שחרור וילנה בידי הצבא האדום
אלכסנדר וינטריץ
שחרור וילנה בידי הצבא האדום, כאשר הצבא האדום ביחד עם ארמייה קריובה ועם הפרטיזנים הסובייטים וארגון הפרטיזנים המאוחד נלחמו ביחד כנגד הנאצים לשחרר את וילנה.
בתחילת יולי 1944 לאחר שחרור מינסק פתחו כוחות הצבא האדום במתקפה אל עבר וילנה במסגרת השלב השני של מבצע "בגרטיון" והשלב הראשון לשחרור המדינות הבלטיות מהכיבוש הנאצי.
העיר הזאת הייתה חשובה מאוד בעבור 2 הצדדים, הן בעבור הכוחות הסובייטים והן בעבור הכוחות הגרמנים שכן היא הייתה המפתח והשער לפרוסיה המזרחית וצומת מסילות ברזל חשוב ביותר.
כאן באזור הזה שהיה פעם חלק מפולין נפגשו ונתקלו 3 כוחות גיאופוליטים וצבאים גדולים ומשמעותיים ביותר. אלו הם הוורמאכט והאס אס, שתכננו להגן על העיר, הצבא האדום, שהתכוון לשחרר אותה על מנת להמשיך קדימה אל עבר פרוסיה המזרחית והמחתרת הפולנית "ארמיה קריובה", שפעלה מטעמה של הממשלה הפולנית הגולה בלונדון, שרצתה לשחרר את פולין ולשקם אותה בגבולותיה שמלפני פרוץ המלחמה בספטמבר 1939, ראתה בווילנה כחלק מפולין ותכננה לשחרר אותה מידי הגרמנים, לפני בואו של הצבא האדום על מנת לקבוע עובדות בשטח, כדי שווילנה תשוב להיות חלק מפולין בתום המלחמה.
בקרב הזה נראה שיתוף פעולה יוצא דופן וייחודי בין הצבא האדום לבין "ארמיה קריובה" ואנשי תנועת הפרטיזנים הסובייטים בליטא וגם עם ארגון הפרטיזנים המאוחד - פפאו - (FPO) הם הפרטיזנים היהודים מגטו וילנה בפיקודו של אבא קובנר, שגם הם השתתפו בשחרור העיר ובלחימה כנגד הנאצים צוררי עמם, לצד הצבא האדום, "ארמיה קריובה" והפרטיזנים הסובייטים של ליטא ונכנסו אל העיר המשוחררת.
אחרי שחרור מינסק ב-3 ביולי 1944 נפתחו בפני הצבא האדום כמה אפשרויות להמשך המתקפה. אל עבר הגבול ופולין ואל עבר וילנה והמדינות הבלטיות ומשם אל פרוסיה המזרחית.
אל עבר וילנה נעה החזית הבלארוסית ה3 בפיקודו של גנרל ארמיה איוואן צ'רניאחובסקי ולרשותה היו ארמית המשמר 11, ארמית המשמר המשוריינת 5 והארמיות 5, 31 ו-39, קורפוס המשמר הממוכן 3, קורפוס משמר הפרשים 3 וקורפוס המשמר המשוריין 2 ומהאוויר הם נתמכו על ידי ארמית האוויר 1.
צ'רניאחובסקי שאף לאגף ולכתר את העיר, על פי התוכנית המבצעית המתקפה העיקרית על העיר הייתה להתבצע על ידי הכוחות של האגף הימני של כוחותיו אלו הם הארמיה 5 בפיקודו של גנרל - לייטננט (ולימים מרשל ברית המועצות) ניקולאי קרילוב, ארמית המשמר המשוריינת 5 בפיקודו של גנרל - לייטננט (ולימים מרשל חיל השריון) פאבל רוטמיסטרוב אשר לה היה חלק מרכזי ומשמעותי בשחרורה של מינסק וכיתור הכוחות הגרמנים במהלכו וקורפוס המשמר הממוכן 3 של גנרל - פולקובניק ויקטור אובוחוב שהיו אמורות לנוע אל עבר וילנה, לכתר ולאגף אותה מצפון ומדרום, כשהארמיה 5 באה מצפון ואילו ארמית המשמר המשוריינת 5 ביחד עם קורפוס המשמר הממוכן ה3 מדרום.
