אנטישמיות ביער

אנטישמיות ביער
ליטמן מור (מורבצ'יק)
 
בשנת 1931 בגיל 14 נסעתי לווילנה ללמוד בגימנסיה ובאוניברסיטה הפולנית. בפולניה הייתה תמיד אנטישמיות ובמיוחד בשנות השלושים כאשר היטלר עלה לשלטון בגרמניה. אני כבר התנסיתי במשך הזמן בנושא שלמדתי וסבלתי על בשרי (ראה האוטוביוגרפיה שלי "המלחמה על החיים").
ההגדרה של האנטישמיות היא שנאת היהודים, בפועל, בלבד. שנאת היהודים קיימת מימים ימימה, האנטישמיות המודרנית התחילה במאה התשע עשרה. האנטישמיות משנה את פרצופה מזמן לזמן, ממקום למקום, מהאוכלוסייה, מההרכב הדמוגראפי של היהודים הנרדפים, (מונח של שלטונות גרמניה הפדראלית עכשיו).
במאמר זה אני מנסה לתאר, במידת האפשר, את מצב היהודיים ששרדו, לפי שעה, מהרצח הטוטלי הקרוי "הפיתרון הסופי" של היהודים על ידי גרמניה הנאצית ועוזריהם המקומיים:
 1. האנטישמיות של הנוצרים לשרידים שניסו להתחבא אצלם,או ביערות.
2. האנטישמיות ליהודים צעירים יחסית שרצו להצטרף כלוחמים בפרטיזנים.  
3. האנטישמיות הרשמית של פיקוד הפרטיזנים כלפי הפרטיזנים היהודים.
4, האנטישמיות של הפרטיזנים הנוצרים לפרטיזנים היהודים שלחמו ביחד.
 1א. האוכלוסייה הלא יהודית רובה ככולה נוצרית התייחסה ליהודים רע מאד. גם אם מי שהוא היה רוצה לעזור ליהודי - מכר מקודם או שכן, הסתכן, כי הגרמנים הנאצים התנקמו בכל מי שניסה לעזור ליהודים. יהודים מנשואי תערובת ובמיוחד נשים מצאו מחסה פה ושם וכך למשל בת הרב שבעיירתנו אשר התחתנה עם המורה שלה בפולניה, הצליחה לשרוד עם שתי בנותיה. כאשר עבדתי בעלייה ב' לאחר המלחמה בפולין פגשתי אותה בבית הקהילה היהודית בעיר Bydgoszcz בצפון פולניה, ולימים עזרתי לה להגיע לארץ ישראל.
 1ב. היו מעטים אשר החביאו יהודים או סיפקו אוכל ליהודים שהתחבאו (לימים אלה ששרדו היו זכאים לקבל את אות "חסידי אומות העולם"  מ"יד ושם" והטבות ממשלת ישראל). היו מעטים מאוד שהיו מוכנים להחביא יהודים חינם כמו ידידי הפולני ושמו יאסיק, אולי בגלל המראה הארי שלי או בגלל "שלח לחמך על פני המים כי ברבות הימים תמצאנו". אני על כל פנים לא הכרתי הרבה יאסיקים. סטודנט פולני שלמדנו יחד מצא אותי במקום העבודה מחוץ לגטו ונתן לי כסף "כביכול בהלוואה". בדרך כלל צריך הייתי להיזהר מהסטודנטים שלמדו אתי ביחד. פעם יצאתי מהגטו עם קבוצת עובדים, הורדתי את הטלאי הצהוב, פסעתי על המדריכה (אסור היה) בכיוון אל בית יאסיק, מרחוק ראיתי סטודנט שלמדנו יחד. שניתי את דרכי מהחשש לפגוש אותו.
 1ג. היו יהודים שהתחבאו תמורת כסף אצל גויים בכפרים. לאחר זמן קצר הגויים הרגו את היהודי או את המשפחה שהחביאו. הגויים נשארו עם הכסף- בדרך כלל מטבעות זהב.
 1ד. בתחילת הכיבוש הנאצי מצאה משפחת אשתי-לעתיד מחסה אצל גויים בכפר תמורת כסף. כמוהם היו עוד משפחות יהודיות מהסביבה. כאשר החמיר המצב והגויים לא יכלו להחזיקם עוד, הם מצאו מחסה ביער. גברת אלפרוביץ ובנה חברי ללימודים איז'ה אצלם גרתי לפני הכיבוש הנאצי התחבאו תמורת כסף אצל מכרים גויים באזור כפרי ושרדו. אגב גם משפחות נוצריות שנאלצו מסיבות שונות לעקור מבתיהם התחבאו ביערות והדבר היה מקובל ולגיטימי.
2. מרבית הצעירים היהודים שברחו מהגטאות וממחנות והצליחו בדרך לא דרך להגיע ליער ורצו להצטרף לפרטיזנים נתקבלו בסירוב. במקרה הטוב נאלצו להתחבא ביער בלי מזון, לבוש ועוד. הצעירים האלה באו בלי נשק. הסירוב של המפקדים היה "תהרוג גרמני, תביא אתך את הרובה שלו ואז נקבל אותך כלוחם בשורות הפרטיזנים."
אנו אנשי פ.פ.או. שברחנו מגטו וילנה והגענו לאחר שבעה ימים ולילות לנארוץ בידיעה של הבריגדיר מרקוב היינו למעשה בלי נשק. לי היה אקדח שקבלתי מהמטה, לבוגן היה רובה פולני ישן. למיכאל אחיו של אבא קובנר (ברחנו בקבוצה הראשונה מהגטו ב-12 בספטמבר 1943) הייתה  מכונת ירייה ידנית מפורקת שהברחנו באריזת כינור מהגטו. רצינו להצטרף לגדוד "נקמה" בבריגאדה של מרקוב ( הגדוד היה מורכב ברובו מיהודי הסביבה). שאבנו עידוד מעצם קיומו של גדוד יהודי. היינו חדורי רוח לחימה ומלאי תקווה שנוכל לנקום בגרמנים לא רק כפרטיזנים  סובייטיים אלא גם כיחידה יהודית לוחמת. לרוע המזל הגרמנים הפעילו את הבלוקדה הראשונה. הם פלשו ליער בכוח רב שם היו מרוכזים הפרטיזנים, שרפו את כל הכפרים בסביבה, הגיעו לבסיסים בתוך היער והשמידו הכול מה שנתקלו בדרכם. את אלה שהיו בעלי כושר עבודה העבירו לגרמניה לעבודות כפייה.                                   
