הודו

בתקופת מלחמת העולם השניה היתה הודו חלק מהקיסרות הבריטית, ומלך בריטניה היה גם קיסר הודו ויוצג בה ע"י משנה לקיסר. כך גם הצבא ההודי, שהיה צבא מקצועי של מתנדבים ונשלט ע"י הבריטים, שרבים מקציניהם מילאו את מרבית תפקידי הפיקוד בשורותיו, כולל מפקדו הראשי. 
בפרוץ המלחמה היה זה צבא שהתאים לצרכי שמירת הבטחון במדינה אך לא למלחמה, שכן היה דל בציוד וזה שהיה בנמצא היה בד"כ מיושן. הבריטים החלו בתהליך מהיר של מודרניזציה של הצבא והבאתו לרמת יכולת וכשירות שיאפשרו את הפעלתו התקינה במלחמה. 
על רקע החשש מפלישה יפאנית בשנת 1942 החליט מפקד הצבא דאז, הגנרל וויוול לארגן את הגנת המדינה בשונה ממה שהיה קיים עד אז- 4 פיקודים טריטוריאלים והקים במקומם 3 ארמיות שדה- המזרחית, הצפונית- מערבית והדרומית. 
היתה זו הארמיה המזרחית שפלשה לחבל ארקאן שבבורמה בדצמ' 42 ואשר הפכה באוק' 43 לארמיה ה-14 בפיקוד הגנרל סלים. בנוב' 43 הועבר הפיקוד על צבא הודו מן המטכ"ל בניו דלהי לפיקוד המאוחד של בעלות הברית החדש, שכלל את כל הכוחות בדר'- מז' אסיה (SEAC). 
הצבא היה מאורגן עפ"י דפוסי הארגון של הצבא הבריטי, אך היה שונה ממנו בהוויתו ודמה יותר לצבא פאודלי בהתנהלותו. תחילת גיוס מאסות של מתנדבים, ברובם בורים, לשורותיו הביא גם את כל בעיות החברה ההודית לתוכו- מגוון של גזעים, כתות, מעמדות, שפות ועוד, דבר שהקשה על מציאת פתרונות הולמים לאלה שנלוו לכך. בצבא שמנה ב-39 205 אלף חיילים הודים, למעלה מ-63 אלף חיילים בריטים וכ-84 אלף חיילים מהנסיכויות הנלוות השונות (שלא היו אמנם חלק מהקיסרות, אך נשלטו גם כן ע"י הבריטים) היו רק כ-400 קצינים הודים ועוד כ-4000 בריטים. בשנת 1940 השתתפו כבר יחידות הודיות ראשונות במערכה בצרפת ולאחר מכן השתתפו בקרבות בצפון אפריקה, מז' אפריקה ובמזה"ת (סוריה, עיראק ואיראן) ואף במערכות ביוון ובאיטליה. עם זאת, זירת הלחימה העיקרית בה נטל הצבא ההודי חלק מרכזי היתה המערכה נגד היפאנים בבורמה. 
מתוך כמיליון חיילים, שפעלו תחת הפיקוד של דר'- מז' אסיה של בעלות הברית, 700 אלף היו הודים. בצד הגברים גויסו ופעלו גם למעלה מ-10 אלפים נשים במסגרת חיל עזר מיוחד שהוקם ב-1942, בדומה לצבא הבריטי. 
בסיום המלחמה היה זה צבא המתנדבים הגדול ביותר בהסטוריה ומנה כ-2.5 מיליון חיילים וחיילות. 
אבידותיו כללו כ-24 אלף הרוגים, 64 אלף פצועים, כ-12 אלף נעדרים וכ-80 אלף שבויים. 
ח"א ההודי גדל אף הוא בצורה משמעותית, מכ- 1600 איש ב-39 לכ-29 אלף ב-45, מהם כ-1600 קצינים ומטייסת אחת בקושי בתחילת המלחמה ל-9 בסיומה. 
הצי ההודי גדל גם הוא מכ-1700 איש ב-39 לכדי למעלה מ-30 אלף ב-45 ועסק בנוסף למשימותיו בהגנת חופי המדינה, גם בפעילות מבצעית בזירות הים התיכון ובאוקינוס האטלנטי, כשהוא מפעיל מספר פריגטות, קורבטות וכלי עזר שונים. 
כ- 3,000 יהודים שירתו בצבא, בעיקר בכוחות היבשה, אך גם בזרועות הים והאויר, כשהם באים מכל הקהילות היהודיות שהיו במדינה זו. "בני ישראל", שהיתה הגדולה מביניהן, הקהילה הבגדאדית - שהגיעה מעיראק, הקהילה הספרדית - שהגיעה מאירופה ויהודי קוצ'ין. לאחר מלחמת העולם התגלתה בה קהילה נוספת, הרואה עצמה יהודית - קהילת "בני מנשה". רבים מבני העדה של בני ישראל שירתו בחיל המצב הבריטי בעדן, שם יצרו קשרים עם יהודי תימן והושפעו ממנהגיהם בהילכות היהדות ובאופן התפילה.
לרשימת הלוחמים