עד הסוף בכוחות הסובייטים ממזרח ובבעלות הברית המערביות ממערב תוך אמונה בוונדרוואפה (נשק העל או נשק הפלא) שיצליחו בסופו של דבר לשנות את מצב המלחמה לטובתם שוב פעם כשבמקביל הנאצים שהבינו כבר שתבוסתם קרבה ניסו בכל מאודם להעלים את הראיות לפשעיהם במסגרת מבצע 1005.
קו החזית התקרב יותר ויותר אל גדול מחנות המוות של הנאצים הוא אושוויץ - בירקנאו הנמצא כ60 קילומטרים דרום מערבית לקרקוב. אולם אין זה אומר שהנאצים הפסיקו או אפילו הפחיתו את קצב ההשמדה בכלל ובמחנה הזה בפרט אלא להפך בימים האחרונים למלחמה הנאצים הגבירו את קצב ההשמדה בו תוך ניסיון לרצוח לפחות את אחרוני האסירים שבו. ב15 במאי - 9 ביולי 1944 נשלחה כמעט כל יהדות הונגריה לאושוויץ מעל ל450 אלף בני אדם במספר כשכמעט כולם נרצחו שם, ביוני - אוגוסט 1944 נשלחו אל תאי הגזים במחנה יהודי לודז' כ76,700 איש מיהודי לודז' נשלחו למחנה הזה, באוגוסט 1944 נשלחו למקום הזה אחרוני יהודי צ'כוסלובקיה שלפני המלחמה קרי יהודי סלובקיה ואחרוני האסירים בגטו טרזיינשטט ואליהם הצטרפו אחרוני יהודי הולנד ובלגיה ומשאר השטחים שעוד היו בשליטת הגרמנים.
בעלות הברית שידעו על הרצח ההמוני שביצעו הנאצים לאורך המלחמה כולה ביהודים ובשאר הקורבנות שלהם וידעו על עצם קיומו של אושוויץ וכי הוא משמד לרצח תעשייתי ושיטתי של מיליוני בני אדם לא עשו דבר כדי להציל את היהודים מהשמדה בגלל סיבות רבות אולם ברור היה לכולם שהדרך היחידה להציל את היהודים ואת שאר הקורבנות של הנאצים אחת ולתמיד היה לנצח במלחמה כמה שיותר מהר ולכבוש קרקעית את המחנות האלו ואת ערי גרמניה.
דבר שעשו בעלות הברית הן ממזרח והן ממערב במסגרת הלחימה שלהם ובמסגרת המבצעים ההתקפיים שהם ביצעו כנגד הצבא הגרמני. כך גם שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ - בירקנאו.
הקרב על ראש גשר סנודמייז', הצבא האדום נכנס לפולין אך פוגש לראשונה בטנקי הטיגר 2 הוונדרוואפה של חיל השריון הגרמני ומתעכב על הויסלה:
בקיץ 1944 יצא הצבא האדום במתקפה רבתי רחבה לאורך כל החזית המזרחית מהים הבלטי ועד לים השחור וסיים שחרורה המלא של אדמת ברית המועצות מהכיבוש הגרמני במקביל בעלות הברית המערביות נחתו בנורמנדי ובכך נפתחה החזית השנייה במערב אירופה תחת לחץ 3 המעצמות הגדולות בעולם גרמניה הנאצית הפסידה במלחמה שבה היא פתחה.
ביולי 1944 כוחות החזית הבלארוסית ה1 והחזית האוקראינית ה1 שחרור את כל בלארוס ואוקראינה, נכנסו לפולין וצלחו את הנהר הראשי שלה, הויסלה והקימו עליו 3 ראשי גשרים אלו הם ראש הגשר פולאווי, ראש גשר מגנושב וראש הגשר סנדומייז'.
הנהגת הרייך השלישי הייתה משוכנעת כי יש לזרז את ההתחמשות ואת השדרוג של הוורמאכט, הוואפן אס אס והלופטוואפה בעוד כלי נשק, חימוש וכלים חדישים קרי טנקים חדשים, מטוסים סילוניים וטילים בליסטיים. הגרמנים שאספו את כוחותיהם האחרונים קיוו בעזרת נשק הפלא שלהם להפוך בחזרה את המצב במלחמה שוב פעם לטובתם או לכל הפחות לכפות על בעלות הברית להתיישב לשולחן המשא ומתן ולסיים את המלחמה בתנאים הולמים ונאותים ביותר בעבור גרמניה קרי להשאיר בידיה את השטחים שעוד כבושים בידיה.
כמו הגרמנים בעורף היו צריכים עוד זמן על מנת להשמיד את הראיות לפשעים שלהם ואת אחרוני הקורבנות שלהם במחנות המוות ובעיקר באושוויץ. הנאצים שהיו למודים מהניסיון עם מחנה ההשמדה מיידנק ששוחרר על ידי הצבא האדום שלם על כל הפשעים שהתחוללו בו לא רצו שהראיות לפשעים שלהם התגלו ורצו שעם אושוויץ זה יהיה אחרת לגמרי.
אולם בשביל הדברים האלו הגרמנים היו צריכים זמן שהלך ואזל להם בכל יום שעבר.
בין התאריכים 29-31 ביולי 1944 כוחות החזית האוקראינית ה1 בפיקודו של מרשל ברית המועצות איוואן קונייב לאחר ששחררו את לבוב נכנסו לפולין כשיחידות החלוץ שלה הן ארמיית המשמר ה5, הארמייה ה13 וארמיות המשמר המשוריינות 1 ו3 שגמעו עשרות קילומטרים צלחו את נהר הויסלה והקימו בגדה המערבית שלה 2 ראשי גשר צפונית ודרומית לעיר סנדומייז'.
ב29 ביולי 1944 קורפוס המשמר המשוריין ה6 מארמיית המשמר המשוריינת ה3 פרץ את ההגנה הגרמנית וצלח את הנהר באזור העיירה ברנוב דרומית לסנדומייז' ושיחרר אותה ביחד עם העיירות סטשוב ושידלוב כשיחד איתו נעו ארמיית המשמר המשוריינת ה1, הארמייה ה13 וארמיית המשמר ה5 והקימו מדרום לסנדומייז' ראש גשר בעומק של 8 קילומטרים וברוחב חזית של 12 קילומטרים כשעד ה1 באוגוסט 1944 לעומק ולרוחב של 20 על 30 קילומטרים ואילו ב30-31 ביולי 1944 יתר היחידות של ארמיית המשמר המשוריינת ה3 הקימו ראש גשר קטן יותר מצפון לסנדומייז' וב1 באוגוסט 1944 על נהר הויסלה הוקמו גשרים המסוגלים להעביר מעליהם טנקים וציוד כבד נוסף.
היה צורך דחוף להרחיב את ראש הגשר עוד בטרם יגיעו אליו תגבורות גרמניות והגרמנים יצליחו להקים עמדות ולהתבצר בהן ב1 באוגוסט 1944 קורפוס המשמר המשוריין ה6 שלח את 3 הבריגדות המשוריינות שלו אלו הן בריגדות המשמר המשוריינות 51, 52 ו53 שלרשותן היו כמה עשרות טנקי T-34 להתקפה על וישליצה דרומית לברנוב. על הכפר הזה הגנו מספר מצומצם של יחידות חי''ר גרמניות וכמה תותחי סער מדגם שטוג 3, אולם משימתם של השריונרים הסובייטים לא הייתה קלה, כשכן עליהם היה לנוע אל עבר הכפר ללא סיור מקדים וללא סיוע מהאוויר או ריכוך ארטילרי, הם היו יכולים להסתמך אך ורק על כוחותיהם ועל כוחות החי''ר שליוו אותם. לאחר כמה שעות של לחמיה בריגדת המשמר המשוריינת ה53 בפיקודו של גווארדי פולקובניק וסילי ארכיפוב פרצה ראשונה לכפר ולעת ערב הוא כבר דיווח ברסת הקשר שוישליצה בידיהם.
מתקפת השריון הסובייטית בדרום מזרח פולין הרסה התוכניות של הפיקוד הצבאי של הוורמאכט להתבסס על נהר הויסלה כקו הגנה בפני הצבא האדום, הוורמאכט תיכנן לעצור את הצבא האדום בגדה המזרחית של הויסלה ולבנות עליו קו ביצורים הגנתי איתן על מנת להרוויח עוד זמן על מנת להתחמש בעוד ועוד טנקים כבדים חדישים ובמטוסי סילון לשם כך מיליוני עובדי כפייה בהם גם מיליוני יהודים עבדו בתנאי לא אנושיים ומזוויעים ובהם גם במפעלים של אושוויץ על מנת לספק לצבא הגרמני נשק, תחמושת וציוד. אבל 2 ראשי הגשר הסובייטים באזור סנודמייז' טרפה את הקלפים בשביל הפיקוד הגרמני.
בעבור היטלר ראש הגשר הזה היה בבחינת אקדח המכוון לראשה של האימפריה שלו שיש להסיר בדחיפות.
כנגד כוחותיו של קונייב בדרום מזרח פולין עמדה קבוצת ארמיות צפון אוקראינה בפיקודו של גנרל - אוברסט יוזף הרפה שכוחותיו עד לא מזמן ספגו תבוסה קשה במערב אוקראינה ואיבדו את לבוב לידי הצבא האדום ומאז קרב קורסק לא זכה להצלחות מרשימות יותר מידי, כך שבלימת הצבא האדום על הויסלה היה ענייו של כבוד וההזדמנות האחרונה שלו לשקם את המוניטין שלו ולשקם את תדמיתו אצל היטלר, כשאת הקרב הזה הצפוי להתרחש על גדות נהר הויסלה הוא ראה כדו קרב גנרלים ומשחק מוחות אישי בינו לבין קונייב והזדמנות לנקום בו על התבוסה בלבוב. לשם כך היה עליו לפגוע בנקודת התורפה של ראש הגשר הסובייטי והוא גישרי הצליחה שלו שחיבר בין גדות הויסלה ודרכו הכוחות הסובייטים קיבלו אספקה ותגבורות.
המתקפה הסובייטית אל עבר קרקוב נתנה להרפה הזדמנות להשיג ניצחון קטן אך מאוד משמעותי. מספיק יהיה לנתק את קורפוס המשמר המשוריין ה6 משאר הכוחות הסובייטים והוא יהיה מושמד, דבר שבתורו יחליש מאוד ארמיית המשמר המשוריינת ה3 של ריבלאקו. אל הדיוויזיות המותשות של הרפה הגיעו כל העת תגבורות מגזרות וחזיתות אחרות והמטה שלו החל באופן קדחתני לתכנן את מתקפת הנגד שמטרתה הייתה השמדת הגשרים שבנו הסובייטים מעל הויסלה ובכך לנתק את הכוחות הסובייטים שבגדה המערבית שלה ולהשמיד אותם. על פי התוכנית קורפוס הפאנצר ה3 ינחית את המתקפה העיקרית שהייתה אמורה להגיע מכיוון חמיילניק אל עבר שידלוב, סטשוב וברנוב היכן שנמצאים גשרי הצליחה העיקרים של ראש הגשר כשמתקפה משנית יותר של הקורפוס ה59 הייתה אמורה לנתק את קורפוס המשמר המשוריין ה6 מזרחית לוישליצה ואת דיוויזיות החי''ר של ארמיית המשמר ה5 באגף הדרומי.
מי שהייתה אמורה להוביל את המתקפה הייתה ארמיית הפאנצר ה4 בפיקודו של גנרל חיל השריון הרמן באלק, אחד מטובי מפקדי השריון של הרייך השלישי שלחם ממש בכל הגזרות ובכל החזיתות של מלחמת העולם השנייה והיה אחד מ27 בני אדם בסך הכל שזכו בעיטור צלב הברזל עם עלי אלון , חרבות ויהלומים. הוא כנראה היה האדם המתאים ביותר להוביל את המתקפה שכן הוא היה מפקד שידע כבר לפעול גם במצבי קיצון שתנאי הפתיחה לא לטובתו, גם כאשר אין חזית ויודע לתפקד למרות אי הצלחות קודמות.
אל ראש הגשר החלו הגרמנים להזרים את התגבורות שהגיעו מרומניה וממערב אירופה. אל ראש הגשר הגיע קורפוס הפאנצר ה3 שלרשותו היו דיוויזיות הפאנצר 3 ו16 והדיוויזיה הממונעת ה20 כמו כן הקורפוס תוגבר בגדודי הפאנצר הכבד 501 ו509, בסך הכל 10 דיוויוזיות גרמניות היו אמורות להשתתף בהתקפה אל עבר הויסלה, 60 טנקים בהם 45 טנקי טיגר 2 ואלפי חיילי חי"ר ופאנצרגרנדיר. כשחוד החנית של המתקפה היה גדוד הפאנצר הכבד ה501 שהגיע הישר ממערב אירופה ולרשותו היו 45 טנקים כבדים חדישים מדגם טיגר 2 או בשם האחר הטיגר המלכותי (קינגסטיגר).
זה היה הטנק הגדול ביותר והכבד והממוגן ביותר בתקופת מלחמת העולם השנייה. הוא שקל 68 טון שזה 14 טון יותר מטנק הטיגר הרגיל, היה ממוגן בלוחות מגן של 180 מ''מ וחמוש בתותח עוצמתי של 88 מ''מ שאיתו יכל לחדור שריון בעובי של עד 240 מ"מ ממרחק של מעל 2.5 ק"מ. כלומר לא היה שום טנק סובייטי, בריטי או אמריקאי שיכל לחדור בקלות את השריון ואילו הוא יכל עם התותח העוצמתי שלו להשמיד כל טנק של בעלות הברית ממרחק של מעל ל2.5 קילומטרים. אומנם היו לו חסרונות משמעותיים שנגרמו בשל הגודל שלו כמו למשל תצרוכת גדולה של דלק ומהירות ויכולת תמורן נמוכה וגם הראות הירודה של הצוות בתוך הטנק אך השריונרים הגרמנים היו מאוד בטוחים והוא היה איום גדול הן בשביל הצבא האדום והן בשביל בעלות הברית המערביות.
טבילת האש הראשונה שלו הייתה ביולי 1944 הייתה מאוד מוצלחת כשבמהלך הקרב על העיר קאן שבצרפת הטנקים האלו הצליחו להשמיד 12 טנקי שרמן בריטים וקנדים מבלי לאבד ואף לו טנק אחד. כעת הגרמנים קיוו לשחזר את ההצלחה של המפלצות האלו מול הכוחות הסובייטים בדרום מזרח פולין ואיתן לחתוך את ההגנה הסובייטית כמו סכין לוהט בתוך חמאה ולהגיע איתן אל הויסלה.

