כניעה בקלמטה ומילוט לכרתים

כניעה בקלמטה ומילוט לכרתים

לרגל יום השנה ה-80 לקרב הקשה על כרתים שהחל ב- 20.5.1941. בו לחמו בצנחנים הגרמנים, גם כ- 480 חיילים ארץ-ישראליים, מרביתם מחיל החפרים, אשר כ-170 מהם נפלו בשבי, ובהם גם אבי – יצחק (פאול) פישר, פלס בחיל המהנדסים הבריטי(R.E) .  החיבור מוקדש לזכרו, ולזכר החיילים הארץ-ישראלים שלחמו באי.  
יהודה שפר (פישר).

בבוקר 29.4.1941 נכבשה העיירה קלמטה (Kalamata) שבדרום חצי האי פלפונס (Peloponnes) שביוון על ידי כוחות צבא גרמניים, בכך הושלם כיבושה של יוון למעט האי כרתים. עד לרגע האחרון קיוו הנסוגים הרבים שהתרכזו בקלמטה כי הצי הבריטי ימשיך את פעולות הפינוי שבהן עסק בלילות שקדמו לכניעה וכי ינצלו מנפילה בשבי. לאור האבדות בכלי שייט ולאור שליטתו המלאה של חיל האוויר הגרמני, נאלצה המפקדה המאולתרת שהוקמה בפיקודו של בריגדיר לאונרד פארינגטון (Parrington) לבצע את הפינוי בשעות החשכה בלבד.¹  ב- 29 באפריל בשעה 01:00 התקרבו שלוש משחתות של הצי הבריטי – "קנדהר", "קינגסטון" ו"קימברלי" אל חוף הפינוי והורידו את סירות ההצלה והאסדות אל המים וצוותיהן החלו את פינוי החיילים.2 העברת החיילים בסירות מהחוף לאניות היתה איטית מאד ונמשכה זמן רב כשברקע נשמעו הדי התפוצצויות ורעשי ירי מכלי יריה שונים. צוותי המשחתות ראו הבהקים שנראו בחוף הנחיתה כאיתותים, וסברו כי אלה הם איתותים של הכוחות הגרמניים המנסים להונות אותם וחששו מלהתקרב לחוף. הפינוי הלילי על מגבלות הראייה שבו, תקשורת לקויה בין יחידות הצי ומפקדת חוף הפינוי, חוסר ודאות וקושי בזיהוי האויב, האנדרלמוסיה ששררה במקום והצורך לצאת מטווח הפגיעה של מטוסי ה"לופטוופה" בחסות החשכה טרם הזריחה, כל אלה הביאו להפסקת פעולות הפינוי. צוות המלחים האחרון שעזב את החוף כשסירתו עמוסה בחיילים, צעק לעברם של הממתינים כי מיד יחזור ויפנה גם אותם, אולם הסירות ומלחיהן לא שבו עוד. בשעה 03:00 אותתה אניית הצי הבריטי לאלפי הממתינים על החוף באיתות מורס - "בצער רב" ("Many regrets"), ושלושת המשחתות הפליגו דרומה.