משחררי מאוטהאוזן

משחררי מאוטהאוזן
לפני שמונים שנה, סייעו שלושה חיילים יהודים אמריקאים, לסגור את מחנה הריכוז מאוטהאוזן, ולתעד את הזוועות שבוצעו בו: 
יוג'ין, כהן  https://infocenters.co.il/jwm/notebook_ext.asp?item=14049&site=jwm&lang=HEB&menu=1
ג'ק רוברט, נוביץ https://infocenters.co.il/jwm/notebook_ext.asp?item=14050&site=jwm&lang=HEB&menu=1
בנג'מין ברל, פרנץ https://infocenters.co.il/jwm/notebook_ext.asp?item=14051&site=jwm&lang=HEB&menu=1

 מאת: דייוויד ק' שרמן 

"זה אבא שלי! זה אבא שלי שם!" קראה אן כהן, שעמדה לצידי.
היה זה בספטמבר 2024, כאשר נפגשנו לראשונה במוזיאון השואה של ארצות הברית בוושינגטון. בעת שצפתה במיצג בשם "המשחררים" הבחינה אן בסרטון שבו נראה אביה, רב-סרן יוג'ין כהן, בין החיילים האמריקאים הראשונים שנכנסו למחנות הריכוז לאחר שהנאצים נמלטו מהם. הסרט תיעד את התנאים המחרידים שעמדו בפני המשחררים.
לפני שמונים שנה היה רב-סרן יוג'ין כהן בין החיילים האמריקאים ששחררו את מחנות הריכוז.
לצדו שירתו בנג'מין פרנץ, מי שהיה לימים התובע האחרון שנותר בחיים ממשפטי נירנברג ונפטר בשנת 2023, וכן ג'ק נוביץ, בן-דוד ראשון של סבתי.
שלושת הגברים היו יהודים אמריקאים, שמשפחותיהם היגרו מאירופה זמן לא רב קודם לכן. הם לא היו רק משחררי מחנות; הם שימשו גם כמתורגמנים, חוקרי פשעי מלחמה ותובעים של פושעי המלחמה הנאצים.
במאי 1945 שירתו שלושתם בצבא ארצות הברית ועסקו בגביית עדויות במחנה הריכוז מאוטהאוזן, ששוחרר ב־5 במאי 1945
החוויות שחוו שם ליוו אותם כל חייהם, אך כל אחד מהם בחר להתמודד עמן בדרך שונה.
ג'ק נוביץ כתב לימים רומן שכלל תיאור ספרותי של חוקר פשעי מלחמה נאצי.
בן פרנץ הקדיש את חייו לכתיבה בתחום המשפט הבין־לאומי ולמאמצים להקים בתי דין בין־לאומיים להעמדת פושעי מלחמה לדין.
יוג'ין כהן, לעומתם, שמר את סיפורו לעצמו במשך עשרות שנים. רק בשנותיו האחרונות, מתוך תחושת דחיפות של אדם המבקש להעיד לפני שיהיה מאוחר מדי, החל להעניק ראיונות לעיתונות היהודית ולתרום את הארכיון האישי שלו למוזיאונים.
ג'ק נוביץ נולד בניוארק שבמדינת ניו ג'רזי, ואת מרבית חייו בילה בקונטיקט. הוא סיים את לימודיו בייל קולג' ולאחר מכן בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל. בשנת 1944, בהיותו בן 33, התגייס לצבא ארצות הברית. בתחילה שירת כמהנדס קרבי, אולם בשנת 1945, בזכות השכלתו המשפטית, הועבר למחלקת חקירת פשעי המלחמה של הפרקליטות הצבאית (Judge Advocate General's War Crimes Branch).