בזמן הזה במרכז ארמית המשמר 11 בפיקודו של גנרל ארמיה קוזמה גליצקי הייתה אמורה לנוע אל עבר אליטא, לצלוח את הניימן ולתפוס את ראש הגשר בגדה המערבית שלו ואילו באגף השמאלי אמורים הארמיה 31 של גנרל פולקובניק וסילי גלוגולייב, הארמיה 39 של גנרל פולקובניק איוואן ליודניקוב ביחד עם קורפוס משמר הפרשים 3 של גנרל לייטננט ניקולאי אוסליקובסקי לנוע ולשחרר את לידה.
בסך הכל הכוחות הסובייטים לקראת המתקפה על וילנה מנו 300 אלף לוחמים, 7800 תותחים ו-700 טנקים ומאות מטוסים.
כמו כן לצד הכוחות הסובייטים היו אמורים להילחם על השחרור העיר הפרטיזנים הסובייטים של ליטא שמנו בעת הזאת 11 גדודים בהם גם הפרטיזנים היהודים של ארגון הפרטיזנים המאוחד בפיקודו של אבא קובנר שפעלו ביער רודניקי הנמצא כ-25 קילומטרים דרומית לווילנה וביער נארוץ לאחר שב-23 בספטמבר 1943 גטו וילנה חוסל סופית, קבוצה קטנה של כ-70 יהודים ויהודיות בראשותו של אבא קובנר הצליחו לברוח מהגטו בעיקר דרך תעלות הביוב ולהגיע אל יער רודניקי שם הם חברו אל הפרטיזנים הסובייטים שפעלו בליטא תחת תנועת הפרטיזנים הסובייטית של ליטא שפעלה בהוראת והכוונת מטה הפרטיזנים הראשי במוסקבה.
עד ליולי 1944 פרטיזנים יהודים ביניהם יחידתו של אבא קובנר השתתפו בפעולות כנגד הנאצים ועוזריהם לצד הפרטיזנים הסובייטים, בין היתר ארגנו מארבים לכוחות הגרמנים, פשיטות על כוחות גרמנים, ניתקו קווי טלפון, חשמל והשמידו מסילות רכבת וחיילים גרמנים ומשתפי פעולה.
לקראת שחרור בלארוס ווילנה הם גם כן השתתפו במבצע מלחמת המסילות שבמסגרתו הושמדו מרבית מסילות הרכבת באזור וילנה וצפון בלארוס.
כעת משימתם ביחד עם הפרטיזנים הסובייטים של ליטא לקראת המתקפה הסובייטית על וילנה הייתה לארגן מארבים ולהפריע לנסיגת הכוחות הגרמנים וכאשר הם יחברו אל כוחות הצבא האדום היה עליהם להשתתף במתקפה על וילנה, במהלך המתקפה על וילנה הם היו אמורים לתקוף את וילנה מכיוון דרום ובעיקר באזור תחנת הרכבת והרובעים הדרומיים של העיר בין היתר איפה שהיה הגטו לצד הצבא האדום ובהמשך גם לצד ארמיה קריובה כשהם היו אמורים להילחם כתף לצד כתף עם לוחמי הצבא האדום ואנשי ארמיה קריובה למען שחרור וילנה מצוררי עמם.
מולם עמדה קבוצת ארמיות מרכז, בפיקודו של פילדמרשל ולטר מודל, שנחלשה מהקרבות, אך עדיין הייתה עוצמתית והגנו על פאתיה של וילנה, עם ארמית הפאנצר 3 בפיקודו של גנרל - אוברסט גאורג - הנס ריינהרדט, והארמיה 4 בפיקודו גנרל חיל הרגלים קורט פון טיפלסקירך שכוחותיהם ספגו אבדות קשות בבלארוס כשחלק גדולות מהם כותרו והושמדו עד לא מזמן בויטבסק ובמינסק, כשהם נתמכו בצי האוויר 6. חיל המצב הגרמני בוילנה מנה 12-15 אלף חיילים, 320 תותחים ו-420 טנקים וכלי רק''מ מסוגים שונים כשהכוח הגרמני באזור גדל כאשר ביולי 1944 החלו לזרום לאזור כוחות עתודה גרמנים גדולים מאוקראינה ומהחזית המערבית. אולם הכוחות הגרמנים באזור לא הצליחו להקים כאן מערך הגנה איתן. הגרמנים עוד מסתיו 1943 החלו להקים באזור קו הגנה איתן בשם "אוסטוואל" שהשתרע מדאוגבפילס (דבינסק) דרך וילנה ועד לידה, לשם כך נעשה אפילו שימוש בחלק מהביצורים ששימשו בעבר את הצבא הפולני באזור.
