מישל ויקטור אסואיד

בן אסל ודוד, נולד בשנת תרפ"ו (1926) בפריז. בילדותו קיבל חינוך נוצרי ועל יהודים ויהדות לא ידע דבר. כשהיה בן שלוש-עשרה מתה עליו אמו ויחד עם אביו עבר לתוניסיה.

בשנת 1943, כשהודברה תוניסיה תחת מגפי החיילים הנאצים, התגייס לכוחות צרפת החופשית, שאורגנו על-ידי הגנרל דה- גול, והשתתף בקרבות קשים. במערכה ליד מונטה קאסינו שבאיטליה הצטיין באומץ-לב נדיר וזכה בצלב המלחמה על פעולתו בקרב.

בהמשך, עבר להילחם בחזית צרפת. השתתף בקרב ליד בלפורט, חצה עם הכוחות הצרפתיים את הריין והשתתף במערכה על אדמת גרמניה.

לאחר תום המלחמה נפגש לראשונה עם  ניצולי מחנות המוות. פגישות אלה קרעו בנפשו פצע עמוק. המראות שראו עיניו על אדמת גרמניה, מעשי הפשע האכזריים שעשו הגרמנים וסבלם האיום של קורבנותיהם לא נתנו לו מנוח ביום והדירו שינה מעיניו בלילה. הוא חזר לבית אביו בתוניסיה שבור ורצוץ, לא הצליח להסתגל לחיים בבית ולא מצא לו מקום.

כאשר שמע על מלחמת העצמאות של היישוב היהודי בארץ-ישראל ועל אוניית נשק שעומדים לצאת בה לוחמים לעזור לאחיהם להילחם על שלמות המולדת. ללא שהות ופקפוק נפרד מאביו והפליג למרסיי.

ביום עלותו על סיפון האונייה "אלטלנה" שלח גלויה לאביו ובה כתב: "היום אני חוזר הביתה". היתה זו הידיעה האחרונה שנתקבלה ממנו ואשר העידה על תקוותו לחיים חדשים. "אלטלנה" הפליגה ממרסיי ביוני 1948, כשעל סיפונה נשק רב ותחמושת וכ-850 חיילים מתנדבים, רובם הגדול מפליטי השואה שאומנו במחנות על-ידי מדריכי האצ"ל.

"אלטלנה" הגיעה לחופי הארץ ובכך נפתחה אחת הפרשיות הסוערות והעגומות בתולדות ישראל החדשה. אי-הבנות, שיבושי קשר ושיקולים ממלכתיים של מדינה שרק נולדה חברו יחדיו וחוללו טרגדיה שבה ירו יהודים על יהודים, והוא ביניהם. כשנהרג בחילופי האש ביום ט"ו בסיוון תש"ח (22.6.1948).

הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.