[1]  משנכנסו הכוחות הגרמניים לקלמטה, ניהלו הכוחות הנסוגים הבריטיים שהיו מפוזרים לאורך החוף של מפרץ מסינה ובמטעי הזיתים שבגבעות הסמוכות לעיירה, קרבות השהייה ספורדיים נגד הגרמנים. אולם אלה פסקו משאזלו התחמושת, המזון ותרופות לפצועים שמספרם הלך וגדל, ולנסוגים לא נותרה כל ברירה כי אם להיכנע. הבריגדיר הבריטי פרינגטון, שניהל את המשא ומתן על תנאי הכניעה עם מפקד הכוח הגרמני, עדכן את מפקדי המשנה שלו והודיע להם על כניעה לגרמנים והפסקת כל פעולות הלחימה. בשחר ה- 29.4.1941, בשעה 06:00 נכנסה הכניעה לתוקפה וחילופי האש פסקו.4 קרוב ל 12,000 חיילים וביניהם חיילים יהודיים מפלוגות החפרים ומיחידות אחרות נשבו. 5 המחשבה על נפילה בשבי לידי הגרמנים הטילה מורא בקרב החיילים הארץ ישראליים, ומשהחלו הגרמנים לקבץ את השבויים הרבים ולרכזם, החלו החיילים לדבר על בריחה ואף התאבדות. הקצין שמעון הכהן, אחד מארבעת הקצינים הארץ ישראליים שנשבו, אמר בתגובה למצדדים בבריחה, כי אין טעם לנסות לברוח כי בסופו של דבר "תאלצו לרדת מההרים קרועים ורעבים..."בנסיון להרגיע המשיך ואמר, "...הודיעו לנו שיתייחסו אלינו כאל יתר השבויים ומיעצים אנו לא לברוח, כי כבורחים יהודים יכול להיות כי כאשר תתפסו ישלחו תיכף כדור בעורף...". ⁶  הכוחות הגרמנים בהם דיביזיה משוריינת מס' 5 מקורפוס XL )40) שכבשו את חצי האי, חבל ארץ הררי מבותר וקשה לתנועה, פעלו בעיקר לאורך הצירים המפותלים והתלולים ונעו במהירות על גבי כלי רכב זחליליים, טנקים וכלי רכב אחרים. כוחות ממונעים אלה נכנסו לעיירה בטור אחד ארוך, אולם התקשו לכתרה במהירות ולשלוט בה. עובדה זו הפיחה תקווה בלב כמה עשרות חפרים שהחליטו למרות האיום להיתפס ולהיירות, לנסות את מזלם לברוח, להגיע לכרתים ואף לטורקיה. האי כרתים היה היעד אליו קיוו להגיע חיילים בריטיים וארץ-ישראליים רבים, שסירבו להשלים עם הכניעה וההליכה לשבי ובהם גם אבי. יצחק פאול פישר - פלס (Saper), מפרק פצצות ומסלק מוקשים, חייל בחיל ההנדסה המלכותי (Royal Engineers).[2]  חיילים אלה החליטו שלא להיכנע ולהגיע בכל דרך אפשרית לאי כרתים, בתקווה שממנו יוכלו להתפנות ולהגיע למצרים. כ- 1,400 קצינים וחיילים בריטיים מיחידות שונות הצליחו למלט עצמם מקלמטה לאחר הפסקת הפינוי ב- 29.4 ולהגיע לכרתים, ובהם 45 חפרים שחולצו מהאי קיתרה.[3] ,[4]   רובם הגיעו למפרץ סודה (Suda Bay), מעטים הגיעו גם לחופו המערבי של האי שהיה קרוב יותר לחופי הפלפונס, גם אבי הגיע על פי עדותו למערב האי (כנראה לקיסמוס על פי תאוריו).