כמו כן מודל קיבץ לאזור וילנה וליטא בכלל כוחות עתודה רבים שהגיעו מאוקראינה ומהחזית המערבית בהם דיוויזיות הפאנצר 5, 6 ו-7, הדיוויזיות 170 ו-221, דיוויזיית השמירה 707, הדיוויזיה המוצנחת 2 ודיוויזיית הפאנצר המובחרת - גרוסדויטשלנד . מול הכוחות האלה עמדו הלוחמים הסובייטים של הצבא האדום ואיתם פרטיזנים יהודים כמו אבא קובנר, ויטקה קובנר, יוסף חרמץ, רוז'קה קורצ'אק, רחל רודניצקי, איסר לובוצקי, ברוך שוב ועוד, להילחם ולשחרר את וילנה.
מפקד חיל המצב הגרמני בווילנה גנרל - לויטננט ריינר שטאהל קיבל פקודה להחזיק בעיר בכל מחיר שכן היא השער והמפתח לפרוסיה המזרחית.
אולם כאמור למרות הרזרבות שהחלו להגיע, הגרמנים לא הצליחו ליצור קו הגנה יציב, לכן היה על צ'רניאחובסקי למהר בטרם הרזרבות הגרמניות יתנו את האפקט הראוי.
הפיקוד הסובייטי היה מעוניין להשתמש במומנטום ההצלחה ההתקפי שנוצר כתוצאה מהניצחונות בבלארוס על מנת להבקיע אל המדינות הבלטיות ואל פרוסיה המזרחית, הסטבקה נתנה פקודה לצ'רניאחובסקי להמשיך לרדוף את האויב ללא הפסקה, על מנת לא לתת לו זמן להתאושש מהמכות שספג ועד ל-12 ביולי 1944 לשחרר את וילנה.
ב-5 ביולי 1944 החלו הכוחות הסובייטים של החזית הבלארוסית 3 בהתקפה אל עבר וילנה. באותו היום חברו כוחות הצבא האדום אל הפרטיזנים הסובייטים של ליטא ובהם חברו גם עם הפרטיזנים היהודים מארגון הפרטיזנים המאוחד שפעלו תחתיהם והחלו לנוע יחדיו אל עבר וילנה.
ביומיים הראשונים למתקפה ב-5 וב-6 ביולי 1944 כוחות הצבא האדום ביחד עם הפרטיזנים הצליחו לפרוץ את קווי ההגנה הגרמנים באזור קו אוסטוואל ולהתקדם לעומק של כ-55 קילומטרים כשהם צלחו את הנריס, קורפוס המשמר הממוכן 3 של אובחוב לצד הפרטיזנים הסובייטים והיהודים של ליטא שיחררו את העיר ותחנת הרכבת סמרגון הנמצאת כ-70 קילומטרים בלבד מווילנה, בעוד ארמית המשמר 11 ביחד עם קורפוס משמר הפרשים 3 כשהם מלווים בבריגדה המשמר המשוריינת 25 של קורפוס המשמר המשוריין 29 מארמיית המשמר המשוריינת 5 שיחררו את צומת מסילות הברזל החשוב ואת העיר מלדזייצ'נה.
לאור ההצלחות הכבירות של הצבא האדום והתקדמותו אל עבר וילנה, עמדה המחתרת הפולנית,להצטרף אל המערכה על העיר. "ארמיה קריובה", הזרוע הצבאית של הממשלה הפולנית הגולה בלונדון, שראתה בווילנה כחלק מפולין ושאפה לשקם את פולין בגבולותיה שמלפני המלחמה בספטמבר 1939. הפולנים תכננו לשחרר את וילנה מידי הגרמנים בעצמם, עוד לפני בואם של הכוחות הסובייטים אל העיר על מנת לקבוע עובדות בשטח וביום שלאחרי המלחמה להחזיר את וילנה כמו גם שטחים אחרים לידי פולין.
