צבא הגנרל ולדיסלב אנדרס
לאחר תבוסת פולין בתחילת מלחמת העולם השניה, ב- 1939, וחלוקתה בין גרמניה הנאצית לבין ברית-המועצות, הוגלו לפנים רוסיה ולאזוריה הנידחים למעלה ממיליון אזרחים וחיילים פולנים, כשליש מהם יהודים. רובם נכלאו במחנות והועסקו בעבודות קשות לאחר פלישת הנאצים לברית-המועצות בקיץ 1941 חל פיוס זמני בין הממשלה הפולנית הגולה שפעלה מלונדון ובין הסובייטים, ונחתמו הסכמים, ביניהם הסכמים שלפיהם שוחררו אזרחי פולין ששהו במחנות ומהם הוקם צבא פולני אוטונומי, שבראשו הוצב הקצין הפולני, גנרל ולדיסלב אנדרס. לאחר חיכוכים שפרצו בין הסובייטים לפולנים הוסכם כי הצבא הפולני יפונה מברית-המועצות ויעבור לאזורים שבשליטת האנגלים במזרח-התיכון.
החיילים הפולנים רוכזו בנמל קרסנוזאבודסק שבחוף האגם הכספי ומשם הפליגו לנמל פאהלווי באיראן. עד סוף המבצע, בספטמבר 1942, התאפשר ל-114,732 אזרחי פולין, לעבור מברית המועצות לפרס, שהייתה תחת השפעה בריטית.
מהם כ- 70 אלף אנשי צבא וכ- 44 אלף אזרחים. ביניהם כ- 6,000 יהודים ומהם 4,400 חיילים, בהם 146 קצינים. בין "האזרחים" נכללו כ- 850 ילדים הידועים כ"ילדי טהראן".1,230 נפשות, מהן 369 מבוגרים ו-861 ילדים, הידועים כ"ילדי טהראן" (מהם - 719 בלי הורים, ו- 142, עם הורה אחד או שניים), הגיעו דרך הים מקראצ'י, דרך תעלת סואץ, למצרים, ומשם ב-18 בפברואר 1943, ברכבת, דרך רחובות וחדרה, לעתלית, מלווים בקבלות פנים חגיגיות ונרגשות. באוגוסט 1943, הגיעה קבוצה נוספת בת כ-120 ילדים דרך עיראק וירדן.
אנדרס הפך את אנשיו לצבא מאורגן. לאחר שעברו לצפון עיראק לאימונים, עברו בקיץ 1943 דרך עבר הירדן לארץ-ישראל והתמקמו במחנות בדרום הארץ. אחרים הגיעו לארץ דרך קאראצ'י שבהודו ומשם בים, דרך תעלת סואץ. בארץ התארגנו החיילים הפולנים בקורפוס השני של הארמיה הפולנית במזרח ונשלחו לחזית באיטליה בראשית שנת 1944 והשתתפו בקרבות במרכז איטליה. במאי 1944 השתתפו במערכה הקשה על מנזר מונטה-קאסינו ונגרמו להם אבדות כבדות. הם המשיכו את המלחמה במסגרת המחנה הבריטי השמיני עד תום המלחמה. רובם לא חזרו לפולין.
היחס ליהודים
לאחר שהתברר שרבים מן המתגייסים הם יהודים. ניתנו הוראות לוועדות-הגיוס לפסול את רוב רובם של המתנדבים היהודים. באחד הצווים מטעם הפיקוד הפולני נאמר שמספר "המיעוטים הלאומיים ,"אינו יכול לעלות מעל 5 אחוז בקרב המפקדים שאינם קצינים, ו- 10 אחוז בקרב הטוראים. צו זה הוצא לפועל בקנאות והיהודים בצבא הפולני נחשפו להפליות ולהתעללויות שונות. אל מול תופעת האנטישמיות הוציא אנדרס פקודה ובה קבע כי ליהודים זכויות וחובות בשירות הצבא, כלשאר אזרחי פולין. "בתוך הצבא יש להתייחס אליהם באותה כנות ולבביות ולהעניק להם אמון כמו לשאר החיילים". כדי להימנע מאי-הבנות, הוא הבהיר את הקווים המנחים בגיוס החיילים לשירות פעיל: קצינים, תת-קצינים מקצועיים, חיילים שהיו בשירות פעיל וכן מתנדבים שעברו הכשרה טרום-צבאית ויימצאו כשירים על-ידי ועדת הגיוס, יתקבלו לצבא מייד. את האחרים יכוונו לרפובליקות הדרומיות של ברית-המועצות, שם יתנהל רישום של כוחות העתודה. כל זאת, כדי להפריך את העלילה כאילו עושים ליהודים קשיים בעת קבלתם לצבא"... "על כל המפקדים הכפופים, אני פוקד להיאבק באופן מוחלט נגד כל הגילויים של אנטישמיות גזענית".
בגלל האווירה האנטישמית, גבר הרצון לערוק מהצבא ולהשתלב במערכות היישוב היהודי. חלק מהממסד דחה זאת, מאחר ובאותו זמן, קיץ וסתיו 1942, עמד הצבא הגרמני קרוב לשערי הארץ ובגלל חומרת המצב לא נראה צעד כזה מתאים. הם טענו שסיוע לעריקת החיילים עלול לסבך את היישוב היהודי עם הבריטים ועם הפולנים וכן יפגע במאמץ המלחמתי נגד גרמניה הנאצית.