כל החיילים שהגיעו לאי כרתים מיוון, הן בפינוי מסודר באניות הפינוי והן אלה שהגיעו בספינות דייג וכלי שייט אחרים, הוצבו מיד להגנה לאורך חופו הצפוני של האי, מפני ההתקפה הגרמנית שעתידה הייתה להיפתח בתוך ימים ספורים. ברשות הגנרל פרייברג מפקד הכוחות הבריטיים באי, ובידי מפקדת הכוחות הבריטיים במזרח התיכון היה מידע מדויק על מועד המתקפה הצפויה ופרטיה. מקור המידע "אולטרה",[5]  שהיה הסוד השמור ביותר בבבריטניה אותה עת. בריגדיר אריק דורמן סמית (Eric Dorman Smith ) שהיה קצין מטה במפקדתו של הגנרל וויול (Wavell)  נשלח במיוחד אל הגנרל פרייברג ב- 11.5.41 כדי לעדכנו בחומר "אולטרה" שהתקבל ב- 7.5.1941 וממנו ניתן היה ללמוד על פרטי ההתקפה הצפויה שהתבססה על כוחות מוצנחים ומוטסים.[6]

עד לתחילתה של המתקפה בבוקר ה- 20 במאי 1941, המודיעין הבריטי לא העריך נכונה את הידיעות שכבר היו ברשותו אודות "כוחות סער" (כוחות מונחתים מהאוויר באמצעות מטוסי תובלה ודאונים, וכן צנחנים) ולא שקל אפשרות שהגרמנים ינקטו בדרך פעולה של הנחתת כוחות מהאויר. בבוקר זה הפתיעו הגרמנים והציגו את יכולתם לפעול מהאוויר בהקף נרחב. לראשונה בתולדות המלחמות המודרניות הוצגה חשיבותם המכרעת של כוחות אלה. "התקפת סער" ראשונה בהיקף קטן, נערכה על מצודת איבן אמאל (Eben Emael), מתחם מבוצר בגבול הולנד בלגיה החולש על "תעלת אלברט" שנכבש ב- 11.5.1940 על ידי כוחות קומנדו גרמניים שהונחתו מהאוויר בדאונים שנחתו במרכז המתחם. הפעולה לוותה בהונאה טקטית יעילה של הצנחת כוחות נוספים סביב המצודה ובכך נמנעה התקפת נגד, כנגד הכוח שתקף את המצודה. התקפה זו היתה הצגת יכולת של כח קטן הפועל בהפתעה, להתגבר על כוח הגדול ממנו ומבוצר.
 האי כרתים ואזורי ההערכות הבריטיים (צבועים באדום) ומאמצי התקיפה הגרמניים (צבועים בכחול). (מקור אינטרנטי)

בבוקר ה- 20.5.1941, החלו הגרמנים את הקרב האחרון לכיבוש יוון, בהצנחת צנחנים ממטוסי תובלה והנחתת כוחות בעזרת דאונים של כ - 10.000 צנחנים ולוחמי חי"ר.[7] מטרתם היתה לכבוש את האי כרתים ובכך להשיג שליטה על מזרח הים התיכון, לבצר את מעמדם בבלקן באגפה הדרום מזרחי של אירופה, ליצור בסיס ממנו יוכלו כוחותיהם לאיים על מצרים, על תעלת סואץ והבסיסים אשר לאורכה וכן על כוחות הצי הבריטי בים התיכון.

הקרב בימי הלחימה הראשונים היה שקול. הכוחות המוטסים שנחתו מדאונים ספגו אבדות כבדות שנגרמו מהתרסקות מספר רב של דאונים ומטוסי תובלה. הצנחנים הגרמניים שצנחו בגל הראשון התפזרו על פני שטחים נרחבים הרחק מאזורי הנחיתה שתוכננו עבורם, ומשנחתו התברר לתדהמתם כי המודיעין שהיה ברשותם היה שגוי. בתדריכים שקבלו נאמר להם כי ההגנה הבריטית תהיה חלשה ודלילה, בפועל ההגנה היתה נחושה ועיקשת שגרמה לצנחנים אבידות רבות. האוכלוסייה שעליה נאמר כי היא תהייה אוהדת הציגה התנגדות קשה ואכזרית, המקומיים תקפו את הצנחנים באבנים מקלות וקלשונים. אלה שברשותם היו רובי צייד מיושנים לא היססו וירו בכל חייל גרמני שנקלע לטווח רוביהם. אסון נוסף נפל על הצנחנים, כשאלה צנחו ולגופם רק נשקם האישי, ואילו הנשק המסייע שהוצנח בנפרד והיה ארוז