מרד יהודי מיר
ערב מלחמת העולם השנייה חיו במיר פולין, כ-2,400 יהודים, שהיוו כמחצית מתושבי העיירה. מיר נודעה בזכות הישיבה הליטאית החשובה והמפורסמת, בה למדו מאות בחורים מכל רחבי העולם היהודי.
בספטמבר 1939, בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, סופחה מיר לרפובליקה הבלארוסית של ברית המועצות והונהג בה שלטון סובייטי.
ב-22 ביוני 1941 פלשה גרמניה הנאצית לשטחי ברית המועצות. כעבור חמישה ימים הגיעו הכוחות הגרמניים לפאתי מיר וכבשו אותה לאחר קרב שבמהלכו עלו באש כשלושה רבעים מבתי העיירה. כשבועיים לאחר הכיבוש, נצטוו יהודי מיר להתייצב בכיכר המרכזית, שם נלקחו מהם דברי הערך שלהם. ב-21 ביולי עצרו הגרמנים 24 מנכבדי העיר וביניהם 18 יהודים, האשימו אותם בפעילות קומוניסטית ורצחו אותם ליד בור גדול מחוץ לעיר, אותו נאלצו היהודים לחפור במו ידיהם. עד 16 באוגוסט 1942 נרצחו יהודי מיר בשלושה גלי רצח, בירי לתוך בורות.
ב-27 בנובמבר 1941 הגיע למיר, אוסוואלד רופאייזן, צעיר יהודי, שהתחזה ל"פולקסדויטשה". הודות לשליטתו בשפה הגרמנית שימש כמתורגמן ועוזרו של מפקד משטרת הביטחון והז'נדרמריה הגרמני במיר - ריינהולד היין.
יום אחד הגיע מהגטו חשמלאי יהודי, לבצע תיקון במטה המשטרה. בחדר בו עבד, נמצא באותה עת רופאייזן, אשר זיהה את החשמלאי - דב רזניק, כחברו להכשרה הציונית בוילנה. בהמשך פגש גם את שלמה חרחס, אשר עם רזניק, היו מראשי "השומר הצעיר" וממארגני המחתרת בגטו מיר.
הוא ניצל את תפקידו ומעמדו המיוחד, והתחיל להעביר לאנשי המחתרת בגטו מידע ובהמשך גם נשק. באחד הימים הודיע להם על אקציות המתוכננות נגד יהודים שהתגוררו בכפרי הסביבה. הם העבירו את המידע ליהודי הכפרים, אשר התייחסו בביטול לאזהרות אלו. לאחר שהאקציות נערכו כמתוכנן, ובאותם תאריכים עליהם דיווח להם, היחס אליו החל להשתנות.
בהמשך, לאחר השחיטה שהייתה ביהודי הכפרים, הודיע שלא ייצא איש מן הגטו לקנות אצל האיכרים, מפני שהמשטרה תשוטט ברחובות, וכל היוצא – יירה. שניים שלא שעו לאזהרה, יצאו והוצאו להורג. לאחר המקרה הזה, הודקו הקשרים עמו וגבר בו האמון. חברי המחתרת בגטו ביקשו ממנו שיעביר נשק לגטו. הוא העביר 12 רובים ותחמושת רבה, בסיוע לייבל איצקוביץ', חבר המחתרת שעבד כסייס באורוות הגרמנים במיר. בעת שהותו במטה המשטרה, שמע רופאייזן את היין, משוחח בטלפון עם אייכנר, מפקד המחוז של האס-אס בברנוביץ', וקלט מדבריו שמתוכנן חיסולו של הגטו במיר, ליום ה-13 באוגוסט 1942. ב-6 באוגוסט הגיע לגטו ומסר לדב רזניק את הבשורה המרה. הוא יעץ לאנשי המחתרת בגטו לוותר על חלום הלחימה בגטו שכן הוא חסר סיכוי ופירושו מוות בטוח לכל יהודי מיר. במקום זאת הציע להם לברוח ליער דרך מירנקה, פרילוק וקרינצי ולחבור לפרטיזנים. ביום הבריחה, הבטיח רופאייזן למנהיגי המחתרת, כי יוציא את הכוחות החמושים ממיר ויסיט אותם לכיוון ההפוך לנתיב הבריחה.