השיטה של הפרטיזנים הייתה לא להיכנס לקרב גלוי וממושך. הבסיס היה תמיד ביער לרבות המחפורת של מפקד הבריגאדה (לימים בקרתי שם עם שתי בנותיי במסגרת סיור שורשים). המטה נתן הוראה לפרוץ את המעגל לא בלחימה אלא להסתנן מחוץ לאזור הבלוקאדה אפילו כיחידים. אני במקרה וגם למזלי יומיים לפני פרוץ הבלוקאדה הצטרפתי לפלוגה של איוון איוואנוביץ לוחם אמיתי. המשימה שהטילו על הפלוגה שלנו הייתה  להחרים סוסים לבריגאדה (על כך בהמשך). לאחר כ-10 ימים חזרנו לבסיס ביער ואז הסתבר לי וגם לפי עדויות של המכותרים ששרדו וביניהם ניסן רזניק, שוולודיה שאולביץ, מפקד הגדוד קומסומולסקי (ממוצא אוקראיני), שהיה מורכב ברובו מצעירים וצעירות יהודים, התנהג  בצורה מחפירה כלפי היהודים.
היו פרטיזנים נוצרים שחלצו את המגפיים של חברינו ולקחו מהם את שעוני היד שלהם. היו כאלה שביטאו את שנאתם ליהודים כך: "את הזהב מסרתם לגרמנים ואתם באתם להציל את נפשותיכם." המפקד שאולביץ סירב לקחת את היהודים שלא היה להם נשק ואפילו השתתף בביזה.
לפעמים אני מנסה ללמד סנגוריה על המפקדים האלה, הייתה בלוקאדה, לגרמנים היה נשק כבד, לפרטיזנים באזור שהיינו לא, האספקה של נשק באמצעות מצנחים הייתה דלה, אנשי וילנה וגם יהודים אחרים מהסביבה באו בלי נשק. ברור שתוספת של אנשים גברים ונשים הייתה מעמסה על הכוח הלוחם, אבל מכאן ועד להפקיר את האנשים בלי מזון, ללא הגנה, לקחת מהם מגפיים בכוח, לבוש ושעונים המרחק רב. לימים לאחר המלחמה ערכו הסובייטים משפטים למפקדים האלה. ראיתי גם סרט רוסי סובייטי בשם "צא וראה" המתאר את התקופה הזו מתוך כוונה להסביר ולהצדיק את האירועים האלה. אבל האמת לאמיתה היא שהאנטישמיות התבטאה כמו בכל מקום כל הזמנים תמיד בביזה. כדאי לציין פה שלאחר המלחמה התפרעו פרטיזנים נוצרים בקייב בירת אוקראינה וניסו לבוז חנויות מתוך ההרגל בתקופת הלחימה ביער: לשתות וודקה, אלכוהול מפוגל, ולקחת בכוח –לשדוד ועוד.
היה הבדל גדול בין פרטיזנים יהודים לבין הפרטיזנים הנוצרים מבחינה מוסרית. אנו באנו לפרטיזנים להילחם נגד האויב המשותף, והמשכנו להילחם גם במסגרת הצבא האדום, הצבא הפולני (Armja  Ludowa ), הבריגאדה הליטאית (רובה מיהודים) ואפילו לא יכולנו לומר שלחמנו עבור המולדת. לא פלא שהיינו ממורמרים למרות שניצלנו לפי שעה. 
3. לאחר הבלוקאדה חזר מפקד הבריגאדה מרקוב לבסיס ביער וארגן מחדש את הגדודים. המטה החליט לפרק את הגדוד "נקמה" שהיה מורכב מיהודים כמעט בלי נשק. אני נזכר שישבנו על גבעה עם מזכיר המפלגה של האזור קלימוב וניסינו לשכנע אותו שאנו באנו מווילנה בצורה מאורגנת להילחם באויב המשותף ולנקום בנאצים גם על שהשמידו את משפחותינו לא כיחידים אלא כרצח עם. קלימוב שמע את טענותינו והשיב שלא יכול להיענות לבקשתנו. הדבר נוגד את מדיניות ברית המועצות. המלחמה נגד גרמניה הנאצית היא של כל המדינה הסובייטית ולא של כל עם בנפרד. ההחלטה הייתה לפזר את הגדוד ולחלק את הלוחמים בין הגדודים הרוסים. חלק מחברי פ.פ.או. בראשותו של גלזמן עזבו את נארוץ מערבה בכיוון יערות נאליבוקי ובקרב עם הגרמנים נהרגו כולם לבד מלוחמת אחת שניצלה. לאחר מכן כינס מרקוב את כל היהודים ועשה סלקציה. את הצעירים בעלי כושר גופני נאות ומראה ארי הציב לגדוד  קרבי מעורב מנוצרים ויהודים ואת היתר "לקבוצת עבודה". אותי שהייתי במיטב שנותיי בן 26 ומראה ארי וידע רוסית בחר לגדוד קרבי. מפקד הגדוד היה שאולביץ, ומפקד הכיתה היה בוגן.
בקרבת הבסיס היה כפר בשם לוז'. מרקוב החליט להכשיר אותו לבסיס שם יצניחו נשק לפרטיזנים מאווירונים קלים. על "קבוצת העבודה" היהודית הטיל את התפקיד להכשיר את שדה התעופה בלוז'.
באותו זמן החליטו במוסקבה, עם התקדמות החזית מערבה, לארגן חלק מהפרטיזנים בסביבות יערות רודניקי על יד וילנה. לוחמי פ.פ.או.שהיו בגטו וילנה בראשותו של אבא קובנר יצאו דרך צינורות הביוב בזמן חיסול הגטו והגיעו ליערות רודניקי וארגנו כמה גדודים, אחד בראשותו של אבא קובנר. בנארוץ הייה גדוד מיהודי ליטא-קובנה וגם אלה פנו מערבה. לגדוד הזה היה נשק שממשלת ליטא הגולה בברית המועצות הצניחה לשם ארגון הבריגאדה הליטאית. הבריגאדה הייתה מורכבת כמעט כולה מיהודי ליטא. המפקדים היו יהודים קומוניסטים מליטא אשר החליפו את שמותיהם היהודים לליטאים.