במיכלים שנסחפו ברוח או שהוטלו במרחק רב מהכוחות שנזקקו להם. דאונים שנגררו על ידי מטוסי תובלה שוחררו מהמטוסים הגוררים במרחק רב מהחוף, לא הגיעו לחוף או למנחתים שתוכננו עבורם וטבעו, אחרים לא הצליחו למצוא שטחי נחיתה שיועדו להם ונחתו נחיתות חרום והתרסקו על יושביהם. כך גם מטוסי התובלה שחלקם נפגעו מאש נגד מטוסים טרם שהצניחו את הצנחנים שהובילו. מטוסים נחתו נחיתת ריסוק כשהחיילים שהובילו, חלקם נהרגו נפצעו או נשבו ורק מעטים נותרו כשירים ללחימה. טרם הקרב על כרתים רוכזו בו כוחות בריטיים שחלקם הוצב באי עוד בתחילת שנת 1941, כחלק מחיל המשלוח ששלחה בריטניה לסייע ליוון בניסיון למנוע את כיבושה על ידי הנאצים. כוחות נוספים הופנו אל האי לאחר הפינוי מיוון בתום הקרבות והכניעה ביבשת באפריל 1941. סה"כ רוכזו באי כ- 42,640 חיילים.[8]  למרות יחסי הכוחות הטובים לכאורה והמשתקפים מהמספרים שהוזכרו לעיל, יש לזכור כי למעלה ממחציתם היו חיילי יחידות סיוע ושירותים, ורק כמחצית החיילים ביחידות אלו היו מצוידים בנשק. ביומיים הראשונים ללחימה על האי הצליחו הכוחות הבריטיים למנוע מהצנחנים הגרמנים וכוחות הסער שהונחתו בדאונים, מלהשיג את יעדיהם שהיו שלושה שדות נחיתה – הרקליון (,(Heraklion רתימנוRathimno) ) ומלמהMalame) ). הלחימה גבתה מחיר גבוה בהרוגים ופצועים, הן בצד המגינים הבריטיים והן בצד הגרמני. משהגיעו הדיווחים על כמות האבידות להיטלר ולמטה הכללי הגרמני, שקלו הגרמנים שלא להמשיך בלחימה ולהפסיק את תגבור האי. הערכת מצב שגויה שביצע המפקד הבריטי שהגן על שדה הנחיתה במלמה ושבמהלכה החליט על נטישת המתחם ונסיגה מזרחה, גרמה להחרפת המצב ובסופו של דבר לנפילת האי לידי הגרמנים. הגרמנים, בעזרת שליטתם המוחלטת באוויר מנעו מהבריטים לתגבר את כוחותיהם ולהזרים כוחות, אספקה ותחמושת. קרב ההגנה המעולה, הלחימה העיקשת והנחישות של המגינים ונצחונות בקרבות מקומיים, הפיחה תקווה במפקדים הבריטיים כי ניתן יהיה לגבור על הגרמנים ולמנוע את נפילת האי. אולם לאחר יומיים של קרבות מרים, הצליחו הכוחות הגרמניים שצנחו במערב האי, לכבוש את שדה הנחיתה במלמה ולהזרים דרכו תגבורות, תחמושת, מזון ותרופות וצברו תוך זמן קצר כ- 22,040 לוחמים באי,[9]  הכוחות הבריטיים החלו לספוג אבדות קשות שמספרן רק הלך וגדל, והם החלו לסבול ממחסור בתחמושת, מזון וציוד רפואי, וללא כל אפשרות לתגבורם. מאידך החלו הגרמנים להזרים לאי תגבורת בהיטס ובהישט, באמצעות ספינות דייג שהופקעו מהיוונים, ובאמצעות כלי שייט איטלקיים ואחרים. ב- 27.5 בבוקר הודיע מפקד הכוחות בים התיכון הגנרל ארצ'יבאלד וויול הבריטי לראש ממשלתו וינסטון צ'רצ'יל, כי המצב באי נואש וכי הוא פוקד על הכוחות לסגת מעמדותיהם שלאורך חופו הצפוני של האי ולהתפנות למצרים.[10]  צ'רצ'יל אישר את הנסיגה, ובעקבות החלטות אלו נתן הגנרל הניו-זילנדי פיירברג, מפקד כל הכוחות הבריטיים באי, פקודת נסיגה לחוף הדרומי של כרתים, לכפר דייגים קטן בשם חורה ספקיה,  (Chora Sfakion) ומפקדת הכוחות הבריטיים בים התיכון, שמקום מושבה היה בקהיר שבמצרים, הורתה על פינוי האי במבצע פינוי ימי - השני בתוך חודש!