כבר בסוף 1943 הפיקוד הפולני של ארמיה קריובה הכין את תוכנית מבצע, שבו ינוצלו הצלחות הצבא האדום בחזית כנגד הגרמנים, ואת המשבר שנוצר עם כשלונותיהם והכאוס שנוצר בעורף הגרמני, כדי לפתוח בלחימה ובמרד של ממש באזורים שבשליטת הגרמנים כדי להשתלט עליהם בעצמם לפני הצבא האדום ולהשיב אותם לידי פולין ולהעמיד את הכוחות הסובייטים בפני עובדה מוגמרת.
על פי התוכנית הפולנית להשתלט על וילנה שקיבלה את שם הקוד מבצע "שער השחר" 10 אלף לוחמים פולנים של "ארמיה קריובה" בפיקודו קולונל אלכסנדר קריז'נובסקי (וילקה) יתקפו את חיל המצב הגרמני של וילנה מכל הכיוונים כשבמקביל תאים רדומים של המחתרת יפתחו במרד בתוך העיר עם יינתן האות. הפולנים לא העריכו להתנגדות חזקה מידי מצב חיל המצב הגרמנית ומשטרת העזר הליטאית עם התקדמותו של הצבא האדום אליה. ההימור הפולני היה שהגרמנים יעזבו את העיר ללא קרב, שבשל התבוסות הקשות בחזית והתקדמות הצבא האדום והכאוס שנוצר בעורף עם ההתמרדות בתוך העיר ניתן יהיה להשתלט עליה בקלות ועם מעט מאוד נפגעים. הימור והערכה שהיו חסרי כל בסיס במציאות.
על פי התוכנית מבצע "שער השחר" היה אמור להתחיל בשעה 23:00 בערב ב-10 ביולי 1944, אולם בשל ההתקדמות המהירה והבלתי צפויה של הצבא האדום אל וילנה גרמה לפיקוד של "ארמיה קריובה" להחליט להקדים את המבצע ממש ברגע האחרון. בשל התקשורת הלקויה והתיאום הרעוע בתוך ארמיה קריובה ממש לא כל היחידות הלוחמות של ארמיה קריובה היו מעודכנות על הקדמת הפעולה ואילו חלק מהיחידות הפולניות שנעו אל העיר מתוך היער לא הספיקו להצטרף עם תחילת המרד להתקפה על העיר. כך למשל על הקדמת המתקפה לא היה מעודכן חיל המצב של ארמיה קריובה בעיר שמנה כ-2000 לוחמים בפיקודו של ליוביסלב גז'שובסקי וכך גם הפיקוד של בריגדה 6 של ארמיה קריובה. כמו כן ממש ברגע האחרון מפקד בריגדה 5 זיגמונט שנדזליאז' שאנשיו בסתיו 1943 לחמו יותר כנגד הפרטיזנים הסובייטים מאשר כנגד הגרמנים סירב להצטרף למתקפה מכיוון שהוא פחד להיתקל בצבא האדום ולכן לקח אנשיו אל תוך היער מאות קילומטרים הרחק מווילנה.
כתוצאה מכך במקום 10 אלף לוחמים במתקפה על העיר יכלו להשתתף לעל היותר 4 אלף לוחמים של ארמיה קריובה שהיו חסרי כל ניסיון קרבי ומבצעי ממשי בלחימה וכל שכן בלחימה בשטח בנוי ובתוך העיר כשהם היו חמושים בעיקר בנשק קל בלבד גרמני וסובייטי אך גם נשקים מאולתרים שהם הרכיבו, כלומר בעיקר נשקים אישיים כמו רובים, תתי מקלעים ומקלעים ורימונים והיו אמורים להסתער על חיל המצב הגרמני העוצמתי בעיר שהיה חמוש, מאומן, מנוסה ומצויד היטב והיה מוכן להדוף את ההתקפה על העיר הן מפני הצבא האדום והן מפני ארמיה קריובה ובאותה העת כשכבר הגיעו חלק גדול מהרזרבות הגרמניות אל העיר על מנת להגן עליה מפני הצבא האדום, חיל המצב בעיר גדל ומנה כבר 17.5 אלף חיילים, 270 תותחים ו-60 טנקים וכמה טייסות של הלופטוואפה וגם רכבת משוריינת. בנוסף לכך, לא היתה הקפדה על שמירת ביטחון המידע בתוך ארמיה קריובה, ולכן המודיעין הגרמני ידע מראש על התוכניות הפולניות לגבי וילנה.