אני השתייכתי אותו זמן לגדוד הקרבי קומסומולסקי בראשותו של שאולביץ וברשותי אקדח-תוף שקבלתי מהמטה בזמן הבריחה מהגטו לנארוץ.לפי הנוהל החזקתי באקדח כמספר 2 למחזיק במכונת הירייה הידנית. המפקדים לטשו את עיניהם להשיג אקדח כנשק אישי בנוסף לנשק התקני שברשותם. אני חששתי שייקחו ממני את האקדח ואז יזרקו אותי מהגדוד. יתר על כן, בגטו לא ניסינו לירות באקדח, אבל כשיריתי בו ביער הסתבר שפעם היה יורה ופעם לא. הנקרה לא הייתה מגיעה למקום המיועד. בקשתי מבוגן שהיה מפקד הכיתה שלי לפנות למפקד הגדוד שאולביץ ולבקש רשות להחליף את האקדח לרובה. בגדוד הליטאי היה נשק מוצנח ולפי השמועה עמדו להחביא חלק ממנו. פנינו למפקד ותוך חילופי דברים בין בוגן לבין שאולביץ כשהאקדח היה בידי בוגן ירה ופגע בשוק של המפקד שאולביץ. מן המפורסמות רובה יורה פעם בחיים לא במזיד אבל לא ידוע מתי.
המפקד השתרע פצוע על האדמה. הפרטיזנים הנוצרים התחילו לצעוק ולאיים עלינו בנשק. למזלנו היינו בקרבת המטה ומרקוב שם. רופאת הגדוד גב' גורדון טפלה בפצוע, את בוגן אסרו והביאו למטה. אני הורדתי את שעון היד ונתתי אותו לאחד הפרטיזנים האלימים וברחתי מהמקום למחפורת של המשפחות היהודיות שהיו ביער עם האקדח הפרובלמאטי.
הייתי מבוהל והחלטתי להיפטר מהאקדח ולהשיג רובה. האירוע התפרסם מהר בין הפרטיזנים היהודים. ידידי לעתיד שמעון צימרמן מקוריניץ שמע על המקרה. נסענו יחד למחפורת והחלפתי עם יהודי שהתחבא ביער את האקדח לרובה. הוא היה מעוניין באקדח שאפשר להסתיר אותו ואני כמובן ברובה. אלא שהיה זה כפי שהסתבר לי רובה אנגלי והיו בו שני כדורים בלבד. קיוויתי שאוכל למצוא כדורים ורבים ממכריי עזרו לי בכך אבל דבר לא הועיל. לא מצאנו אפילו כדור אחד. השאיפה להשיג רובה הייתה עזה כל כך שחשבתי שאם אשיג אותו לא אפרד ממנו גם לאחר שאשתחרר. אגב לימים כאשר עליתי ארצה ראיתי לראשונה רובה כזה בידי גפיר. רק אלוהים יודע כיצד הגיע ליערות נארוץ. העיקר היה כבר ברשותי רובה וכאשר אין קרב אין משמעות למספר הכדורים.
מרקוב הכיר את בוגן ואת אשתו רחל (ראלה) מזמן שהיו מורים יחד בבית הספר בסבינציאן ולא העמיד אותו למשפט. הוא הטיל עליו לארגן קבוצה קטנה של יהודים שמכירים את הסביבה שתעסוק במודיעין ובמידה ונשיג נשק נוכל להתקבל לגדודים הלוחמים של הפרטיזנים, לספק מזון לחברנו ב"קבוצת העבודה" אשר עסקו בהכשרת שדה התעופה הקטן על יד לוז'. בוגן הרכיב  קבוצה מ-20 יהודים, בנים ובנות: לבוגן ואשתו היה רובה פולני ישן, לצימרמן ואשתו רבקה היה רובה רוסי עם כדורים, לאחים שניצר מוסיה וסלים היה רובה רוסי משותף ולא נפרדו ממנו לחוד, לי היה רובה אנגלי יפה למראית עין עם שני כדורים. היתר היו אנשי הסביבה עם נשותיהם מלינטופ, סויינציאן וקריניץ שהכירו יפה את האזור.
מטה הבריגאדה הקציב לנו אזור ורק שם מותר היה לנו להתרים מזון בהתאם לכללים שנקבעו על ידי תנועת הפרטיזנים. הוקצה לנו אזור מרוחק שביום היה בשליטת הגרמנים ולכן נאלצנו לפקוד את הכפריים בלילות דבר שהיה כרוך בסיכון רב. לילה אחד כשחזרנו עם שבע עגלות עמוסות מזון נתקלנו במארב של הגרמנים והמשטרה הליטאית שהמטירו עלינו אש תופת. למזלנו הם ירו כדורי זרחן שהם מסוכנים מאוד אם הם פוגעים בך ישירות. אולם לפי הכיוון של הכדורים הזוהרים הצלחנו לברוח מהם, כשאנחנו משאירים אחרינו את כל העגלות העמוסות במצרכי מזון ובגדים שהיו מיועדים לחברינו  "בקבוצת העבודה". בדרך נס לא היו לנו אבידות בנפש. עם בוקר הגענו לחווה שהייתה שייכת לאציל פולני ונעזבה על ידו עם כניסת הסובייטים. עכשיו השתכנו שם צוענים אשר גם הם נמלטו מהגרמנים. בוגן ואנוכי נכנסנו לבית ואחת הצועניות כיבדה אותנו בלביבות תפוחי אדמה. לכאורה היינו אמורים להרגיש בטוב, שהרי לא נשקפה לנו סכנה מהצוענים. הגרמנים הרי מחסלים גם אותם. ואולם משום מה לא הרגשתי בנוח. יצאתי מהבית והתמקמתי במחסן שחת. לא פחדתי אבל נזכרתי שבילדותי כשצוענים היו עוברים בעיירה שלנו היו מפחידים אותנו שהצוענים עלולים לחטוף אותנו הילדים. האי נוחות במתחם של הצוענים נבעה כנראה מהתקופה שהייתי ילד. חשבתי שגם שנאת היהודים נבעה מחוסר הכרות של הגויים עם היהודים.   