אנשי המחתרת הודיעו ליודנראט על אקציית החיסול המתקרבת וסיפרו לרב שולמן, יו"ר היודנראט, על התוכנית. הבריחה תוכננה ליום ראשון בערב ובליל שבת - ובשבת היה הגטו כמרקחה. אנשים התרוצצו ושאלו שאלות שלאיש לא היתה עליהן תשובה – להישאר או לברוח? הרב קיים אסיפה כללית והכריז שאל לאיש להפריע לבורחים. הוא עצמו, כך אמר, החליט להישאר. התחושה הייתה שאי אפשר למנוע את האסון המתקרב. פליט מנייסוויז' שהופיע בגטו עייף, שבור ולבוש קרעים סיפר שתעה שבועיים בדרך עם בנו והעביר את התחושה שגם בריחה אינה פתרון. אנשי המחתרת וצעירי הגטו החליטו לברוח. חלקם הותירו אחריהם בני משפחה.
ב-9 באוגוסט 1942 מרדו היהודים בגטו מיר. בלילה, נמלטו מהגטו, למעלה מ-200 איש ובהם כל 80 חברי המחתרת. מעטים מהבורחים שבו לגטו. הבורחים התרכזו בבית הקברות המוסלמי (הטטרי) בעיירה ומשם נמלטו ליערות הסמוכים.
בהנחיית רופאייזן, השוטרים רדפו בכיוון ההפוך לתנועת הבריחה ורק 4 שוטרים נותרו באותו לילה במפקדה במיר. למחרת היום חזרו השוטרים ממרדף השווא וגילו את בריחת היהודים. איש לא קשר זאת בשלב זה לרופאייזן. זהותו נחשפה בשל הלשנה של יהודי בשם סטניסלבסקי שעבד במטה המשטרה כסייס, סיפר להיין שרופאייזן הפולני בגד בו והזהיר את היהודים. הוא נקרא אל היין, התוודה בפניו על מעשיו ועל יהדותו ונשלח למעצר. משם הצליח לברוח והסתתר במנזר שהיה צמוד למטה המשטרה במיר. בדצמבר 1943 עזב את המנזר, ברח ליער וחבר לפרטיזנים ביערות נליבוקי.
הבורחים מגטו מיר התפזרו בקבוצות ביערות הקרובים לעיירה. השגת מזון הייתה הבעיה העיקרית. האיכרים הבלארוסים התנגדו להחרמת מזון בידי היהודים והלשינו לפעמים לשלטונות הגרמנים על פרטיזנים יהודיים ביערות. לעתים גם התלוננו בפני הפרטיזנים הסובייטים על כך שיהודים גוזלים מהם את מעט המזון שברשותם.
לצד המאבק על המזון היה על הפרטיזנים היהודים להיאבק על מקומם ביער בין הפרטיזנים הלא יהודים. יהודים ללא נשק לא התקבלו ליחידות פרטיזניות וגם בעלי הנשק לא תמיד התקבלו בברכה. מאביב 1942 פעלו ביערות בלארוס חבורות "פראיות" וקבוצות פרטיזנים נטולות פיקוד אחיד. במהלך 1942 החלו להתארגן הפרטיזנים באזור באוטריאדים (גדודי פרטיזנים) ואף בחטיבות. במרץ 1943 הגיע ליערות הגנרל וסילי צ'רנישב (שכונה פלטון), שהיה מזכיר הוועד המחוזי של המפלגה הקומוניסטית. הפעילות הפרטיזנית התרחבה, נוצר קשר עם מוסקבה והחלה להגיע אספקה של נשק, חומרי רפואה ואנשים. פרטיזנים ובכללם פרטיזנים יהודים עסקו בפעילות חבלנית נגד הגרמנים: פוצצו רכבות וגשרים, חתכו קווי טלגרף וביצעו פעולות נגד כוחות צבא ומשטרה גרמנים. רבים מהיהודים שברחו ליער נספו בנסיבות שונות. הנותרים נקלטו במחנות המשפחה של האחים ביילסקי ושלום זורין וביחידות פרטיזניות סובייטיות שונות.
מתוךסיפורה של הקהילה היהודית במיר