לקראת המתקפה הכוחות הפולנים של ארמיה קריובה התלכדו לכדי 2 צוותי קרב, אלו הם צוותי הקרב 1 ו-3. צוות הקרב 1 בפיקודו אנטניו אלחוביץ' שהיה אמור לתקוף מכיוון מזרח כלל את הבריגדות 3, 8 ו-13, גדוד סיור והגדודים 3 ו-5 של רגימנט 77 שהגיע מנבהרדק. ואילו צוות הקרב 3 שכלל את הבריגדה 9 ואת הגדודים 1 ו-6 של הרגימנט 77 והיה אמור לתקוף את וילנה מדרום ומדרום מזרח.
בליל ה6-7 ביולי 1944 החלה המתקפה של "ארמיה קריובה" על וילנה. כוחותיה הסתערו על על קו הביצורים העוצמתי של העיר ממזרח, דרום מזרח ומדרום. הקו החזק והממוגן ביותר של הגרמנים, שאותו הכינו במיוחד לבלום את הצבא האדום, נערך עם אלפי חיילי וורמאכט מאומנים וחמושים שקיבלו סיוע מחיל האוויר הגרמני, שחנה בנמל התעופה של וילנה.
הראשונים שיצאו למתקפה היו גדודים 1 ו-6 שיצאו לתקוף את הגרמנים ללא כל סיור מקדים, הם חצו את מסילת הברזל וילנה - פבראדה והשתלטו על קו ההגנה הגרמני הראשון בפאתי העיר באזור ליפובקה אך מתקפת נגד גרמנית עוצמתית גרמה לפולנים לחזור חזרה לעמדות הפתיחה שלהם עם אבידות כבידות. במקביל הגדודים 3 ו-5 הדפו את הנאצים מאזור גוריאי, אולם הפגזה ארטילרית גרמנית כבידה הכריחה גם אותם לעזוב את העמדות שכבשו במחיר דמים יקר מאוד. המתקפה של הבריגדה הפולנית 8, נבלמה והבריגדות 9 ו-13 לא הצליחו לכבוש את קו העמדות הראשון של הגרמנים.
ההישג היחיד של הפולנים בהתקפה העצמאית שלהם על וילנה, היה של הבריגדה 3 שלוחמיה הצליחו לחדור אל פאתי שכונת אנטאקליס ולהתבצר שם, אך לא הצליחו להעמיק את ההתקפה אל תוך העיר. לוחמיה היו היחידים שביצעו את המשימה שלהם כאשר שאר היחידות או שנהדפו לאחור או שכלל לא הצליחו לעבור את ההגנה הגרמנית ונכשלו בביצוע משימתם תוך אבידות כבידות של מאות לוחמים, התאים הרדומים של ארמיה קריובה בתוך העיר דוכאו מהר מאוד ובאכזריות רבה על ידי הגרמנים והליטאים.
המתקפה הפולנית העצמאית להשתלט על וילנה נכשלה, בבוקר ה-7 ביולי 1944 אל העיר הבקיעו ראשוני היחידות הסובייטיות של הצבא האדום אל העיר ואליהם חברו אנשי ארמיה קריובה שחברו אליהם בברית זמנית, בעל כורחם. כך הקרב על וילנה הפך לקרב מיוחד במינו במלחמת העולם השנייה שבו חברו כמה כוחות צבאיים יריבים שלחמו זה לצד זה כתף לצד כתף כנגד אויב משותף, אולם באופן זמני מאוד אנשי ארמיה קריובה ביחד עם לוחמי הצבא האדום והפרטיזנים הסובייטים כשאיתם גם היו הפרטיזנים היהודים מארגון הפרטיזנים המאוחד של אבא קובנר שלחמו ביחד כדי לשחרר את וילנה מהנאצים. כנראה שרק אירוע כמו מלחמת העולם השנייה יכול היה לאחד את 2 הכוחות היריבים הללו גם עם באופן זמני לשיתוף פעולה צבאי זמני ביותר. מכאן והלאה המשיכו להילחם בגרמנים אנשי ארמיה קריובה לצד הצבא האדום ובעיקר לצד הדיוויזיות 97 ו-277 של הצבא האדום כשחלק מיחידות ארמיה קריובה הוכפפו לידי הפיקוד הסובייטי של הצבא האדום.