הפיקוד הגרמני האמין כי הכוחות הסובייטים לאחר שעברו עשרות קילומטרים מלבוב ועד לכאן מותשים, עייפים וספגו אבידות משמעותיות בכוח אדם ובכלים ובכך יהפכו אם לא לטרף קל אז לאויב שאפשר לנצח.
קונייב הוא אחד המצביאים הגדולים, החכמים והמבריקים ביותר בצבא האדום ואחד הגדולים של מלחמת העולם השנייה כולה ובעל ניסיון אדיר בלחימה ובפיקוד על כוחות וניהול קרבות גדולים. הוא שעבר את מלחמת העולם הראשונה ואת מלחמת האזרחים ברוסיה והתחיל את הקריירה שלו ועוד והחל מספטמבר 1941 כבר פיקד על חזית וחזית קלינין שתחת פיקודו לקחה חלק נכבד בקרב על מוסקבה מספטמבר 1941 ועד אפריל 1942 ומאז קרב קורסק ועד לאותה העת כבר לא ידעו עוד תבוסות או כישלונות גדולים וכוחותיו היו הראשונים מבין כל הצבא האדום שהגיעו בחזרה אל גבולה המערבי של ברית המועצות ונכנסו לאירופה עוד במרץ 1944. לקונייב גם היה ניסיון עשיר מאוד בצליחת נהרות ומכשולי מים גדולים כך בסתיו 1943 כוחותיו היו הראשונים שצלחו את נהר הדנייפר והראשונים להעמיק את ההתקפה ממנו, הרבה לפני כוחותיו של ואטוטין.
הוא הבין את החשיבות שבהגנה על ראש הגשר, שכן איבוד ראש הגשר לידי הגרמנים יאפשר להם להתבצר על הגדה המערבית שלו ולבנות עליה קו הגנתי איתן עם תגבורות עליו וצליחה מחודשת של הנהר הייתה גובה מחיר יקר מאוד ועולה בחייהם של לוחמים סובייטים רבים הרבה יותר.
ההכנות הגרמניות למתקפה לא נעלמו מעיניו והוא גם בעצמו הבין מצויין כי הגרמנים לא ישלימו עם ראש הגשר שלו ולא יוותר בקלות כל כך על קרקוב שכן אחרי קרקוב תיפול גם שלזיה לידי הצבא האדום אזור שהיה מאוד חשוב אסטרטגית וכלכלית שבו היו אחרוני מפעלי הפלדה, מפעלי זיקוק הדלת ואחרוני מכרות הפחם של הרייך השלישי שבלעדיהם לא יוכל הרייך השלישי להילחם יותר מכמה חודשים ובלעדיהם התעשייה הגרמנית לא תוכל יותר לכסות את תצרוכת החימוש והדלק לחזית,אחרי ראש הגשר כבר לא יהיה שום מכשול טבעי שיוכל למנוע מהצבא האדום מלהמשיך עד לשלזיה,האודר וברלין.
הוא ידע כי הלוחמים שלו אחרי שגמעו מאות קילומטרים בין מערב אוקראינה לדרום מזרח פולין תוך כמה חודשים כבר עייפים וזקוקים למנוחה, הטנקים ושאר הכלים זקוקים לעבור טיפולי חימוש ומשאיות התובלה, מטבחי השדה ושאר היחידות העורפיות הסתרחו הרחק מאחורי היחידות הקידמיות וכך גם שאר החזיתות שנעו לצד החזית שלו ובעיקר החזית האוקראינית ה4 שהתעכבה בקרפטים.
היה לו ברור שהמשך המתקפה אל עבר קרקוב תוביל לאסון. קונייב נתן פקודה לכוחותיו שהיו במרחק של בסך הכל כ70 קילומטרים מקרקוב וכ130 קילומטרים מאושוויץ לעצור את המתקפה. גם הפיקוד הסובייטי שעד אז כל העת דחק בקונייב להתקדם כל הזמן אל עבר קרקוב ולא לתת לגרמנים להתבסס בלית ברירה הסכים עם מסקנותיו של קונייב לגבי המשך המתקפה על קרקוב ונתן לו את האישור לעצור.
עצירת המתקפה איכזבה לא רק את קונייב ואת הפיקוד הסובייטי אלא גם את החיילים בשטח שלאחר הצלחות רבות היו עם מורל גבוה והרגישו שעוד רגע הם יכנסו לקרקוב. ארכיפוב קיבל את הפקודה כשהיה בתחנת הרכבת של וישליצה וגרמה למירמור שכן האדמה שמתחת לזחלי הטנקים שלו הייתה הנקודה המערבית ביותר באירופה ששיחרר הצבא האדום מידי הגרמנים באותה העת.
הבריגדה שלו קיבלה פקודה לתפוס הגנה מזרחית לשידלוב. אריכפוב מפקד שריון ותיקי מאוד ובעל ניסיון שהחל את הקריירה שלו כמפקד טנק במלחמת החורף וביוני 1941 השתתף בקרב השריון האדיר במשולש דובנו – לוצק – ברודי ועבר עם הבריגדה שלו את כל אוקראינה כבר הבין שאם מטה הארמייה שלו הוריד פקודה כזאת אז באזור שידלוב הולך להיות לוהט.
קונייב כמצביא מבריק ידע טוב מה מאוד מה הוא מחיר שיכרון ההצלחה וכמה זה מסוכן לזלזל באויב ולצאת להתקפה כשהכוח אינו מוכן ללחימה דיו ומבלי לשים לב לבעיות ולסכנות ולמלכודות שטומן האויב שיכולותל הביא לאסון. עצירת ההתקדמות הסובייטית והקרבות הקשים שהתפתחו בראש הגשר הזה הם הסיבה לכך שהצבא האדום לא שיחרר את קרקוב ואת אושוויץ עוד בקיץ 1944. כאן ניתן לראות את גדלותו של קונייב שידע לעצור כשצריך למרות שההצלחה נראית קרובה מתמיד. זה חלק מההחלטות שמצביא ומפקד צריך לקבל בזמן מלחמה בין גרוע לגרוע מאוד או בין גרוע לבין אסון צבאי יכול להיות שאם לא זה והצבא האדום אכן היה מתקדם אל קרקוב וסופג כנראה אסון צבאי אז ספק אם הצבא האדום היה מצליח לשחרר את המחנה גם בינואר 1945 וסביר להניח שאז הוא מצליח להציל הרבה פחות אסירים. היכולת שלו לקבל את ההחלטה הנכונה ביותר שצריכה להיות זה הגדולה שלו וזה עוד עניין בהחלטות הקשות שאנשי צבא מקבלים בזמן לחימה.
הרפה רתח מזעם כאשר שמע שהקורפוס הסובייטי חזרה לאחור ובכך למעשה ניצל מהמלכודת, הרי נדרשו עוד כמה ימים לארגן מתקפה כנגדו שתנתק אותו מיתר הכוחות הסובייטים. במטה שלו החלו לחרוש על תוכנית חדשה למתקפת נגד, אפילו הועלתה הצעשה לבנות קו הגנה חדש מערבית לויסלה אך היטלר דרש בתקיפות לחסל את ראשי הגשר הסובייטים.
החל מה2 באוגוסט 1944 2 ראשי הגשרים שעל הויסלה נאלצו להתמודד עם מתקפות נגד בעיקר רגליות המלוות בהתקפות אוויריות של הלופטוואפה והפציץ את גשרי הצליחה והרסו את האספקה לכוחות הסובייטים שממערב לויסלה והתגבורות הסובייטיות שזרמו אל הגדה הימנית של הויסלה ספגו אבידות. בימים הראשונים לקרבות המערך הקרקעי של חיל האוויר הסובייטי עוד לא הספיק להדביק את הפער עם היחידות המתמרנות של הצבא האדום ולכן בימים הקריטיים ביותר של הקרב על ראש הגשר האזור הזה היה מחוץ לטווח הפעולה של המטוסים הסובייטים, קונייב יכל להסתמך אך ורק על כוחות היבשה. לשם כך הוא ריכז על ראש הגשר שמדרום לסנדומייז 3 ארמיות 2 מהן ארמיות שריון.
אך הבעיה היא לא בכמות הכוחות שעל הגדה, 3 הארמיות האלו נמצאו למעשה במעין חצי כיתור כשמה שמחבר אותן עם יתר הכוחות הסובייטים שעל המזרחית של הויסלה הוא 3 גשרים בסך הכל, היה צורך להרחיב את ראש הגשר. לכן קונייב קיבל החלטה אמיצה אך לא צפויה לגרמנים, לאחר הדיפת המתקפה הגרמנית לאגף את הכוחות הגרמנים בסנדומייז' על מנת להתאחד עם ראש הגשר שמצפון לעיר.
ארמיית המשמר ה5 הועברה לעתודה בעורף וכך גם בריגדת המשמר המשוריינת ה53 שהועברה לעורף על מנת להתרענן, לבצע טיפולי חימוש ולהכין את הטנקים ואת החיילים ללחימה ולקבל עוד מילוי של כוח אדם שכן בלי זה היא לא תהיה כשירה ללחימה.
אל מבואותיה המערביים של שידלוב הגיעה הדיוויזיה ה112 שהייתה מתוגברת ב2 רגימנטים של תותחי נ"ט שבכל אחד מהם היו עשרות תותחי נ"ט מדגם Zis-2 של 57 מ"מ וZis-3 של 76 מ"מ. אחד מהם היה רגימנט הנ"ט הארטילרי ה1076 בפיקודו של פולקובניק פיודר קלינין שעבר תוך כדי קרבות קשים את כל אוקראינה וקיבל את המשימה הקשה ביותר בעבורו עד כה במלחמה והיא להגן על שידלוב מצפון מערב ולא לאפשר לטנקים הגרמנים לפרוץ לסטשוב שכן משם הדרך קצר אל גשרי הצליחה באזור ברנוב, נקודת התורפה של ראש הגשר כולו וזה כשלא היה לו זמן להתחפר ולבנות עמדות הגנה.
קלינין היה מודאג מאוד מפני הדיווחים על הטנקים הגרמנים החדישים ומאחר וכמות המידע המודיעיני על מעטים מאוד אז ניתן היה להסיק שלא ידועים נקודות התורפה שלו עדיין. הניסיון שלו לימד אותו להשתמש עד כמה שאפשר בשטח של שדה הקרב הצפוי, לקראת הקרב הוא מיקם את כל 6 הסוללות שלו בשיפולים ובמורדות האחוריים של הגבעות ונקודות הגובה הנמוכות, כך הצוותים הגרמנים יוכלו להבחי בהם רק כשהם קרובים מאוד אליהם ובכך יאבדו את היתרון החשוב ביותר של הטנקים שלהם והוא לבצע ירי מדוייק וקטלני של 2.5 קילומטרים באמצעות התותח, כשהתותחים הסתדרו במעין חצי עיגול על מנת למשוך את הטנקים למלכודת אש ולפגוע בשריון הצד שלהם.
ב4 באוגוסט 1944 ארמיית המשמר ה5 בפיקודו של גנרל ארמייה אלכסיי ז'אדוב חזרה לראש הגשר הדרומי של סנדומייז' ותפסה הגנה בגזרת סטופניצה – שידלוב כשז'אדוב קיבל לרשותו את הקורפוס המשוריין ה31 ביחד עוד 800 תותחים בהם 180 תותחי נ"ט. כך החלה עבודה בבניית הגנה עמוקה, מקיפה ושיכבתית של ראש הגשר הדרומי.
ב10 באוגוסט 1944 נשלח כוח סיור שכלל פלוגת חי"ר וכמה תותחי נ"ט של 45 מ"מ התמקמה על שיר חמיילניק – שידלוב כשהמשימה שלה הייתה מכרעת אך מסוכנת, והיא להיכנס לקרב עם יחידות החוד הקידמיות הגרמניות ולגלות את הסד"כ הכוח הגרמני.
כדי להעצים את אלמנט ההפתעה הגרמנים החלו הפעם לשם שינוי את ההתקפה שלהם בלילה, בלילה של 10-11 באוגוסט 1944 החלה ההתקפה הגרמנית. אולם הכוחות הסובייטים היו מוכנים למתקפה. בשעה 3:00 בלילה הכוח הזה שארב לכוח הגרמני פתח באש אל עבר תור טנקי הטיגר 2 שנסעו על הציר, כך החלה הופעת הבכורה של הטיגר 2 בחזית המזרחית. כאשר הטנק המוביל של התור היה במרחק של 200 מטרים נפתחה האש.
הגרמנים היו מופתעים, הם לא ציפו להתקל כל כך רחוק משידלוב והם איבדו דקות יקרות מפז על מנת להסתדר במבנה קרב עם הטנקים שלהם. אחרי יריית הפתיחה כל צוות של תותח המשיך לפעול באופן עצמאי כשהם החליפו עמדות באופן תמידי. הלילה הואר ברשפי האש הופגזים, השריונרים הגרמנים לא יכלו בכלל להבין מי יורה עליהם ומה הסד"כ של האויב ומאיפה יורים עליהם. טנקי הטיגר קפאו במקום והתקשו לעבור את כוח הסיור הסובייטי החלש, כשבנתיים האלחוטן דיווח שהכוח המשוריין הגרמני בדרך.
בסיום הקרב הלילי כוח הסיור הסובייטי איבד את כל התותחים שלו ומחצית מלוחמיו, אבל הקרבתם לא הייתה לשווא. הם הצליחו לקנות שעות יקרות מאוד לתגבור ההגנה הסובייטית ליד שידלוב בעוד כמה רגימנטים של תותחי נ"ט.
בבוקר ה11 באוגוסט 1944 החלו הפגזות והפצצות גרמניות מהאוויר ומהקרקע לאורך כל ראש הגשר הדרומי לסנדומייז' ולאחריהם החלו לנוע טנקי הטיגר 2 בליווי היחידות הממונעות והחי"ר שלצידם. הם נסעו באיטיות ועם עצירות ולעיתים דחופות ירו בעקביות אך הפגזים נחתו הרחק מהמטרות שלהם, קלינין הבין שהצוותים הגרמנים לא רואים כלום מהטנקים, הם לא רואים את העמדות ויורים רנדומלית על מנת לזמן אליהם ירי נגדי ולחשוף בכך את מיקומי התותחים לפי הרשפים שלהם. לכן היה חשוב לשמור על קור רוח ולירות רק ברגע הנכון.
קלינין עזב את עמדת הפיקוד שלו ועבר דרך העמדות כשהוא הדגיש בפני כל מפקד אגד וכל מפקד סוללה וצוות של תותח לחכות ולירות רק בהינתן הפקודה. הטנקים התקרבו יותר ויותר כשהצוותים נשכו שיניים בקור רוח חיכו למתן הפקודה, רק כאשר נותרו 300 מטרים בלבד בין הטנקים לתותחים ניתנה הפקודה.

המט"קים הגרמנים הבינו מכך, שכל התותחים הסובייטים נכנסו לקרב ונותר רק למעוך אותם ולפרות אל עבר שידלוב. תותחי הסוללה ה1 ירו ללא הפסקה כשלמפקד סטארשי סרז'אנט חייזי רשיטוב נגמרו כל הקללות שיש לו באוצר המילים ברוסית ובטאטאריץ, הטנקים הגרמנים ספגו עשרות פגיעות אך המשיכו להתקדם. קלינין הכניס לקרב את הסוללה ה5 שהייתה חלק מהתוכנית שלו, ירי אל עבר שריון הצד. הירי מהצד גרם למפקד הטנק הקידמי שהיה כבר מבולבל מרוב הפגיעות להסתובב ולנסוע אל תותחי הסוללה ה5 שלו ובכך חשף את שריון הצד שלו אל התותח של רשיטוב שפגע בשריון הצד של הטנק והשמיד אותו, בכך הוא הפך לאדם הראשון בצבא האדום וכנראה בכלל עד כה שהצליח להשמיד את טנק הטיגר ה2. הגרמנים עוד לא הכניסו לקרב את כוחותיה העיקריים של דיוויזיית הפאנצר ה16 וכבר ספגו אבידות שלא חלק מהתוכניות שלהם כשעל פי התוכנית הם היו אמורים לכבוש את שידלוב ללא אבידות כמעט, ההתנגדות הקשה כל כך צפון מערבית לשידלוב ככל לא הייתה בתוכניות שלהם.

התקרבו כבר שעות הצהריים, הגרמנים שינו כבר כמה פעמים את כיוון המתקפה שלהם כשהם משלמים בעשרות טנקים פגועים בשדה הקרב ואילו תותחני הנ"ט עוד המשיכו לעמוד איתן. סערת הקרב המשיכה להשתולל אך התותחנים הסובייטים המשיכו להדוף את התקפות השריון בזו אחרי זו. יש לציין שחלק מהאבידות של הטיגר 2 התרחשו עוד לפני שהם פגשו את התותחנים הסובייטים בכלל, החל מפריקתם מהקרונות ועד להגעתם לחזית כך למשל שליש מהטנקים של פלוגות שריון נתקעו בצידי הדרך, הטנקים היו מפחידים והקרינו ביטחון אבל האמינות הטכנית לא הייתה משהו.

אולם עדיין המתקפה הייתה עוצמתית, רק לאחר מתקפה אווירית נוספת של הלופטוואפה שבמהלך היום ביצע מעל 300 גיחות אוויריות הצליחו הטנקים הגרמנים לפרוץ את ההגנה הסובייטית אל עבר שידלוב, אך כאן המומנטום ההתקפי שלהם נגמר והם נסוגו לעמדות האחוריות שלהם, הגרמנים החליטו אם כך לכתר ולאגף את שידלוב על מנת להימנע מקרבות רחוב עם אבידות בלתי נמנעות, תחת איום הכיתור הכוחות הסובייטים של הדיוויזיה ה112 ודיוויזיית המשמר ה95 נסוגו משדילוב ולעת ערב ה11 באוגוסט 1944 הגרמנים כבשו מחדש את שידלוב ואת אולגנדוב.

הרפה שלח לברלין בשורות משמחות של ניצחון, כוחות הצבא האדום נסוגים מזרחה וכעת נותר היעד הבא של הגרמנים והיא סטשוב ונשאר רק עוד יום אחד של לחימה עד להגעה אל הגשרים שעל הויסלה. אולם זה היה ההישג הגדול האחרון של הנאצים בקרב הזה וכנראה שעל אדמת פולין בכלל. מצב כוחותיו של מרשל קונייב אכן היה קשה אך זה היה רק קו ההגנה הראשון בעוד כוח השריון הגרמני עם טנקי הטיגר 2 החדישים ספג אבידות כבידות של עשרות טנקים בהם גם 3 טנקי טיגר 2 שהושמדו בקרב וזה עוד לפני שהוא בכלל פגש את הטנקים הסובייטים.

התגובה של הפיקוד הסובייטי לכיבוש שידלוב הייתה מיידית. אל קו ההגנה ה2 של הקורפוס נשלחו דיוויזיית המשמר ה97, מהרכב ארמיית המשמר המשוריינת נשלחו בריגדות המשמר המשוריינות 51, 52 ו53, רגימנט המשמר המשוריין הכבד ה71 שהיה מצוייד בטנקים סובייטים מדגם IS-2 שבשבילם נבנה מעל הויסלה גשר המיועד לשאת טנקים כבדים ובריגדת משמר הנ"ט האריטלרית ה8 האגדית בפיקודו של גווארדי פולקובניק ניקיפור צ'בולה שלרשותו היו 3 רגימנטים אריטלרים 322, 323 ו324 ככה שהקרב על גדות נהר הויסלה רק התחיל והוא מבטיח להיות חם.

ב12 באוגוסט 1944 התרחש הקרב על סטשוב שהיה לקרב השריון הראשון של טנקי הטיגר 2 כנגד הטנקים הסובייטים שהיה אמור לחרוץ את גורלו של כל ראש הגשר הסובייטי ושל כל החזית כולה בגזרה זו, כאן לראשונה הטנקים הסובייטים התעמתו עם טנקי הטיגר 2 בשדה הקרב שהיה לאחד מקרבות השריון הגדולים ביותר על אדמת פולין אם לא הגדול שבהם.

הדיווחים משדה הקרב של יחידות הנ"ט הארטילריות על הקרבות עם טנקי הטיגר החדשים עוררו דאגה אצל קונייב אך היו סותרים מאוד אחד את השני, מצד אחד פגזי ה57 מ"מ וה76 מ"מ אפילו ממרחקים קצרים מאוד ניתזו על השריון שלהם אך מצד שני במהלך הקרב הם הצליחו להשמיד 3 טנקי טיגר 2 אך לא ידוע ממה זה נגרם וגם לא ניתן היה לדעת שכן שדה הקרב נותר בידי הגרמנים ולא ניתן היה לחקור את הטנקים הפגועים.

