התקוממויות ראשונות בגטאות
בטאטארסק (Tatarsk), הסמוכה לעיר סמולנסק ברוסיה, הוקם גטו בסוף ספטמבר 1941 ורוכזו בו בצפיפות גדולה, כ-600 יהודים . הגטו התקיים מספר שבועות. זמן קצר לאחר הקמתו, נרצחו כ-30 גברים ושלוש נשים – עונש על שיצאו מהגטו וניסו לגרש תושבים רוסים שהשתלטו על דירותיהם. הנשים שנותרו בגטו סבלו התעללות ומעשי אונס. באוקטובר 1941 החל חיסולו הסופי של הגטו. ב-25.10.1941, התקוממו היהודים בגטו והשתמשו גם בנשק חם.
סטארודובסק (Starodubsk) שבחבל אוריול (כיום בריאנסק), נפלה בידי הגרמנים ב-18 באוגוסט 1941. בסוף ספטמבר 1941 רוכזו כ-1,400 יהודים בגטו שהוקם בפאתי העיר. הם נלקחו לעבודת כפייה וקיבלו בתמורה 100 גרם לחם ביום. ב-1 באוקטובר 1941 נורו למוות 272 יהודים. מעשי הרצח נמשכו, המשטרה המקומית השתתפה באופן פעיל בריכוז היהודים והובלתם למקום הרצח. ב-25.10.1941, התקוממו חלק מיושבי הגטו ואף השתמשו גם בנשק חם. המתקוממים נהרגו עד האחרון. הגטו חוסל סופית ב-1 במרס 1942, והיהודים שנותרו בו, כ-800 בני אדם, נרצחו. מאחר שלא נותרו ניצולים משתי עיירות אלה, המקורות היחידים למרידות האלה הן דו"חות גרמניים המוסרים שכל הלוחמים היהודים נפלו בקרב.
בעיירה דז'יסנה (Dzisna, כיום בבלארוס). התגוררו טרם מלחמת העולם השנייה, כ-8,000 יהודים, שהיו רוב תושביה. בעיירה פעלו מפלגות ותנועות נוער ציוניות, וכן מוסדות תרבות ודת יהודיים. בספטמבר 1939 נכנס לעיירה הצבא האדום. ב-5 ביולי 1941 נכבשה העיירה בידי הגרמנים, ואלו הטילו גזירות על יהודייה, ובהן הגבלות תנועה, חובת ענידת טלאי צהוב וחיוב בעבודות כפייה, תוך מעשי התעללות ורצח. במקביל, הוקם בעיירה יודנרט, בראשות נחום רוכלין ואפרים גורדון. למעלה ממחצית יהודי העיר הצליחו לברוח לתוככי ברית המועצות.
ב-3 באוגוסט 1941 רוכזו יהודי העיירה בגטו קטן שהוקם בה, אליו הובאו גם יהודים מיישובי הסביבה. בגטו שררו צפיפות, רעב ומגיפות, אנשים נאלצו לשלם לגרמנים תשלומי כופר. באפריל 1942 נרצחו כ-30 יהודים מהגטו.
באמצע יוני 1942 פתחו הגרמנים, בסיוע שוטרים מקומיים, באקציה בגטו, וירו לעבר כ-2,200 מיושביו. הם ניסו להתנגד ולהימלט, אך רובם נתפסו ונרצחו. המעטים שהצליחו להימלט, הצטרפו ליחידות פרטיזנים.