לפולנים לא הייתה ברירה, לא היה בכוחם לשחרר לבדם את וילנה ולנצח את חיל המצב העוצמתי שבה, רק הצבא האדום היה הכוח היחיד שיכל באמת לשחרר את וילנה מידי הנאצים שכן לו היה את העוצמה הצבאית ולוחמים מעולים, חסונים, מקצועיים ומנוסים למודי קרבות שרק הם יכלו באמת לנצח את הנאצים.
בשעה 9:00 בבוקר אל העיר הבקיעו הלוחמים הסובייטים הראשונים של רגימנט המשמר 449 מבריגדת המשמר המשוריינת 35 של קורפוס המשמר הממוכן 3 שהגיעו אליה מכיוון דרום וחלו בלחימה עירונית ברובעים הדרומיים בה, שם הם פגשו בלוחמים הפולנים של ארמיה קריובה שם הם נאלצו להדוף במהלך היום 12 התקפות נגד גרמניות חזקות שגרמו להם לסגת מחלק מהעמדות ומכאן והלאה הם המשיכו להילחם ביחד ולהתקדם אל מרכז העיר. כשבמקביל בערב של אותו היום אל צפונה של העיר פרצו הדיוויזיות 215 ו-277 של הארמיה 5 והחלו לנהל קרבות לש"ב ברובעים הצפוניים שלה שנמשכו עד הלילה כשבבוקר ה-8 ביולי 1944 חדר אל העיר קורפוס המשמר המשוריין 29 של ארמית המשמר המשוריינת 5 מכיוון דרום מזרח.
בתוך העיר החלו להתנהל קרבות רחוב קשים בין הגרמנים לבין הלוחמים הסובייטים והפולנים והפרטיזנים הסובייטים והיהודים. לוחמי הצבא האדום ביחד עם אנשי ארמיה קריובה החלו לנוע אל מרכז העיר בעוד הפרטיזנים היהודים לצד יתר היחידות של הפרטיזנים הסובייטים קיבלו את המשימה לשחרר את הרובעים המזרחיים והדרומיים של העיר לצד תחנת הרכבת שלה.
בדרום העיר הצטיין במיוחד הגדוד השני מרגימנט 85 של ארמיה קריובה אשר היה היחיד שהצליח להעמיק את ההתקפה אל תוך העיר ללא אבדות גדולות במיוחד ולרכז כוחות גדולים להמשך המתקפה, במהלך הקרב בעיר הוא הגיש סיוע רב לדיוויזיה 97 של הצבא האדום ולוחמי הרגימנט הצליחו לשחרר רובע שלם ולהגיע אל מרכז העיר תוך צליחת הנריס והשמדה של כמה טנקים כלי רק"ם גרמנים. כשגם בצפון העיר הקורפוס 65 ו-72 של הארמיה 5 הצליחו להעמיק את התקפתם אל מרכז העיר.
בשעה 7:00 בבוקר ה-9 ביולי 1944 קורפוס משמר הפרשים 3 של הצבא האדום השמיד כמעט לחלוטין את דיוויזיה 50 של הוורמאכט ושיחרר את לידה ובכך נותקה מסילת הברזל וילנה – לידה, שתספקה את חיל המצב הנאצי בווילנה. באותו יום ארמיה 5 ביחד עם ארמית המשמר המשוריינת 5 וקורפוס המשמר הממוכן 3 השלימו את כיתורה של וילנה וחיל המצב הגרמני בעיר היה נצור ומכותר מכל הכיוונים.
בתגובה הפיקוד הגרמני של ארמית הפאנצר 3 ארגן מתקפת נגד על מנת להבקיע ולחלץ את חיל המצב הגרמני המכותר בעיר, בהתקפת הנגד הזו השתתפו צוות הקרב ורתהרן וצוות הקרב טולסדורף שכללו מאות טנקים וכללו בין היתר את דיוויזיות הפאנצר 6 ו-12 הרגימנט המוצנח 16 של הדיוויזיה המוצנחת 2, הגדוד המוצנח 500 של האס אס ודיוויזיית הפאנצר גרוסדוייטשלנד המובחרת ויחידות אחרות.