בעת מתן פקודת הנסיגה, היו הכוחות הבריטיים מרוכזים בשלושה אזורים שהיו מרוחקים זה מזה עשרות ק"מ (ראה מרשם עמ' 2). במערב האי, האזור הראשון - אזור מלמה ובו שדה הנחיתה, העיר חאניה ומפרץ סודה, בו היו ערוכים כוחות ניו-זילנדים, בריטים, אוסטרלים ושרידי יחידות יווניות שנשארו להגן על האי בעת הלחימה ביוון. כמו כן חיילים מיחידות סיוע שונות כגון תותחנים, טכנאים מיחידות חיל האוויר, חיילי חיל הים, קשרים אתתים, וחיילים ממדינות האימפריה ובהן ארץ- ישראל וקפריסין. האזור השני, שהיה במרכזו של האי - העיירה רתימנו. בה היו ערוכים בעיקר כוחות אוסטרליים שהגנו על שדה הנחיתה שהיה ממזרח לעיירה. הריכוז השלישי והמזרחי שבהם היה בעיר הרקליון ובה היו ערוכים כוחות בריטיים שהגנו על שדה הנחיתה והנמל שבעיר. פיזור זה של הכוחות היה בעוכריהם. מפקדי היחידות התקשו בשמירת הקשר עם מפקדת הכוחות הראשית באי שהייתה ממוקמת מזרחית לחאניה, זו התקשתה לקבל דיווחים לצורך הבנת תמונת הקרב המלאה, והתקשתה להעביר פקודות בהתאם.

לאחר קבלת פקודת הנסיגה לחוף הדרומי של האי, הצליח הכוח הבריטי שהיה ערוך בהרקליון להתפנות בעזרת אניות הצי הבריטי, שלמרות עליונותו של חיל האוויר הגרמני ועל אף האבידות שנגרמו לצוותי האניות ופגיעות בכלי השייט, הצליחו מפקדיהן להעלות על סיפונן את הכוחות שהגנו על העיר ולהתפנות לנמל אלכסנדריה שבמצרים. הכוח האוסטרלי שהיה ערוך באזור רתימנו, קיבל באחור את פקודת הנסיגה לדרום האי ורובו נשבה על ידי הכוחות הגרמניים שהתקדמו במהירות מזרחה חסמו את  צירי הנסיגה לדרום האי. הכוחות הבריטיים, האוסטרלים, הניו-זילנדים והאחרים שנסוגו לאחר נפילת שדה הנחיתה מלמה והתרכזו במרחב חאניה – סודה, החלו במסע רגלי קשה של כ-70 ק"מ בטיפוס על מדרונותיו של רכס ה"הרים הלבנים", הרכס הגבוה ביותר באי שפסגתו מתנשאת לגובה של 2,500 מ' מעל פני הים. החיילים חצו את מדרונותיו המזרחיים של הרכס, שגובהם נע בין 1,100 מ' ל-1,600 מ' מעל פני הים. על הכוח הנסוג שמנה אלפי חיילים חיפה משמר עורפי בעוצמה של גדוד מוקטן, שניהל קרב השהייה מתיש ומסוכן עם הצנחנים הגרמניים, שניסו לאגף את הטור הארוך של הנסוגים, לכתרו ולשבות את חייליו. מטרתם העיקרית של החיילים הנסוגים הייתה להגיע במהירות אל חופו הדרומי של האי, ולהתפנות באמצעות אניות הצי שאמורות היו להימצא בקרבת חוף ספקיה. חיל האוויר הגרמני, תקף ללא רחם