לעומתם היו שצידדו ועודדו את הבריחה, באוקטובר 1943, הגיעה לשיאה. בסך הכל הקיפה תנועת הבריחה מצבא אנדרס 3085 חיילים, כולל עשרה קצינים ולמעלה ממאה מש"קים.
רוב הבורחים נקלטו בהתיישבות העובדת ובייחוד בקיבוצים. כמה חודשים לאחר שנקלטו במקומות השונים נדרשו להתנדב לצבא הבריטי, לנוטרות וכדומה. לצבא הבריטי התגייסו יותר מ- 1,000 חיילים לשעבר מצבא אנדרס. כ-500 נוספים הלכו לשרת בנוטרות. רבים הצטרפו ל"הגנה" ופחות - לאצ"ל ולח"י. כאלף איש סודרו בעזרת המוסדות והקרובים בעבודות בניין, חקלאות, נהגות וכדומה. אחרים הסתדרו בתחום התמחותם המקצועית והאמנותית כמוסיקאים, שחקנים ובדרנים. מספר קטן נשאר בקיבוצים ובמושבים.
על-אף התמיכה המעשית והמוסרית מצד היישוב לבריחתם של היהודים מצבא אנדרס, לא עשו זאת כל הבורחים בלב קל וזאת בין היתר גם בגלל שבועת האימונים שמסרו בשעתם. הייתה זו שבועה מיוחדת בעברית (כולל "שמע ישראל") ובפולנית שכללה הבטחת נאמנות למדינת פולין, לחוקתה, לצבא ולמפקדיו. אולם החלטתם הסופית בקשר לעריקה עוצבה בהשפעת הפגישות עם הקרובים והחברים ובייחוד נוכח זרם הידיעות העגומות מפולין, שהגיעו משם בדרכים שונות, ושמהן ניתן היה להסיק ש"אין לנו לאן לחזור" וזאת בנוסף לאנטישמיות ששררה בצבא, כאלה שנרתעו מלברוח בגלל נימוקים מוסריים. אחד מהם היה נציב בית"ר לשעבר בפולין ולימים ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין. כאשר הוצע לו לערוק מן הצבא, הוא סירב בטענה, כי "עריק אף מצבא זר עריק הנהו ולא יוכל לעמוד בראש מערכה לאומית".
כשהועבר הקורפוס הפולני השני בראשית 1944 לאיטליה, היו בו כ- 850 חיילים ו- 126 קצינים יהודים. בקרב על מונטה-קאסינו נפלו 18 מהם ו- 62 נפצעו. 126 קיבלו אותות הצטיינות ובהם שישה "צלב וירטוטי מיליטארי". לימים ציין הגנרל אנדרס את הנתונים האלה, והוסיף כי "מאז נשרו יהודים משורות הצבא במזרח התיכון לא נשנה יותר הדבר הזה. יהודים לחמו בגבורה בשדה-הקרב וגם הצטיינו בעמדות אחרות". 
בתום המלחמה חזרו כמחצית החיילים היהודים מצבא אנדרס לארץ.
מנחם בגין שוחרר בסוף דצמבר 1943, כאחד מצוות של ארבעה חיילים יהודים, שאמורים היו, כתוצאה של עסקה בין הרוויזיוניסטים לבין הפולנים, להישלח לארצות-הברית כדי לנהל, בין היתר, תעמולה לטובת פולין. בינואר 1944 הוא כבר פעל כמפקד אצ"ל במחתרת. מכל הבחינות היה זה מקרה חריג: כל היתר שסירבו לערוק - נותרו בתוך הצבא. המפקדה הפולנית נקטה כמה צעדים כדי להתחקות אחר הברחת החיילים היהודים לארץ. פעילות זו גברה נוכח הבריחה ההמונית שלהם בתוך הארץ. על אף זאת ועל אף כמה מאסרים, פשטה השמועה שהמפקדה אינה נחושה כל-כך לחפש עריקים "אם משום ששמחה להיפטר מיהודים ואם משום שהבינה שטבעי הדבר שיהודים ירצו להישאר בארץ".
עם זאת, השלטונות הבריטיים, אשר פרטים מדויקים למדי על ההברחה המאורגנת נמסרו להם באופן שיטתי מהפיקוד הפולני, ערכו חיפושים אצל פעילי ההברחה וכמה מהם אף נאסרו. ובמקביל אף ניכו 3,000 רשיונות-עליה (סרטיפיקטים) לארץ, מהמכסה הקיימת על חשבון העריקים שנותרו בארץ.
תופעת העריקה מהצבא הפולני לא חדלה בקרב החיילים היהודים גם כשהגיעו לאנגליה. הם סבלו קשה מהאנטישמיות של קציניהם וחבריהם ומאות מהם ערקו מהצבא ודרשו לעבור לצבא הבריטי. על כך נדונו למאסר של שנה עד שנתיים.
ממשלת פולין הגולה נטתה אחרי המלחמה להמעיט בחומרתה של העריקה ההמונית. וכך גם הציג את העניין בכתב ובעל-פה הגנרל אנדרס עצמו. בראיון שמסר ב- 31.7.1967 אמר:
"האמנתי שליהודים יש שתי נאמנויות, אחת לפלשתינה ושניה לפולניה, ולכן לא נטיתי להחזיקם בכוח בצבא הפולני. הוצאתי פקודות חמורות לא לרדוף את החיילים היהודים שעזבו את הצבא בהגיעם לפלשתינה. האמנתי בצדקתם של אלה מהם שראו את חובתם הראשונה להילחם לעצמאות פלשתינה. אולם הרבה חיילים יהודים שהרגישו עצמם כפולנים נותרו בצבא ולחמו באומץ באיטליה". 