בדומה לנוביץ, גם בנג'מין פרנץ היה משפטן בהכשרתו. הוא סיים את לימודיו בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת הרווארד בשנת 1943 והתגייס לצבא כחייל רגלים. הוא השתתף בפלישת בעלות הברית לנורמנדי. כאשר נודע לצבא כי לפני גיוסו שימש כעוזר מחקר של המומחה לפשעי מלחמה, פרופ' שלדון גלוק, הועבר אף הוא למחלקת חקירת פשעי המלחמה.
פרנץ ונוביץ שירתו כחוקרים וכמתורגמנים תחת פיקודו של רב-סרן יוג'ין כהן, יליד פיטסבורג ובוגר אוניברסיטת פיטסבורג. כהן עמד בראש ועדת חקירת פשעי המלחמה של הארמיה האמריקאית השלישית, אשר הוטל עליה לחקור את מערכת מחנות הריכוז מאוטהאוזן.
מספר דוחות שהכינו פרנץ ונוביץ במסגרת עבודתם שולבו במסמך שנודע לימים בשם "דו"ח כהן" (The Cohen Report).
ב־14 במאי 1945 נגבתה עדותם של שני אסירי מאוטהאוזן, ארנסט מרטין ויוזף אולברכט. העדות תורגמה בידי ג'ק נוביץ ונחתמה בידי יוג'ין כהן כחוקר הראשי. מסמך זה הפך לאחד מחלקיו החשובים של דו"ח כהן.
דו"ח כהן הוא מסמך יוצא דופן בהיקפו ובחשיבותו. הוא מסכם את החקירות שנערכו בין 6 במאי ל־15 ביוני 1945, וכולל 253 עמודים של עדויות מפורטות מלמעלה ממאה עדים, שרבים מהם היו ניצולי מחנות הריכוז שזה עתה שוחררו.
העדויות נתמכו בראיות רבות ומדויקות. בין היתר תועד כי הנאצים הפיקו משיני האסירים 24,499.1 גרם של זהב דנטלי, שנשלחו לברלין. כמו כן צורפו לדו"ח תצלומים של מכלי ציקלון B, הגז הרעיל ששימש לרצח ההמונים בתאי הגזים.
בתחילת פעילותה עסקה יחידת חקירת פשעי המלחמה בעיקר בחקירת פשעים שבוצעו נגד חיילים אמריקאים – ובהם רצח טייסים שמטוסיהם הופלו והחזקת שבויים בניגוד לדין.
אולם הידע המשפטי של פרנץ ונוביץ, לצד שליטתם בשפות אירופיות, הפך אותם במהרה לדמויות מרכזיות ביחידות החקירה.
השניים, שהוריהם היגרו ממזרח אירופה – משפחתו של פרנץ מטרנסילבניה ומשפחתו של נוביץ מן העיר רז'ישצ'יב שליד קייב – הפכו לשותפים קרובים ולעמיתים.
לימים סיפר פרנץ על שיטת עבודתם:
"אני הייתי מקבל ג'יפ, וג'ק נוביץ היה מקבל ג'יפ אחר. הייתי אומר לו: 'אתה חקור את המקרים באזור שלך, ואני אחקור את המקרים באזור שלי. בעוד שלושה ימים ניפגש, נחזור למפקדה ונשווה את כל הממצאים שאספנו."
איסוף הראיות במחנות הריכוז
כפי שכתב ההיסטוריון ניקולס וורמות, כאשר בנג'מין פרנץ נכנס לראשונה למחנה הריכוז פלוסנבירג ב־27 באפריל 1945, התגלתה לעיניו המציאות האיומה במלוא חומרתה.
כל הדיווחים, התמונות והמודיעין שנאספו קודם לכן הפכו לפתע למציאות מוחשית. בבית החולים של המחנה שכבו אסירים חולים וכחושים עד כדי שלד אדם; צחנת הצואה והמוות הייתה בלתי נסבלת, ובמשרפת המחנה נערמו ערימות של גופות זו על גבי זו.
