מיכאל אבן ארי

נולד בשם ואלטר שוורץ, לקרולינה ונפתלי, במץ שבגרמניה, כיום בצפון-מזרח צרפת. בשנת 1926 סיים לימודי בוטניקה באוניברסיטת פרנקפורט. לאחר סיום לימודיו, הורה באוניברסיטת פרנקפורט, באוניברסיטת קארל בפראג, ובאוניברסיטת דרמשטדט. בשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, עלה לארץ ישראל. בשנת 1934 הצטרף לראשוני החוג לבוטניקה של האוניברסיטה העברית בירושלים כמורה מן החוץ. בשנת 1935 עברת את שמו למיכאל אבן-ארי (לפי שם משפחת אמו, לובנשטיין). הוא הצטרף לארגון "ההגנה" ומילא בו תפקידי שמירה מספר פעמים בשבוע.

ב-1940 התנדב לצבא הבריטי ושירת בשורותיו חמש שנים וחצי. הוא היה בסוללת הנ"מ שהוצבה בקפריסין ולימים, עם הקמת הבריגדה היהודית, צורפה הסוללה ליתר יחידת התותחנים, שאוגדו לגדוד חת"ם 200 שצורף ולחם עם הבריגדה היהודית באיטליה. במהלך שירותו מצא זמן למחקרים בוטניים-סיסטמטיים שערך באיטליה ובקפריסין.

בשנת 1951 קודם לדרגת פרופסור ובשנים 1953-1959 כיהן כסגן נשיא האוניברסיטה, שבמסגרתו ניהל את הקמת קמפוס גבעת רם של האוניברסיטה. בשנת 1959 הקים בראשות צוות מחקר של האוניברסיטה העברית, מרכז ניסויים לחקלאות מדברית ברמת נגב. בחווה, שהוקמה בשטח העיר העתיקה עבדת, שוחזרו מפעלים חקלאיים בשיטות עתיקות ונבדקה מידת הצלחתן בגידול צמחים. בין תרומות החווה לחקר החקלאות המדברית בולטת הטיית מי השטפונות וניצולם להשקיה. בשנת 1971 מונה למנהל מדעי של מדרשת שדה בוקר. על פועלו בחקר המדבר זכה בפרס ישראל לשנת 1987, במשותף עם תלמידו יואל דה-מלאך. בשנת 1989הלך לעולמו והובא לקבורה בהר המנוחות בירושלים. לאחר מותו, הוחלט כי החווה בעבדת, אותה אבן ארי הקים, תקרא על שמו.