כחודש וחצי היינו יחד בקבוצה. באחת המשימות בנושא מודיעין נהרגו ארבעה לוחמים מהקבוצה שלנו באחד הכפרים לאור היום כתוצאה של הלשנה. הם זוהו כיהודים. המשימות היו מסוכנות. בעיקר מחמת המחסור בנשק. פעם יצאנו בלילה לאחד הכפרים בסביבה למשימה ואחד מאנשי לינטופ ירה בטעות מהרובה שלי ואני נשארתי עם כדור אחד- 50% מהתחמושת שלי. אבל כלפי חוץ היה בו עדיין כדי להרתיע. עם זאת כאשר אני משווה את התקופה הזאת עם תקופות אחרות אני מתמלא גאווה על האופן שבו בצענו את המשימות שהוטלו עלינו. היינו קבוצה מגובשת, אחים לנשק. המושג אחוות לוחמים הייתה מציאות אמיתית. עד היום כאשר אני נפגש עם החברים שהיו בקבוצה עובר בי רטט, הלב מתחמם ואני נזכר בשעות הקשות אבל הטובות שעברנו ביחד.
בנובמבר 1943 הוצנח נשק מאווירונים והבריגאדה גייסה לוחמים גם מבתי הכפריים שבסביבה. הקבוצה שלנו פורקה. אני קבלתי סוף סוף רובה רוסי חדש והוצבתי לגדוד בשם סובורוב בבריגאדה של מארקוב ושמה הבריגאדה על שם וורושילוב. לאחר כחודש התארגן גדוד חדש בשם פובידה ((Pobieda - "ניצחון" - ואני הועברתי אליו. הגדוד היה מורכב משבויים רוסים שברחו מהשבי ומקומות מסתור, מאוקראינים משתפי פעולה עם הנאצים שלאחר מפלת סטלינגרד הצטרפו לפרטיזנים. הסובייטים עודדו את משתפי הפעולה להצטרף לפרטיזנים. את החשבון אתם עשו עם התקרבות החזית ואחרי המלחמה.  
בסיכום של הסעיף 3 האנטישמיות הרשמית כלפי הפרטיזנים היהודים :
בנוסף לאנטישמיות המסורתית בימי שלום כתוצאה של תרבויות שונות:
א.     היטלר כנשיא גרמניה הנאצית פתח את מלחמת העולם השנייה ובנוסף לביטול חוזה וורסיי  האשים את האימפריאליזם הבינלאומי היהודי במצב הכלכלי של גרמניה הווימרית. האמונה הזאת הייתה הבסיס להחלטה על "הפיתרון הסופי".התקשורת הנאצית דאגה  לשכנע את העולם שמאחורי המלחמה נגד גרמניה עומדים היהודים.יתר על כן, הוא טען שהמפלגה הקומוניסטית הסובייטית השולטת ברוסיה ובין מקימיה ומנהיגיה היו היהודים הקומוניסטים הם נלחמים נגד גרמניה וכי העם הרוסי מוכן להתפשר.
ב.     בנות הברית השתדלו לא לתת למלחמה צביון יהודי. בדיון למה לא הפציצו בנות הברית את מחנה ההשמדה אושוויץ הדעה הרווחת היא שהאווירונים לא יכלו להגיע למקום עם פצצות. אני טוען, כתבתי מאמרים ומכתבים לעיתונות שדי היה אילו בנות הברית היו מצניחים כרוזים ומזהירים את הגרמנים ועוזריהם לא להתנכל ליהודים שבסביבה כי יתנו את הדין. הדבר היה מונע הלשנות ואבידות בנפש. אני זוכר שבסתיו 1942 טסו אווירונים סובייטיים בלילה בגובה רב מעל וילנה מערבה לצרכי מודיעין. אנו בגטו התפללנו שיפציצו את העיר והיינו מוכנים "למות עם הפלישתים".
ג.       הצעירים היהודים המועטים שברחו בדרך לא דרך ליער הגיעו בלי נשק. יתר על כן רובם ככולם לא שרתו קודם בצבא הסדיר וכמובן לא עברו אימונים צבאיים. מאלה ששרתו נמנע להגיע לקצינות.
ד.      למרות שהסובייטים לא הכירו ביהודים כעם, היחס השלילי ליהודים היה לכלל ולא לפרט. היית שומע מרוסי "יש לי מכר יהודי ידיד שלי". בשלהי שנות השמונים השתתפתי במשלחת של פרטיזנים לברית המועצות כאורחים של הווטרנים הסובייטים. בקרנו בקבר האחים בבאבי יאר שם הושמדו ונקברו יהודי קייב בירת אוקראינה. כאזרחי ישראל וכפרטיזנים סובייטים לשעבר  דברנו באופן חופשי שאלתי את המדריך המארח מדוע על השלט לא צוין שהושמדו פה יהודים אלא סתם אזרחים, כ-120,000, ואילו בתעודת הזהות של היהודים החיים כתוב שנושא התעודה הוא יהודי? למה להפלות בין יהודי חי ליהודי מת? לא קבלתי תשובה. בסוף הוא אמר בשקט "יבוא יום".
4. האם הייתה אנטישמיות בתנועה הפרטיזנית הסובייטית  כלפי הפרטיזנים היהודים שלחמו יחד שכם אחד מול האויב המשותף? במילה אחת – כן. אמרתי זאת אז בזמנו, בעבר, וממשיך לומר זאת בדעה מלאה גם היום, שאלמלא הייתי בשורות הפרטיזנים הלוחמים ספק אם הייתי נשאר בחיים. מצפוני נקי ואני לא חושב שאני כפוי טובה.  
לנושא הזה צריך להקדיש הרצאה מלאה, צר לי שאני לא מסוגל - אינני סופר, למצות את הנושא בסעיף אחד מתוך מאמר המתייחס לאנטישמיות מאספקטים שונים. עם זאת חשוב שהנושא יידון לא רק על ידי היסטוריונים אלא תחילה על ידי כלי ראשון ומי שחזה זאת על בשרו. לכן אסתכן ואנסה.