בעיירה דרויה (Druja, כיום בבלארוס). חיו עד פרוץ מלחמת העולם השנייה כ-3,000 יהודים. בעקבות כיבושה בידי הצבא האדום במחצית השנייה של ספטמבר 1939 נאסרה פעילותן של המפלגות היהודיות, חנויות פרטיות נסגרו או הולאמו, והוקמו קואופרטיבים. בבתי הספר למדו ביידיש על-פי תכנית הלימודים הסובייטית. בסוף יוני 1941, לאחר הפצצות כבדות מן האוויר, נפלה העיירה בידי הגרמנים. יהודייה הצטוו לשאת טלאי צהוב, בני 12 ומעלה חויבו בעבודת כפייה, הם נדרשו לשלם דמי כופר, ורכושם נגזל. מונה יודנרט, ובראשו הועמד רוזנמן. מפעם לפעם ביצעו הגרמנים בעיירה הוצאות להורג של יהודים. בחורף 1941/42 החרימו הגרמנים מתושבי העיירה בגדים חמים, פרוות וכדומה. הם לקחו בני ערובה ותמורת שחרורם, דרשו מהיהודים כמויות גדולות של מצרכי יסוד, ולאחר מכן גם כסף מזומן וזהב. באפריל 1942 הקימו הגרמנים שני גטאות: בגטו אחד, סמוך לבית המרחץ, רוכזו יהודים שהוגדרו בעלי מקצוע ו"כשירים לעבודה"; בגטו אחר, קטן יותר, רוכזו הנותרים. בשני הגטאות החלו היהודים להכין מקומות מסתור. ב-3 ביוני 1942 הגיעו לגטאות כמה ניצולים מן הטבח בגטו מיורי (Miory). בסוף יוני 1942, החל החיסול הסופי של הגטאות. בזמן האקציה נערכו התושבים להתנגדות. הם הציתו את הבתים, ובעת כיבוי השרֵפה, שהתפשטה גם מחוץ לגטאות, פתחו באש על הגרמנים. כמאתיים בני אדם נמלטו. המרד דוכא שני הגטאות חוסלו וכ-1,100 תושביהם היהודים - נרצחו, ואִתם גם 125 יהודים שהובאו לשם מהעיירה הסמוכה לאונופול (Leonopol). חלק מהנמלטים הצטרפו ליחידות פרטיזנים.
בעיירה מיר ((Mir, במזרח פולין, כיום בבלארוס, נמנו ערב המלחמה כ-2,400 יהודים, שהיוו את רוב תושביה. התקיימה בה פעילות של המפלגות הציוניות, של אגודת ישראל ושל הבונד. עם הכיבוש הגרמני נרצחו בה 25 מנכבדי הקהילה, והוטלו על יהודייה גזירות שונות, ובהן חובת ביצוע עבודות כפייה, חובת תשלום סכומי כופר וחובת ענידת טלאי צהוב. באוקטובר 1941 רוכזו יהודי העיירה בגטו קטן, וב-9 בנובמבר 1941 רצחו הגרמנים ושוטרים מקומיים כ-1,300 מיושביו. בעקבות הטבח, קמה מחתרת של חברי תנועות נוער ציוניות בהנהגתו של חבר השומר הצעיר אליעזר ברלסון (Berelson). צעיר יהודי דובר גרמנית, שמואל רופאייזן (Rufeizen), שהגיע לעיר ממערב גליציה, התחזה לפולקסדויטשה (גרמני-אתני), וסייע רבות לאנשי המחתרת בהברחת נשק והעברת מידע. באוגוסט 1942 מסר רופאייזן לראש היודנרט ברוך שולמן (Schulman) את מועד האקציה המתוכננת לחיסול הגטו. שולמן כינס את היהודים והאיץ בהם לברוח ליער. לאחר התלבטות, נמלטו ליער בלילה שבין 9 ל-10 באוגוסט 1942 כ-300 יהודים ובהם חברי המחתרת. רבים מהנמלטים הצטרפו במרוצת הזמן לפרטיזנים. רופאייזן לאחר שזהותו נחשפה, הצליח להימלט ומצא מקום מסתור במנזר. לימים הגיע ארצה ונודע בשם "האח דניאל". ב-13 באוגוסט 1942 רצחו הגרמנים את 719 יהודים שנותרו בגטו בבורות ירי, וערכו מצוד קפדני אחר היהודים שנמלטו ממנו. מרבית היהודים שברחו. נתגלו ונרצחו אף הם.