בריאיון שנערך עמו בשנת 2000 במוזיאון השואה של ארצות הברית, תיאר פרנץ את הרגעים הראשונים שבהם נחשף לזוועות המחנות:
"קיבלנו דיווחים על אנשים מוזרים המשוטטים בדרכים. הם היו לבושים בפיג'מות, מורעבים, מותשים ומלוכלכים. באותם ימים כלל לא הכרנו את המושג 'מחנה ריכוז'. כאשר הגענו למחנה כזה, גילינו שמדובר במחנה משנה של אחד ממחנות הריכוז הגדולים."
לדבריו, בכל פעם שהתקבל דיווח כזה היה ממהר למקום, משום שהבין כי המשימה הדחופה ביותר היא להגן על הראיות לפני שיושמדו.
לדבריו:
"היה חיוני לגבות עדויות מן הקורבנות כל עוד היו מסוגלים לדבר, לעצור את הפושעים אם ניתן היה לעשות זאת, ולהבטיח שכל מסמך או ראיה אחרת יישמרו." כאשר הגיע למחנה בוכנוואלד, פעל מיד להשתלט על משרד הרישום של המחנה – המקום שבו נשמרו כל המסמכים. הוא הורה למפקד הצבאי להציב חיילים מסביב למשרד, תוך הוראה ברורה:"איש לא ייכנס ואיש לא יֵצא ללא אישורי. שום מסמך לא יוצא מהמשרד." לאחר מכן עבר על המסמכים בעזרת אסירים שעבדו במשרד והכירו את מערכת הרישום.
בין המסמכים שנתפסו היו:
פנקסי המתים (Totenregister), ובהם שמות כל האסירים שמתו במחנה.
רשימות אנשי האס־אס ששירתו במחנה.
שמות מפקדי המחנה.
מסמכים מנהליים נוספים ששימשו מאוחר יותר ראיות במשפטי פושעי המלחמה.
על בסיס חומר זה הכין פרנץ דוחות מפורטים ושלח למפקדה בקשות להוצאת צווי מעצר נגד האחראים לפשעים.
באותה עת עסקו גם יוג'ין כהן, ג'ק נוביץ ושאר חברי צוות החקירה במשימה כפולה וקשה במיוחד: מצד אחד נחשפו לזוועות האנושיות במחנות, ומן הצד האחר נדרשו לפעול במהירות ובקור רוח כדי לאסוף ראיות משפטיות לפני שייעלמו.
כתבה שפורסמה בשנת 1945 בעיתון Bridgeport Sunday Post תיארה את תפקידו של ג'ק נוביץ:
נוביץ חקר חשודים בפשעי מלחמה ועדים, ערך חקירות נגדיות בשפת אמם, השביע את העדים כחוק, הכין תצהירים שישמשו במשפטים, הנחה את הצלמים אילו ראיות לתעד והמליץ על מעצרים ואף על העמדה מיידית לדין כאשר הדבר היה מוצדק.
במסגרת עבודתו תחת פיקודו של רב-סרן כהן, השתתף נוביץ גם בחקירת מאוטהאוזן.
שני אסירים, ארנסט מרטין ויוזף אולברכט, ששימשו כמזכירי המחנה, סיכנו את חייהם במשך חודשים כאשר ניהלו בסתר רישום אמיתי של סיבות המוות של האסירים – בניגוד לרישומים הכוזבים שניהלו אנשי האס־אס. לשם כך השתמשו בכתב סתרים זעיר, מעין "הירוגליפים" חשאיים, שאפשר להם להסתיר את המידע מעיני הגרמנים. לאחר השחרור מסרו את הפנקס הסודי לידי החוקרים האמריקאים.
נוביץ תרגם את עדותם מגרמנית, והיא צורפה לדו"ח כהן והפכה לאחת הראיות החשובות ביותר בחקירת פשעי מאוטהאוזן. בהמשך תרגמו נוביץ ופרנץ גם את עדויותיהם של ניצולים רבים נוספים, ובכך תרמו ליצירת אחד התיעודים ההיסטוריים החשובים ביותר של פשעי הנאצים.