 
הרקע  
בברית המועצות שלטה המפלגה הקומוניסטית להלכה ולמעשה. בזמן המלחמה סטלין שינה קצת את המדיניות שלו, הוא ציין את המעורבות והמסירות המיוחדת של העם הרוסי במלחמה שנקראה המלחמה על המולדת. הרוסים תושבי מוסקבה הגנו בחירוף נפש נגד האופנסיבה של הגרמנים במלחמת הבזק בתחילת המלחמה. הרוסים לא עזבו את מוסקבה. הם שרפו אותה בזמן האופנסיבה של נאפוליאון ב-1812.הוא הקל קצת את היחס למנהיגים היהודים ואפשר לפרסם את העיתון "אייניקייט" ביידיש ולבקר בארצות הברית, הכול באופן זמני על מנת להשפיע על בנות הברית לפתוח בחזית שנייה מצד המערב (לימים האשימו את היהודים שהם ברחו מהחזית "ולחמו בטשקנט באסיה").
השינוי הורגש גם בפרטיזנים. המבנה בצבא האדום היה שלנציג המפלגה הקומוניסטית היה תפקיד מקביל ודומיננטי לתפקיד של המפקד הצבאי. בפרטיזנים הורגש השינוי כבר מההתחלה. אני זוכר שעמדתי בשמירה וראיתי את המסדר של הגדוד שלי והם שרו את ההמנון החדש של ברית המועצות שהוחלף מהקודם הקומוניסטי. דמיינתי את המסדר כאילו הוא מסדר של הצבא הצארי ויחסו ליהודים לאחר ההתקוממות ב-1905.
ציינתי קודם שבפרטיזנים הייתה אנטישמיות. אני אישית לא סבלתי מאנטישמיות והרגשתי שהאנטישמיות בזמן שהייתי סטודנט באוניברסיטה הפולנית פגעה בי יותר כאשר חייבו אותי כיהודי , לפי נוהל בניגוד לחוק, לשבת בצד שמאל ב"גטו הספסלים". אני התאקלמתי פחות או יותר והפכתי לאחד מהחברה. כלוחם השתדלתי למלא את כל הפקודות ולא לפגר אחר הלוחמים הנוצרים. תוכיח על כך תעודת השחרור מהשירות בפרטיזנים שצורפה למאמר. הפרטיזנים היהודים לחמו בגלל מוטיבציה לשרוד, לנקום, להוכיח שהיהודים לא מפחדים להילחם כדברי הפרטיזנים הנוצרים למרות שלא עברו אימונים בשירות הצבאי הסדיר (כמוני). אחוז היהודים שקבלו עיטורים בצבא האדום הוא יותר גדול יחסית לעמים אחרים בצבא.
לפי החוק אסור היה לפגוע ביהודי כפרט וכך גם בפרטיזנים. אמנם מפקד הפלוגה שלי הטיל עליי תפקידים מסוכנים יותר מבחינה אובייקטיבית וסובייקטיבית אבל עשה זאת בהתאם לסמכותו.
ערב חג המולד הוטל עליי לנסוע עם עגלת שלג למרחק  גדול ולהתרים - להחרים סבון (אני תמיד חיפשתי סבון וידעתי את מקום המחבוא מתחת לתקרה שיתייבש) וכן Vodka (למעשהSamogon   תוצרת בית). בשביל הנוצרים זה היה חג והגיוני שהתפקיד הוטל עליי. מלאתי את התפקיד. הגעתי למוכתר של כפר קטן, הוא כבד אותי ב"מחבת" - ביצים ושומן חזיר מטוגנים עם סמוגון כמובן. הייתי רעב, אכלתי, שתיתי, נשכבתי למיטה קצת לנוח ונרדמתי. התעוררתי כעבור זמן. הבוקר הפציע, ביום היו שם גרמנים ושוטרים. לקחתי את המוכתר עם עגלת שלג ודרשתי שיחזיר אותי למקום ממני באתי. לפי שעה ניצלתי.
פעם אמורים היינו לטפס על סוללה על יד Molodeczno  ולעבור את פסי הרכבת ממזרח למערב שם השטח היה פתוח. המפקד הטיל עליי את התפקיד לעבור הראשון כסייר, במאמר הקרב על דולהינוב ובמארב על יד קוריניץ ספרתי שהוא הטיל עליי את התפקיד להתקדם כ-200 מטר מהגדוד לצרכי מודיעין, והנה הגיעו שוטרים מהצד השני. הפלוגה נעלמה ביער ואני נשארתי לבד. פרטיזן נוצרי במקרה כזה מתחבא בכפר (כך קרה פעם) ואני לא יכולתי לעשות זאת, כי הכפריים היו מלשינים ולא נותנים מחסה ליהודי. הפלוגה לא חיפשה אותי ולמזלי מצאתי אותה ולפי שעה ניצלתי.                                 
 
כאמור החברים לנשק לא הביעו שנאה כלפיי. למדתי לשתותSamogon , באחד הביקורים שלי אצל אחד האיכרים בכפר לאדי שם התמקם הגדוד שלנו אמר לי אותו איכר תישאר אתנו לאחר השחרור, יש לי בת שהגיעה לפרקה...                                                             
משום מה לא סמכתי על המראה הארי שלי. כל הזמן הרגשתי כיהודי וצריך היה להשלים עם זה. זה מה שהיה וזה מה יש. ובכן במה וכיצד התבטאה האנטישמיות?
כאשר לא היו לנו משימות מיוחדות היינו יושבים בראשות המפקד לוגמים כוסית אלכוהול ומספרים זיכרונות, בדיחות ועוד. היה בינינו אחד אוקראיני מבוגר מקייב שספר על המשפט שהיה בקייב שיהודים חטפו תינוק נוצרי והשתמשו בדם לאפיית מצות ( הכוונה כנראה למשפט העלילה של בייליס  המפורסם). לפי החוק אסור היה ברוסית לומר Zyd אלא Evrey ולכן האמרה היא תגיד  Evrey  ימות יותר מהר (משחק מילים ברוסית Skorey). בפראפראזה הם היו מכנים יהודי בשם "אברם" ובכוונה  בלשון עילגת. והנה בדיחה: ללשכת הגיוס נכנס איוון עם אברם. ראש הלשכה שואל תחילה את איוון : בריא? ואיוון משיב: כן אני בריא. אני מסוגל ללכת כמו שניים. והנה אברם מתחיל לחזור מהלשכה. ולשאלת ראש הלשכה למה הוא נסוג ,אברם עונה : הרי איוון אמר שהוא מוכן ללכת עבור שניים.