2 גדודי שריון מבריגדת המשמר המשוריינת ה53 של ארכיפוב חסמו את דרכם של הטנקים הגרמנים אל עבר סטשוב על הציר אוגלנדוב – סטשוב. לרשות אותם 2 גדודים נותרו 8 טנקי T-34, השטח של שדה הקרב היה מישורי וללא כל מכישול טבעי, לא ניתן היה לחפר את הטנקים באדמה לעמדות הגנה מכיוון שהאדמה החולית מיידית יכלה להתמוטט ולהפוך לבור.

לכן ארכיפוב פקד למקם את הטנקים והתותחים המתנייעים מתחת לדיונות חול לא גבוהות ולהסוות אותם עם ערימות שחת. בקיץ 1944 לרשות הצבא האדום עדיין לא היו מספיק כלים להתמודדת עם הטנקים הגרמנים החדישים קרי פנתר, טיגר וטיגר 2. הניסיון הטרגי מקרב קורסק אומנם זירז את הצטיידות חיל השריון הסובייטי בטנקי T-34 עם תותח 85 מ"מ העוצמתי שכן יכל לתת לטנקים הסובייטים את סיכוי להתמודד עם הטנקים הגרמנים הכבדים כשווה בין שווים באוגוסט 1944 מרבית הטנקים של קורפוס המשמר המשוריין ה6 היו טנקי T-34 ישנים יותר בעלי תותח 76 מ"מ. לרשות אריכפוב מתוך 8 הטנקים שהגנו על שידלוב מאגרוף הברזל הגרמני היה רק טנק אחד חדיש אחד מדגם T-34 בעל תותח 85 מ"מ בפיקודו של מלאדשי לייטננט אלכסנדר אוסקין שהטנק שלו היה גם הראשון שחצה את הויסלה תחת הפגזות גרמניות בלתי פוסקות, כך שהתקלות עם טנקי הטיגר 2 שהיו בעלי תותח עוצמתי של 88 מ"מ עם קנה באורך של 6 מטרים ובעל מהירות לוע וקצב ויכולת חדירה גבוה הייתה יכולה קטלנית ביותר בעבור הטנקים הסובייטים.

הקרב על סטשוב היה אמור להיות אתגר קשה הן בעבור הפיקוד הסובייטי, הן בעבור הלוחמים והן בעבור הטנקים ושאר הכלים והיה אמור להיות המכריע ביותר בקרב על ראש הגשר של סנדומייז' ובעבור כל החזית כולה שכן אחרי סטשוב דבר כבר לא היה מפריד בין הטנקים הגרמנים לויסלה.

בנוסף לטנקים של ארכיפוב, הפיקוד הסובייטי עיבה את קו החזית בגזרת סטשוב בעוד 2 רגימנטים של תותחים מתנייעים ו2 רגימנטים של תותחי נ"ט ארטילרים, על הכוחות האלו היה תלוי גורלו של כל ראש הגשר ושל כל החזית כולה. השריונרים כל הלילה לא ישנו וקולות המנועים של הטנקים הגרמנים לא השאירו צל של ספק שקרב כבד מאוד צופה להם מחר בבוקר.

בלילה של הושמד כוח סיור גרמני שטר את ההגנה הסובייטית, בשבי נלקח פלדוובל (סמל) גרמני שסיפר מידע כל כך חשוב שארכיפוב כינס במיידי את כל קציני הבריגדה שלו, בבוקר שלמחרת הטנקים הגרמנים מתכוונים לפרוץ אל עבר ברנוב, הגרמנים מצפים לפגוש את הטנקים הסובייטים במבואות סטשוב אך לא מצפים להיתקלות מכיוון מערב ליד העיירה אוגלנדוב, המקום המושלם לארגן להם מארב.

מלאדשי לייטננט אוסקין קיבל את המשימה המסוכנת אך גם בעלת המשקל והאחריות הכבידה ביותר, להתמקם ליד היציאה מהפנייה ש הציר אוגלנדוב – סטשוב, הוא עם הטנק היחיד בעל תותח 85 מ"מ היה אמור לירות ראשון אל עבר הטור הגרמני על מנת לגרום לטנקים הגרמנים להסתובב ולנסוע לכיוונו כדי לתת לשאר הטנקים התותחים המתנייעים לירות אל עבר חלקם האחורי או אל שריון הצד שלהם.

ארכיפוב פקד על הקצין הצעיר לסגת מהקרב אחרי שישמע ברשת הקשר את הקוד 307,305 ושאר הטנקים והתותחים המתנייעים של הבריגדה יפתחו באש, שכן ברגע שהטנק שלו יתגלה הוא יהפוך למטרה קלה לטיגרים המלכותיים הגרמנים.

בבוקר ה12 באוגוסט 1944, לאחר הרעשת כבידה של הארטילריה הגרמנית החלו לנוע 11 טנקים גרמנים מדגם טיגר 2 ואיתם גם 2 זחל"מים קדימה על הציר אל עבר סטשוב, ארכיפוב צפה בקרב מצריח הטנק שלו כשהוא מחכה בסבלנות לאוסקין ומקווה שהוא לא ישבר וירה לפני הזמן. כאשר הטנק המוביל של הטור נכנס לאזור ההשמדה אוסקין פתח באש, הפגז הראשון ניתז על הטנק הגרמני אך הפגז השני פגע בול בטנק והדליק אותו ובכך אוסקין היה לשריונר הראשון שהשמיד טנק טיגר 2 במלחמת העולם השנייה. עשרות תותחים תותחים ירו אל עבר הטנקים הגרמנים, ארכיפוב צעק לאוסקין ברשת הקשר את הקוד מוסכם 307,305 אבל מפקד הבריגדה הותיק נדהם לראות שאוסקין אפילו לא חשב להניס את הטנק שלו מסכנת הקרב. הטנק שלו המשיך לירות אל עבר הטנקים הגרמנים עד שגם ארכיפוב הצטרף לקרב.

הטנקים הגרמנים מצאו את עצמם תחת אש צולבת, הפגזים סדקו את השריון שעל הטנקים ופגעו בזחלים שלהם והפגיעות הרבות החרישו את הצוותים הגרמנים, עד שנדלק טנק גרמני כבד נוסף מדגם טיגר 2. מפקד הכוח הגרמני החליט שלא לנסות את המזל ופקד לסגת, במהל הנסיגה טנק טיגר 2 שלישי נפגע באזור המנוע ונדלק כך שמרחוק ניתן היה לראות אותו נשרף בערפל הבוקר. כשהפסקות בין הקרבות השריונרים הסובייטים לקחו לעצמם כמה דקות כדי לחקור את הטנקים הגרמנים החדשים.

בחצות היום הכוחות העיקריים של דיוויזיית הפאנצר ה16 של הוורמאכט אלו שעל פי התוכנית המקורית היו אמורים לנוע שעקבות יחידות החוד את העמדות בריגדות המשמר המשוריינות 52 ו53 כשמכיוון אוגלנדוב הארטילריה הגרמנית הפגיזה את העמדות הסובייטיות. כאשר אל עבר הטנקים הסובייטים נע הגל השני של טנקי הטיגר המלכותיים ארכיפוב שוב פעם פקד על אוסקין את קוד הנסיגה שלו 307,305 אך זה מיען לסגת בעוד התותחים המתנייעים ירו אל עבר הטנקים ואילו יתר טנקי ה T-34 מיקדו את האש שלהם אל עבר הזחל"מים הגרמנים ומכיוון סטשוב תותחי ההוביצר הסובייטים הצטרפו לקרב וכאשר נותרו רק כמה עשרות מטרים מהעמדות הסובייטיות הטנקיפ הגרמנים נעצרו והחלו לסגת לאחור. כעת היוזמה ההתקפית עברה לידי השריונרים הסובייטים כאשר הטנק של אוסקין היה הראשון שפרץ אל העיירה אולגנדוב כשב13 באוגוסט 1944 כוחותיו של ארכיפוב שחררו מחדש אוגלנדוב מידי הגרמנים, בקרב הזה איבדו הגרמנים 24 טנקי טיגר מלכותיים כש3 מהם נתפסו בשלמותם על ידי הצבא האדום, טנקים אלו הועברו למחקר מעמיק ואותם ניתן לראות במוזיאון חיל השריון במוסקבה.

אובדנם של כמה מטנקי הוונדרואפה אפילו מבלי לספור את האבידות של יתר הטנקים והכלים כמו למשל טנקי טיגר רגילים מגדוד הפאנצר הכבד ה509 וטנקי פאנצר 4 מיחדיות אחרות ללא כל הישג משמעותי צינן את האופטימיות של גנרל הרפה, מטה קבוצת הארמיות שלו דיווח לו שלקונייב יש משאבים מוגבלים בגזרה הזו והסובייטים לא יוכלו לסגור את דרכי הגישה אל עבר הגשרים. לכן החליטו הגרמנים לשנות טקטיקה, דיוויזיית הפאנצר ה16 ביחד עם עוד יחידות אחרות תקפו בכמה מוקדים בניסיון לגלות נקודות החולשה בהגנה הסובייטית ודרכן להעמיק את ההתקפה, הטנקים ושאר כלי הרק"ם הגרמנים איגפו את הכפרים והעיירות באזור ונעו בדרכי עפר או דרך היערות על מנת לאגף את העמדות הסובייטיות.

כוחותיו של קונייב יכלו להגיב למהלך הזה רק על ידי תימרון יחידות השריון, הארגון מארבים ומתקפות נגד נקודתיות. אל הקרב נכנס העתודה האחרונה של קונייב, נשלף הג'וקר שלו, והוא רגימנט המשמר המשוריין הכבד ה71 שהיה מצוייד בטנקים כבדים מדגם IS-2 שהתמודדו ראש בראש מול הטיגרים המלכותיים.

לקראת הקרב נותרו לרשותו רק 11 טנקים כבדים שזה כמחצית ממצבת הטנקים הכבדים ברגימנט כזה. מפקד מחלקת הטנקים הכבדים IS-2 גווארדי סטארשי לייטננט ולדימיר קלימנקוב תוגבר בעוד 4 טנקי T-34 שהיו אמורים לתמוך בכוחות החי"ר המסתערים. התותח הטנק של ה IS-2 בעל קליבר 122 מ"מ היה לעוצמתי ביותר במלחמת העולם השנייה היה לרשותו 28 פגזים, הטנק הזה במהלך תנועה עם עצירות קצרות יכל לירות לא יותר מ 1-2 פגזים בדקה. קלימנקוב סיכם עם טנקי ה T-34 שהטנקים שלהם ינועו לפני מחלקת הטנקים הכבדים שלו ביחד עם החי"ר וכאשר הם יתקלו בגרמנים הטנקים הבינונים יפתחו באש ואילו הטנקים של קלימנקוב יצטרפו אחר כך לקרב.

לעת שחר הכוח נע אל עבר שידלוב, קלימנקוב יותר מכל חשש ממארבים שהסיור ומודיעין עוד לא גילו, הטנקיסטים הגרמנים התמקמו בשטח הפתוח בעיירה זארז, הטנקים הסובייטים הבינונים תמרנו ולעיתים רחוקות ירו כתגובה לירי לעברם רק כאשר כל הטנקים הגרמנים היו גלויים קלימנקוב הוביל את המחלקה שלו לקרב כשמקדימה היו המטרות המועדפות בדמות 3 טנקי טיגר 2.

הופעת טנקי ה IS-2 בשדה הקרב הייתה הפתעה ממש לא נעימה בעבור הגרמנים, כעת כל האש שלהם כוונה לעברם, לקלימנקוב כלל לא היה מושג מאיזה מרחק הפגז שלו יחדור את השריון של החיה הזאת. אולם כבר ביריה הראשונה הטנק של קלימנקוב השמיד טנק הטיגר המלכותי הראשון, טנקי ה IS-2 המשיכו בתנועה בעוד והטנק של קלימנקוב השמיד עוד טנק טיגר 2 דבר זה החדיר מורא ופחד בקרב יתר צוותי השריון הגרמנים שהחלו לסגת משדה הקרב. בשעה 10:00 בבוקר ה13 באוגוסט 1944 העיירה זארז שוחררה על ידי הצבא האדום.

בגזרות אחרות של קורפוס המשמר המשוריין ה6 חיכו לגרמנים כוחות קטנים יותר ולעיתים גם טנקים יחידים. כך למשל טנק IS-2 של גווארדי סטארשי לייטננט וסילי אודלוב נאלץ להתמודד מול 7 טנקי טיגר 2. 7 כנגד 1 כשזה כמעט אותה הכמות שהייתה מול כל הבריגדה של אריכפוב שנתמכה גם בארטילריה מסשטוב של הרגימנט הארטילרי ה233. הוא מיקם את הטנק שלו במארב על גבעה ביער מול הפנייה של הציר כך שניתן יהיה להבטיח פגיעה וודאית כאשר התקרב טור הטנקים הגרמנים אודלוב פתח באש ושרף את הטיגר המלכותי הראשון שנסע בראש הטור. יתר הטנקים החלו לסובב את הצריח בניסיון לזהות את מקור הירי אך הראות הגרועה בטנק לא נתנה להם את האפשרות לזהות ועוד יותר הקשה עליהם לראות העובדה כי הטנק הסובייטים היה מוסווה בין העצים כשבנסיבות אחרות ובמרחקים כל קצרים התותח של הטיגר היה חודר את הטנק של אודלוב, אבל כאן הוא ארגן את המארב בצורה מאוד חכמה.

אודלוב ירה שוב ושוב אך הצוותים הגרמנים לא יכלו לזהות מאיפה הירי ופגע והשמיד טנק נוסף, והטנקים הגרמנים החליטו להסתובב חזרה. אודלוב החליט להמשיך לרדוף את הטנקים הגרמנים, הוא יצא מהמחבוא והגיע אל פיצול הדרכים הקרוב שמשם היו אמורים הלגיע הטנקים הגרמנים הנסוגים והתחבא בין הצמחייה וכאשר הטנקים הגרמנים הגיחו הוא ירה אל הצד האחורי של אחד הטנקים והשמיד עוד טנק שלישי נוסף, בקרחת היער לגרמנים הייתה אפשרות להסתובב ולתקוף את הטנק הסובייטי הבודד הזה אך העדיף להימנע מהקרב דבר שכנראה היה חסר תקדים בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה, שכוח של 4 טנקים כבדים החליטה לוותר על הקרב מול טנק אויב אחד בלבד.

המתקפה הגרמנית העיקרית מחמיילניק אל עבר הגשרים שעל הויסלה באזור ברנוב נכשלה, אולם הרמן באלק לא היה אדם שיוותר על המטרה שלו בגלל כישלון, הגרמנים התארגנו מחדש, אספו כוחות על מנת לחדש ההתקפה שלהם רק הפעם במקום אחר. הפעם המתקפה ההגרמנית החדשה הייתה אמורה להגיע על האגף השמאלי של ראש הגשר הסובייטי אל עבר צומת הדרכים סטופניצה שדרומית לשידלוב, במתקפה זו הפעם היו אמורים להשתתף ארמיות הפאנצר 1 ו24, הדיוויזיה הממונעת ה20 וגדוד הפאנצר הכבד ה509 כשבמתקפה הזו טנקי הטיגר 2 כבר לא יקחו בה חלק אלא בה השתתפו הטנקים הישנים והרגילים שהצבא האדום כבר היה רגיל לראות בשדה הקרב כמו פאנצר 4 מדגם H, פנתר וטנקי טיגר רגילים.

המתקפה יצאה לדרך ב14 באוגוסט 1944 כשהפעם מול הכוחות האלו עמדה ארמיית המשמר ה5 של ז'אדוב ובה היו דיוויזיית המשמר ה13 המפורסמת שעשתה לעצמה שם בסטלינגרד, הדיוויזיה ה118 ובריגדת משמר הנ"ט הארטילרית של צ'בולה. עשרות טנקים וכלים משוריינים אחרים ביחד כוחותחי"ר וסיוע הארטילריה וחיל האוויר נעו תקפו בכמה מוקדים מכיוון מערב, דרום מערב ומדרום בכדי למצוא הנקודות החלשות בהגנה כדי להבקיע בהן ולפצל את הארמייה של ז'אדוב. אולם בכל מקום הם נתקלו בהגנה סובייטית איתנה.

כאשר הכוחות הגרמנים של דיוויזיית הפאנצר ה1 והדיוויזייה הממונעת ה20 יצאו אל מבואות העיירה מיטיל הם נתקלו ברגימנט משמר הנ"ט הארטילרי ה324 בפיקודו של גווארדי מאיור ולדימיר אפאנאסייב שלרשותו היו 18 תותחי נ"ט של 57 מ"מ מדגם Zis-2 שהגן על העיירה והיה מבריגדת משמר הנ"ט הארטילרי ה8 שתפס עמדות מדרום לספטוניצה בגזרת סטופניצה – מיטיל. הרגימנט הזה הדף התקפה של 10 טנקים גרמנים כשהוא השמיד 2 מהם, ביום הזה דיוויזיית הפאנצר ה1 איבדה 28 טנקי פנתר ו18 טנקי פאנצר 4.

אבל זה היה רק ההתחלה כי ב15 באוגוסט 1944 הגרמנים חידשו את ההתקפה בגזרה הזו, 2 הסוללות הקידמיות של הרגימנט הותקפו על ידי חי"ר גרמני שהתרכז להתקפה במרחק של 200-300 מטרים מהם. כוחות לא גדולים של חיילים גרמנים הצליחו לחדור את ההגנה ולהיכנס למיטיל, אולם אפאנאסייב הגיב מהר ושלח לשם כוח סיור על זחל"ם אש הגיע מהר לעיירה ולאחר כמה שעות של חילופי יריות הדף את הגרמנים מהעיירה.