הם נעו ממיישגולה וויוויס מערבה על מנת להגיע לווילנה. בתגובה לכך, צ'רניאחובסקי הוציא מהעיר את הקורפוסים 72 ו45 של ארמיה 5 ואת קורפוס המשמר הממוכן 3 ביחד עם ארמיית המשמר המשוריינת 5 של רוטמיסטרוב, מהעיר, להגיע למגע ולהשמיד את הכוח הגרמני הנע ממערב. כמו כן בקרבת העיר הוצנחו 600 צנחנים גרמנים מ-45 מטוסים אולם הכוח המוצנח הגרמני הושמד מהר מאוד על ידי הדיוויזיות 184 ו-371. במשך 4 ימים הקרבות מחוץ לעיר כשב-11 ביולי 1944 צוות הקרב טולדסדורף כותר, והעיר מיישגולה שוחררה. עד ה-15 ביולי 1944 נהדפה באופן סופי מתקפת הנגד הגרמנית אל עבר העיר כשהגרמנים איבדו בה 1500 חיילים וכ-60 טנקים וכלים אחרים.
ב-10 ביולי 1944 כוחות ארמיה 5 שיחררו את כל צפון העיר וילנה והתקדמו אל עבר העיר העתיקה ואל הרובעים הדרום מערביים שלה. במקביל בדרום העיר, כוחות הצבא האדום ביחד עם הפרטיזנים וארמיה קריובה שיחררו את נמל התעופה, את תחנת הרכבת ואת פונאר וסביבתו. באותו היום מעל מגדל גדימינאס שבמרכז העיר, הונף הדגל הסובייטי כשבמקביל גם לוחמי ארמיה קריובה הניפו את הדגל הפולני.
ב-12 ביולי 1944 לאחר קרבות קשים מבית לבית ומשכונה לשכונה חיל המצב הגרמני נדחק אל פרווריה המערביים של העיר ונקרע לשני כיסי התנגדות כשבשעה 21:00 גנרל שטאהל פקד על כוחותיו לסגת מהעיר ולנסות לפרוץ מבפנים את טבעת הכיתור הסובייטית ולחבור אל עיקר הכוחות הגרמנים שניסו להבקיע מבחוץ, אולם הניסיון נכשל תחת אש הארטירליה והטנקים הסובייטית.
ב-13 ביולי 1944 העיר וילנה שוחררה על ידי הצבא האדום, ארמיה קריובה, גדודי הפרטיזנים הסובייטים וארגון הפרטיזנים המאוחד.
מיהדות וילנה המפוארת שהייתה עד לפני המלחמה מרכז רוחני ותרבותי חשוב ביותר בעבור כל יהודי מזרח אירופה והעולם שעד למלחמה אפילו כונתה "ירושלים דליטא" לא נותר כמעט כל זכר, היא נחרבה לחלוטין. בווילנה לאחר שחרורה על ידי הצבא האדום נמצאו בסך הכל כמה מאות יהודים בלבד ששרדו בנס את השואה ואת המלחמה.
בקרב הלוחמים הפרטיזנים היהודים שנכנסו אל העיר ואל הגטו, היו רגשות מעורבים, מצד אחד שמחה וגאווה על תרומתם בשחרור העיר והצלת יהודי, הקלה שהכל כבר נגמר, ומצד שני עצב ויגון, מכיוון שכל משפחותיהם בגטו נרצחו כבר על ידי הנאצים ועוזריהם.
וכך תיאר זאת אבא קובנר:
"כשחזרו לווילנה בראש צבא הניצחון והבקענו אל מרכזה... שכולים, תוהים למראה עינינו, אצנו לפקוד את "מלינות" [מחבואי] הגטו השומם. 3 ימים לאחר שחרור העיר מגיחות בהיסוס דמויות מפוחדות של יהודים שהסתתרו. הם חומקים דרך הרחובות... מהם שנתחבאו בתעלות הביוב כמעט שנה תמימה, בהכרה שעל פני האדמה אין עוד יהודים חיים ונותרו רק אלה שבתחתיותיה."
ב-7 ביולי 1944 קורפוסי המשמר 8 ו-16 של ארמית המשמר 11 הבקיעו בגזרה שלהם את קו אוסטוואל שאותו איישו דיביזיות הפאנצר 5 ו-7, דיוויזיות 170 ו-337 ודיוויזיית השמירה 707 ושחררו את אשמיאני ואת הלשאני והחלו לנוע אל עבר הניימן ואל אליטא. בזמן שקורפוס משמר הפרשים 3 שחרר את איוויה וסובוטניקי ובכך יצאו אל העורף הגרמני של הכוחות הגרמנים שנסוגו מפני ארמיה 31.