בנייסביז', כיום בבלארוס, חיו בפרוץ מלחמת העולם השנייה כ-4,500 יהודים – קרוב למחצית תושביה. מרביתם עסקו במסחר זעיר ובמלאכה. היו בה מפלגות ותנועות נוער ציוניות, אגודת ישראל והבונד, והיו יהודים פעילים גם במפלגה הקומוניסטית הפולנית הבלתי חוקית. היה בית ספר של רשת "תרבות" ובית ספר אידישאי. בעקבות הכיבוש הסובייטי במחצית השנייה של ספטמבר 1939 הולאמה כלכלתה והושם קץ לחיים הפוליטיים היהודיים. לאחר פלישת הגרמנים לברית המועצות נכבשה ב-28 ביוני 1941, והיהודים חויבו לשאת טלאי צהוב, הוטלו עליהם הגבלות תנועה והם גויסו לעבודת כפייה. מעשי התעללות ורצח היו לעניין של יום-יום. הגרמנים מינו יודנרט, ובראשו הועמד עורך דין, מגליף (Megalif) שהיה פּליט מוורשה. באקציה שבוצעה ב-30 באוקטובר 1941 נרצחו כ-4,000 יהודים. כ-600 בעלי מקצועות נדרשים ובני משפחותיהם, שהופרדו מהנרצחים לאחר סלקציה, רוכזו באזור בית הכנסת בעיירה, המתחם הוקף בגדר תיל והיה לגטו. הם הועסקו בעבודות קשות מחוץ לגטו או בבתי מלאכה בתוכו. היודנרט ניסה לארגן את החיים והעבודה בגטו ולדאוג לחלוקת מזון מסודרת, ובמקום פעל גם שירות סדר יהודי. בדצמבר 1941 התכנסו בחשאי צעירים תושבי הגטו והתארגנו למחתרת לוחמת. אחד ממנהיגי המרד היה שלום חולבסקי. הם החלו לפעול להחלשתו של ראש היודנרט, שלא נתנו בו אמון. חברי המחתרת, שנמנו עמם גם כמה מחברי היודנרט, הקימו בגטו בית ספר חשאי, ארגנו את העובדים בגטו לאיגוד מקצועי, ייצרו נשק קר ואף הבריחו לגטו מעט נשק חם. ב-21 ביולי 1942 נקראו יהודי הגטו להתאסף, אך בעקבות ידיעה שהגיעה אליהם על חיסול יהודי הורודז'יי (Horodziej) הסמוכה, הם סירבו למלא את הפקודה והחליטו להתמרד. חיים פולצ'ק, מורה לכימיה, שהיה בוועד המחתרת, ריכז את הכנת בקבוקי המולוטוב. הוא יצא אל עבר הגרמנים שנכנסו לגטו וביקשו לעשות אקציה נוספת. כ-40 גרמנים נהרגו במרד, שנמשך יום שלם. מרבית המורדים, בהם פולצ'ק, נהרגו כ-25 יהודים הגיעו ליערות והפכו לפרטיזנים. הצבא האדום שחרר את העיירה נְיֵסְוִיז' ב-12 ביולי 1944, ומצא בה 28 יהודים בלבד.
בקוסטופול (Kostopol) בחבל ווהלין (Volhynia), במזרח פולין (כיום באוקראינה), חיו כ-3,900 יהודים. הם התפרנסו ממסחר, תעשייה ושירותים. ביניהם היו חברי הכשרה חלוצית שנמנו עם מייסדי קיבוץ נגבה. הגרמנים כבשו את המקום ביולי 1941, עם פלישתם לברית המועצות. באוגוסט ובאוקטובר 1941 רצחו הגרמנים מחוץ לקוסטופיל כ-1,870 יהודים. לאחר הרציחות רוכזו יתר יהודי העיר בגטו. ב-25 באוגוסט 1942 רצחו שוטרים גרמנים ואוקראינים את היהודים ליד כפר סמוך. באותו יום, במחנה עבודה סמוך לגטו, ערכו הגרמנים מיפקד. בהנהגת אברהם יעקב ברייר (Breier) התקוממו היהודים וברחו ליערות. רובם נתפסו ונרצחו. אחרים ניצלו בעזרת פולנים או הצטרפו לפרטיזנים. העיירה שוחרה על ידי הצבא האדום בינואר 1944.
