אריה אליאב

נולד למתילדה ויוסף ליפשיץ ב-21.11.1921 במוסקבה, ברית המועצות. בשנת 1924 עלה עם משפחתו לארץ. למד בבית-הספר הלפרין בתל אביב, בגימנסיה הרצליה ובאוניברסיטה העברית ובמקביל, היה חבר ב"הגנה".

מלחמת העולם השנייה דחפה אותו להתנדב לצבא הבריטי, על מנת להלחם בגרמנים. בספרו "הרוח לא יקח", תאר את תקופת שרותו, מ- 1940 החל בטירונות בצריפין, אשר בסיומה הוצב כלוחם בסוללת "ראס אל כרום" - שני תותחי החוף בני ששה אינטשים שהוצבה בבת-גלים, אשר שיא פעילותה היתה בהשתתפות הטבעת הצוללת האיטלקית "שירה" במפרץ חיפה.

בשנת 1942, עם הקמת פלוגת ההנדסה 745 ("פלוגת סולל בונה"), הצטרף אליה ועמה יצא למצרים. עמה השתתף בבניית נמל ומזח בפורט תאופיק, בקצה הדרומי של תעלת סואץ. שם נפגש עם "ילדי טהרן" שהגיעו על סיפון אונית נוסעים מהאוקיאנוס ההודי בדרכם לארץ ישראל. על פגישה זאת כתב "אז, באותו מזח בפורט תאופיק, החלנו לחוש בעומק ובאמת, כי למלחמה הזאת יש רקע יהודי, וכי מטרותינו בשירותנו הצבאי הן מיוחדות במינן, מיוחדות רק לנו". משם עבר עם מחלקתו לפורט סעיד לבנית בסיס נ"מ מצפון לפתח תעלת סואץ. בפורט סעיד התיידד עם אנשי הקהילה היהודית, אשר לימים חילצם משם באוקטובר 1956 במהלך "מבצע תושיה". בעקבות המחנה השמיני עבר לבנגזי, הוסמך בקורס לפרוק פצצות באל-עלמיין. ב-1943 נחת עם יחידתו באיטליה, שם פגשו ופתחו את מחנה פרמונטי ובו אלפי יהודים שנכלאו ע"י האיטלקים, כולל שברחו מידי הגרמנים.

ליווה מאות עולים שהגיעו בספינת "סטפן בטורי" מטרנטו שבאיטליה לאלכסנדריה שבמצרים, בדרכם לארץ ישראל. לאחר המלחמה, היה עוזרו של שאול אביגור במוסד לעליה ב' ועבר ברחבי אירופה החרבה לאיתור שארית הפליטה והעלאת הניצולים ארצה.

לאחר שחרורו מהצבא הבריטי היה פעיל בפלי"ם ובהעפלה. בשנים 1948 - 1946 פיקד על ספינות מעפילים. ערך מסע העפלה ארוך בן 5000 ק"מ בספינה "אולואה" (ששמה שונה ל"חיים ארלוזורוב") תחת דגל הונדורס. שם הכיר את רעייתו טניה, אם ילדיו צבי עפרה ואייל.

במלחמת העצמאות הועבר מחזית ירושלים לחיל הים בתפקיד כח אדם והשתחרר ב-1949 בדרגת סגן-אלוף.

לאחר שחרורו היה עוזרו של לוי אשכול שכיהן באותה תקופה כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית. בימי מבצע קדש גויס לעמוד בראש פעולת חילוץ והצלת יהודי פורט סעיד. בשנים 1957-1955 עמד בראש צוות ההקמה של חבל ההתיישבות לכיש, קלט ויישב עשרות אלפי עולים. ב-1961 עמד בראש צוות ההקמה של ערד. בין שני תפקידים אלה שימש בשנים 1960-1958, כמזכיר ראשון בשגרירות ישראל במוסקבה, תואר כיסוי לתפקידו כנציג "נתיב" ברחבי ברית המועצות. יצא בשליחות המוסד למרוקו ולקורדיסטאן כיהן כחבר כנסת מטעם מפא"י ומפלגת העבודה בשנים 1965-1975. שימש סגן שר במשרד המסחר והתעשייה, סגן שר במשרד הקליטה. מזכ"ל מפלגת העבודה. באפריל 1975 פרש ממפלגת העבודה והקים סיעת יחיד בכנסת. ביוני באותה השנה הצטרף למפלגת רצ בהקמת יעד, ולאחר מספר חודשים פרש ממנה והקים את הסיעה הסוציאל-דמוקרטית. לכנסת התשיעית התמודד במסגרת מפלגת של"י. בינואר 1979 פרש מהכנסת. ב-1987 שב למפלגת העבודה ונבחר מטעמה לכנסת ה-12 1992-1988. במהלך שנות השמונים עסק בהוראה בבתי ספר, בבתי-כלא ובמכללות. בין היתר לימד מבוגרים באור עקיבא, היה מורה מתנדב בקריית שמונה, בשדרות ובמעלות ושימש כאח מתנדב בבית החולים "הדסה" בתל אביב. ב-1993 התמודד על מועמדות למשרת נשיא מדינת ישראל, אך הפסיד לעזר ויצמן. הקים את הקהיליה החינוכית ניצנה על הגבול עם מצרים, ללימוד הנוער על הנגב ועל ערכים דמוקרטיים. זכה בפרס ישראל על תרומה לחברה, זכה ב"פרס בן-גוריון" על מפעל חייו בקליטת עלייה וביישוב הנגב. נמנה עם מדליקי משואת יום העצמאות. זכה בפרס דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בר-אילן. פרסם מספר ספרים "בין הפטיש למגל", "הספינה אולואה", "קפיצת הדרך", "עולם מלא", "הרוח לא ייקח", "יעדים חדשים לישראל", "ארץ הצבי", "טבעות שחר", "טבעות עדות", "לב חדש ורוח חדשה", "תאומי צביה", והאלבום "שלום" בשיתוף עם האמן דני קרוון.ספריו תורגמו לעשר שפות. בנוסף פירסם מחקרים רבים בנושאי הקמת המדינה הישראלית,שיקום פליטים, תכנון אזורי ופוליטיקה.

היה חבר המועצה הציבורית להקמת מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה.

נפטר בשנת 2010.