לאחר הפסקה קלה מהלחימה בצהריי היום הגרמנים חידשו את המתקפה שלהם בעזרת 2 גדודי חי"ר ועשרות טנקים ותותחי סער כשחלקם נעו על זח"מים. התותחנים הסובייטים חיכו בסבלנות ברזל עד שהם התקרבו למרחק של 200 מהם מטרים ואז פתחו באש, התקפה זו גם כן נכשלה כשבה הגרמנים איבדו 10 טנקים כשעוד 3 נפלו כשלל בשלמותם לידי המגנים הסובייטים. אולם החי"ר הגרמני המשיך במתקפה כשהוא נעזר בקפלי הקרקע ומתמרן באזור בין ההגנות הסובייטיות. הקרבות היו עזים והגיעו לכדי קרבות של פנים אל פנים אולם הלוחמים הדפו את כל ההתקפות והגרמנים נסוגו חזרה.

זועמים על הכישלון הגרמנים הפגיזו באכזריות את העמדות של הרגימנט באכזריות אפילו באמצעות על ידי משגרי הרקטות Panzerwerfer 42 ולקראת הערב הם חידשו את ההתקפה אך הפעם הם שינו טקטיקה וצירפו לקרב את טנקי הטיגר מגדוד הפאנצר הכבד ה509, התפצלו ל2 צוותי קרב ותקפו מכיוונים שונים. את הכוחות הסובייטים מדרום מערב תקף כוח שריון גדול של 8 טנקי טיגר שניהלו אש רצחנית ממרחק של 1.5-2 קילומטרים ובמקביל תחת אש הטנקים הגרמנים שלא רצו להסתכן ולהתקרב יותר מידי אל הכוחות הסובייטים מכיוון דרום מזרח הסתער כוח של 100 חיילים ועשרות טנקים את המגינים הסובייטים. פלוגת החי"ר הגרמנית הצליחה לצאת אל העורף של הכוחות הסובייטים ובכך למעשה כותרו סוללות 1, 2 ו4 מהרגימנט של אפאנאסייב אך הלוחמים הסובייטיפ המשיכו להילחם ללא הפסקה ולהכות בנאצים. הם ניהלו קרבות של פנים אל פנים נגד חיילי החי"ר הגרמני והשמידו טנקים וכלי רק"ם של האויב ורק כאשר כל התותחים של כל 3 הסוללות הושמדו התותחנים הסובייטים החלו לפרוץ החוצה מהטבעת ותוך כדי קרבות קשים עשו זאת פרצו את טבעת הכיתור וחברו אל סוללה ה5 והמשיכו עד סוף היום את הלחימה תוך השמדת עשרות טנקי אויב ורק בערב ההתקפות הגרמניות פסקו, אולם ב15 באוגוסט 1944 למרות ההתנגדות הסובייטית הקשה הגרמנים הצליחו בכל זאת לכבוש את מיטיל ואת סטופניצה.

בפקודתו של צ'בולה הרגימנטים המשמר הנ"ט הארטילרים ה323 ו324 שינו את מיקום פריסת כוחותיהם באזור בליאבוז'ה - נובי וס. בבוקר ה 16 באוגוסט 1944 הגרמנים חידשו את ההתקפה בניסיון נואש אחרון להגיע אל הויסלה, אך הפעם 2 הרגימנטים לחמו ביחד כתף לצד כתף כשבקרבות ביום הזה הצטיין במיוחד רגימנט משמר הנ"ט הארטילרי ה323 שטרם הקרב ספג אבידות מנימאליות והיו לו יותר תותחים מהרגימנט ה324. המתקפה הגרמנית גם הפעם נכשלה כשעד סוף היום הם איבדו 20 טנקים, בכך נכשלה סופית המתקפה הגרמנית אל הויסלה גם בגזרה זו. הגרמנים איבדו לחלוטין את היוזמה בקרב הזה שעברה באופן מלא לידי כוחותיו של קונייב.

לאחר שכל ההתקפות הגרמניות נבלמו, קונייב ביקש להשתמש במומנטום הזה שנוצר כדי לממש את התוכנית שלו ולצאת בהתקפה אל עבר סנדומייז' על מנת להתחבר אל ראש הגשר שמצפון לעיר ובו היו יתר היחידות של ארמיית המשמר המשוריינת ה3 על מנת להרחיב ולהעמיק את ראש הגשר שלו כדי שניתן יהיה לרכז עליו כוח התקפי גדול שאפשר יהיה לצאת איתו במתקפה רבתי אל עבר שאר חלקי פולין, נהר האדור שלזיה וגרמניה.

ב16 באוגוסט 1944 החלה ההתקפה הסובייטית אל עבר סנדומייז', קורפוס המשמר המשוריין ה7 של ארמיית המשמר המשוריינת ה3 ביחד עם ארמיית המשמר המשוריינת ה1 בפיקודו של מרשל חיל השריון מיכאיל קטוקוב נעו צפונה. ב17 באגוסט 1944 ממערב לעיר הם נפגשו עם יתר כוחות ארמיית המשמר המשוריינת ה3 שמראש הגשר הצפוני שנעו דרומה ובכך כיתרו את העיר את חיל המצב הגרמני בעיר שהורכב מ2 דיווזיות מהקורפוס ה42. במשך יומיים התנהלו קרבות מרחוב קשים מבית לבית בתוך העיר, ההתקפה הזו גרמה לפיקוד הגרמני להפסיק את ההתקפות אל עבר הגשרים שעל הויסלה על מנת לחלץ את כוחותיהם המכותרים, לבסוף הגרמנים אכן הצליחו למרבה הצער לחלץ את כוחותיהם מהעיר אך אחרי יומיים הלחימה הסתיימה ב19 באוגוסט 1944 העיר סנדומייז' שוחררה על ידי הצבא האדום ראשי הגשרים התאחדו לכדי ראש גשר אחד גדול.

ב26 באוגוסט 1944 הגרמנים פתחו במתקפה האחרונה שלהם בהחלט בניסיון נואש אחרון להגיע אל הגשרים באזור ברנוב ולפצל מחדש את ראש הגשר הסובייטי, כשהפעם הם ניסו לתקוף את האגף הימני של ראש הגשר מכיוון העיירה אפטא וגם במתקפה הזו לקחו חלק טנקי הטיגר 2 החדישים. לצורך המתקפה רוכזו כל הכוחות הגרמנים של קורפוס הפאנצר ה48 כשאליו הוכפפו דיוויזיות הפאנצר 1, 3, 17, 23 וגדודי הפאנצר הכבדים 501 ו509 שהורכבו מטנקי טיגר 1 וטיגר 2 בסך הכל אגרוף הברזל הגרמני בגזרה זו הורכב מ88 טנקים בהם 10 טנקי טיגר מלכותיים, 10 טנקי טיגר רגילים ו11 טנקי פנתר.

המתקפה הזו הונחתה על הגזרה של הארמייה ה13 שנחלשה מהקרבות הקודמים. מתקפה זו הייתה עוצמתית וכבר שיומה הראשון דיוויזיית המשמר ה121 איבדה כמעט את כל התותחים שלה ביחד עם עוד 200 לוחמים הרוגים ופצועים. לשם הועברו כל היחידותש השתתפו בבלימת ההתקפות הגרמניות הקודמות בהם דיוויזיות המשמר המשוריינות 52 ו53, רגימנט המשמר המשוריין הכבד ה71 ורגימנט משמר הנ"ט הארטילרי ה8. במשך יומיים נלחמו לוחמיו של צ'בולה כשהם כמעט מכותרים והדפו את כל ההתקפות עד שב28 באוגוסט 1944 גם המתקפה הזו נכשלה. גנרל הרפה כמה שלא ניסה נכשל במשימתו לחסל את ראש הגשר של קונייב על הויסלה ובספטמבר 1944 כוחותיו שיחררו והפעם לתמיד את שידלוב וסטופניצה והדפו את הגרמנים אל מעבר לקווים שמהם הם התחילו את ההתקפה הראשית שלהם בתחילת אוגוסט כשראש הגשר שלו כבר היה ברוחב של 80 קילומטרים ובעומק של עד 60 קילומטרים.

בקרב הזה הגרמנים ספגו אבידות קשות מאוד שמהן הם כבר לא התאוששו, כשהקרב הזה על גדות נהר הויסלה היה פיאסקו בעבור טנקי הוונדרוואפה הכבדים החדישים של הגרמנים הם טנקי הטיגר 2. מתוך 45 טנקי הטיגר 2 שהיו לרשותו של גדוד הפאנצר הכבד ה501 באוגוסט 1944 נשארו רק 11 בלבד אחרי חודש של לחימה, כלומר הגרמנים איבדו בקרב הזה 34 טנקי טיגר 2 מלכותיים שהיה הראשון שלהם בחזית המזרחית וזה בעוד שהסובייטים לא איבדו בקרב הזה ולו טנק אחד אפילו. כמו כן איבדו הגרמנים עוד עשות טנקים וכלי רק"ם אחרים ביחד עם אלפי חיילים. כך נגוזו התקוות של היטלר להפוך את מהלך המלחמה באמצעות נשק העל, זמנו של הרייך השלישי הלך ואזל. אין יותר זמן לחמש את הצבא בנשק חדיש, אין זמן לשאת ולתת עם בעלות הברית המערביות לסיום המלחמה מהעמדה של כוח ואין גם זמן להעלים את הראיות לפשעים של הנאצים במחנות המוות ובמיוחד באושוויץ.

הגרמנים כאמור לא רק שלא הצליחו לחסל את ראש הסובייטי באזור סנדומייז' שעל הגדה השמאלית של הויסלה אלא גם שהסובייטים הצליחו להרחיב אותו כך שניתן היה לרכז בו כוח גדול וראש הגשר הזה ישמש כנקודת הזינוק שממנה הם יפתחו במתקפה גדולה בינואר 1945 שבה הם יגיעו לשלזיה ואל האודר ובמסגרתה ישוחרר מחנה המוות אושוויץ – בירקנאו.

אולם גם הכוחות הסובייטים ספגו אבידות רבות במהלך הקרבות באוגוסט 1944 בכוח אדם ובציוד והיו עייפים, כמו צריך היה לארגן את העורף הלוגיסטי ולהתכונן להתקפה הגדולה עם כוחות שריון, ארטילריה, אוויר וחי"ר גדולים ומחודשים וגם חלק מהיחידות עוד לא ניתן היה לרכז להתקפה הזו כך למשל הארמייה ה38 של החזית האוקראינית ה1 בשלב הזה עוד הייתה עסוקה בלסייע לכוחות החזית האוקראינית ה4 בקרבות שלה בקרפטים שהסתיימו רק באוקטובר 1944.

בתחילת ספטמבר 1944 כוחותיו של קונייב נעצרו ועברו להגנה לאורך כל גבולותיו החדשים של ראש הגשר והקרבות עליו דעכו ועברו ללחימה בעצימות נמוכה יותר ועד ינואר 1945 כמעט ולא התנהלו כאן קרבות גדולים עליו וקו החזית לא זז.

הקרב על ראש גשר סנדומייז' נגמר בניצחון גדול לצבא האדום ובתבוסה מרה וכואבת לצבא הגרמני ולטנקים החדישים שלו שהוא כל כך קיווה עליהם וכעת היוזמה האסטרטגית שוב פעם חזרה לידי הצבא האדום אולם הלחימה הקשה עליו הצליחה לעכב אותו מלהמשיך ולהתקדם אל תוך פולין ושלזיה ולשחרר את קרקוב ובין היתר את מחנה ההשמדה אושוויץ – בירקאנו, כתוצאה מכך לא הצליח הצבא האדום להציל את אחרוני יהודי אירופה שהובלו למחנה הזה ונרצחו בו בחודשים האחרונים לקיומו וגם באוגוסט 1944 במקביל ללחימה עצמה ולא הצליח למנוע מהנאצים להשמיד חלק מהראיות לפשעים שלהם במחנה כמו למשל לפוצץ את הקרמטוריומים או להתחיל להוציא את אחרוני האסירים לצעדות המוות מערבה אל תוך גרמניה.

בזמן הזה, מקביל לקרבות ובזמן שהכוחות הסובייטים על נהר הויסלה שיקמו את עצמם מהלחימה הקשה והתכוננו להתקפה הגדולה הנאצים המשיכו עד לסוף ינואר 1945 ברצח אחרוני היהודים במחנה והתחילו במרץ להעלים עד כמה שאפשר ועד כמה שיספיק הזמן את הראיות לזוועות במחנה ולפנות את המחנה על ידי הוצאת רוב קורבנותיהם המותשים לצעדות המוות שרבים מהם לא ישרדו אותם. אולם בשלב הזה אסירי המחנה יכלו כבר לשמוע את קולות ירי התותחים של הצבא האדום ואת קולות הקרב ולהבין שגאולתם קרבה.

פעילות המחנה בחודשים האחרונים לקיומו עד לסיום ההשמדה בו, מרד הזונדרקומנדו ופינוי המחנה ותחילת צעדות המוות:

התבוסות המכריעות בחזיתות כלל לא גרמו לנאצים להוריד את קצב הרציחות ובמיוחד במחנה ההשמדה אושוויץ – בירקנאו, ההפך לקראת סופה של המלחמה קצב ההשמדה גבר והנאצים השקיעו משאבים רבים למימוש תוכניתם לרצוח כמה שיותר יהודים וזה גם היה על חשבון משאבים הכרחיים לחזית.

היה להם ברור שזמנם קצוב, ככה שבחודשים האחרונים לפעילותו של המחנה הגיעו אליו יהודים מהונגריה, לודז', צ'כוסלובקיה, אחרוני יהודי הולנד, בלגיה יוון ובמיוחד איי יוון להשמדה. בחודשים האחרונים היהודים שהגיעו לרמפה כבר לא עברו רישום או סלקציה אלא ישר נשלחו אל תאי הגזים, דבר דומה קרה לצוענים במחנה שהימלר ציווה להשמיד את כולם, ב2 באוגוסט 1944 הנאצים השמידו לחלוטין את מחנה הצוענים על כל יושביו.

במקביל באותה התקופה בשיאה הייתה השמדת יהודי הונגריה, סלובקיה ולודז'. באוגוסט ובספטמבר 1944 התבצעו אחרוני הגירושים של יהודי הולנד ובלגיה למחנה הארור הזה. מאות אלפי בני אדם נרצחו בחודשים האחרונים לפעילות המחנה הזה קרי, מיולי 1944 ועד ינואר 1945. בקיץ 1944 המשרפות של המחנה כבר לא עמדו בעומס, היו כבר כל כך הרבה אסירים שרבים מהם האלצו להמתין למותם ביער של מחוץ למחנה במשך 6-12 שעות.

מי שהיו אמורים לשרוף את הגופות ולטפל בחפצי הנרצחים היו הזונדרקומנדו, קבוצת עבודה מיוחדת של יהודים שמנתה כאלף איש בעיקר מיוון. הם אומנם קיבלו תנאים טובים יותר משל שאר האסירים אך מכיוון שהם ידעו את האמת על אושוויץ הנאצים דאגו לרצוח אותם אחת לכמה זמן ולחליפם בעובדים חדשים שבבוא העת גם כן ירצחו על מנת שלא יוכלו לספר את האמת ולהזהיר את שאר האסירים.

מרחוק האסירים כבר יכלו לשמוע את הארטילריה הסובייטית הולמת בגרמנים אי שם על גדות הויסלה והבינו כי ישועתם קרובה יותר מתמיד, אך הבינו שהנאצים ירצחו אותם בקרוב מאוד על מנת להסתיר את הפשעים שלהם. לכן הם תיכננו מררד שבמסגרתו הם יפוצצו את המשרפות שבהם נמצאים תא הגזים והתנורים ובכך לסכל במו ידיהם את ההשמדה השיטתית של הנאצים.

האסירים יצרו קשר עם קבוצת אסירות שעבדה במפעל לייצור חומרי נפץ Weichsel Metall Union Werke שנקרא בפי האסירים האוניון. האסירות העבירו מידי יום שקיות קטנות של חומר נפץ אל הזונדרקומנדו.

ב7 באוקטובר 1944 יצא המרד לדרך, בשעה 12:00 הגיעו הגרמנים בהפתעה למשרפות 4 ו5 והחלו לבודד קבוצת אסירים המיועדת לגירוש. ללא תיאום עם חבריהם במשרפות 2 ו3 החלו האסירים במשרפות 4 ו5 להתנגד לגרמנים בעזרת כלי נשק קרים ומעט הנשק שהיה בידם. הגרמנים נסוגו ופתחו באש על האסירים ובמקביל הזעיקו עזרה מהמחנה. האסירים שהתבצרו במבנה המשרפות הציתו את משרפה 4 והאש הגיעה לגג העץ וגרמה להתמוטטות המבנה ובכך הוציאו אותה מכלל שימוש וכן גרמו נזק למשרפה 5. הכוחות הגרמנים שתוגברו החלו לירות ללא הבחנה אל האסירים שהסתתרו במשרפות והרגו רבים מהם.

האסירים במשרפות 2 ו3, שתכננו להצטרף למרד בשעה 16:00, הופתעו מהאירועים במשרפות 4 ו5. האסירים במשרפה 3 החליטו שלא להצטרף למרד מתוך הבנה שהגרמנים מחכים מחוץ למבנה לירות בהם. לעומת זאת האסירים במשרפה 2 כן יצאו מהמבנה ותוך שימוש בנשק קר וברימונים שהרכיבו בעזרת חומר הנפץ שקיבלו הצליחו לפלס דרכם לגדר התיל של המחנה, לחתוך אותה ולצאת. במהלך המרד נהרגו 452 אסירים כשרק 27 אסירים בלבד זכו לשרוד עד לסוף המלחמה כמעט כל משתתפי המרד נרצחו.