עדויות הניצולים וחשיבותו של "דו"ח כהן"
אחת העדויות המרגשות שתורגמו בידי ג'ק נוביץ הייתה עדותו ביידיש של יהודי פולני בשם דוד (דאוויד) זימט. עדות זו, שנגבתה ב־11 במאי 1945, נכללה ב"דו"ח כהן".זימט סיפר על תשעת החודשים שבהם היה כלוא במאוטהאוזן מאז הובא מפולין, ועל האירועים שהתרחשו בימים האחרונים שלפני השחרור.
הוא העיד:" כאשר האמריקאים התקרבו, אנשי האס־אס השמידו כל דבר שיכול היה לשמש ראיה – הם הרסו את תאי הגזים, את הגרדומים וכל עדות אחרת לפשעיהם." זימט סיפר עוד כי אנשי האס־אס רצחו את כל עובדי המשרפה כדי שלא יוכלו להעיד לאחר המלחמה. רק הוא ואסיר נוסף הצליחו להינצל לאחר שהסתתרו מפני הגרמנים.עדויות מסוג זה המחישו עד כמה ניסו הנאצים למחוק כל זכר לפשעיהם לפני נסיגתם.
אולם עבודתם של יוג'ין כהן, ג'ק נוביץ, בנג'מין פרנץ וחבריהם מנעה מהם להשיג את מטרתם. הם פעלו במהירות, אספו מסמכים, גבו עדויות וצילמו ראיות – ובכך שימרו חומר בעל ערך היסטורי ומשפטי עצום.
לדו"ח כהן הייתה השפעה מרחיקת לכת. הוא שימש ראיה מרכזית הן במשפטי נירנברג והן במשפט שנערך בשנת 1946 במחנה דכאו נגד אנשי סגל מחנה מאוטהאוזן. בשנת 1947 פרסם העיתון Pittsburgh Post-Gazette כתבה שכותרתה הייתה: "הראיות שאסף איש פיטסבורג סייעו לשלוח נאצים לגרדום."
בכתבה צוין כי הראיות שאסף רב-סרן יוג'ין כהן תרמו להרשעתם של עשרות פושעי מלחמה נאצים, ובהם 48 נאצים שהוצאו להורג בתלייה בכלא לנדסברג.
חשיבותו של דו"ח כהן לא הסתיימה לאחר המלחמה.בשנת 2009 צוטט הדו"ח גם בבית משפט בספרד במסגרת הליך משפטי שנועד להביא להסגרתם של ארבעה שומרים לשעבר ממחנה מאוטהאוזן, שהואשמו ברצח עם ובפשעים נגד האנושות.
התפקיד שמילא יוג'ין כהן בחקירת פשעי המלחמה ובכתיבת הדו"ח הנושא את שמו היה דבר שכמעט לא דיבר עליו במשך רוב חייו. בתו, אן כהן, סיפרה לי כי אביה "לא אהב אנשים שהתרברבו במה שעשו, כאשר מבחינתם הם רק מילאו את חובתם." רק בשנותיו האחרונות החל כהן לשתף את בני משפחתו במה שעבר עליו במלחמה. אן נזכרה בביקור שערכה בשנת 1991 ביד ושם בירושלים: "ביקרתי בתערוכה על שחרור מחנות הריכוז, ולפתע ראיתי תמונה של אבי." עד אותו רגע לא היה לה מושג מה היה חלקו של אביה בשחרור המחנות ובחקירת פשעי המלחמה   .כששבה לארצות הברית שאלה אותו על כך.
לדבריה: "אז הוא התחיל לספר, ופתאום כל חלקי הפאזל התחברו. נזכרתי שבאחת מחופשות הקיץ ראיתי אותו בוכה. מעולם לא ראיתי את אבי בוכה. אמי אמרה לי אז שהוא נזכר במלחמה." למרות תרומתו המרכזית להעמדתם לדין של פושעי מלחמה נאצים, כהן מעולם לא ראה בעצמו גיבור.