את הטור הארוך והפגיע שהזדחל לאורך המדרונות והערוצים התלולים של "ההרים הלבנים" רכס המכוסה בשלג עמוק בחורף, ובקיץ מבהיקים רכסיו מסלעי הגיר החשופים. מחשש להתקפות המטוסים וריבוי הפצועים צעדו החיילים הנסוגים רק מרדת החשכה ועד אור ראשון, גם אניות הפינוי נפגעו מתקיפות אלו. משהגיעו ראשוני החיילים אל סופו של הכביש ההררי המפותל, הגיעו אל מצוק שממנו התפתל "שביל עיזים" שירד בתלילות רבה אל כפר הדייגים הקטן – ספקיה Sfakia), שממנו אמורים היו להתפנות. החיילים הנסוגים שחלקם נעו כבודדים ואחרים צעדו עם יחידותיהם, נעצרו במחסום שאוייש על ידי חיילים חמושים וגילו כי לא כולם יוכלו להתפנות. מפקד הכוחות באי, הגנרל פרייברג שהורה על הקמת המחסום, אייש אותו בחיילים חמושים ברובים מכודנים והורה להם שלא לאפשר לחיילים בודדים ירידה אל החוף, אלה ליחידות לוחמות על מפקדיהם בלבד. האיסור על ירידה לא מבוקרת לחוף הפינוי, אמור היה למנוע אנדרלמוסיה וחוסר שליטה בהמוני החיילים שחששו מנפילה בשבי, אלה עשו כל מאמץ להסתנן לתוך שורותיהן של היחידות שהורשו להתפנות ולהתקדם עמן לעבר אזור העלייה לאניות הפינוי. במקרים רבים הוצאו ה"מסתננים" ו"אספסוף לא מאורגן" (strugglers, או disorganized mob"", כפי שכינה אותם הגנרל פרייברג) מבין השורות, [11]   במקרים אחרים חמלו חיילי היחידות על ה"מסתננים" והשאירו אותם בתוך שורותיהם. מפקד כיתה ארץ ישראלי מחיל החפרים, הורה לחייליו לפצוע לחבוש את עצמם ולפזר כתמי דם על התחבושות ופקד על החובש לתלות על צווארי החיילים טופס פציעה. ה"פצועים" קיבלו עדיפות והועלו על סיפון אניות הפינוי וכך ניצלו מהליכה בשבי,[12]  אולם על רבים מחיילי הסיוע והשרותים נגזר גורלם להישאר מאחור. גם חיילים מיחידות לוחמות שהתפרקו וסבלו אבידות קשות בפצועים והרוגים, ואשר שדרת הפיקוד שלהן התרסקה לאחר שמפקדיהן נהרגו במהלך הקרבות באי, גם אלה נצטוו לעבור לסוף הטור ולהמתין לתורם ולא הורשו לעלות על האניות. מפקד הצי הבריטי עשה מאמצים רבים לפנות את כל החיילים הבריטיים באי, אולם מספר כלי השייט שנפגעו הלך וגדל. חיל האוויר הגרמני תקף ללא הרף את כלי השייט ואף פגע באניות שכבר עזבו את החוף ועל סיפונן היו מאות חיילים. בלילה  שבין 31.5 ל- 1.6.41  בשעה 03:00, הפליגה אניית הפינוי האחרונה לכיוון אלכסנדריה והשאירה אלפי חיילים מפוזרים בערוצים שחרצו את המדרון התלול  ולאורך החוף.