בחקירה הגרמנים גילו שחומר הנפץ הוגנב מהאוניון, הנשים שעבדו במפעל ונחרקו ועונו בבבלוק 11 וב6 בינואר 1945 3 שבועות בלבד לפני שחרור המחנה הנאצים תלו ברחבת המסדרים 4 נשים שהיו מעורבות בהגנבת אבק השריפה לזונדרקומנדו אלו רוז'ה רובוטה, אלה גרטנר, אסתר (אסטושה) וייסבלום ורגינה ספירשטיין.
זה מרד האסירים הגדול ביותר במחנה ההשמדה אושוויץ – בירקנאו ואחד המרשימים ומעוררי הערצה בתולדות השואה.

בעקבות התקרבות הצבא האדום אל המחנה ומרד הזונדרקומנדו שבו הושמד הקרמטוריום ה4, הורה ראש האס אס רייכספיהרר אס אס היינריך הימלר ב3 בנובמבר 1944 על עצירתה וסיומה המוחלטת והסופית של ההשמדה במחנה ההשמדה אושוויץ – בירקנאו ופינוי המחנה וחיסולו על אסיריו ותחילת טישטוש הפשעים שהתבצעו בו.

הנאצים ממש לא רצו לחזור על המקרה של מחנה ההשמדה מיידנק שבו הם נסוגו מהמחנה מבלי שהספיקו לפנות אותו כראוי להעלים את הראיות לזוועות שם ובכך זוועות המחנה התגלו לעיניי כל, פינוי המחנה על אסיריו וטישטוש הפשעים החל עוד באוגוסט 1944 עם התקדמותו המהירה של הצבא האדום, אז פונו מהמחנה כ70 אלף אסירים ב130 טרנספורטים שונים ופוזרו במחנות הריכוז השונים בגרמניה ובאוסטריה כמו ברגן – בלזן, מאוטהאוזן, דכאו, בוכנוואלד ועוד. עם התגברות הלחץ בחזית המזרחית והמשך התקדמותו המהירה של הצבא האדום, הועברו האסירים גם למחנה הריכוז גרוס-רוזן שהפך לתחנת מעבר מרכזית לאלפי אסירים בטרם ימשיכו בדרכם לעומק גרמניה.

פיקוד האס אס והתנהלת המחנה החלו להשמיד את הראיות לפשעים ולזוועות שבוצעו במחנה, בין היתר נשרפו והושמדו מסמכים רבים, בורות ובהם עצמות אדם כוסו, עצמות של בני אדם רוטשו עד דק, האפר האנושי עורבב עם האדמה, אסירים רבים שעבדו בהנהלה, אנשי הזונדרקומנדו, קאפוים ויתר האסירים בעלי התפקידים שידעו על מה שהתחולל במחנה נרצחו כדי שלא יספרו את האמת, המבנה של קרמטוריום 5 פורק ואילו יתר המבנים בה המשרפות ותאי הגזים הוכנו לפיצוץ, לגרמניה פונו על משאיות ועל רכבות חומרי בניין וכך גם חפציהם של הנרצחים שהוחסנו במבנה של קומנדו – קנדה.

עם תחילת המתקפה הסובייטית בפולין במסגרת מבצע ויסלה – אודר ב12 בינואר 1945 והתקדמותה המהירה אל עבר קרקוב הנמצא כ70 קילומטרים מהמחנה, הוגברו פעולות השמדת הראיות והקצב שלהן גבר על מנת להספיק להעלים את הכל ולהימלט לפני בואו של הצבא האדום. ב17 בינואר 1945 כאשר הצבא האדום כבר עמד במרחק של כמה מטרים מקרקוב אנשי האס אס של המחנה החלו פינויים המהיר של 65 אלף אסירים, כשמרביתם היו יהודים. כך החלו צעדות המוות הידועות לשמצה, פינוי האסירים נעשה באנדרלמוסיה מוחלטת, ורבים מהאסירים יכלו לנצל זאת ולהסתתר בשטחי המחנה הנטושים על מנת שלא להצטרף לשיירות היוצאות, אולם מרבית אסירי המחנה באותה העת בכל זאת נלקחו אל צעדות המוות הללו.

האסירים הוכרחו לצעוד עשרות קילומטרים בשלג בחורף ומזג האוויר הקפוא שהיה מסביב כשלא היה עליהם ביגוד מספיק להתחמם וכשהם מחוסרי כוחות וחלשים. הם צעדו ברגל כ60 קילומטרים עד לוודז'יסלאב שלונסקי או עד לגלביצה ומשם הם הועלו על רכבותת למחנה הריכוז בגרמניה ובאוסטריה, אולם רבים נאלצו בכל זאת לצעוד ברגל את כל הדרך הזאת בתנאים מפלצתיים עד למחנות הריכוז אי שם בלב הרייך השלישי. רק 2200 אסירים בלבד מכמה ממחנות המשנה והמפעלים של אושוויץ פונו ברכבות למאוטהאוזן ב23 וב24 בינואר 1945.

במהלך הפינוי וצעדות המוות האס אס הריצו בכוח את האסירים. הם רצחו כל מי שהיה חלש, כל מי שהעז לעצור ולו לרגע או שלא יכל להמשיך עוד ללכת, אלה שהתסרחו מאחור ואת אלה שניסו לברוח. בשלזיה הנאצים רצחו כ3 אלף בני אדם במהלך הצעדות כשבסך הכל בצעדות המוות של אושוויץ נרצחו 9-15 אלף בני אדם בסך הכל.

באותו הזמן מהמחנה ברחו גם אנשי המפקדה וסגל האס אס של המחנה. מפקד המחנה, מפקדי הצריפים ומחנות המשנה, הרופאים שביצעו את הניסויים הרפואים המחרידים בבני אדם בהם גם יוזף מנגלה, שומרים גרמנים ואנשי טראווניקי אוקראינים ופולנים ששיתפו פעולה עם הנאצים. בדרכם החוצה הם השמידו חלק גדו להמסמכים והתיעודים במחנה ובזזו את השלל מהנרצחים שנשאר במבנה קומנדו – קנדה.

במחנה אושוויץ עצמו נשאר 7-9 אלף אסירים שרובם היו חלשים, חולים או תשושים. רבים מהם ובמיוחד אלו שעוד היו כלואים במרתפים של בלוק 11 היו בטוחים כי בכוונת הגרמנים לרצוח את כולם. לא ברור אם אכן הייתה פקודה לכך אך עדיין אסירים רבים כשרובם יהודים נרצחו בימים הממש אחרונים לפני שיחרור המחנה, בהוצאות המוניות שביצעו הנאצים שניסו בימים האחרונים לפעילות המחנה לרצוח כמה שיותר אסירים ואת מי שהם רק יכלו. כך למשל בבירקנאו נרצחו רגע ממש לפני השחרור 300 יהודים ועוד כמה שבויי מלחמה סובייטים, כך גם בכמה מחנות משנה ובמפעלים השונים נרצחו עוד 400 אסירים יהודים שנשרפו בחיים או נורו למוות. אולם רב אסירי המחנה הצליחו בכל זאת לשרוד ולהינצל בשל הירידה במשמעת של אנשי האס אס והחופזה ובהילות הרבה שלהם בעת שהם ברחו מהמחנה מאימת הדין של הצבא האדום המתקרב.

ב20-21 בינואר 1945 הוסרו והורדו אחת ולתמיד כל עמדות ומגדלי השמירה במחנה וכך השומרים של המחנה, אלה מחנה זרמו יחידות של הוורמאכט שנסוגו אל המחנה ואל העיר אושוויינצ'ים מפני הכוחות הסובייטים שניסו באזור הזה לתפוס עמדות הגנה כשבחלק ממבני המחנה הם השתמשו בהם כמחסני תחמושת וציוד, כשעל המחנה עצמו מאותה העת שמר כוח סיור של גדוד אס אס.

ב20 בינואר 1945 אנשי האס אס שנשארו במחנה פוצצו את מבני המחנה ובעיקר את קרמטוריומים 2 ו3 וביום שלמחרת הם שרפו את מבנה קומנדו – קנדה שבבירקנאו כשכבר לא ניתן היה להוציא מהמחנה את כל הרכוש שנבזז, מעטים מן החפצים שהיו שם שרדו והשתמרו עד ימינו. ב26 בינואר 1945 יום לפני הגעת הצבא האדום הנאצים פוצצו את מה שנשאר מקרמטוריום 4, נעלו את אסירי בתוך המחנה וברחו.

הצבא האדום פותח במבצע ויסלה – אודר (שבמסגרתו שוחרר המחנה) ומשחרר את קרקוב:

אחרי תום ודעיכת הקרבות העזים על ראש גשר סנדומייז' כמו גם על יתר ראשי הגשר הסובייטים שעל נהר הויסלה באוגוסט 1944 החלו כוחות הצבא האדום של החזית הבלארוסית ה1 בפיקודו של מרשל ברית המועצות גיאורגי ז'וקוב והחזית האוקראינית ה1 בפיקודו של מרשל ברית המועצות איוואן קונייב בהכנות קדחתניות לקראת מתקפה רבית גדולה אשר מטרתה הייתה לטהר את פולין כולה מידי הכובשים הגרמנים ולהביא את הצבא האדום אל נהר האודר ואל חלקיה הכלכליים של גרמניה הנאצית ובכלל זאת חבל שלזיה הפורה והעשיר במפעלי תעשייה, במכרות ומרבצי פחם ובשאר משאבי טבע שהיו כל כך חיוניים לרייך השלישי ולכלכלה ולתעשייה שלו להמשך המלחמה ולאפשר את התנאים לתחילת כיבושה של ברלין.

בזמן הזה מספטמבר 1944 ועד ינואר 1945 הצליח הצבא האדום לרכז כוח התקפי ענק על 3 ראשי הגשר שעל נהר הויסלה. בינואר 1945 ריכזו הכוחות הסובייטים על הגדה המערבית של הויסלה כ2 מיליון חיילים, 5 אלף מטוסים, 37 אלף תותחים ו7 אלף טנקים.

מולם עמדה קבוצת ארמיות A בפיקודו של גנרל אוברסט יוזף הרפה שמנתה 400 אלף חיילים, 600 מטוסים, 5 אלף תותחים ו1.2 אלף טנקים. כך שהצבא האדום עלה על הצבא הגרמני בגזרה זו בכמה מונים מבחינת כוח אדם פי 5, בחיל האוויר פי 8, בארטילריה פי 7 ובכמות טנקים ושאר כלי רק"ם פי 6. היתרון המספרי העצום הזה הגיע בשל העובדה כי הפיקוד הגרמני במזרח העריך באופן מוטעה כי המתקפות הסובייטיות הבאות יתרחשו בפרוסיה המזרחית ובהונגריה ובשל הסטת כמות גדולה של כוחות גרמנים אל החזית המערבית לטובת המתקפות הגרמניות בארדנים ובאזור אלזאס כנגד בעלות הברית המערביות, משכך קבוצת ארמיות A נותרה ערב המתקפה הסובייטית הגדולה כמעט ללא עתודות.

אולם היתרון המספרי לכשכעצמו לא הבטיח הצלחה לכוחות הסובייטים, הגרמנים לאורך כל 4 החודשים האלו בנו קווי מערכת הגנה עמוקה ויציבה מוצבים, מקלעים כוחות חי"ר ושריון רבים, כמו כן הייתה להם עוד תחבולה אסטרטגית וטקטית מתוחכמת וקטלנית כדי להתמודד עם הארטילריה הסובייטית העוצמתית ולעצור את המתקפה הסובייטית והיא טקטיקת המעבר לקוו השוחות האחורי. אם עד כה כל התקפה סובייטית גדולה נפתחה בריכוך ארטילרי עוצמתי שהשמיד כל דבר שזז בקו ההגנה הראשון כשכמעט כל החיילים הגרמנים שבו נהרגו או שכבר לא היו במצב של להילחם דבר שאיפשר לכוחות החי"ר והשריון הסובייטי לפרוץ אותו כמעט שללא כל התנגדות, אז כעת הגרמנים באמצעות הטקטיקה הזו כשזיהו שעומדת להיפתח הפגזה ארטילרית כבידה לקראת התקפה אפשרית נסוגו במעט ברגע האחרון דרך תעלות המעבר אל השוחות האחוריות שהיו כ2-3 קילומטרים מהקו הקידמי ושם כבר להילחם בכוחות הסובייטים המסתערים ולפגוש אותם עם מטח כבד של אש מקלעים ונק"ל צולבת. כתוצאה מכך התותחנים הסובייטים יפגיזו עמדות ריקות מאדם ובכך יבזבזו מלאי רב ויקר ביותר של תחמושת דבר שיאלץ את כוחות הארטילריה הסובייטיות שוב לבצע איכון ולאתר מטרות חדשות, לעבור ולהתפרס כמה קילומטרים קדימה ובכך הסובייטים היו מפסידים זמן יקר שבו בזמן הזה הגרמנים יביאו תגבורות וכוחות שריון בהם טנקי הטיגר המלכותיים החדישים שיחכו לכוחות הסובייטים ויחסמו את אזור ההבקעה של הגיזרה. הגרמנים בכך קיוו לפצות על המחסור החמור שלהם בכוח אדם, חיל אוויר וארטילריה, טקטיקה זו אכן עבדה מצויין לגרמנים במהלך הקרבות על העיר לבוב מול כוחותיו של קונייב ביולי 1944 כשבזמן שעבר מאז הם פיתחו ושיכללו אותה מאוד והביאו עד לתחילת 1945 לסיומה הלוגי מבחינה תאורתית ופרקטית כשהאדריכל של הטקטיקה הזו הוא גנרל הרפה בעצמו וכעת בינואר 1945 הגרמנים קיוו לשחזר בפולין את ההצלחה של הטקטיקה שלהם שוב פעם מול כוחותיו של ז'וקוב וקונייב.

לפני המתקפה לוחמי חיל ההנדסה הקרבית הסובייטית בנו גשרים על הויסלה שבאמצעותם הועברו עוד כוחות שהתרכזו על ראשי הגשרים, כל יום הגיעו אלפי רכבות עם תחמושת ותגבורות כשרק החזית הבלארוסית ה1 מידי יום קיבלה אספקה, ציוד ותגבורות מ1300 רכבות, בשבועות האחרונים למתקפה לוחמי החי"ר והשריון התאמנו השכם וערב ושיכללו את תוכנית המתקפה, אפילו נבנו דגמים של הסביבה כתוצאה מכך כל לוחם ידע היטב את המשימה שלו במתקפה העתידית. קונייב וז'וקוב היה מודעים לטקטיקה הגרמנית החדשה ולכן היה חשוב מאוד לשמור את ההכנות להתקפה בסוד על מנת שהגרמנים לא יוכלו לדעת מתי תפתח ההתקפה לכן כל ריכוזי הכוחות נעשו בלילות, כמו כן במהלך תקופת השקט מהקרבות השתכללה התקשורת, המוכנות המבצעית של הכוחות בשטח הייתה 100%. המבצע הזה היה אמור להתחיל ב20 בינואר 1945 והוא כל הזמן נדחה בשל תנאי מזג האוויר שלא איפשרו לחיל האוויר הסובייטי שבשלב הזה עלה על חיל האוויר הגרמני בכמות ובאיכות לפעול, אך לבקשתו של צ'רצ'יל שכן בעלות הברית המערביות היו במצב לא פשוט בשל המתקפות הגרמניות העזות בארדנים ובאלזאס המתקפה הוקדמה ב8 ימים.

מרשל קונייב בכלל היה יצירתי בכל מה שקשור לריכוז הכוחות בחשאי, בימים האחרונים לקראת המתקפה התחילו להשמיע לגרמנים דרך רמקולים רבי עוצמה מוזיקה חזקה שפעלה במשך כל שעות היממה, הגרמנים תפסו אותה כניסיון ללחץ פסיכולוגי, מלחמה פסיכולוגית וניסיון לבצע דה מורליזציה ולכן השמיעו את המוזיקה שלהם אל השוחות הסובייטים ובכך מבלי לדעת למעשה עזרו לכוחות הסובייטים של מרשל קונייב להסוות את רעשי הטנקים, התותחים המתנייעים, גוררי התותחים ושל שאר הציוד הכבד שרוכז בראש גשר סנודמייז' לקראת המתקפה.

ב12 בינואר 1945 בשעה 5:00 בבוקר הושמע לראשונה ההמנון החדש של ברית המועצות ולאחריו נפתחה המתקפה סובייטית של החזית האוקראינית ה1 בריכוך ארטילרי כבד מאוד שנמשך כ15 דקות ובו הופעלו כמות אדירה של תותחים, 300 תותחים על קילומטר. אחרי ההרעשה הארטילרית עברו הגדודים הסובייטים הקידמיים להתקפה.

הם השתלטו על קו ההגנה הראשון וכשהם החלו בניסיון להבקיע את קו ההגנה השני הם הופגזו על ידי אש תותחים ומרגמות חזקה שבלמה לזמן עצרה אותם לזמן מה, בשעה 10:00 חודש הריכוך הארטילרי שנמשך שעתיים כשבחלק מגזרות החזית הריכוך הארטילרי לא בוצע ביסודיות על הקו הראשון כדי להנחית את כל העוצמה על קווי ההגנה האחוריים שאליהם נסוגו הגרמנים.