על מנת למנוע מכוחות הצבא האדום לחצות את הניימן ולהגיע אל הגבול של ברית המועצות עם פרוסיה המזרחית הפיקוד הגרמני בנה על הניימן קו הגנה איתן ושלח לשם חלק מהרזרבות שהגיעו ממערב אוקריאנה. לארמית הפאנצר 3 הצטרף קורפוס 26, דיוויזיה 69 ביחד עם בריגדות תותחי הסער 185 ו-277 ביחד עם הבריגדה הארטילרית 88 של הפיקוד העליון של הוורמאכט ואילו ארמייה 4 של הוורמאכט קיבלה לידיה את דיוויזיית הפאנצר 3 של האס אס טוטנקופף העוצמתית והרצחנית. בסך הכל הגרמנים ריכזו 2 דיוויזיות חי"ר ו3 דיוויזיות פאנצר.
ב-14 ביולי 1944 ביום שלאחר סיום הקרבות על וילנה, קורפוס המשמר 16 של ארמית המשמר 11 צלח את הניימן ותפס ראש גשר באזור אליטא בעומק של 20 קילומטרים, מדרום למרקינה צלחו דיוויזיות המשמר 5 ו-26 של קורפוס המשמר 8 ואילו צפונית לגרונדו צלח קורפוס 36 של ארמיה 31.
המתקפה הסובייטית בגזרת וילנה הסתיימה ב-20 ביולי 1944 ובאוגוסט 1944 הצבא האדום שיחרר את כל ליטא מידי הרמנים ונכנס כבר אל פרוסיה המזרחית. בתוך שבועיים בלבד כוחות הצבא האדום הצליחו לעבור 210 ק"מ תוך השמדה מוחלטת של עשרות דיוויזיות גרמניות והיה חלק מהצלחת מבצע "בגרטיון". במהלך הקרב על וילנה השמידו כוחות הצבא האדום ביחד עם ארמיה קריובה והפרטיזנים 8 אלף חיילים גרמנים ושבו כ-5 אלף.
שיתוף הפעולה בין הצבא האדום לארמיה קריובה לא נמשך לאורך זמן, אלה היו 2 כוחות שמטבעם היו יריבים ובעלי אינטרסים שונים לחלוטין. ביומיים שלאחר שחרור וילנה לוחמים סובייטים המשיכו לפטרל בעיר לצד אנשי ארמיה קריובה. אך במקביל הפיקוד הצבאי של ארמיה קריובה ניסו לשכנע את ברית המועצות להכיר בארמיה קריובה ככוח לוחם עצמאי.
בעוד חלק מיחידות ארמיה קריובה נשמעות לדרישה הסובייטית להתפרק מנשקן ולעזוב את העיר חלק אחר של אותן יחידות החלו לכתר ולהתעמת עם כוחות ההנקו"ד. ב-17 ביולי 1944 נעצר כל הפיקוד הגבוה של המחתרת הפולנית בעיר, ויחידותיה בעיר החלו להתפרק מנשקן.
עד לאוגוסט 1944 נמצאו אצל יחידות ארמיה קריובה 5870 נשקים אישיים, 640 מקלעים ועשרות כלי רכב וסוסים. מתוך כ-7900 חיילים פולנים של המחתרת 2500 שוחררו לבתיהם ואילו השאר עברו סינון דרך הנקו"ד. החיילים והקצינים הזוטרים של ארמיה קריובה או שהצטרפו לכוחות הפולנים ששירתו תחת הצבא האדום או שנעצרו או ששוחררו לבתיהם. אלה מהם שהיו אנטי קומוניסטים, המשיכו להתנגד אופן חמוש וההנקו"ד דיכא אותם ביערות בלארוס עד סוף שנות ה-40 ביחד עם עוד שאר היחידות הלאומיות ששוטטו ביערות.
הפרטיזנים הסובייטים והיהודים התפרקו מנשקם וחזרו לחייהם הרגילים. רבים מהפרטיזנים היהודים עלו למדינת ישראל והיו חלק מתקומת העם היהודי בארצו.
https://biography.wikireading.ru/h5duKbweHE
https://biography.wikireading.ru/241588
https://military.wikireading.ru/92502
https://military.wikireading.ru/11073
https://warspot.ru/11142-schit-i-mech-dlya-ostroy-bramy
https://mil.ru/winner_may/history/more.htm...
https://timenote.info/ru/events/Operacija-Ostraja-brama
https://www.yadvashem.org/.../this-month/july/1944.html