בעת הלחימה על האי, בין שאר היחידות שהשתתפו בלחימה להגנתו, היו חיילים ארץ-ישראליים מפלוגת החפרים 606 ועוד נספחים מפלוגות חפרים נוספות שפונו מיוון לכרתים ולחמו באזור סודה – חאניה - גאלטאס Galatas)), ועוד כ – 170 חפרים, פלסים, אנשי קשר וחיל אוויר ארץ ישראלים, סה"כ כ- 480 חיילים.[13]  רק כ- 300 חיילי מפלוגת החפרים 606 על נספחיה התמזל מזלם והצליחו להסתנן אל בין שורותיהן של היחידות שהורשו להתקרב לחוף ולהתפנות. אחרים התחזו לחולים ופצועים והערימו אל חיילי המחסום והצליחו לעלות על אניות הפינוי. כ – 170 חיילים הנותרים ובהם גם אבי, למרות שלחמו בקרבות קשים ומרים, הושארו מאחור וגורלם נגזר להליכה לשבי. בבוקר ה- 1.6.1941 התקדמו הכוחות הגרמניים צנחנים וחיילי הרגימנט מס' 100 בפיקודו של מאיור אוטץ (Utz) מהדיביזיה ההררית מס' 5,  והגיעו לחוף ספקיה. הגרמנים מצאו לאורכו אלפי חיילים פצועים, רעבים ומותשים. מרביתם הרימו ידיים או נפנפו בגופיות, ממחטות לבנות או סתם סמרטוטים ונכנעו. המפונים מהאי שהגיעו לאלכסנדריה, תוחקרו ונשאלו אודות הנעדרים "...נעדר, נשבה או ברח להרים", כך דיווחו המפונים אודות גורלו של אבי. אבי שכנראה היה פצוע, לא הצליח להימלט כמדווח בטעות. כבר באותו יום ב- 1.6.41 בשעות הערב הוא נתפס שוב ונישבה.

הגרמנים לא התמהמהו והחלו מיד בארגון השבויים, ובקבוצות של 200 שבויים בקבוצה החלו להצעידם צפונה חזרה אל החוף הצפוני של האי. את הלילה הראשון בילו השבויים תחת כיפת השמים ליד הכפר הקטן אימברוס. עם הנץ החמה המשיכו במסעם הקשה שהתנהל בקצב מזורז ומבלי להתחשב במצבם הפיזי של השבויים. הם הובלו לאתר במפרץ גלאטאס שבחופו הצפוני של האי, הנמצא כ 5 ק"מ מערבית לעיירה חאניה(Chania)  האתר שימש מחנה של הצבא היווני ששכן בו לפני פרוץ הקרבות על יוון, ובהמשך שימש בית חולים שדה מס' 7 של הדיביזיה הניו-זילנדית שנינטש. בית החולים נפגע ונהרס בעקבות הפצצה מהאוויר של חיל האוויר הגרמני, למרות שהיה מסומן ומזוהה כנדרש. במקום נותרו קרעי אוהלים ויריעות ברזנט שהפכו בידי השבויים לסככות ארעיות. בתוך שלושה ימים לאחר הכניעה הגיעו אחרוני השבויים למפרץ גאלטאס. האתר הוקף בגדרת תיל, הוצבו בו זקיפים והפך למחנה שבויים ללא כל שרותי סניטציה ראויים, ללא ברזי מים או סככות להגנה בפני השמש. המחנה אכלס בתוכו בצפיפות רבה את אלפי השבויים שהחלו לחלות במחלות מעיים קשות שגרמו לתחלואה קשה ותמותה. במחנה שהו השבויים שבועות ספורים בלבד ואחרים - חודשים רבים. מגלטאס הועברו הפצועים לבית החולים באתונה, והאחרים למחנה שבויים בסלוניקי שבצפון יוון, בו שהו מספר שבועות עד להעברתם לגרמניה.

כך החל אבי את דרכו אל השבי בגרמניה, בו שהה ארבע שנים ועוד חודש.