מן המפורסמות : הנוצרים היו אומרים שליהודי לוחם צריך לתת רובה עם קנה עקום כדי שיוכל להסתתר מאחורי פינה. הם היו מאשימים את היהודים שהם מתחמקים מלחימה ומעדיפים בדרך כלל להיות ג'ובניקים. העובדה שאני לא התנדבתי לקומסומול הייתה דווקא לטובתי, אבל ההשכלה שלי הייתה לי לא פעם לרועץ לפרטיזנים חסרי השכלה (לא כלפי המפקדים שהעריכו בעלי השכלה מהמערב). פעם שאל אותי אחד הפרטיזנים אם אני יודע מה תהיה אחרי השחרור ומבלי לחכות לתשובה אמר ברוסית עילגת מנהל חשבונות – ג'וב מקביל למנהל.
באותו זמן העביר מפקד הבריגאדה מרקוב את המשורר סוצקבר, את הצייר בוגן, ואת המשורר קצ'רגינסקי (שנספה לאחר השחרור בתאונת מטוס בדרום –אמריקה) למטהו כדי לתעד את ההיסטוריה של הבריגאדה. באחד הימים שאל אותי אחד מחבריי לנשק  "איך זה שכל היהודים היסטוריונים" (הכוונה יושבים במטה ולא נלחמים).    
את המאמר הראשי בביטאון של הצבא האדום היה כותב העיתונאי הסופר היהודי הסובייטי איליה ארנבורג מתנגד ותיק לגרמניה הנאצית. חיילי הצבא האדום העריצו אותו והשוו את המאמר הראשי היומי  בעיתון לחיסול של בריגאדה שלמה של האויב הגרמני. אנו הפרטיזנים היהודים התעודדנו, התנחמנו וקיווינו שהמצב ישתנה.
לא פעם תהיתי מאין מקור השנאה ועל מה מתבססת האנטישמיות. שאלה זו ליוותה אותי מאז ומתמיד כבר בתקופת לימודי באוניברסיטה. לא מצאתי לכך תשובה. באוניברסיטה חייב הרקטור אותנו הסטודנטים היהודים בהוראה מנהלית לשבת מצד שמאל בזמן שמיעת ההרצאות (לאות מחאה שמענו את ההרצאות בעמידה).
הגרמנים כינו את היהודים "יהודי מלוכלך". בפרטיזנים שמעתי לא פעם אומרים עליי: "הוא מתרחץ כמו יהודי כשהכוונה הייתה "הוא מתרחץ יותר מדי עם סבון". בפרטיזנים אכלנו כל האוכלים על יד שולחן אחד מקערה אחת או מצלחת אחת, שהייתה במרכז השולחן. כאשר הייתי לעיתים חוזר משמירה לאחר שכולם סיימו את  ארוחתם הייתי אוכל לבד, ומקרב את הצלחת אליי, הייתי שומע: הוא "אוכל כמו יהודי". פגשתי פרטיזנים רוסים שלא ראו מימיהם יהודים. בשיחה אתם הם לא האמינו שאני יהודי. היו כאלה שדמיינו שליהודי יש קרן על המצח. היו פרטיזנים שהתנכלו ליהודים שהתחבאו במחפורות ביער בקרבת הבסיסים. היה עלינו הפרטיזנים היהודים להיזהר מהם כאשר ניסינו להביא קצת אוכל למשפחות אלה. מעטים מאוד עזרו והתייחסו באהדה ליהודים. למעשה גוי טוב נחשב מי שלא התנכל ליהודים.
אין להתפלא שהרבה לוחמים יהודים הסתירו את יהדותם. אני אישית נתקלתי ברופאה יהודית שהכרתי עוד מתקופת לימודיי באוניברסיטה בווילנה. באחד מלילות החורף שמרתי מחוץ לכפר. הטמפרטורה הגיעה למינוס 25 צלסיוס. נשבה רוח עזה ואני כנראה קיררתי את החניכיים והכאבים היו בלתי נסבלים. היה יום ראשון, היא טפלה בי וכאשר ראיתי שהיא מסתירה את יהדותה ועברה אני כמובן שתקתי. אשתי (אז עוד לא הכרתי אותה) שהתחבאה עם הוריה באחת המחפורות המשפחתיות סיפרה לי כי באחד הימים היא חלתה בזיהום בעיניים ואחד הפרטיזנים היהודים הוביל אותה לטיפול  אצל רופא הבריגאדה ד"ר פרבוסקי, יהודי מווילנה שהתחזה לפולני. כשנכנסו לחדרו גירש אותה הרופא ואף איים להסגירה למטה בטענה שאסור היה לה להיכנס לתחום הבריגאדה שהיה מחוץ לתחום של המחפורות המשפחתיות.
בגדוד שלנו היו עוד שלושה בחורים ובחורה. שלושה יוצאי גטו וילנה ואחד מהסביבה (אולי רופא שיניים). היינו בכיתות נפרדות. בכל כיתה היה חובש לא יהודי. אנו היהודים היינו נדברים לפני הקרב ומסכמים להושיט עזרה במקרה שמי שהוא מאיתנו יפצע. בפלוגה שלנו היה פוליטרוק (נציג המפלגה) במקביל למפקד הפלוגה. הפוליטרוק היה יהודי סובייטי אבל הוא לא גילה שהוא יהודי. גם לנו היהודים הוא לא גילה והתחזה לרוסי לכל דבר. בוודאי הוא לא היה נימול.הפרטיזנים לא אהבו את התפקיד של הפוליטרוק וכאן התווסף עוד נימוק למה הוא מסתיר את יהדותו. כמובן שהטענה הופנתה אליי. למה אני לא נראה כיהודי לא מסתיר את יהדותי והוא יהודי מסתיר את יהדותו. אני אמור הייתי לסבול פעמיים. פעם בשבילי ופעם בשבילו.