אחרי כמה שעות של לחימה הלוחמים ביצעו את המשימה ופרצו את קווי ההגנה שלשם הכניס קונייב יש את 2 ארמיות השריון שלו, אלו הן ארמיית המשמר המשוריינת ה3 בפיקודו של מרשל חיל השריון פאבל ריבאלקו והארמייה המשוריינת ה4 של מרשל חיל השריון דמיטרי לליושנקו. בשלב פקודתו של היטלר להעציב את העתודות בקו החזית הם נפגעו כבר ביום הראשון ולא יכלו להיות משומשות במסגרת תוכנית ההגנה שתוכננה קודם לכן על ידי הפיקוד הגרמני, קווי ההגנה האחוריים היו ריקים הפיקוד של הוורמאכט תיכנן שהיחידות שהיו בקו הקידמי בעת הנסיגה התפסו בהם עמדות הגנה וינסו להתבצר ולבלום שם את הסובייטים, אבל מרשל קונייב פקד להמשיך להתקדם ולהילחם גם ביום וגם בלילה על מנת לא לתת לנאצים אפשרות וזמן להתארגן ולהתבצר בעמדות הגנה. בתום היום הראשון למתקפה הצליחו כוחותיו לעבור 25 קילומטרים ולשחרר את חמיילניק, בוסקו-זדרוי, אפטא, דמביצה וטרנוב ועוד עיירות וכפרים אחרים במרחב.

ב13 בינואר 1945 ניסו הגרמנים לבצע מתקפת נגד באמצעות לא פחות מאשר 450 טנקים וכלים רק"ם של קורפוס הפאנצר ה24 מארמיית הפאנצר ה4 כנגד הארמייה שלליושנקו. באזור העיירה ליסוב שלא הרחק מקיילצה את מתקפת הנגד הגרמנית הוביל גדוד הפאנצר הכבד ה424 שלרשותו היו 70 טנקי טיגר משני הסוגים, גדוד זה נתקל בבריגדת המשמר המשוריינת ה61. בתחילת 1945 כמעט כל חיל השריון הסובייטי כבר היה מצוייד כמעט לחלוטין בטנקי T-34 עם תותח 85 מ"מ שהיה התשובה המנצחת כנגד הטנקים הגרמנים הכבדים של סוף המלחמה. לאחר מספר שעות בלבד של קרב שריון גדוד הפאנצר הכבד ה424 הושמד כמעט לחלוטין כשהשריונרים הסובייטים לא רק שלא הרגישו בכך אלא שעד לסיום הקרב הם היו בטוחים שיש להם כאן עסק עם טנקי פנתר בכלל. ב14 בינואר 1945 כוחות ארמיית המשמר ה3 של החזית האוקראינית ה1 נפגשו עם כוחות החזית הבלארוסית ה1 ובכך התאחדו 3 ראשי הגשרי הסובייטים שעל הויסלה לכדי חזית רחבה שלמה.

באותו היום באזור קיילצה כותרו והושמדו לחלוטין דיוויזיית הפאנצר ה17 והדיוויזיה הממונעת ה20 מהקורפוס ה42, דבר דומה קרה גם לדיוויזיית הפאנצר ה16 ביערות שממערב לחמיילניק על ידי הארמייה ה52 וארמיית המשמר המשוריינת ה3. ב15 בינואר 1945 ארמיית המשמר ה3 בשיתוף עם הקורפוס המשוריין ה25, הארמייה ה13 ויחידות של הארמייה המשוריינת ה4 הנחיתו מהלומה קשה והשמידו את הקורפוס ה42 ושיחררו את קיילצה.

באותו הזמן קורפוס המשמר המשוריין ה6 צלח את נהר הנידה ותפס ראש בגדה המערבית שלו, הכוחות הגרמנים לא הצליחו לבנות קו חזית חדש, הם נסוגו כל כך מהר שלא הספיקו לאייש את קווי ההגנה העורפיים ולפצוץ את הגשרים שעל הנהרות, אף אחד לא יכל כבר לעצור את ההתקפה הסובייטית, פשוט לא היה למי או עם מה אפשרות כזאת כבר.

העליונות האווירית הסובייטית הייתה אחד מהגורמים החשובים להצלחת המתקפה, כוחות היבשה התקדמו כשהם חופו על ידי מטוסי ארמיית האוויר ה2, כשקצב ההתקדמות הלך וגבר בהתמדה, כל זה בא גם בזכות הניסיון שצברו לוחמי הצבא האדום שעד אז נאלצו לעבור הרבה.

בזמן הזה היטלר היה בחופשה, הוא סירב להאמין באסון המתקרב והאמין שהכוחות שיש קרב לקבוצת ארמיות A מספיקים בשביל לעצור את המתקפה הסובייטית ולכן סירב לתגבר אותה בעוד עתודות. אולם החדשות הרעות מהחזית המזרחית גרמו לו לחזור לברלין ולשנות את דעתו ולהסכים לשנע עתודות לפולין הן מגזרות אחרות בחזית המזרחית והן מהחזית המערבית דבר שהקל מאוד הן על הכוחות הסובייטים בגזרות אחרות והן על בעלות הברית המערביות., כך למשל לאזור קיילצה הגיע הישר מקניגסברג הגיע קורפוס הפאנצר גרוסדוייטשלנד ובכך הקל על כוחות החזית הבלארוסית ה3 את כיבוש בירת פרוסיה המזרחית. אולם זה כבר היה מאוחר מידי שכן לעיתים אותן עתודות נפרקו מהרכבות תחת אש הארטילריה הסובייטית.

ב16 בינואר 1945 גנרל הרפה הואשם בכישלון והודח מתפקידו כמפקד קבוצת ארמיות A ונשלח לחזית המערבית ואותו החליף בתפקיד כמפקד קבוצת ארמיות A פילדמרשל פרדיננד שרנר שהיה ידוע בקנאותו כנאצי מושבע ואכזרי מאוד אפילו כלפי פקודיו שלו והיה חביבו של היטלר. אולם גם הוא לא יכל לעשות הרבה, מצבה של קבוצת ארמיות A היה כל כך גרוע שהיא כבר כמעט שלא תיפקדה, רק אחרי 4 ימים הגיע שרנר למטה שלו בשלזיה וכשהוא הגיע התברר שכבר אין על מי לפקד שכן נותק הקשר עם המטות של הארמיות הנסוגות לא של ארמיית הפאנצר ה4 וכך גם לא ניתן היה להשיג את המטה של הארמיות 9 ו17. באותו היום שיחרר הצבא האדום את ראדום.

ב17 בינואר 1945 הסטבקה הטילה על כוחותיו של קונייב לשחרר את שלזיה עד לתחילת חודש פברואר, עד אז כוחות החזית האוקראינית ה1 הצליחו לעבור מרחק של 150 קילומטרים וברוחב חזית של 250 קילומטרים, להשמיד את עיקר כוחותיה של ארמיית הפאנצר ה4 ולהסב נזק אדיר לארמייה ה17.

ב18 בינואר 1945 הארמייה המשוריינת ה4 שיחררה את ראדומסק ובאותו היום השריונרים מהגדוד המשוריין ה54 של גווארדי מאיור סמיון חאחריקוב מארמיית המשמר המשוריינת ה3 צלחו את נהרות הפיליצה והורטה וללא כל מעצורים גמעו 200 קילומטרים ונכנסו לצ'נסטוחובה, הגרמנים עמדו לפוצץ את המנזר הראשי של העיר אך הם לא הספיקו והחבלנים הסובייטים ניטרלו את המטענים והצילו אותו, רגע לפני שהם נכנסו אל העיר הגיעה אליה רכבת עמוסה בטנקים וחיילים שפרקו ממנו אך הגרמנים לא הספיקו לפרוק את המטען מהרכבת והיא הושמדה על ידי השריונרים הסובייטים כאשר הם נכנסו לעיר.

התעמולה הנאצית ניסתה להסית את האוכלוסייה הפולנית כנגד הצבא האדום אך לא היה לזה כבר זמן, חיילים גרמנים שאיבדו את יחידותיהם השבורות שוטטו להם באזור הכפריים והפולנים מיד הסגירו אותם לידי הסובייטים.

באגף השמאלי של החזית האוקראינית ה1 הארמיות 59 ו60 התקדמו אל עבר קרקוב, העיר השנייה בגודלה בפולין ובירתה הישנה. הארמייה ה59 ביצעה תמרון של איגוף יצאה אל עורף של חיל המצב הגרמני בקרקוב, על מנת להימנע מקרבות רחוב בעיר שיביאו גם להרס רבים מאתרי המורשת החשובים של העיר הפיקוד הסובייטי החליט שלא לכתר את העיר אלא ליצור איום כזה אך להשאיר לחיל המצב הגרמני מסדרון לא גדול שדרכו הוא יוכל לעזוב את העיר ולהשמיד אותו כבר מחוצה לה, ההחלטה הזו התבררה כנכונה ואכן הגרמנים ניצלו את המסדרון ויצאו מהעיר, בזכות זה ב19 בינואר 1945 הצבא האדום שיחרר את קרקוב כשהיא כמעט שלא ניזוקה בגלל המלחמה, הגרמנים ניסו להחריב אותה ואת אתרי המורשת שלה אך גם כאן הם נכשלו ולא הספיקו לבצע את זמם.

כך שיחררו הכוחות הסובייטים את העיר קרקוב עיר הבירה הישנה של פולין, העיר השנייה בגודלה בה, הנמצאת כ70 קילומטרים בלבד ממחנה ההשמדה אושוויץ – בירקנאו שאליו נעו לוחמי הארמיות 59 ו60 על מנת לשים סוף למפעל המוות הזה כשרובם עד לרגע האחרון לא ידעו דבר על עצם קיומו.

מה ידעו הדרג המדיני והפיקוד הצבאי הסובייטי על מחנה ההשמדה אושוויץ -בירקנאו?:

הידיעות על המחנה ועל מצבם של האסירים ועל המתרחש בו החלו להגיע כבר באפריל 1943 אז כמה חיילים גרמנים שנשבו בידי הצבא האדום כבר דיווחו על קיומו של המחנה כמו גם על קיומם של עוד מחנות אחרים בקיץ. ידיעות דומות הגיעו לידי הארמייה ה50 מפי שבויים גרמנים במרץ 1944 ואז פורסם לראשונה כמה פעמים בעיתונות הסובייטית קצת מזוועות המחנה. בתחילת אוגוסט 1944 החלו להגיע אל תחנת המעבר של הארמייה ה13 ראשוני האנשים המעטים שבמעטים שהצליחו לברוח מאושוויץ, חלקם היו אזרחים וחלקם היו שבויי מלחמה סובייטים אחד מהם היה הקצין הסובייטי סטארשי לייטננט גבריש פאבל לוקיץ' מדיוויזיה 261 אשר נשבה עוד ב1941 והגיע לאושוויץ, הם תושאלו על ידי הסמרש המודיעין הנגדי של ברית המועצות ושם הם סיפרו על מחנה ההשמדה והריכוז אושוויץ -בירקנאו.