לדברי בתו, אחת הסיבות לכך הייתה התחושה הקשה של חוסר האונים. כאשר הגיעו הוא ואנשיו למחנות המשוחררים, הם לא קיבלו כל אמצעי סיוע לטיפול באלפי הניצולים – לא מזון, לא ציוד רפואי ולא תמיכה נפשית. במכתב ששלח לאמו כתב: "הבעיה עצומה כל כך, שעדיין אפילו לא התחלנו להתמודד איתה. למען האמת, כלל איננו ערוכים להתמודד עמה."
משימתם הייתה לחקור את הפשעים ולהכין את הראיות למשפטים. אולם תוך כדי עבודתם ניצבו מול אלפי בני אדם גוססים, רעבים וחולים, מבלי שהייתה בידיהם אפשרות ממשית להצילם. תחושת חוסר האונים הזו ליוותה את כהן במשך כל חייו.
גם בנג'מין פרנץ תיאר כיצד הצליח להמשיך בעבודתו למרות הזוועות שנחשף אליהן. בריאיון שנערך עמו בשנת 1994 במוזיאון השואה של ארצות הברית אמר: "המשכתי לבצע את עבודתי כמיטב יכולתי. יצרתי סביב עצמי מעין פקעת נפשית, מוקפת מחסום של קרח, שאפשר לי להמשיך." ייתכן שיכולת זו היא שאפשרה לו להקדיש את שארית חייו למאבק למען עשיית צדק בין־לאומי. זמן קצר לאחר המלחמה, והוא רק בן 27, מונה פרנץ לתובע במשפטי נירנברג – הצעיר ביותר מבין כל התובעים. הוא עמד בראש משפט האיינזצגרופן, שנחשב לאחד ממשפטי הרצח ההמוני הגדולים ביותר בהיסטוריה. במשפט זה העמיד לדין את מפקדי יחידות הרצח הניידות של האס־אס, שהיו אחראים לרציחתם של מאות אלפי יהודים ואזרחים נוספים במזרח אירופה.
בין הפשעים שתיאר בבית המשפט היו:
רציחתם של 33,771 יהודים בבאבי יאר, ליד קייב.
חיסול גטו ריגה, שבו נרצחו בתוך יומיים כ־25,000 יהודים לטבים.
כל 22 הנאשמים שהועמדו לדין על ידו הורשעו בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות.
לאחר מלחמת העולם השנייה הפך בנג'מין פרנץ לסופר פורה ולאחד התומכים הבולטים בהקמת בתי דין פליליים בין־לאומיים. בשנת 1980 פרסם את הספר המקיף An International Criminal Court: A Step Toward World Peace ("בית דין פלילי בין־לאומי: צעד לקראת שלום עולמי"), שנועד להציג בסיס משפטי להקמת בית משפט קבוע שידון בפשעים נגד האנושות ובפשעי מלחמה. בשנת 2018 תועד סיפור חייו בסרט התיעודי Prosecuting Evil, המתאר את מאבקו רב השנים למען צדק בינלאומי.
