ישראל כרמי

נולד לרגינה ויוסף, בלודג' פולין בשנת 1915. גדל בדנציג. עלה לארץ ישראל בשנת 1934. התיישב בקיבוץ גבעת השלושה והצטרף ל"הגנה". בין השנים 1935- 1938 שירת במסגרת משטרת המנדט כסמל נוטרים. היה מפקד פלוגות השדה - הפו"ש - בגוש דן. ב-21 במרץ 1938 השתתף באבטחת העלייה לחניתה ולאחר מכן נתמנה למפקד בפלוגות הלילה המיוחדות, ה-SNS - שהקים קפטן צ'ארלס אורד וינגייט ("הידיד"). במסגרת זו היה משומרי צינור הנפט עיראק-חיפה. זכה ב"מדליה הקולוניאלית משטרתית על אומץ לב" על שהציל את חייו של אורד וינגייט - הקצין הממונה על פלוגות הלילה, בקרב ליד הכפר דבוריה.

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה היה ממתנדבי הישוב לצבא הבריטי, התגייס ב- 6/12/40 מספר אישי 15654/ Pal והוצב ליחידת חיל הרגלים ה"באפס". בהמשך, היה סמל מחלקתי בפלוגה 6 ששמרה על שדה התעופה של חיפה, על מחסני נשק ותחמושת בסביבת חיפה ועל הנמל ושובר הגלים. למראה הנשק הרב, שעליו שמר, סיפר על כך ליצחק שדה. בקיץ 1941, הוביל כעשרים אנשי "הגנה" אל מצבורי נשק קל, והשלל היה עשרים ארגזי תחמושת. בעקבות הצלחה ראשונה זאת, באו "רכישות" נוספות.

בהמשך הצטרף ליחידת הכוחות המיוחדים "קבוצת החקירות המיוחדת" (Special Interrogation Group - SIG) שפעלה במדבר המערבי והורכבה מ-38 חיילים יהודים, רובם מארץ ישראל, דוברי השפה הגרמנית (שפה בה שלט, כחניך העיר דנציג בה גדל). הוא היה רב סמל פלוגתי ביחידה זאת שביצעה פשיטות נועזות אל מעבר לקווי האויב הגרמני.

במקביל, המשיך לפעול לרכש הנשק לארגון "ההגנה" ממצרים ומהמדבר המערבי. במסגרת פעולות רכש אלו הוכנה בסדנת יחידתו משאית שלל גרמנית (מאלו ששימשו את יחידות הקומנדו להעברת חילים מחופשים במדים גרמניים לביצוע מבצעים מאחורי קווי האויב), עליה הועמסו חמישה טון תחמושת ונשק, כולל מקלעים ותת מקלעים. הוא יצא עם משאית זו, כשבידו מסמכים המעידים כביכול שהנשק נשלח לשם בדיקה במשרדי המודיעין הבריטי בארץ ישראל, דרך המדבר המערבי, עד שהגיע עמה בשלום לקיבוצו גבעת השלושה, שם נפרק הנשק ונשלח למחסני "ההגנה".

בשנת 1944 עבר לשרת בגדוד השני של הבריגדה היהודית שלחמה בחזית איטליה. לאחר תום המלחמה, לאחר שחזה בעיניו במחנות ההשמדה ובמעשי הנאצים לבני עמו, הקים את קבוצת "הנוקמים", אשר ביצעה מעשי נקם בפושעי מלחמה נאצים. עמו פעלו: חיים לסקוב, מאיר זורע, שמעון אבידן ואחרים.

בתום המלחמה חזר לגבעת השלושה, אך שב לאירופה כדי לקחת חלק בפעולות ארגון "הבריחה", שהעביר ניצולי השואה ממזרח וממרכז אירופה לנמלי איטליה, משם העפילו לארץ ישראל.

במלחמת העצמאות סייע לפליקס ביאטוס בהקמת הקורס הראשון ב"הגנה" למפקדי שריון. לאחר מכן הוצב לשירות המשורינים (שמ"ש) של "ההגנה" שעל בסיסו הוקם לאחר מכן חיל השריון מיד לאחר הכרזת העצמאות הוקמו שתי פלוגות ג'יפים שנשלחו לנגב והוא נתמנה לפקד על אחת מהן. על בסיס פלוגות אלו הוקם הגדוד התשיעי של הפלמ"ח שהיה גדוד פשיטה ממונע במסגרת "חטיבת הנגב" והוא מונה למפקדו. הגדוד פשט על שדה התעופה של עזה ופוצץ את גשר דהריה. הוא לחם בקרבות נגבה, ביוני 1948 השתתף בהדיפת ההתקפה על קיבוץ בארות יצחק ולחם בהתקפה השנייה על משטרת עיראק סואידן, כיבוש באר-שבע, התמילה, שבטה, אבו עגילה.

לאחר המלחמה המשיך לשרת בצה"ל לאחר תום מלחמת העצמאות. בשנת 1952 התמנה כמפקד גדוד הסיור של פיקוד הדרום. בשנת 1954 מונה למפקד בית הספר לשריון של צה"ל.

במלחמת סיני, בשנת 1956, היה סגנו של דוד אלעזר בפיקוד על חטיבת חיל רגלים שלחמה ברצועת עזה. לאחר המלחמה שירת כמפקד החטיבות המשוריינות 27 ו-60.

בשנת 1962 נתמנה לתפקיד קצין משטרה צבאית ראשי, אותו מילא עד לפרישתו מצה"ל בשנת 1971.

את זכרונותיו מזירות הקרב הרבות בהן השתתף העלה על הכתב בספרו "בדרך לוחמים" שיצא לאור בשנת 1960.

נפטר בשנת 2008