לוקיץ' סיפר לאנשי הסמארש על המחנה הזה ועל תעשיית המוות שבנו הנאצים במקום הארור הזה. הוא סיפר על תאי הגזים, שריפת הגופות בתנורים, על עבודות הפרך והניסויים הרפואיים בבני אדם, על רצח העם שהתרחש בין כותלי המחנה הזה, על היקפי הרצח, מצב הקשה של האסירים וגודלו של המחנה. כך ב23 באוגוסט 1944 שלח הקומיסר הראשי לביטחון לאומי של אוקראינה גנרל – לייטננט סרגיי סבצ'נקו דיווח מיוחד למוסקבה אודות מחנה ההשמדה בירקנאו. כמו כן ב6 בספטמבר 1944 על שולחנו של ראש המנהלה ה4 של ההנקו"ד גנרל – לייטננט פאבל סודופלאטוב תיק אושוויץ ובו דיווחים מפי הניצולים שברחו מהמחנה והגיעו אל הצבא האדום וסיפרו על המחנה. יומיים לאחר מכן ב8 בספטמבר 1944 המידע אודות המחנה הגיע בדמות מכתב מסווג אל המועצה הצבאית ואל המטה של החזית האוקראינית ה1. ככה שהדרג המדיני והפיקוד הצבאי הסובייטי וכך גם שירותי המודיעין של ברית המועצות ידעו על קיומו של אושוויץ – בירקנאו ועל המתרחש בו ובין היתרר עם היהודים עוד הרבה לפני הגעת ראשוני החיילים הסובייטים אל המחנה.
אולם הלוחמים שבשטח עד רמת מפקדי הדיוויזיות ידעו על קיומו ב26 וב27 בינואר 1945 כאשר הגיעו ראשוני החיילים הסובייטים לשם או מפי לוחמי סיור שהיו קודם לכן.
מעולם לא ניתנה משימה ספציפית לשחרר את המחנה או נעשה מאמץ כלשהו לשחרר אותו כמה שיותר מוקדם, שיחרור המחנה נעשה במסגרת מבצע ויסלה אודר וכחלק מההתקדמות הסובייטיות מערבה.
שחרור מחנה ההשמדה והריכוז אושוויץ – בירקנאו ושחרור העיר אושוויינצ'ים:
אחרי שחרור קרקוב מוקדם בבוקר ה20 בינואר 1945 המשיכו כוחות הצבא האדום במתקפה אל עבר שלזיה והאודר, ארמיית המשמר המשוריינת ה3 של ריבאלקו הייתה אמורה לנוע לאורך נהר האודר מצפון לדרום, בעוד הארמייה ה21 שתוגברה בקורפוס המשוריין ה31 ובקורפוס משמר הפרשים ה1 אל עבר העיר ביטום ולאגף מצפון וצפון מערב את האזור התעשייתי של שלזיה. הארמייה ה59 בפיקודו של גנרל – פולקובניק איוואן קורובניקוב הייתה אמורה לנוע ולשחרר את קטוביץ בעוד הארמייה ה60 זו ששיחררה את אושוויץ בפיקודו של גנרל ארמייה פאבל קורוצ'קין נע לאורך נהר הויסלה כדי לאגף את שלזיה מדרום.
ב23 בינואר 1945 כאשר כוחותיו של קנייב נתקלו בהתנגדות קשה הוא שלח את ארמיית המשמר המשוריינת ה3 אל העורף של הגרמנים, דבר שאילץ את הנאצים להפנות חלק מהדיוויזיות שלהם כנגד הטנקים הסובייטים המסתערים ובכך הקל את משימתן של הארמיות ה59 ו60 שבשיתוף עם הארמייה ה38 של החזית האוקראינית ה4 מדרום נעו לכיוון דרום מערב אל עבר מחנה ההשמדה אושוויץ – בירקנאו ואל העיר אושוויינצ'ים שעל שמה קרוי המחנה הרצחני הזה. כשב 24 בינואר 1945 מפקד הארמייה ה60 גנרל קורוצ'קין הטיל על הקורפוסים 28 ו106 שבפיקודו לשחרר את הערים אושוויינצ'ים ונייברון ואת מחנה אושוויץ.מחנה ההשמדה אושוויץ – בירקנאו התפרס על פני כ400-500 הקטרים שהם כ40-50 קילומטרים רבועים והורכב מכ40 מחנות משנה ומפעלים שבהם עבדו בפרך האסירים כשהראשיים הם אושוויץ 1 שליד אושוויינצ'ים עם השלט המפורסם העבודה משחררת והיה מחנה ריכוז ובו היו את רחבת המסדרים, בלוקים 10 ו11, מגורי סגל האס אס ואת קרמטוריום 1 שהיה היחיד ששרד את המלחמה, בירקנאו (הוא אשוויץ 2) הנמצא ליד בז'ז'ינקה ובו התבצעה עיקר ההשמדה ובו היו צריפי האסירים, קרמטוריומים 2,3,4 ו5 שהושמדו, הרמפה שממנו הורדו האסירים היהודים ומבנה קומנדו -קנדה ואושוויץ – מונוביץ (הוא אושוויץ 3) שהיה מחנה עבודה ומפעלים של חברת אי גה פארבן ובו הועסקו אלפי אסירים יהודים במפעלי הנשק והדלק הסינטטי שסיפק לוורמאכט נשק, דלק ותחמושת.על מחנה ההשמדה אושוויץ – בירקנאו ועל אושוויינצ'ים הגן מפני הצבא האדום הקורפוס ה59 של הארמייה ה17 ולו היו 2 דיוויזיות גרמניות אלו הן הדיוויזיות 359 ו371 של הוורמאכט שתוגברו בטנקים ובכמה גדודים נפרדים ובמחנה עצמו הוצב גדוד אס אס. משימתם הייתה להילחם עד הסוף ולעכב בכל מחיר את הכוחות הסובייטים על מנת לקבל זמן בשביל להשמיד את כל אסירי המחנה וגם את הראיות לפשעים שלהם כאן.במחנה עצמו נשארו לגסוס כ7500 אסירים, משכך הפיקוד הסובייטי אסר על הכוחות שהסתערו ושיחררו את המחנה להשתמש בארטילריה או בחיל האוויר והגביל מאוד את השימוש בטנקים ובשאר כלי הרק"ם על מנת שלא לפגוע באסירים. ככה שהלוחמים הסובייטים נאלצו לפעול בצורה מאוד מוגבלת, בעיקר על ידי נשקם האישי כדי שלא יפגעו האסירים מחילופי האש.
בשיחרור אושוויץ – בירקנאו השתתפו הדיוויזיה ה100 בפיקודו גנרל -מאיור פיודור קראסאבין מהקורפוס ה106 והדיוויזיה ה322 בפיקודו של גנרל – לייטננט פיוטר זובוב של הקורפוס ה28 והדיוויזיה ה107 של גנרל – לייטננט וסילי פטרנקו מהקורפוס ה15 של הארמייה ה60 בשיתוף עם הדיוויזיה 286 של גנרל מאיור מיכאיל גרישין מהקורפוס ה115 של הארמייה ה59.ב25 בינואר 1945 החלו הכוחות לנוע אל עבר אושוויץ, באותו היום הדיוויזיה ה286 של הארמייה ה59 שיחררה את מחנה הריכוז יאבוז'נו שהיה שלוחה של אושוויץ ושם פגשו לראשונה הלוחמים הסובייטים באסירי המחנה כשבמחנה זה בעת השיחרור נמצאו 300 אסירים בלבד יהודים, צוענים, צרפתים ואזרחים ושבויי מלחמה סובייטים.לעיתים נוצר הרושם כי לוחמי הצבא האדום שיחררו את אושוויץ -בירקנאו ללא קרב וללא אבידות, פשוט נכנסו לשם וזהו ובכן זה לא ממש נכון, לוחמי הארמייה ה60 התקדמו באיטיות שכן כאן ההתנגדות הגרמנית גברה ועברו ביום רק 6-12 קילומטרים וזה כאמור בהתחשב בעובדה שהם לא יכלו להסתמך על סיוע אווירי או ארטילרי או של שריון ונאלצו לפעול באופן מאוד כירורגי כדי לא לפגוע באסירים, ב25 בינואר 1945 לוחמי הרגימנט ה472 של הדיוויזיה ה100 בשיתוף עם הדיוויזיה ה148 צלחו את הויסלה ושיחררו את העיירות מינטקוב וז'אקי שבגדה המערבית של הויסלה, כשהדיוויזיה ה322 שיחררה את סמוליצה ואת ספיטקוביצה וכעת הכוחות הסובייטים היו במרחק של 20 ק"מ בלבד מאושוויץ עצמו.
ביום שלמחרת ההתנגדות הגרמנית המשיכה ב26 בינואר 1945 בבוקר הרגימנט ה472 בפיקודו של פודפולקובניק סמיון בזפרוזבני שהיה יהודי, המשיך את המתקפה ושיחרר ביחד עם הרגימנט ה1085 של הדיוויזיה ה322 את מחנה אושוויץ מונוביץ ובשעה 16:00 בצהריים של ה26 בינואר 1945 הם הגיעו לפרבריה הצפון מזרחיים של אושוויינצ'ים והתבצרו ועברו להגנה מאחר והמשך ההתקדמות ללא עוד תחמושת היה חסר היגיון, ב17:00 הגרמנים הפגיזו קשות בארטילריה ובמרגמות את הרגימנט ויצאו במתקפת נגד שכללה גם זחל"מים ו10 טנקים במטרה להעיף אותו מהעיר, במשך כל שעות הערב והלילה התנהל קרב עז על אושוויינצ'ים שבו לאורכו פיקד בזפרוזבני על כוחותיו כשהוא נלחם איתם בקרבות שעברו לקרבות אכזריים של פנים ופנים עד שלקראת חצות מתקפת הנגד נבלמה והעיר אושוויינצ'ים שוחררה על ידי הרגינמט ה472 אבל במהלך הקרב הזה נהרג סמיון בזפורזבני בעת שפיקד על כוחותיו, המפקד היהודי הזה נהרג בקרב כנגד צוררי עמו כמה שעות לבד לפני שכוחותיו שיחררו את מחנה אושוויץ – בירקנאו שהפך כנראה באופן לא רישמי לבית הקברות היהודי הגדול ביותר בעולם. את מקומו בתפקיד החליף מאיור יוסף דגטיארב שתחת פיקודו הרגימנט היה הראשון לפתוח את שערי המחנה. כשבמקביל באותו הזמן הדיוויזיה ה107 שיחררה את נייברון בשיתוף עם הדיוויזיות 148, 336 והדיוויזיה הקוזאקית ה9.
בשעה 7:00 בבוקר ב27 בינואר 1945 החלו הכוחות הסובייטים להסתער אל עבר מחנה אושוויץ – בירקנאו. ההתנגדות הגרמנית המשיכה להיות עזה והכוחות המשחררים התקדמו למרחקי קצרים מאוד כשלעיתים הקרבות היו קרבות עזים של פנים אל פנים, המקצועיות של הלוחמים, החבלנים והמפקדים הסובייטים והתקדמותם הנחושה היא מה שהצילה את חייהם של אלפי האסירים במחנה שעוד נותרו. 
בשעה 12:30 הרגימנט ה472 של הדיוויזיה ה100 בשיתוף עם הדיוויזיה ה322 צלחה את נהר הסולה, שיחררו את העיירה בז'ז'ינקה.
בשעה 13:00 הגיע גדוד הסער של מאיור אנטולי שפירו מהרגימנט ה472 של הדיוויזיה ה100 אל מחנה אושוויץ 1 ואחרי שהחבלנים הסובייטים ניטרלו את המטענים שניחו הנאצים בפתח המחנה אנטולי שפירו היה זה שפתח את השער הידוע לשמצה עם השלט הידוע לשמצה "העבודה משחררת". 
הכוחות של הדיוויזיות 100 ו322 המשיכו את המתקפה שלהם ובשעה 15:00 בצהריים שיחררו את מחנה ההשמדה בירקנאו ובסוף היום של ה27 בינואר 1945 הושלם באופן סופי שחרורו של מחנה ההשמדה והריכוז הגדול ביותר של הנאצים אי פעם אושוויץ – בירקנאו על ידי כוחות הצבא האדום. שיחרור שטח המחנה עצמו עבר ללא קרב וללא נפגעים כלל אם כי בכמה מחנות משנה עדיין היו התקלויות קטנות עם חיילים נאצים, גדוד האס אס שהיה במחנה ברח, נראה שלאנשי האס אס הרבה יותר הצליח להילחם בנשים וילדים יהודים חסרי מגן מאשר בלוחמי הצבא האדום המצוידים, המאומנים ובעלי הניסיון.
ביום שלמחרת ה28 בינואר 1945 המשיכו כוחות הארמיות 59 ו60 המשיכו להתקדם הלאה אל עבר שלזיה כשביום הזה הדיוויזיה ה107 שיחררה את באביצה. באותו הזמן החלו כבר הכוחות הסובייטים לנהל קרבות על העיר קטוביץ. סטלין הורה לקונייב לשחרר את האזור התעשייתי ללא נזק ככה שהמפעלים ישארו במצב כמה שיותר טוב לכן החליט קונייב לשחרר את שלזיה באותו האופן ששיחרר את קרקוב, הארמיות ה59, 60 ו21 ביחד עם ארמיית המשמר המשוריינת נעו אל עבר קטוביץ כדי ליצור איום של כיתור על חיל המצב הגרמני בעיר אולם לא מיהרו לנעול את הטבעת על מנת לתת לכוחות הגרמנים את האפשרות לעזוב את העיר ואת שלזיה ללא קרב, דבר שאכן קרב וב30 בינואר 1945 12 שנים בדיוק אחרי עליית היטלר לשלטון בגרמניה, שיחררו הכוחות הסובייטים את קטוביץ ביחד עם כל שלזיה וכתוצאה מכך איבדה גרמניה הנאצית סופית את אחרוני המפעלים ומשאבי הדלק שבלעדיה היא נידונה לתבוסה במלחמה כבר בשנת 1945, וב3 בפברואר 1945 הגיעו כוחותיו של קונייב אל נהר האודר וצלחו אותו, בשלב הזה אושוויץ כבר היה עמוק בעורף הסובייטי הרחק הרחק מהצבא הנאצי שהלך והתפרק לו וקולות המלחמה הלכו והתרחקו מהאזור הזה של פולין ואושוויץ עצמו עד שנדמו.
הקרבות על מחנה ההשמדה אושוויץ – בירקנאו ועל העיירות והערים הסמוכים לו, נמשכו יומיים בין ה25-27 בינואר 1945. 230-350 לוחמים סובייטים הקריבו את חייהם במהלך הקרבות שהתרחשו ממש בקרבת המחנה ועל מחנה ההשמדה אושוויץ – בירקנאו ועל העיירות והערים הסמוכים למחנה. הדיווזיה ה100 של גנרל קראסאבין במהלך הלחימה על אושוויץ – בירקנאו איבדה 186 לוחמים בהם 67 הרוגים ו119 פצועים.
בזכות הלוחמים הסובייטים והתקדמותם המהירה למרות ההתנגדות העזה מצד הכוחות הנאצים שוחרר המחנה הארור הזה וניצלו חייהם של 7500 בני האדם שהיו בו בעת השחרור ושרדו את המלחמה והשואה.
בשורות הארמייה ה60 של החזית האוקראינית הראשונה, זו אשר לוחמיה שיחררו את מחנה האיימים הזה והצילו את חיי האסירים שנותרו ממוות אכזרי וודאי על ידי המרצחים הנאצים שירתו חיילים מכל רחבי ברית המועצות והיו בה לוחמים מלפחות 43 לאומים שונים. שירתו בה נכון לינואר 1945: 42,398 רוסים, 38,040 אוקראינים, 1210 בלארוסים, 1088 טאטרים, 1073 יהודים, 980 קזחים, 840 אוזקבים, 555 גרוזינים, 545 ארמנים, 440 פולנים, 400 מורדבינים, 380 צ'ובשים, 304 אזרים, 178 טג'יקים, 172 בשקירים, 140 טורקמנים, 126 קירגיזים, 106 מולדבים, 100 אודמורטים, 97 מארים, 80 אוסטים, 59 קרלים, 55 מבני עמי דגסטן השונים, 49 בוריאטים, 46 קומים, 31 קוברדינים ובלקרים, 29 צ'כוסלובקים, 25 יוונים, 12 לטבים וליטאים, 11 אסטונים ועוד בני לאומים שונים אחרים אשר בתקופת המלחמה נלחמו זה לצד זה סבלו ביחד, לחמו ביחד, נפצעו ביחד והקריבו את חייהם ביחד וביחד הם שיחררו את הגיהנום הנוראי ביותר עלי אדמות שהיה קיים בשם תורת הגזע שהייתה ההפך הגמור ממה שהם כולם ביחד היו משפחה לוחמת אחת מלאומים שונים.
אומנם מאיור אנטולי שפירו היה זה שפתח את השער הידוע לשמצה של אושוויץ 1 אך לא ניתן לדעת מי היה באמת הלוחם הראשון שהגיע אל המחנה בשל העובדה שהמחנה הזה שהיה למחנה המוות הגדול ביותר שהקימו הנאצים אי פעם והיה מורכב מ45 מחנות משנה והתפרס על פני שטח ענק 50 קמ"ר כשכל מחנה יכל להיות במרחק של כמה קילומטרים ממחנה ולוחמי הצבא האדום הגיעו אליו מכמה כיוונים שונים ומספר דיוויזיות נלחמו על המחנה הזה אז לא באמת ניתן לדעת מי היה הראשון שהגיע. כך למשל הסופר היהודי – איטלקי פרימו לוי שהיה אסיר במחנה אושוויץ – מונוביץ נזכר איך בבוקר ה27 בינואר 1945 אל הגדר של המחנה הגיעו רכובים על סוסים 4 לוחמי סיור סובייטים עם מדי הסוואה לבנים ולא ניתן היה באמת לזהות את פניהם. אבל מה שכן ניתן לדעת שכל הלוחמים הסובייטים שהשתתפו בשחרור המחנה והטיפול באסירים וללא הבדל הלאום שלו הם גיבורים וראויים לתהילת עולמים על גבורתם.
כך פסק לו אחת ולתמיד מפעל המוות והגיהנום הגדול, המשוכלל והמשומן ביותר בהיסטוריה מחנה ההשמדה אושוויץ – בירקאנו, כאשר נכנסו החיילים הסובייטים אל המחנה התגלו בפניהם זוועות המחנה שהיה לסמל הרוע הנאצי כשהאסירים עצמם בחלקם חשו שמחה והקלה כי חייהם ניצלו וסיבלם נגמר סוף סוף. אפילו הלוחמים הותיקים והחסונים ביותר אלו שלחמו עוד מ1941 וחזו כבר באכזריות של הנאצים מקרוב ונאלצו לעבור הרבה ב4 השנים הללו נשברו אל מול המראות האלו של אנשים, נשים וילדים קפואים, מורעבים וכחושים ולידם הרים של גופות, מוות וכאב ואפר אנושי. הם לא האמינו שאכן כך באמת אפשר להתייחס לבני אדם חלק מהלוחמים אפילו בכו לאור המראות שהם ראו במחנה.
מיד אחרי שיחרור המחנה בידי הלוחמים הסובייטים החל הטיפול הרפואי המסור ומציל חיים בקורבנות, שיקומם, תיעוד הפשעים במחנה ופירסום של מה שהתחולל כאן לכל העולם.
הטיפול הרפואי ושיקומם של הקורבנות והחזרתם לחיים:
בעת שחרור המחנה נמצאו כ7500 אסירים כשרובם המוחלט היו יהודים שהובלו אל המחנה מכל מדינות אירופה הכבושה בידי הנאצים ובעלי בריתם מצרפת ועד רוסיה ומנורבגיה ועד לאיי יוון. אך היו בו גם אסירים פולנים, אזרחים ושבויי מלחמה סובייטים, איטלקים, צרפתים, יגוסלבים, צוענים ועוד אסירים מכל רחבי אירופה הכבושה בידי הנאצים ועוזריהם. כמו כן במחנה נמצאו בעת שחרורו 500 ילדים בהם גם 60 תינוקות שנולדו כבר במחנה כשרובם גם כן היו יהודים אך מקרב הילדים היו גם כן פולנים, אוקראינים, רוסים, בלארוסים וכ"ו כשמעטים הילדים שהיו ביחד עם הוריהם או בני משפחתם בעת שחרור המחנה.
רובם ככולם היו במצב גופני ובריאותי חמור ואנוש ביותר. הם סבל מתת תזונה איומה ומדיסטרופיה שנגרמה עכב התזונה הירודה של האסירים ובא לידי ביטוי בדמות רעב קשה. הסימפטומים שלה היו שילשול כבד ובילתי פוסק, ניוון ברקמת התאים וניוון שרירים, ירידה משמעותית במשקל ומשקל גוף ירוד ביותר (המשקל הממוצע של אסירים מבוגרים במחנה בעת שחרורו הי 25-35 קילוגרם כשאצל ילדים המשקל היה עוד יותר נמוך), קילוף העור שקיבל צבע של אדמה ונפיחויות.
אסירים רבים סבלו ממחלות בדרכי הנשימה כמו שחפת למשל וכך גם ממחלות כמו מלריה, דיזנטריה, מלריה ועוד מחלות מדבקות אחרות בשל התנאים הסניטרים וההיגיינה הירודה במחנה. מרבית האסירים גם נדרשו לעבור טיפולים כירורגים שכן הם סבלו מכוויות קור קיצוני שהביאו לנמקים ולנקרוזה, כמעט כל האסירים סבלו מהתעללות קשה מידי אנשי האס אס שבא לידי ביטוי על ידי סימני אלימות קשה על גופם כולל שברים ודימומים בגופם וכמובן אסירים רבים עברו את הניסויים הרפואיים המחרידים של יוזף מנגלה ועוד רופאים נאצים אחרים במחנה. הייתה גם קבוצה גדולה של אסירים חולי טיפוס, בעלי הפרעות נפשיות והפרעות נוירולוגיות.
לא ניתן היה לשחרר את האסירים מיד עם שחרור המחנה לבתיהם לחופשי, גם בגלל מצבם הרפואי הירוד שבגללו רבים מהם לא היו מסוגלים פיזית ללכת או להגיע לבתים שלהם והיו יכולים להתמוטט או להדביק במחלות מדבקות אחרים אלא גם בגלל שבנאלית המלחמה עוד לא נגמרה וחלק לא מבוטל מהמדינות והשטחים שמהם הגיעו לכאן חלק גדול מהאסירים או שעדיין היו כבושים הידי הנאצים או שהתנהלו עליהם קרבות והיה מסוכן לחזור לשם מדינות כמו הונגריה, אוסטריה, צ'כוסלובקיה, דנמרק, נורבגיה, גרמניה וחלקים מפולין,הולנד ואיטליה והי גם מדינות כמו צרפת ובלגיה למשל שאומנם בשלב הזה היו משוחררות וכבר לא היו בהן קרבות אך לא ניתן היה פיזית להגיע אליהן בשל המלחמה.
לכן ביחד ומאחורי הלוחמים של הארמייה ה60 נעו בצמוד צוותי הרפואה והמטבחים הצבאיים הסובייטים על מנת להתחיל במידי לטפל באסירים ולהגיש להם טיפול מציל חיים. בהתחלה אלה היו רופאים צבאיים, חובשים ואחיות ששירתו מהארמייה ה60 שעד כה טיפלו בלוחמים שנפצעו וקיבלו משימה לטפל גם בה ועם הזמן הגיעו גם רופאים כירורגים, טארומטולוגים ועוד רופאים בעלי התמחויות רבות נחוצות אחרות.
בהתחלה הוגש טיפול רפואי ראשון דחוף ומציל חיים לאסירים ובהמשך כעבור כמה ימים הוקמו 2 בתי חולים באזור המחנה המשוחרר בית חולים שדה שדה למחלות זיהומיות מספר 2197 של הארמייה ה60 ובית החולים השדה טיפולי 2692.
בתחילת פברואר 1945 הצוותים הרפואיים הצבאיים של הארמייה ה60 כבר לא יכלו להמשיך ולהישאר במחנה שכן הקרבות עוד המשיכו, הכוחות הלוחמים המשיכו הלאה מערבה והיה צורך בהם לטיפול הלוחמים הפצועים. לכן את מקום החליף הצוותים הרפואיים מבית החולים השדה הטיפולי הנייד מספר 2692 בפיקודה של מאיור מרגריטה ז'ילנסקאיה אשר הגיעה במיוחד מהחזית הבלטית ה3 וכל הצוותים הרפואיים שלו קרי רופאים ואחיות היו מלנינגרד הנצורה ולאורך רוב המלחמה היו בלנינגרד וטיפלו בתושבי העיר בחיילים ולמי כמוהם עוד היה ניסיון כה רב ועשיר בטיפול במחלות הקשורות לתת תזונה, רעב, קור ודיסטרופיה. הם היו המתאימים ביותר לטפל באסירי אושוויץ.
בהמשך אל הרופאים הסובייטים שטיפלו באסירים הצטרפו גם רופאים פולנים מהערים והעיירות הסמוכות למחנה ובעיקר מקרקוב, כמו הצטרפו רופאים מהצלב האדום הפולני אשר פתחו עוד בית חולים שדה נוסף על בית החולים השדה הסובייטי וגם אליהם התנדבו להיצטרף מעלה ל90 רופאים וצוותים רפואיים ואדמינסטרטיבים מקרב אסירי המחנה שעזרתם לצד הרופאים הסובייטים הייתה חשובה מאוד להצלת כמה שיותר מהאסירים.
בהתחלה הטיפול ושיקום האסירים נעשה ב3 המחנות הראשיים באושוויץ 1, בבירקנאו ובאושוויץ 3 אולם בהדרגה כל החולים עברו למרפאה של אושוויץ 1. באותו הזמן הילדים שהתיתמו מהוריהם הועברו לבתי יתומים או לגידול זמני אצל משפחות אומנה פולניות שטיפלו בהם בערים והעיירות שסבבו את המחנה ובעיקר בקרקוב.
עם תום המלחמה במאי 1945 מחנה אושוויץ 1 הפך למחנה מעבר ומחנה שבויים בעבור שבויי מלחמה שנפלו בשבי הסובייטי על מנת שישהו שם עד שיקחו אותם על רכבות לסיביר. עד אז צוותי הרפואה הצליחו לטפל במרבית האסירים ולכן בית החולים עבר אל מחוץ למחנה בבניין המפקדה הראשית לשעבר של האס אס. ב1 באוקטובר 1945 כמעט כל האסירים שוקמו ושוחררו מבית החולים ולכן בית החולים נסגר סופית אלה האסירים שנותרו הועברו להמשך טיפול בקרקוב.
הטיפול באסירים היה מאוד מסובך מכיוון שלעיתים קרובות התגלו באסירים מספר רב של מחלות ובעיות רפואיות במקביל אך צוותי הרפואה הסובייטים טיפלו בה במסירות ובחמלה רבה ובזכות זה הצליחו להציל את חייהם, לשקם ולהחזיר לחיים את רובם הגדול של האסירים במהלך החודשים שלאחר שיחרור המחנה צוותי הרפואה הסובייטים, הפולנים, אנשי הצלב האדום ורופאים מקרב אסירי המחנה הצילו מעל ל7000 אסירים אולם בעבור 500 אסירים זה כבר היה מאוחר מידי ואותם לא הצליחו להציל מכיוון שהם היו כבר במצב שלא ניתן כבר להציל.
כל זה נעשה תחת פיקוחו של המפקד הסובייטי החדש של מחנה אושוויץ -בירקאנו המשוחרר פולקובניק גריגורי יליסובייטסקי אשר היה בעצמו יהודי ודאג לכל צרכיהם של האסירים ובניגוד למפקד הגרמני של המחנה האכזרי אובר -שטומאנפיהרר אס אס רודולף פרנץ הס אשר עסק בהשמדתם של האסירים יליסובייטסקי עסק בהצלתם והחזרתם לחיים הטיפול המסור של הצוותים הרפואיים במחנה אושוויץ המשוחרר אשר התגלו כמלאכי החיים של מרבית האסירים זה פרק נעלם שלצערי לא מייחסים לא חשיבות מספקת. על מלאך המוות של המחנה מנגלה ושאר הרופאים הנאצים שהיו שם כולם מדברים אך על מעשיהם של הרופאים הסובייטים ושל השאר שהצילו את האסירים על זה אף אחד כמעט לא מדבר.
תיעוד ופירסום הזוועות במחנה והפצתם לעולם:
ב28 בינואר 1945 ביום שלאחר שיחרור המחנה, הגיע אל המחנה הכתב הצבאי המפורסם של החזית האוקראינית ה1 בוריס פאלאוואי ואיתו צלמים צבאיים והאמן הסובייטי – יהודי זינובי טולקצ'וב שעד אז גם הספיק להיות גם במחנה ההשמדה מיידנק במטרה לתעד את מה שהתרחש במחנה ולהפיץ את זה לעולם כדי שיהיה לכולם מובן עם מי יש להם עסק כאן.
הם תיעדו את הכל. את תאי הגזים, את התנורים והקרמטוריומים, את האפר האנושי וערמות הגופות, את האסירים המוזלמנים ואת המספרים המקועקעים על זרועם, את הילדים הקטנים ממש את הכל. ב31 בינואר 1945 4 ימים אחרי השחרור פורסמה הידיעה אזרחי ברית המועצות ידעו כבר על הזוועות של הכובשים הנאצים במחנה אושוויץ – בירקנאו בהמשך הצילומים האלו פורסמו בכל העולם וכך העולם למד להכיר את הגיהנום שנקרא אושוויץ – בירקנאו.
אומנם מרבית הצילומים והתיעודים של הצלמים הסובייטים אומנם משוחזרים ונעשו אחרי השיחרור ובין היתר למטרות תעמולה והסברה אך אלה עדיין צילומים אותנטיים של המחנה ואסיריו ואם לא הצילומים המשוחזרים האלה שברובם אז בחיים לא היו לנו תמונות על הזוועות מהמחנה הזה כמו גם משאר המחנות.
האסירים משוחררים וחוזרים הביתה:
מיד עם שיחרור המחנה החלו להשתחרר ראשוני האסירים לבתיהם, אלה בעיקר היו אלה שהגיעו למחנה כמה חודשים בלבד לפני הגעת הצבא האדום ומצבם הבריאותי היה בסדר יחסית, אלה היו בעיקר אסירים יהודים וצוענים מפולין או פולנים ובהמשך לאחר סיום הטיפול והמלחמה השתחררו יתר האסירים. הם יצאו מהמחנה דרך השער הראשי בקבוצות גדולות בדרך כלל עם קבוצת הלאום שלהם או קבוצות של אזרחי המדינה שממנה הם הגיעו (יהודים עם יהודים, פולנים עם פולנים, צרפתים עם צרפתים וכ"ו). אזרחי ברית המועצות וכך גם שבויי מלחמה סובייטים הועברו לתחנות האיסוף, המעבר והבידוק של הצבא האדום ולאחר חקירה ובידוק של ההנקו"ד הם חזרו הביתה לברית המועצות שבויי המלחמה שהחלימו או שהיו במצב גופני טוב גוייסו מחדש ושירתו בדרך כלל ביחידות עורפיות של הצבא האדום.
גם אזרחים של מדינות אחרות עברו דרך חקירה קצרה של ההנקו"ד ולאחריה הם קיבלו מסמכים ואישורים המאשרים ומעידים על היותם אסירים במחנה הזה ומאפשרים להם תנועה חופשית ומעבר גבולות בין מדינות. אישורים דומים ניתנו להם על ידי השלטונות הפולנים ומשטרת פולין. אסירים שנשארו בשל מצב הרפואים או בשל העובדה שעדיין לא יכלו לחזור לארצות מוצאם בשל המלחמה הועברו למחנות מעבר אשר ארגן הפיקוד הסובייטי והשלטונות החדשים של פולין. כאמור ילדים שאיבדו את משפחתם הועברו לבתי יתומים או למשפחות אומנות, חלקם בהמשך המשיכו לבד את חייהם או שמצאו מי מבני משפחתם ואחרים המשיכו לחיות את חייהם עם משפחתם החדשה. תחנות המעבר ובתי החולים באושוויץ הם הסיבה למה במחנות המוות ששוחררו על ידי הצבא האדום לא היו מחנות עקורים כמו שהיה במחנות ששוחררו על ידי בעלות הברית המערביות.
קבורת הגופות:
ב28 בפברואר 1945 כחודש אחרי שיחרור המחנה, התקיימה הלוויה המונית אשר ארגן השלטון הפולני החדש והפיקוד הצבאי הסובייטי. השתתפו בה אסירי המחנה ששרדו ותושבים פולנים מהכפרים והערים שסבבו את המחנה ונציגים של השלטונות הפולנים והסובייטים. אלפי הגופות נקברו בקבר אחים אחד ובהמשך נקבר בקברים נפרדים ובהלוויות קטנות יותר אסירים שנפטרו בבתי החולים.
חקר ואיסוף פשעי הנאצים ועוזריהם במחנה:
בפברואר ובמרץ 1945 הפרקליטות הצבאית של החזית האוקראינית ה1 בהנחיית וועדת החירום העממית המיוחדת לתיעוד וחקר זוועות ופשעי הכובשים הנאצים – הגרמנים ( Чрезвычайная государственная комиссия по установлению и расследованию злодеяний немецко-фашистских захватчиков) נציגיה סיירו במחנה, בחנו את מתקניו את תאי הגזים, את הקרמטוריומים, את הבורות עם האפר האנושי ליד קרמטוריום 4, ראו את השיער, הכלים ושאר חפצי האסירים והנרצחים שנגזלו מהם ואספו הוכחות, תיעודים ומסמכים המוכיחים את הפשעים שהתבצעו במחנה בין היתר כנגד האסירים היהודים.
נציגי הוועדה הזו גילו במחנה 1.2 מיליון בגדים (חולצות, מכנסיים, מעילים וכ"ו), 43.5 אלף זוגות נעליים, כמט 70 אלף כלי אוכל (צלחות, סירים וכ"ו), 50 אלף מברשות מסוגים שונים, 5.5 אלף טליתות, 3 אלף מזוודות, 13 אלף זוגות משקפיים ו7 טון של שיער אנושי. את הפריטים האלו ניתן לראות היום בביקור באושוויץ 1 הם השתמרו כמו שהם מאז שיחרור המחנה ועד ימינו.
הם גם אספו עדויות מיותר מ200 אסירים אודות שיטות רצח, תנאי המחייה במחנה, הניסויים הרפואיים בבני אדם, היחס של הנאצים אליהם ועבודות הפרך השונות. כמו כן וועדה רפואית מיוחדת שבחנה 2800 שמרבית המחלות שלהם הגיעו במהלך שהותם במחנה בעיקר דיסטרופיה, שחפת וכוויות קור וחבלות. 500 מהם מתו בשל תשישות הגוף.
החל מאפריל 1945 החלה לעבוד במחנה וועדה פולנית מיוחד שחקרה גם כן את פשעי הנאצים במקום, הם סיירו בתאי הגזים בבירקנאו והכירו את תנאי המחייה במחנה. האסירים הראו להם את בלוקים 10 ו11 שהיו המקומות בהם התרחשו הניסויים הרפואיים הסדיסטים והצינוק וביניהם את קיר המוות שלמולו הוצאו אסירים להורג בכיתת יורים.
כמו כן תושאלו האסירים בדיונים מיוחדים שהתקיימו בקרקוב עד לסוף המלחמה וועדות החקירה הן הסובייטית והן הפולנית סיימו את עבודתן, הצטבר אצלם חומר רב אשר שימש לאחר מכן במשפטי נירנברג ובמשפטים אחרי כנגד פושעי מלחמה נאצים וכנגד אנשי סגל המחנה שחלקם התקיימו בפולין.
גורלם של אנשי האס אס ששירתו במחנה:
במחנה ההשמדה אשוויץ שירתו בין 7000-7200 אנשי ונשות אס אס בכל התפקידים כשרובם שרדו את המלחמה, אולם רק 10% מהם נשפטו המלחמה על מעשיהם. חלק גדול מאותם שהורשעו נידונו לעונשים קלים, בדרך כלל מאסר שנים אחדות בכלא (לעיתים רק שנתיים או שלוש), ובהם גם כאלה שהרגו מאות אסירים במו ידיהם, לעיתים עונשם אף קוצר והם יצאו לחופשי הרבה לפני תום המועד.
מ1947 התקיימו משפטים רבים של אנשי סגל המחנה ממפקדי המחנה ועד השומרים ואנשי האדמינסטרציה הזוטרים. מפקדי המחנה רודולף פרנץ הס וארתור ליבהנשל נשפטו בפולין והוצאו להורד בעוד ריכרד הבר מת בכלא בגרמניה.