לעומתו, שותפו לחקירות, ג'ק נוביץ, הותיר אחריו תיעוד שונה. גם הוא אהב מאוד לכתוב, אך בחר לבטא את חוויותיו בדרך ספרותית. כבר בזמן המלחמה כתב שירים שהתפרסמו בעלון היהודי הצבאי The Jeep, שחולק לחיילים יהודים בצבא ארצות הברית. בנו, ג'ון נוביץ, סיפר: "אבי כמעט שלא דיבר איתי על המלחמה. במבט לאחור אני חושב שהוא פשוט לא רצה לחשוף אותי לזוועות שחווה. הוא גם מעולם לא אהב לדבר על עצמו או להיות במרכז תשומת הלב." עם זאת, הוא שמר על קשר קרוב עם בנג'מין פרנץ לאורך השנים, והכתיבה נותרה אהבתו הגדולה. בשנות השבעים כבר היה נוביץ לעורך דין מצליח בתחום המקרקעין בקונטיקט ולדמות מרכזית בקהילה היהודית. הוא שימש נאמן של קהילת בני ישראל בברידג'פורט. בשנת 1979 פרסם את הרומן The Crimes of War ("פשעי המלחמה"), שנכתב בהשראת חוויותיו כחוקר פשעי מלחמה בסיום מלחמת העולם השנייה. הספר איננו אוטוביוגרפיה, אלא יצירה ספרותית המבוססת על אירועים אמיתיים. באמצעות דמויות בדיוניות בחן נוביץ שאלות מוסריות עמוקות שעלו מתוך המפגש עם זוועות השואה.
גיבורי הספר מתמודדים עם שאלות קיומיות קשות:
כיצד ייתכן שאלוהים התיר לזוועות כאלה להתרחש?
האם ניתן בכלל להאמין לאחר השואה?
האם הצדק יכול לרפא את הפצע, או שהנקמה היא תגובה אנושית בלתי נמנעת?
באחד הקטעים המרגשים בספר מתנהל דיאלוג דמיוני בין ניצול שואה לבין אלוהים. הניצול מבקש מאלוהים להופיע לפני בני האדם, כדי להוכיח אחת ולתמיד שהוא קיים. אלוהים משיב כי גם אם יעשה זאת, בני האדם לא יגיעו לאמונה אלא דווקא למחלוקות חדשות, למאבקים בין דתות ולמלחמות נוספות.
לבסוף מהרהר הניצול: "אלוהים ברא גם את התקווה וגם את הייאוש. הבחירה ביניהם נתונה בידינו."
בשום מקום על כריכת הספר או בקורות החיים של המחבר לא צוין כי ג'ק נוביץ היה קצין חקירות של פשעי מלחמה במלחמת העולם השנייה. כמו רבים מבני דורו, הוא העדיף שלא להעמיד את עצמו במרכז. במקום זאת ביקש שהקוראים יתמקדו בשאלות האנושיות והמוסריות העולות מתוך פשעי המלחמה עצמם.
יוג'ין כהן נשא עמו במשך כל חייו את זכרם של היהודים שלא הצליח להציל. בתו, אן כהן, סיפרה כי אביה היה פורץ בבכי כאשר נזכר בהם. באחת השיחות אמר לה: "אנני, היו אנשים שלא יכולתי להציל. היו כאלה שזה עתה הגיעו מצעדות המוות, שכבו במרפאת המחנה – ולא יכולתי להציל אותם."
בשנותיו האחרונות החליט כהן כי הגיעה העת להעיד בפומבי על מה שראה. בריאיון לסוכנות הידיעות היהודית (JTA), כשהיה בן 89, אמר: "אנחנו הולכים ונעלמים. נשארו רק מעטים שראו במו עיניהם את מה שהתרחש." הוא גם דיבר על תחושת השליחות שחווה כיהודי בעת חקירת פשעי הנאצים: "בהיותנו יהודים, עשינו כל שביכולתנו לאסוף כמה שיותר ראיות."
עם זאת, בני משפחתו של בנג'מין פרנץ סברו כי הוא ראה את עבודתו בעיקר כשליחות משפטית ואוניברסלית. בנו, דונלד פרנץ, אמר: "אינני חושב שהרקע היהודי של אבי השפיע על עבודתו. הוא ניגש אליה באופן ענייני ומקצועי, יותר מאשר מתוך מניע אישי."