לאחר השחרור מהפרטיזנים קבלתי שחרור משקי מהצבא, עבדתי כמנהל תעשיית המזון במחוז  Wilejka אולם הצלחתי לעבור לווילנה ,להיפגש עם חבריי הפרטיזנים ששרדו והתרכזו בווילנה. ב-1945 עבדתי כמהנדס כימאי במפעל סובייטי סודי בווילנה כאזרח פולני לשעבר הייתי רשאי "לחזור"  (Repatrjacja)לפולניה. השלטון הסובייטי סיכם עם ממשלת פולין הגולה בבריטניה עם גנרל  Sikorskiלאפשר לפולנים שהוגלו לסיביר ולאסיה להתארגן ולהקים אפילו צבא פולני בפיקודו של Anders  ולאפשר להם להגיע למערב (כך למשל הגיע בגין לארץ ישראל). המוסדות הפולנים לא כללו בכוונה תחילה את היהודים אזרחי פולין לשעבר ובמיוחד אלה שגרו לפני המלחמה במזרח פולין (אלה סופחו לברית המועצות לפי הסכם ריבנטרופ –מולוטב מאוגוסט 1939). הייתה פה אפליה מובהקת של היהודים אזרחי פולין לשעבר (כמוני). הסובייטים היו נוהגים לקיים הסכמים בינלאומיים אבל היו מרוקנים אותם מתוכנם באמצעות תהליכים ביורוקראטיים. כך למשל השלטונות לא הנפיקו אישורים של שחרור מהעבודה את היהודים ובמיוחד אקדמאים ואנשי מקצוע מסיבות שונות ומשונות כגון עבודה במפעל סודי כביכול או מומחה בתחום מיוחד וכיו"ב. התחיל מאבק לכבד את זכויות הפרט ולאפשר להגר מברית המועצות.
אמנם זאת לא הייתה מלחמה עם נשק אבל המאבק והמלחמה הקרה קבלו ממדים עצומים. הצלחתי לקשור קשר עם שתי אחיותיי שעלו לארץ ישראל לפני המלחמה, קבלתי מהם חבילות מזון ובגדים. את עבודתי במפעל ראיתי כעבודה זמנית לחלוטין. לא עלה בדעתי אפילו לרגע לקשור את עתידי עם ברית המועצות. הייתי נחוש בהחלטתי להגיע לארץ ישראל ובהקדם האפשרי. אמנם בזמן לימודי באוניברסיטה הייתי מוכן להגר לארצות הברית אבל בגלל המכסה (Qota) לא התאפשר לי לצאת וכך נתקעתי בווילנה בזמן הכיבוש הנאצי. החברים מתנועות הנוער הציוניות הפרטיזנים שחזרו לווילנה גם הם ישבו על המזוודות. קיימנו פגישות במחתרת וחיפשנו דרכים לצאת לפולין. התחלנו לארגן את הנוער, לרבות אזרחי ליטא ולהעביר אותם לווילנה.
יעד שלנו היה להגיע לחופי צרפת, או איטליה או רומניה ומשם לעלות לארץ ישראל עוד בזמן המנדט הבריטי אפילו בצורה בלתי חוקית (העפלה) בגלל ההגבלה במספר הסרטיפיקאטים לשנה.
אותו זמן צריך היה אישור מיוחד לנסוע מעיר לעיר, אחרת הנסיעה הייתה לא חוקית.
אט אט החלו חברי התנועה הציונית לעזוב את וילנה. רוז'קה הצליחה להגיע לארץ בסוף 1944. אבא קובנר, ניסן רזניק, חיים לזר עברו לפולין והתחילו לארגן את "הבריחה". היו גם פאשלות, קבוצת יהודי ליטא שכרו אווירון שיעבירם לפולניה אבל הטייס היה מטעם השלטונות, הסתובב סביב העיר, נחת וכולם נשלחו לסיביר ל-10 שנים.
אני כאמור עבדתי כמנהל מעבדה כימית במפעל סובייטי סודי מספר 555 בווילנה. (מצורפת תעודת העבודה במפעל). החלטתי לפרוש מהעבודה ולהתקדם מערבה. לשם כך בקשתי פגישה עם מנהל המפעל כדי לבקש שחרור מהעבודה. ידעתי שאני מסתכן ובמקרה הטוב ביותר לגמור עם הקריירה שלי. אני ראיתי במאבק על הזכות להגר מברית המועצות כמלחמה לכל דבר. ובמלחמה כמו במלחמה.
אני מאריך בתיאור האירוע על מנת לתאר את המצב האמיתי כפי שנהוג לתאר את המצב בזמן מלחמה, לא ווירטואלית, למען יידעו כיצד ומה תרם להקמת מדינת ישראל. מנהל המפעל היה כמובן קומוניסט רוסי, אדם בעל השכלה, אינטליגנטי. הוא קבע לי פגישה ובכניסה פגשתי בחור יהודי ושמו שליט שבקש להשתחרר מהעבודה והמנהל גירש אותו בבושת פנים. אני לא נרתעתי, נכנסתי למנהל והתיישבתי מולו כאשר לצידו יושב מנהל כוח האדם, בחור יהודי פרטיזן לשעבר וקומוניסט. המנהל הכיר אותי אישית מעבודתי במחלקה הטכנית. אמרתי לו שבאתי לבקש להשתחרר מהעבודה וכי בכוונתי לנסוע מכאן. הוא ממש קפץ מהכיסא, התיישב בחזרה והרים את קולו וכשהוא מרוגז כולו פנה אלי ושאל "למה אתם רוצים לנסוע מכאן"? ברוסית המילה אתה ואתם זהה. יכולתי לפרש את השאלה כמופנית אלי אישית אבל גם כמופנית אלינו, היהודים. השבתי לו מיד בשאלה "אתה מתכוון", אמרתי, "למה אנחנו היהודים רוצים לעזוב"?
והוא השיב "אכן כן".