אושוויץ לאחר המלחמה:
באפריל 1945 מחנה אושוויץ 1 הפך למחנה שבויים ומחנה מעבר לשבויים גרמנים בהנהלת ההנקו"ד. מלבד שבויי המלחמה הגרמנים שהגיעו לכאן אחרי שנפלו בשבי הסובייטי והיו הרוב המוחלט במחנה גם הגיעו לכאן אנשי ארמייה קריובה, משתפי פעולה עם הנאצים ולאומנים אוקראנים ומקומיים אחרים אשר נלחמו כנגד הכוחות הסובייטים והשלטונות החדשים של פולין. הם שוכנו בצריפים של המחנה אך בניגוד לתקופה שבה הוא תופעל על ידי האס אס כאן להנקו"ד לא הייתה מטרה להשמיד אותם וכנגד לא בוצע רצח שיטתית ותעשייתי כשם שביצעו הנאצים כנגד האסירים היהודים והשאר, כשבניגוד לאסירים היהודים שהיו כאן תחת האס אס לשבויי המלחמה הגרמנים והיתר כן להיות במחנה הזה והם הרוויחו זאת ביושר אומנם התנאים כאן לא היו מושלמים ונוחים מידי לשבויים הגרמנים אבל אף אחד כאן לא ניסה לרצוח אותם. במהלך השנתיים הללו שהו כאן כמה אלפים של שבויי מלחמה גרמנים, אנשי ארמייה קריובה ולאומנים אחרים ושאר זבל אנושי.
מחנה השבויים בהנהלת ההנקו"ד באשוויץ נסגר סופית ב1947 שנמסר באופן סופי לידי פולין ולידי הממשלה הפולנית אשר הפכה אתו למוזיאון שאותו אנו מכירים כיום כזיכרון לרצח והרוע שהיו כאן.

סיכום:
ב27 בינואר 1945 לוחמי הצבא האדום הביאו סוף למפעל הרצח הגדול, המשוכלל והחדשני ביותר בהיסטוריה שבו נרצחו 2-4 מיליון בני אדם הוא מחנה ההשמדה אושוויץ – בירקנאו גדול ממחנות המוות של הנאצים ועוזריהם אי פעם. הגיהנום הגדול ביותר עלי אדמות בעבור אלפי בני אדם נגמר אחת ולתמיד.
שחרור המחנה והטיפול בניצולים לא הייתה קלה, הכוחות הסובייטים הגיעו למחנה תוך כדי לחימה וקרבות מול אויב חזק, חכם, ערמומי קטלני ואכזרי ורצחני ללא גבולות שנלחם עד הסוף וללא פשרות כשהם ספגו לאורך כל הדרך אבידות קשות כשמותם של הלוחמים הסובייטים ציווה את חייהם של אלפי הניצולים באושוויץ ובמחנות מוות אחרים. גם הטיפול המסור של צוותי הרפואה הסובייטי לא היה פשוט אך בזכותם אלפי אסירים ניצלו וחזרו לחיים אחרי התופת שעברו כשבמקביל הזוועות פורסמו לעולם ונחקרו.
תודה רבה ותהילת עולמים לגיבורי הצבא האדום אשר לחמו בעוז ובגבורה באויב הנאצי הרצחני החל בכל המקומות, בכל הגזרות ובכל התפקידים והגיעו כל הדרך מלנינגרד הנצורה, ממוסקבה המאוימת וסטלינגרד הנאבקת על חייה ועברו דרך אוקראינה ובלארוס נאבקו על ראשי הגשר כל חלקת אדמה שלהם ובפולין וגמעו עשרות קילומטרים ביום וגדעו אחת ולתמיד את המקום הארור הזה ולאחר מכן חיסלו את החייה נאצית במחילה שלה בברלין, תוך הקרבה אינסופית. נזכור את הקורבנות התמימים שנרצחו במחנה הזה על לא עוול בכפם יהיה זיכרם ברוך ומנוחתם עדן.

מקורות:

https://warspot.ru/7602-protivotankovyy-schit-sandomirskogo-platsdarma?fbclid=IwAR1SkWFoujD-xxrO51cptsCMAmryJmPZaRsuctVb6FXKm_k7CQ_FJzsr-AA

https://histrf.ru/read/articles/kak-oblomali-klyki-korolievskim-tighram-na-sandomirskom-platsdarmie?fbclid=IwAR1-T8QboqbA6sYGim3-h28J7ipl4prwVM7Nek6cHBzix6AWJLL1DylaDp8

https://artsandculture.google.com/story/2wUhwkGKhhIA8A?hl=ru&fbclid=IwAR3ovGuRhAnDoVDwWCXMgpwhzKUtyYon7-Fs5__OVRHdNp_kMsC6Ci1ur2s

https://www.dekoder.org/ru/gnose/chto-v-rossii-pomnyat-i-chto-zabyli-ob-osvobozhdenii-osvencima

https://osvoboditeli.com/

https://history-kazan.ru/kazanskij-nekropol/arskoe-kladbishche/17211-fedor-krasavin-osvobozhdal-kontslager-osventsim?fbclid=IwAR3UhQseh533LYr9Sg0v3rpvKTKmTR6VPb3T0_4j0pFnsK2tYqiFuOagmy4

https://www.facebook.com/search/top?q=%D7%A9%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%A8%20%D7%9E%D7%97%D7%A0%D7%94%20%D7%94%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%93%D7%94%20%D7%95%D7%94%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%96%20%D7%90%D7%95%D7%A9%D7%95%D7%95%D7%99%D7%A5%20