לעומת זאת, ג'ק נוביץ ביטא את הדילמות הללו באמצעות ספרותו. ברומן "פשעי המלחמה" מתמודד גיבור הספר, קצין יהודי, עם רצח אביו ודודו – רב במקצועו – בידי הנאצים. במהלך החקירה הוא מתחבט בשאלה האם הוא מונע מרצון לנקמה או מחיפוש אחר צדק. נוביץ מדגיש כי חוקרים יהודים נאלצו להתמודד גם עם חשדם של אחרים, שטענו כי רצונם להעמיד את הנאצים לדין נובע ממניעים אישיים ולא מחתירה לצדק. 
בספר הזיכרונות Flares of Memory, שראה אור בשנת 2001, פרסם יוג'ין כהן מאמר בשם "פשעים נגד האנושות – שלושה חודשים במאוטהאוזן". הוא תיאר בו את הרגעים הראשונים לאחר כניסתו למחנה: "לראשונה ראינו גופות ערומות זו על גבי זו על עגלות רתומות לסוסים. אסירים זחלו על ידיהם ועל ברכיהם. אנשים כחושים עד שלא נותר מהם אלא עור ועצמות, דקות ספורות לפני מותם. הרחתי את המתים. שמעתי את זעקותיהם. ראיתי הכול במו עיניי. חשתי את הייאוש. כל חושיי הוצפו. זה היה בלתי אנושי. הגרמנים כבר ברחו, המחנה נותר ללא שלטון, והאסירים הושארו למות. במצבם, כמעט שלא היה להם סיכוי לשרוד."
בריאיון נוסף, שנערך בשנת 2005, סיפר כהן כי כאשר האסירים היהודים הבחינו ששמו כהן, רבים מהם רצו אליו בהתרגשות. כאשר הוקם צוות החקירה, נתלה שלט במחנה ובו נכתב:
"רב־סרן יוג'ין כהן נמצא כאן כדי לחקור פשעים נגד האנושות."
כהן סיפר כיצד הוא וג'ק נוביץ גבו עדויות מאסירים שסיכנו את חייהם כדי לחשוף את האמת על פשעי הנאצים. במהלך החקירה מצאו השניים את "ספר המתים" (Totenbuch) – ספר הרישום שבו תיעדו הנאצים את שמות המתים, ואף את שמות האסירים שיועדו להוצאה להורג בימים הקרובים. באחת החקירות גבה ג'ק נוביץ עדות מיהודי פולני. לפתע הבחין כי שמו של האיש מופיע בספר בין האסירים שנועדו למות ב־13 במאי 1945. אותו יום הייתה 9 במאי 1945. נוביץ אמר לו: "הסתכל היטב. שמך מופיע כאן. היית אמור למות ב־13 במאי. אבל היום אתה חי, ותמשיך לחיות, משום שמאוטהאוזן כבר שוחרר." האיש פרץ בבכי, חיבק את רב־סרן כהן ובכה על כתפו.
"רגשותיו על כך שניצל מן המוות אינם ניתנים לתיאור. עמדנו שם וצפינו בו מתפלל ומודה על כך שהיה בין בני המזל שזכו להינצל."

סיום
בשלהי מלחמת העולם השנייה ניסו הנאצים להשמיד את כל הראיות לפשעיהם. ניצולי המחנות, שסיכנו את חייהם כדי לשמר מסמכים ועדויות, חברו לחיילים האמריקאים – ובהם יוג'ין כהן, בנג'מין פרנץ וג'ק נוביץ. שלושתם השתמשו בשפות שהביאו עמם ממשפחותיהם באירופה כדי לתרגם את עדויות הניצולים, ובהשכלתם המשפטית שרכשו בארצות הברית כדי להעמיד את הפושעים לדין. בכך תרמו תרומה מכרעת לא רק לשחרור המחנות, אלא גם להבטחת עשיית הצדק לאחר המלחמה. הם מימשו במעשיהם את המילים החקוקות בכניסה למוזיאון השואה של ארצות הברית: "למען המתים ולמען החיים – עלינו לשאת עדות."
https://momentmag.com/jewish-wwii-liberators/