השיחה התקיימה במרס 1945 וארכה למעלה מחצי שעה. הסברתי למנהל המופתע את המניעים שלנו היהודים. תיארתי לפניו את האנטישמיות ששוררת בכל מקום שמגף של חייל גרמני דרך, אמרתי "מי שראה אותי עם טלאי צהוב צועד באמצע הכביש לא רוצה לראות אותי ממלא תפקיד אחראי במפעל". הוא התחיל להפציר בי ולתאר את הקריירה הצפויה לי ברוסיה, הוא היה מוכן לשלוח אותי למוסקבה להשתלמות והבטיח לי עתיד וורוד.
טבקה גלפרין מנהל כוח האדם היהודי לא ידע מה לעשות עם עצמו. לאחר מכן אמר לי שיכולתי בקלות להגיע לסיביר. ואני בשלי. תיארתי בפשטות לפני איזו שוקת שבורה עומדים הניצולים היהודים. אמרתי לו "נשארתי בודד - יחיד מכל המשפחה, יש לי שתי אחיות בחוץ לארץ ואני חוזר כל יום מהעבודה, מסתכל על תיבת הדואר וצריך להשלים עם הרעיון שאף פעם לא אראה אותן ואפילו לא לקבל מכתב מהן (לא הזכרתי ארץ ישראל. זה היה הס מלהזכיר.). לא הועילו כל הפיתויים שלו בדבר הקריירה המקצועית הצפויה לי. ואז הוא אמר לי: "לאן אתה נוסע, לפולין? ושם יהיה יותר טוב?" ואני השבתי "אם לא נשארתי עם הגרמנים לא אשאר עם הפולנים". הוא קלט את הרמז ואת היעד שאני חותר אליו. מנהל המפעל, קומוניסט איש מוסקבה קם מכיסאו ולתדהמתו של טבקה גלפרין (לימים עלה לישראל), הושיט לי יד ונפרד ממני בברכת "דרך צליחה ואושר בחיים." לאחר מכן הוא אפשר ליהודים רבים להשתחרר מהעבודה.
 
לסיכום: אלה העובדות. האמת וכל האמת. "יראה הקורא - העם וישפוט".
קטונתי לעסוק בפרשנות. ובכל זאת: הציונות של הרצל שאני חסיד שלה נבעה אמנם ממשפט דרייפוס אבל לעניות דעתי היא חייבת לעמוד בפני עצמה. היא אמורה לנבוע מהמשמעות של ההגדרה העצמית של כל עם. הציונות עלולה לעיתים להיות תוצאה של אירועים אנטישמיים ואנטישמיות אבל היא לא ה-Opposite number של האנטישמיות.
במהלך חיי לחמתי על הייחוד של היהדות וחבל שלא העמקתי בזה באופן מדעי.
לצערי, אנו שומעים לאחרונה שמתנגדי מדינת ישראל מנצלים את האנטישמיות - "הפרוטוקולים של זקני ציון" למטרות פוליטיות והתקשורת משתדלת להחדיר את האנטי-ישראליות באמצעות האנטישמיות. עלינו לעמוד על המשמר ולפעול נגד צורת מלחמה זו נגד מדינת ישראל.
  
 אגרת אבא קובנר לפרטיזנים
  ב-17 במרס 1944  כתב אבא קובנר, בהיותו ראש גדוד של פרטיזנים ביער רודניקי, אגרת ביידיש למספר פרטיזנים מה "שומר צעיר" מה-פ.פ.או. והיא הגיעה גם לפרטיזנים היהודים יוצאי קובנה.  (תרגם בעצמו לעברית כאשר החומר הובא לדפוס בשנת 2002).                      
בפרק שלוש וארבע (עמודים 46-51 בנוסח העברי) אבא קובנר מנחה את הלוחמים להמשיך להלחם במסגרת הצבא האדום או כפרטיזנים סובייטים גם כאשר הצבא האדום ישחרר את אזור רודניקי ויכבוש את וילנה.
אני בשיחה עם מנהל המפעל בקשתי להשתחרר מהעבודה ולהגיע בדרך לא דרך לארץ ישראל. הוא קלט את הרעיון (הציוני) ואף אחל לי הצלחה בחיים.
לפי מיטב הבנתי קובנר העדיף אז את הרעיון הסוציאליסטי מול הגישה הציונית שלי : להעדיף את הרעיון של חתירה לארץ ישראל – ההעפלה - אפילו דרך קפריסין.   
 העלייה מברית המועצות והעלייה המאסיבית של היהודים לאחר פירוק ברית המועצות הוכיחה את הפיתרון הנכון והצודק. אבא קובנר עלה לארץ  כי אין לנו ארץ אחרת  ונשאר עם התפיסה הסוציאליסטית.
בעיתון "הארץ" מה 9  2 באפריל 2012 במדור ספרות הופיע מאמר של עידו בלאס  עם צאת הכרך השישי של "כל שירי אבא קובנד" בהוצאת מוסד ביאליק. 24 שנים לאחר מותו. פרופסור דן מירון, המשמש כראש הקתדרה לספרות עברית וספרות משווה באוניברסיטת קולומביה, ערך את כל הכרכים לבדו ,למעט הכרך האחרון שאותו ערך עם פרופסור רחל פרנקל-מדן. בהמשך המאמר אומר פרופסור מירון שבחומר שהודפס ישנו חומר שאילו קובנר היה בחיים הוא לא היה מסכים לפרסמו.
בראיון עם בנו של אבא קובנר הצייר מיכאל קובנר אומר בנו שאביו "היה אדם פתוח ,שמשנה את דעותיו עם הזמן ולא נשאר כל הזמן עם אותה דעה"
אני לא נולדתי פרטיזן, לאור הנסיבות, הפכתי לפרטיזן לוחם, נולדתי בגולה כיהודי אבל במהלך חיי נהייתי ישראלי, עוד לפני עלייתי ב-1946 לפלשתינה ולפני הקמת המדינה ושמה ישראל.
אני מקווה בערוב ימיי לא להתאכזב. משחר נעוריי למדתי עברית, קבלתי חינוך ציוני, את "מצדה שנית לא תיפול". במקביל לכל התהפוכות שאפתי ועליתי לארץ ישראל לבנות ולהיבנות בה.
הקמנו משפחה כולה בארץ לתפארת.
 
תל אביב, יולי 2013, מנחם אב .ה.תשע"ג