בסארני (Sarny) היו כ-5,000 יהודים כמעט מחצית תושביה. בספטמבר 1939 היא נפלה לידי הסובייטים. ב-5.7.1941 נכנסו אליה הגרמנים. ביוני 1942, בחסותם פרעו האוקראינים המקומיים ביהודים ושדדו מהם רכוש. הגרמנים חייבו את היהודים לשאת סרט על שרווליהם, וזה הוחלף בסתיו 1941 בטלאי צהוב. בראש היודנרט שהוקם בסרני עמד יושב ראש הקהילה האחרון, ש' גרשונוק (Gershonok), אך בשל גילו המופלג השתלט על היודנרט המזכיר נוימן, פליט דובר גרמנית מקליש (Kalisz) שבמרכז פולין. כמו כן הוקם שירות סדר יהודי בפיקודו של יונה מרגלית. ב-4-2 באפריל 1942 רוכזו 6,000 יהודי סרני וכפרי הסביבה, בגטו מוקף גדר קרשים ותיל, והופקדה עליהם שמירה של אנשי משטרת הסדר האוקראינית. ביוני 1942, עם הגעת ידיעות על הרציחות ההמוניות, התארגנה בגטו קבוצת מרי, שאחד הפעילים בה היה יונה מרגלית. ב-27 באוגוסט 1942 רוכזו יהודי הגטו במחנה פולסקה (Poleska), שכבר הועברו אליו יהודים מיישובים אחרים, ובסך הכל היו בו כ-13,700 יהודים. שניים מחברי קבוצת המרי, טנדלר ויוסף גנדלמן, חתכו את גדר התיל כשהחלו הגרמנים להוביל את היהודים אל הבורות, הורו להצית אש בצריפים, וקראו ליהודים לברוח. אלפים נשמעו לקריאה וברחו. רבים נורו כשניסו לעבור את הגדרות וברחובות העיירה. רק כמה מאות הצליחו להגיע ליערות, ורק אחדים שרדו עד השחרור.
בְּרוֹדִי (Brody) במחוז לבוב, לשעבר בחבל גליציה. בתחילת המלחמה היו בעיר כ-10,000 יהודים. כאשר פולין נכבשה, העיר נפלה תחילה בידי הסובייטים. לאחר פלישת גרמניה לברית המועצות, רבים מהצעירים בעיר הצטרפו לצבא הסובייטי. הנאצים כבשו הנאצים את העיר, בקיץ 1941 הוקם בעיר יודנראט, ומיד החלו רציחות יהודים, כולל רציחת 250 אינטלקטואלים אשר נורו למוות ליד בית הקברות. ב-19 בספטמבר 1942 התקיים משלוח ראשון של כ-2500 מיהודי העיר למחנה המוות בלזץ (מחנה הריכוז הראשון שהוקם במסגרת מבצע ריינהרד). לקראת סוף 1942 ועד 1 בינואר 1943 הכריחו הגרמנים את היהודים להתכנס בגטו צפוף אשר הכיל כ-9,000 יהודים, מתוכם כ-6,000 יהודים מתושבי העיר המקורית ובנוסף עליהם כ-3,000 יהודים נוספים מהסביבה. הצפיפות, הרעב המחלות והמשלוחים למחנות עבודה הותירו בגטו עד מאי 1943 בין 2,000 ל-3,000 יהודים; אלו נשלחו רובם ככולם למחנה מיידנק, והומתו שם. ב-21 במאי 1943 חוסל הגטו באקציה. באקציה זו התנגדו חברי המחתרת שפעלה בגטו והגרמנים נאלצו לסגת. לאחר מכן שבו הגרמנים לגטו והמשיכו באקציה תוך כדי הצתת הבתים בהם הסתתרו יהודים. זאת עשו הגרמנים בסיוע שותפיהם האוקראינים הלאומנים.